דרשה לשבת נחמו / הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד
במדרש רבה איכה: חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו'. עיין שם.
נראה לי לפרש על פי דברי המדרש רבה ואתחנן על הפסוק בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וכו' כל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, צרה, וכל צרה של ישראל עצמן, אינה צרה. דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שלא היתה אלא לישראל, שנאמר אבל גדול ליהודים, מיד הצמיח הקב"ה ישועה, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה. ולכאורה יפלא הדבר המעטות הרעות והצרות אשר עברו על ראשי עם ישראל בדורות שונים. ורבי יוחנן בעצמו אמר, גדע בחרי אף כל קרן ישראל בכרך ביתר והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים (גיטין נ"ז). ואם בשביל שבימי מרדכי ואסתר הצמיח הקב"ה ישועה לישראל על זה נוכל לומר שצרת ישראל אינה צרה?
אולם נראה לי לבאר כוונת הדברים, באשר נשים אל לב נראה אשר סיבת הצרות והרדיפות לעמנו שתים הנה. אחד, מפני פירוד הדעות והלבבות , שנאה קנאה ותחרות בין משפחה למשפחה ובין מפלגה לרעותה, אשר יעוררו חמת מדנים, משטמה ומדון לחרחר ריב בין איש לרעהו – ולא יוכלו לעבוד שכם אחד, ומה שאחד בונה השני סותר – וככלל הכתות והמפלגות שצצו ופרחו ככמהין וכפטריות – וצרה זאת איננה מצויה בעם ישראל בלבד, רק גם בין עמים שונים, וצרה זאת ראויה להיקרא "צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה", והביאה רעות רבות בכנפיה, שהכחידה עמים רבים גדולים ועצומים, שלא נשאר מהם אף זכר כל שהוא:
אמנם יש צרה על ישראל עצמן, המיוחדת רק לעם ישראל ואין אומות העולם שותפין בה, היינו מה שסובלים אנחנו בעד שמירת חוקי דתנו ומצוות התורה, אשר שונים עמדו עלינו לכלותנו מצד היותנו שומרי דת ישראל, ולמדות השחיטות, העינויים שעברו על ראשנו נשארנו עד היום – גם אחרי הגלות המר של אלפים שנה – עם חי וקיים, לנס ולמופת, שד' יתברך שלח לנו עזרתו וישועתו מקדש לחלצנו מצרה, ולהאציל עלינו מרוח הקדש, שלא להתבולל בעמים. ונשארנו נאמנים לדתנו ועמנו. מעתה יפורשו דברי המדרש רבה, כל צרה שישראל עצמן סובלין, היינו בשביל האנטישימיות, בעד דתנו ותורתנו, איננה צרה, כי בטוחים אנחנו בחסד עליון שגם הגלים היותר קשים אל יפגעו בנו לרעה. והעבר מוכיח על העתיד. ועל זה דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שהיתה רק בשביל הדת הצמיח הקב"ה ישועה כי שם היתה שנאת הדת והלאום. ודתיהם שונות מכל עם – דרשא במגילה (ז') דלא אכלו מינן ולא נסבי מינן:
אבל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, היינו הצרה הכללית על פירוד הדעות, על ריבוי מפלגות וכתות שהיא סלע המחלקות, להרוס ולא לבנות, זאת היא צרה איומה ומסוכנת:
זאת היא הכוונה על המדרש איכה, חטאו בכפלים: עזבנו תורת ד' ומוסרו, וגם מחלוקת וריב היה בין אחד לחבירו ולקינו בכפלים ששתי הצרות היו בעוכרנו, צרה הכללית והפרטית, ומתנחמים בכפלים שלא תהיה לנו שנאה מעמים ולאומים אחרים ולא בנו בעצמנו:
ובדרך זה אמרתי לפרש דברי חז"ל ביומא ט' ע"ב, "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". ודבריהם לכאורה צריכים ביאור. אולם הכוונה בזה לפי דעתי, דהעוון של חורבן מקדש ראשון היה בשביל ג' עברות, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וכולם ידעו והבינו שעושים עברה, וממילא כשהתחרטו ידעו שעליהם לעבור תשובה. אזי ד' יתברך, ברוב חסדיו, מחל להם על עוונם וגלה את הקץ לגלותם – אבל העוון של לשון הרע, רכילות, שנאת חנם, קל הוא בעיני ההמון, אין העבירה ניכרת וידועה להם כלל, אדרבא בהרבה פעמים דומה שעושים מצוה, ואין יודעים לשוב על זה כלל. וממילא לא נתגלה קצם. ועל דרך זה אמרתי לפרש – דברי המקונן, "חטא חטאה ירושלים". במקדש הראשון ידעו שחטאו והכירו את החטא שהיה גלוי וידוע לעין כל ,"על כן לנדה היתה", צרתם היתה רק זמנית כמו נדה ששבה לאחר זמן לטהרתה. "כל מכבדיה הזילוה", הנביאים ידעו לדבר והוכיח איתם על משובתם, "ותשב אחור", והם עשו תשובה. אבל במקדש השני "טומאתם בשוליה", חטאם של ענין לשון הרע ושנאת חנם היה בלתי ניכר וידוע, לא ידעו שעליהם לשוב מחטאתם, לכן "לא ידעה אחריתה", סובלים אנחנו את הגלות מארץ חמדתנו ונסתם כל חזון מאתנו מבנין מקדשנו השלישי:
יהי רצון שד' יגדור פרצותנו ויאחד את לבבנו לעשות רצון ד' יתברך וישיב שופטנו ככראשונה ונזכה לבניין מקדשנו במהרה בימינו אמן:
יחיאל הלוי קעסטענבערג אבד"ק ראדום.
