בדין אין בישול אחר בישול / הרב שאול שמחה מאלין הי”ד

נייר רשמי של הרב שאול שמחה מאלין הי"ד

דברי הרא”ש בדין בישול אחר בישול

כתב הרא”ש בפרק ג’  דשבת וזה לשונו:

ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל, לא תקשה הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דף ל”ד דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה.

ורש”י פירש גזירה שמא ירתיח, ונמצא מבשל בשבת. וכן בפרק קמא דף י”ח גבי יורה עקורה, דפריך, והלא מגיס, ופירש רש”י ובמבשל הוי בישול. למדנו, שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול.

ונראה להביא ראיה לדבריו מהא דביצה פרק המביא, תנו רבנן אחד מביא האור ואחד מביא העצים – ואחד מגיס בה, כולן חייבין. אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל, המגיס בה נמי חייב משום מבשל, אלמא יש בישול אחר בישול.

ואיכא למדחיה, דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, כל המקרב בישולו חייב, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול. ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואחר שהגיע כמאכל בן דרוסאי, אם נצטנן והרתיחו חייב, כדפירש רש”י. והא דפריך בפרק קמא, והלא מגיס, אפילו ביורה רותחת, איכא למימר סימנין לצבוע צריך בישול לעולם. אי נמי, לאו משום בישול, אלא משום צובע. עד כאן דבריו.

שיטות הפוסקים בהבנת שיטת הרא”ש:

והנה בביאור דברי הרא”ש אלו נסתבכו גדולי אחרוני הפוסקים.

הסבר הבית יוסף בשיטת הרא”ש: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול, אלא אם כן הצטנן והרתיחו

הבית יוסף בסימן ש”ח החליט בדעתו דמשהגיע כמאכל בן דרוסאי, דווקא בנצטנן והרתיחו חייב. ולכן תמה על הטור דלא הזכיר לגמרי דעת אביו הרא”ש, ופסק אם לא נתבשל כל צרכו ואפילו כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול, אפילו בעודו רותח.

הסבר הב”ח בשיטת הרא”ש, וכן דעת הטור: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא נתבשל כל צורכו, יש בו משום בישול, אפילו בעודו רותח

ודעת הב”ח דמסקנת הרא”ש כרש”י, דדוקא בנתבשל לגמרי ונצטנן יש בו משום בישול. והא דאמרינן בביצה דכולם חייבים, דמשמע אפילו בעודו רותח, מיירי בבשיל ולא בשיל ואפילו כמאכל בן דרוסאי. ואף על פי שכתב אחר כך, ואיכא למידחי דהך דהמביא וכו’, אינו בדרך החלט, רק דאפשר למידחי, אבל לעולם דאיכא נמי לומר כפשוטו דבלא נתבשל כל צרכו יש בישול אפילו בעודו רותח. וזה שכתב הטור, משום דתפס בדעת הרא”ש לעיקר כמו שכתב בשם רש”י.

הסבר הדרישה: לרא”ש נראה שגם לדעת הרמב”ם אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי דינו כמבושל כל צורכו. (וכתב שאם כוונת הרמב”ם שיש איסור בישול במה שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, הדברים יסתרו את היתרו לשרות בכלי ראשון מה שבא בחמין מערב שבת, אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי)

אמנם למרות זה, כתב הדרישה שהמעיין בדברי הרא'”ש יראה לעינים שסבירא ליה להרא”ש דמיד שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש לו דין נתבשל כל צרכו. ורוצה לומר, גם בשיטת הרמב”ם כן. דאם (לא) כן יהיו דברי הרמב”ם סותרים, שהרי כתב בפרק כ”ט מהלכות שבת: דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר, לשרות בחמין בשבת. כתב על זה הבית יוסף, ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כיון שנשרה במים רותחין חשוב כמבושל ומותר לשרות אותו בחמין אפילו בכלי ראשון. עיין שם בדרכי משה. ואיך יהיה מחולק כל כך, דלעניין בישלו על האש, אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול, ולשרותו בחמין, ואפילו בכלי ראשון אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי.

על פי הדרישה המגיד משנה יתכן שדעת הרמב”ם כדעת הרשב”א שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דורסאי, אך מפורש במגיד משנה שלשיטת הרמב”ם רק אם נתבשל כל צורכו אין בו משום בישול

וכתב שם עוד דמה שכתב המגיד משנה על דברי הרמב”ם שדעת הרשב”א ושאר מפרשים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום בישול, ומשמע דשיטת הרמב”ם אינו כן, אינו רק כמסתפק בדעת הרמב”ם, זה תמוה מאד. דהלא מבואר להדיא בהלכה ד’ גבי אחד נתן האור, בדברי המגיד משנה וזה לשונו: ובוודאי לדברי הכל כל שאין בבישולו חיוב, אין חיוב בהגסתו, רצונו לומר, במבושל כל צרכו לדעת רבינו ולא בהגסת מבושל כמאכל בן דרוסאי לדעת האחרים. הרי מפורש שהמגיד משנה אינו מסתפק כלל בדעת הרמב”ם, ולא כמו שכתב הפרישה.

גם בסתירת דברי הרמב”ם מה שהקשה, בנקל ליישב. וכבר הרגישו בכל זה באחרונים. ועיין במה שאכתוב להלן בשם הגר”א.

ובנוגע לדינא:

בשולחן ערוך פסק שיש בישול בתבשיל רותח שבושל כמאכל בן דרוסאי, ובנתבשל כל צורכו אם נצטנן.

