משפט האדם והבהמה ועניין ענוותנותם של גדולי האנושות / הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי”ד

ספרו של הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד

וידבר ה’ אל משה לאמר, שור או כשב כו’ ומיום השמיני  והלאה ירצה כו’. במדרש (ויקרא רבה פרק כ”ז ומדרש תנחומא) אדם ובהמה תושיע ה’, אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שווין, משפט אדם – ביום השמיני ימול, משפט בהמה – ומיום השמיני כו’.

צריך להבין מה לימוד יש בזה, ומה אשמעינן הכתוב והמדרש. ובגמרא (חולין ה:) אדם ובהמה תושיע ה’ אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם כהן ערומין בדעת (כאדם הראשון) ומשימין עצמן כבהמה. ולהלן במדרש איתא, והיה שבעת ימים תחת אמו כו’, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב”ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת כו’. אמר רבי יצחק משפט אדם כו’.

נראה שהוכרח ולמד לומר טעם זה מיתור לשון הכתוב, דהוה ליה למימר ‘כי יולד מיום השמיני והלאה כו”, אלא שהשמיענו שצריכה ההויה דשבעת ימים תחת אמו, שאין שבעה בלא שבת ויראה פני המטרונה:

עניין השפלות ועניוות של אנשים הגדולים, וכמו שנאמר על משה רבינו עליו השלום (במדבר יב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ומסירות נפשו על הפחות שבישראל, אינו מובן. הלא הוא  שנאמר עליו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו’, והיו לו מ”ט שערי בינה (ראש השנה כא:, עיין שם). כללא דמילתא, הגדול שבעולם בכל הדורות, ואיך יאמר באמת שהוא השפל ואינו כלום.

אבל הענין פשוט, שהרי אמרו ז”ל (נדה טז:) שהמלאך מביא הטפה לפני הקב”ה וגוזר עליה מה תהא, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואם כן, מה לו להתגאות בגבורתו וחכמתו ועשרו שניתנו לו מן השמים. ואם תמצא לומר דאף על פי שנגזר עליו חכם, על כל פנים צריך להוציא השכל מכח אל הפועל ולפשטו באורך, רוחב ועומק. אבל גם זה אינו מכח האדם, ויתרון האדם מן הבהמה בשכל וכח הדבור הכל בא מלמעלה, כמו שנאמר (משלי ב) כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בכל רגע משפיע החכמה, ומה שהאדם מתחכם ויודע הוא מן ה’ יתברך.  ועל כח הדבור אמר משה רבינו עליו השלום (דברים לב) כי שם ה’ אקרא, שבדבורו עביד מעשה גדול ונורא שהיה ממשיך ומגלה ומודיע שם ה, אבל על זה הבו הגודל לאלקינו, שהכל מכחו יתברך שמו. וכשעומדים להתפלל ולדבר לפני המלך, ואז האדם מתבטל ומכיר כח עליון, אומרים ה’ שפתי תפתח כו’ – בלתך איני יכול אפילו לפתוח הפה, ואתה תפתחנו להגיד תהלתך. וזה לשון השיר, ‘הדעה והדבור’, שהם המותר לאדם מן הבהמה, הם שייכים ‘לחי עולמים’, ואינם משל האדם:

ואם יאמר להתנשאות במעשים טובים, דלכאורה הם מכח האדם ובבחירתו, וכפי לשון הכתוב (ירמיה ט)  כה אמר ה’ אל יתהלל חכם בחכמתו כו’, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל כו’. והיינו דחכמתו, גבורתו ועשרו בכנוי קאי על הקב”ה, כמו שאמר שם כה אמר ה’. שהחכמה, גבורה ועושר הוא משלו, שכך גזר על הטפה. ויתהלל רק בהשכל וידוע אותי ועשיית חסד, משפט וצדקה, שהם דבר מצווה ושייך בהם בחירה.

אבל באמת ובעומק גם זה עיקרו מגבוה. ורק איזה נקודה קטנה בתחלת הרצון מצד האדם. כמאמר ריש לקיש (שבת קד.) בא ליטהר מסייעין אותו. וגם לשון הכתוב הנ”ל מורה כן, שהתחיל אל יתהלל חכם כו’ ומסיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו’, היינו כי בשלשה דברים הקודמים לא יעלה על דעת שום אדם להתהלל. אבל בזאת המתהלל, הרוצה להתהלל, יש לו איזה מקום לדמות בנפשו שיכול להתהלל. כי גם על הנקודה הראשונה אין מה להתנשאות ולהתהלל, כפי דברי המדרש (דברים רבה פרק ד) אמר רבי חגי, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים. ובספרי (ריש ראה) רבי יהושע בן קרחה אומר, משל למלך שעשה סעודה והזמין כל האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה דומה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה, כיוון שראה שאין בו דעה, אחז את ידו והניחה על המנה היפה. וכן הוא אומ, ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי כו’, ואומר אברך את ה’ אשר יעצני. עד כאן לשונו. ומי הוא פתי יסור מליקח הדבר שמלך מלכי המלכים הקב”ה אחז בידו והניחה על הדבר שהיא מנה יפה. ומי שגם אחרי זה לא יבין ליקח המנה היפה, הרי הוא משוגע גמור, עקש ופתלתול. אשר על כן אין שום רבותא מה שהאדם בוחר במעשים טובים. פליאה היא בהיפוך, כשאיננו עושה מצות ומעשים טובים, שזהו באמת עושה מרצון עצמו:

ומעתה אין לתמוה מה שהערומים בדעת כאדם הראשון, כגון משה רבינו עליו השלום, היו בעיני עצמם כבהמה, שהכירו אשר המותר שלהם מן הבהמה הוא רק בכח עליון, אבל מצד עצמם בהמה המה להם. וזהו שנאמר (שמות ט”ז) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם כו’ בתת ה’ לכם בערב בשר כו’ ונחנו מה כו’, שכל המעשים אינם מכחנו, שהכל מעשה ה’. ואם יאמר האומר שעל כל פנים זה גופא יש להאדם ההכרה שאין העבודה משלו. גם זאת אינו שלו, ואפילו ההכרה דהכרה עד סוף כל הכרות, מאת ה’ היתה זאת. וזהו, ונחנו מה, ממש לא כלום. וזהו שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה’, הן פעולת האדם בחכמה ודבור, הן ההכרה שהוא כבהמה, הכל הוא מישועת ה’:

וידוע שענין מצות שבת רומז על זה שהאדם אינו עושה מאומה, ואמרו ז”ל (מכילתא יתרו והובא שם בפירוש רש”י) על הכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך כו’ כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה. היינו, שעניין שבת הוא להכיר שכל מלאכתך, מה שהיה נדמה שהיא פעולתך ומעשה ידך, באמת היא עשויה מעצמה בלי כחך. ומאליו הוקם המשכן. וזה שרבה הכתוב ‘כל מלאכתך’, לא לבד מלאכת המעשים, אלא אפילו ההכרה שאינה משלך – זאת גם כן עשויה מאליה:

וזהו שאמר המדרש, משפט אדם ובהמה שווין הן. מעשה האדם, באשר הוא אדם ערום בדעת, הן מה שיודע שבהמה המה, הן שווין, שצריכים לראות פני המטרונה, השבת, לידע שהכל עשוי מלמעלה:

(דבר ישרים, פרשת אמור)

הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי”ד נולד בז’ליחוב שבפולין בשנת תרכ”ד (1864) לאביו הרב נפתלי צבי הירשלי ז”ל.

משחר ילדותו שקד ר’ חיים דוד על לימוד התורה, ועשה בה לילות כימים. בגיל בר מצווה כבר נודע כעילוי הבקי בעל פה בכל הש”ס.

בגיל שמונה עשרה נשא הרב לאשה את בתו של הרב אביגדור יהודה לוינטל, רבה של קויל (קולו), ונולדו להם ששה ילדים. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה מופלאה.

בהוראת חותנו נסע לבקש כתב סמיכה מאת רבי יהושע טרונק זצ”ל מקוטנא והאדמו”ר מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ”ל בעל “אבני נזר”. הרב מקוטנא עמד על גדולתו והסמיכו, על אף שנהג שלא לתת סמיכה לצעירים. האדמו”ר מסוכטשוב השתומם מגדולתו ועמד ונשקו על ראשו.

בשנת תרנ”ג (1893) נפטר חותנו, הרב אביגדור יהודה, וקהילת קולו ביקשה למנות את הרב חיים דוד כרב, אך הוא סירב בתחילה. רק לאחר שגדולי הדור תבעו זאת ממנו, הסכים הרב לקבל על עצמו את הרבנות. הרב הנהיג את הקהילה ביד רמה במשך כחמישים שנה והיה לרבה האחרון של הקהילה. הוא לא פחד לאסור את השחיטה בעיר מחשש שהקצבים, שנמנו על בעלי הזרוע, יאלצו את השוחטים לנהוג בניגוד לדין. במשך שלוש שנים היה בית המטבחיים מושבת, עד שלבסוף הושגה פשרה. הרב ביטל את ה”חדרים” הפרטיים עיר, ששיטת שכר הלימוד שהיתה נהוגה בהם פגעה בשכבות החלשות, ובמקומם הקים “תלמוד תורה” כללי.

בנוסף לניהול הרבנות, עסק הרב מספר שעות ביום בלימוד הנסתר והרבה לכתוב את חידושי תורתו. בנוסף עסק הרב בצורכי הציבור כחבר באגודת ישראל וכחבר במועצת גדולי התורה בפולין.

בשנת תרצ”ו הוציא לאור את ספרו דבר ישריםדרושים, באורים ורמזים ישרים בשתי התורות, שבכתב ושבעל פה, על סדר חמישה חומשי תורה והמועדים. חיבר עוד ספרים רבים שנשארו בכתב יד ואבדו בשואה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הרב  נמלט, נדד בין ערים שונות ולבסוף הגיע ללובלין. ביום כ’ בכסליו תש”א, הסתתר הרב עם בני משפחתו בבית ביתו בלובלין. הבית הופצץ וכל יושביו נהרגו. הרב הובא למנוחות בבית העלמין הישן בעיר, בין קברות גדולי ישראל

 

מקורות: ספר דבר ישרים, דף עד באתר יד ושם שרשמה נכדתו (שם מוזכר ששם רעייתו הוא: צילה דבורה לבית מנדלסון),  ספר קולו (תמונות 224-225. שם יש גירסה שונה לגבי נסיבות מותו של הרב), קולו – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה (ג, 248-243).

עוד על תולדות קהילת קולו – ניתן לקרוא  באנצקלופדיה של הגטאות.

עוד ראה: על טיבו של מחבר ספר דבר ישרים – מאת הרב ישראל אברהם הלוי גרינבוים, קובץ עץ חיים (באבוב), שנה ב, חוברת ג, תשס”ח

מספר הצפיות במאמר: 24

שבת קודש היא בחינת אהבה והיא הסיבה לגאולה במהרה בימינו / הרב נפתלי הירצקא אמסל הי"ד
ביאור (על דרך הפלפול) לניסיון הדחת רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותו / הרב שמואל פירר הי"ד

מאמרים דומים