(קובץ דרושים, תרפ"ג, דרוש ז. לשבת נחמו, מאת הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד)
הרב יחיאל קסטנברג בן חיים מנחם מנדל הלוי שהיה הדיין והמו"ץ של ראדום שבפולין, נולד בשנת תרמ"ח (1888), ונהרג בשואה באלול תש"ב.
הרב היה תלמידו של אביו וחתנו של הרב נפתלי יוסף פריינד. הוא נסמך על ידי הרב מלכיאל צבי טננבוים מחבר ה"דברי מלכיאל", הרב משה נחום ירושלימסקי ועוד. בראשית דרכו עסק במסחר, ואחרי שהפסיד את כספו התמנה בשנת תר"ע (1910) לרב בווירז'בניק שבאזור לובלין. אחרי זמן מה חזר לעירו. בשנת תרע"ג (1913) כיהן כדומ"צ ראשי בראדום, משנת תרע"ד (1914) כיהן כרב העיר, אך מינויו היה נתון במחלוקות קשה שליוותה את הקהילה לאורך כל התקופה שבין שתי המלחמות. הרב נהנה מתמיכת חוגים אורתודוקסיים שמחוץ ל"אגודת ישראל", אבל לא היה מקובל על הציונים ועל נציגי האיגודים המקצועיים ואף לא על אנשי "אגודת ישראל". הנהגת הקהילה לא אישרה את מינויו בידי שלטונות המחוז. אחרי שפולין קיבלה את עצמאותה והבחירות לתפקיד של רב העיר התנהלו באווירה יותר חפשית, לא היתה דעת רוב יהודי העיר נוחה ממנו. ובשנת תרפ"ו (1926) בחר רוב הקהילה ברב יצחק שטיינברג, אך שלטונות המחוז אישרו את מינויו של קסטנברג. מחלוקת זו נמשכה עשרות שנים ונודעה בפולין, גורמים שונים התערבו במחלוקת זו וליבו אותה. על רקע זה מתפרסם בשנת תשצ"א (1931) בוורשה ספר אודותיו, מאת מ' גוטמאן (איש טוב) "די ווירקלעכקייט אין ליכט און שאטן – הרב קעסטענבערג אדער ראדאמער רבנות" ("האמת באור ובצל, הרב קסטנברג או הרבנות מראדום").
בימי "משפט ביליס" שלח הרב חומר ביבליוגרפי עשיר לסניגוריה, והם שלחו לו מכתבי תודה נלבבות.
בזיכרונותיו של יחיאל רובל, הוא מציין שבעת שברח מהכיבוש הגרמני פגש את הרב יחיאל קסטנברג בורח ובידו שלשה ספרי תורה, כשלצדו בניו, חתניו ומלוויו. מיד לאחר מכן הם הותקפו ביריות משמונה מטוסים גרמנים, שפצעו והרגו את רוב הנמלטים.
בזמן השואה הסתגר בחדרו, ושם התקיים מניין פרטי. הרב נראה רק בג' באלול תש"ב (16.08.1942), כשיהודי העיר, והוא עמהם, גורשו מגטו ראדום לטרבלינקה.
מקורות: מרכז מורשת יהדות פולין – רדום, רבנים שנספו בשואה, אנשי שם ועוד.
ראה גם: ויקיפדיה – גטו ראדום, ויקיפדיה – ראדום, האנציקלופדיה של הגטאות – רדום, ספר יזכור לקהילת ראדום (יידיש) – מדף 56 (בעימוד האתר), אלה אזכרה ז עמ' 36.
מספר הצפיות במאמר: 299
