דרשת שבת הגדול א, חלק 4: דרך נחש עלי צור – יציאת מצרים עם בצק המצה בלבד – עם ישראל חונך וחושל לעמוד במצבים קשים / הרב אהרן וואלקין הי”ד

דרך נחש עלי צור

השאלה השניה, איך תוכל להתקיים האומה הישראלית באויר מחניק כזה, אשר כל צינורות הפרנסה נסתמו לפניהם. יבואר לנו בביאור המאמר השני, דהנה בדברי ימי קדם יסופר קורות העם השפארטני מעמי היונים, אשר החינוך הלאומי שלהם לפי חוקי מחוקקם “ליקורג” היה בנוי על יסוד תועלת של הרגל הגוף מנוער לכל תלאה, אשר לתכלית זאת חנכו ילדיהם עוד מימי ילדותם בבתי חנוך כללי בחיי צער בשלילת כל תנאי העדן ותפנוק, בהתרגלם לישן תמיד על הארץ על מצע קשה של מחצלת קנים, לאכול פת במלח, ולשתות מים רק לצמאם. ותוצאות החנוך הזה היה כי היו לגבורי ואמיצי כח אשר שחקו לכל פיד ופגע, וכהולך בחליל רצו לקראת המות בחרפם נפשם על שדה קרב, וחמשה מהם מאה ירדופו. דאחרי שהורגלו לכל רע ולא ירגישו שום מחסור, ממילא לא יוכל מצבם להיות נהרס לעולם.

ודוגמא לזה הלא תמצא במצב הנחש, הן אמנם מצד אחד נתקלל הנחש, שבכל מה שהוא טועם ואוכל אינו טועם אלא טעם עפר. אבל זהו גופא הברכה שלו, שזו הוא סבה שמזונותיו יהיו מצויות, ובכל האופנים והמקרים שהוא נמצא, לא יחסר לחמו. מה שאין כן בכל החיות והברואים שצריכים מעדנים לנפשם. זה נצרך לדם, וזה לבשר, לכן לא בכל מקום ולא בכל שעה ימצאו בנקל מן המוכן לפניהם מה שנצרך להם. אבל הנחש שלא הורגל כי אם לעפר, ועפר לא יחסר לו בכל מקום, וכמאמר חז”ל (יומא דף ע”ה) קלל הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו.

והנה בחינוך כזה נתחנכו עם הישראלי עוד מראשית היותם לגוי. דהגע עצמך, איש עובר אורח יכון צידו לדרך. ואף אם יעבור במקום ישוב, מקום שאכסניות ומזונות מצויות, בכל זאת אין אדם נוסע בלא צידה לדרך. כל שכן איש ההולך למדבר ובימים מקום שאי אפשר להשיג שם מזונות, כמה מן ההכנות יעשה טרם ישים לדרך פעמיו. וכל זאת הוא כשאינו הולך כי אם יחידי. וכל שכן כשמשפחה שלימה עם נשים וטף צריכים לנסוע דרך ימים ומדברות, שאז אין קץ לרוב ההכנות שיעשו. ובכל זאת כשיצאו ממצרים עם רב ששים רבוא גברים לבד נשים וטף, נצטוו לצאת כרגע בלי שום הכנה, בלי שום מזונות אפילו פת לחם, רק משארותם צרורות על שכמם. וכל זה בכדי לחנכם ולהרגילם לכל המצבים ומקרים רעים. וחינוך הזה היא שעמדה להם לישראל שמצבם הכלכלי (עקאנימישער צושטאנד) לא נהרס גם בימי החושך בימי הביניים, אשר שכו את דרכם בסירים וגדרו בעדם בחומת הגעהטא ותחום המושב. ולמרות המצוקות והמועקות אשר שמו במתניו לשבור מטה לחמו, בנעול לפניו שערי הכלכלה, עוד מצא נתיבותיו בחיים, ועוד היו כאלה אשר עלו במעלות העושר. דאחרי אשר יכולים הם להתרגל לכל רע, משום הכי כל מקום שעולים מזונותיהם עמהם.

וזהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא דרך נחש עלי צור. דהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן נמי דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגעהטא וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש “מצה”. עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש. ובזה נפתר השאלה השניה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 23

דרשת שבת הגדול א, חלק 5: דרך אניה בלב ים - מרור - במקום המרירות שם עיקר החיות / הרב אהרן וואלקין הי"ד
דרשת שבת הגדול א, חלק 3: דרך הנשר בשמים - כפי שנתגלה בעשיית הפסח במסירות נפש במצרים - גם הרשעים והאפיקורסים מוסרים נפשם על קדושת השם / הרב אהרן וואלקין הי"ד

מאמרים דומים