הנה בשולחן ערוך אף שבסימן רנ”ג הביא שתי הדעות, אבל בסימן שי”ח פסק דתבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן, ואם נתבשל רק כמאכל בן דררוסאי אפילו בעודו רותח כדעת הרמב”ם והטור בשיטת רש”י.

והרמ”א הביא דעת המקילין (כדעת הרשב”א) בנתבשל כל צורכו והצטנן, ולא פירש דין נתבשל כמאכל בן דרוסאי. ויתכן שכוונת הרמ”א שיש בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו בעודו רותח, כדעת המגיד משנה בשיטת הרמב”ם.

והרמ”א גם כן לא הגיה כאן כלום, אלא בסעיף ט”ו כתב ויש מקילין דכל שאין נותן על גבי האש ממש אפילו נצטנן מותר. והוא כדעת הרשב”א המובא במגיד משנה שם הלכה ו’, והר”ן בפרק כירה. ובנתבשל כמאכל בן דרוסאי הניח הדבר סתום, אף על פי שלכאורה דין אחד להם. ואולי אפשר לומר משום שיטת הרמב”ם שבנתבשל כל צרכו מיקל אפילו בנצטנן לגמרי, כמו שהבאתי לעיל, מה שאין כן במאכל כמאכל בן דרוסאי, שהרמב”ם עם האוסרים כמו שכתב המגיד משנה בדעתו.

תירוץ לקושיית הדרישה על הרמב”ם: אף אם נסביר שיש בישול לדעת הרמב”ם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי,  התיר להכניס לכלי ראשון תבשיל שבא בחמין מערב שבת, לפי שאינו בא לידי בישול בזה ולא מיחזי כמבשל, לפי שאין דרך בישול בכך

ולעניין מה שהקשה הדרישה בסתירת דברי הרמב”ם, אפשר לומר כמו שכתב בביאור הגר”א בסימן רנ”ג ס”ק ס”א, הכלל כל מקום שאין בא לידי בישול וכל דבר שאין בו משום בישול, אף על פי שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו על גבי גרופה, משום דמיחזי כמבשל, לפי שדרך בישול בכך וכן על גבי האש. אבל בכלי ראשון או כנגד המדורה, שאין הדרך לבשל כן, אלא כמפיג צינתן, מותר.

ולכן המהרש”ק התיר לגוי להדליק את תנורי החורף, שאין נראה שכוונתו לבישול התבשילים שהועמדו בתוכן. ואסר להניח קדירות מגולות על ידי גוי אף קודם הסקת התנור, כי כשמסיק ניכר בזה שמתכוון גם לבישול הקדירות

וכתב משום זה הגאון מוהרש”ק בספרו טוב טעם ודעת לאסור לעמוד המאכלים לחמם ע”י אינו יהודי אפילו קודם הסקה על הקיכן, ולא דמי לתנורי בית החורף שלנו שאין הדרך כל כך לבשל בחול באייוואלאך שמלמעלה, ואין כוונת האינו-יהודי בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקרירות שעומדות שם, מה שאין כן על הפליטעס, שהקדירות עומדות מגולות, בוודאי כוונתו גם בשביל בישול הקדירות. עיין במשנה ברורה סימן רנ”ג שמסכים עמו בזה.

המשנה ברורה פסק לכתחילה כשולחן ערוך, ובדיעבד כדעת הראשונים שפסקו שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי

וראיתי במשנה ברורה סימן שי”ח בביאור הלכה שחיזק פסק השולחן ערוך ומביא עוד הרבה ראשונים דקיימו בשיטה זו. אמנם בדיעבד כתב דאפשר לסמוך על כל הנך ראשונים הרמב”ן, הר”י, הרשב”א, הרא”ש, הר”ן והמאירי, וכן משמע מתוספת ריש פרק כירה, דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול.

(אור שמחה, סימן ט)


הרב שאול שמחה מאלין הי”ד נולד בסביבות שנת תרל”ה (1875), לאביו יוסף שרגא פייבל אב”ד בריסק שבליטא, מחבר מצבת סבו של הרב שאול שמחה מאלין הי"דספר זכרון יוסף, ולאמו חנה בת הרב משה זיסרמן. ה הוא היה מורה הוראה בביאליסטוק, ושם הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את ספרו “תורת הניקור השלם” והוסיף לו את ספרו “אור שמחה, חלק א“, ובו חידושי הלכות ושו”תים בעניינים אקטואלים שונים מחלקי השולחן ערוך. בשנת תרצ”ה יצא ספרו “תורת השחיטה והבדיקה” כספר שימושי מקיף במקצוע ההוראה בדיני שחיטה וטריפות. הספר כולל ציורים אנטומיים והסברים מדעיים.

רב שאול שמחה ניספה בשואה בשנת תש”ב או תש”ג בביאליסטוק שבפולין.

כן נספו אחיו הרב אברהם משה, הרב דובער והרב איסר יהודה אב”ד בריסק. שמותיהם ושמות קרובים משפחה נוספים שנספו מוזכרים בהר הזיתים על מצבת סבם, הרב איסר יהודה, שחודשה לאחר מלחמת ששת הימים.

ניתן לקרוא אודות קהילת ביאליסטוק ועל אודות חורבנה – באתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 13

עם ישראל מושגחים בידי הקב"ה ולכן הם נצחיים ובלתי ניתנים לכליה / זאב וולף נוסנבוים הי"ד
הסנדק - דינים ומנהגים / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל

מאמרים דומים