די לי אילו באתי לכאן רק לעורר אדם אחד לכוונת הלב כשירד לפני התיבה / הרב מאיר גרוס הי”ד

אש העבודה שבלב

ומפיו קדשו של אאמו”ר הגאון המובהק הצדיק המפורסים שליט”א שמעתי בדרשה אחת שדרש ברוב עם הדרת מלך, ודבריו מתוקים כדבש, כי לו נאה כי לו יאה. ואמר לפרש על פי רמז הפסוק “ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים”. והלא על פי דקדוק הלשון וסדר המקראות כשהתחיל במספר גדול הולך ואומר תמיד מספר קטן הראוי לבא אחריו. ועל פי זה היה צריך לכתוב “ושבעים וחמשה” (ועיין שם בתרגום), ולמה שינה בו הכתוב לכתוב וחמשה ושבעים, עד שהיה נראה כי מלת “וחמשה” מוסב והולך על שלפניו. “ושבעים” כמו ענין בפני עצמו.

ועל זה מפרש אאמו”ר שליט”א כי ידוע מאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וזה חיינו בעולם הזה ועל זה החיות של האדם ציווה לנו הקב”ה “ודבקה בו”, שחיות של האדם יהיו נדבקים אל ה’ יתברך. וזהו כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, ומי שנדבק בתורה הקדושה, על ידי זה משיג הדביקות להקב”ה. ויסוד גדול לתורה עשה בעל השולחן ערוך, שקבע כל הלכותיה בארבעה שו”ע, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וממילא גם השולחן הטהור מרומז בו, כי הלוא מפיו אני חיים והוא חיינו בעולם הזה.  וכשתדקדק בחשבון סימני שולחן ערוך תמצא כי ארבעה חלקי שולחן ערוך, יש בהם אלף ושבע מאות וחמשה סימנים. ולזה צריך לאדם להדבק שנותיו שהם שבעים שנה, וזהו מרומז בפסוק “ואת האלף ושבע מאות וחמשה” (הם ארבעה חלקי שולחן ערוך) “ושבעים”‘ (הם ימי שנות האדם שנדבקים בתורה) “עשה ווים לעמודים” כי זה העמוד הגדול שהעולם קיים עליו. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש מה שאמרו חז”ל בפרק קמא דתענית לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זהו תפלה. עד כאן לשונו. כי כבר ידוע הקושיה כי איך ציווה לנו הקב”ה “לאהבה” את ה’, והא ענין אהבה זולת כחו של האדם, ואין זה דבר שיכול לקנות או שיכול לצוות עליה. אולם התירוץ על זה כי על ידי דביקות בתורה כהנ”ל, באמת יכול האדם להשיג גם את האהבה, וזהו ממדות אנושי של אדם כי מאחר שדבק באיזה דבר, מאיזה טעם שיהיה, על ידי דביקות זו יצמח בסופו אהבתו לאותו דבר.

אולם הדביקות בתורה, אין הכוונה רק על לימוד התורה לבד, ואדרבה, לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולפי זה רק עבודת ה’ יתברך ועל פי דתי וחוקי התורה, הוא ממשיך אהבה בלב האדם. ואיזהו עבודה שהוא מועיל ביותר להידבק בה’ יתברך להמשיך לב האדם לאהבה, הלא זהו עבודה שבלב. ואיזהו עבודת שבלב, הוי אומר זהו תפלה. ולעניות דעתי, לזה כוונו חז”ל בגמרא ומפני כי נסמך אהבה ה’ לעבודה, שנאמר “לאהבה את ה’ אלקיך ולעבדו”, הרי משמע כי העבודה ממשיך את האהבה, ואיזהו עבודה שבלב זהו תפלה.

ובעצם הדבר הלזה כי למה נקרא התפלה עבודה. נראה לעניות דעתי לפרש, על פי מה שהאריך בעל העקידה בטעם הקרבנות, והעלה ראשונה הטעם הוא מפני כי הקרבת הקרבן הוא העבודה אשר בו בחר הקב”ה לעבוד אותו. ומעכשיו הלא כבר כתבו הראשונים, והוא על פי ש”ס ערוכה כי התפלות במקום קרבן נתקנו. הרי לפניך הטעם שהתפלה נקרא עבודה.

ובספר יבין שמועה מבאר על פי רמז מה שנאמר ואש המזבח תוקד בו, כי עכשיו שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ולא כהן בעבודתו, על זה מרומז בפסוק כי אותו אש של קדושה, והוא אש הקרבנות אשר דרכו להיות בוער במזבח בעת הקרבה הקרבן, ועל כן הוא “אש המזבח”, עכשיו שאין מזבח, “תוקד בו”, היינו, בלב האדם. ועל ידי זה נתקבל כקרבן. ועל פי זה ביותר מבואר הטעם כי למה נקרא התפלה עבודה שבלב.

ועל התפלות בו יאמר בספר נתיבות עולם שחיבר רבינו מהר”ל מפראג ז”ל בריש פרק ד’ בנתיב העבודה שלא תהא התפלה במקרה קרה, כי התפלה הוא הדביקות בו יתברך שהאדם מתדבק בתפילתו בו יתברך, ואם הדביקות הזה הוא במקרה בלבד, אינו נחשב דביקות כלל. כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי. אבל דבר שאינו מקרה, הוא תמידי, לכן ראוי שיהיה הדביקות הזה שלא במקרה כלל. ועל זה באה האזהרה שיקבע מקום לתפילתו. וזהו שאמרו בפרק קמא דברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו’. עד כאן לשונו.

ועל פי זה ביותר מובן מה שאמרו בגמרא, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה. והוא כי כמו שהקרבת הקרבן היה לו מקום קבוע במקום קדוש, כן התפלה, יש מקום קבוע במקום קדוש, והוא בבית הכנסת – שהש”ץ מרים קולו והוא מקום רינה ומסוגל לתפלה. ועוד הרבו בתפלה לכתוב ולדרוש.

וראיתי בדרושים של בעל שמן רוקח שכתב שם בדרוש י”א כתב וזה לשונו: ומה מתקו דברי הכ”י שכתב לפרש במאמר רז”ל שאמרו המתפלל צריך שייתן עינו למטה ולבו למעלה, דהכוונה דהנה עניני עולם הזה הוא דבר הנראה לעיניים, אבל עולם הבא, עין לא ראתה, אך מי חכם ויבין זאת שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה. ולכן יתכן לכנות את ענייני עולם הזה בשם עין ואת העולם הבא בשם לב. והנה בעסקי עולם הזה אם ירצה לשום עינו ולבו ולקנאות במי שלמעלה, אין לדבר סוף ויהיו כל ימיו כעס ומכאובות, ועל כן כל מדה נכונה שיביט אל מי שלמטה ממנו בעושר וכבוד, ואז ישמח במתנת חלקו. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל איזהו עשיר השמח בחלקו. אבל בענייני עולם הבא הוא להפך, כי אם ירצה לומר הנה איש הזה גרוע ממני, אין לדבר סוף כי ימצא אנשים המפרים בכל התורה ומלסטים את הבריות ושופכי דם נקי, אבל המידה הנכונה הוא לשום עינו ולבו אל מי שלמעלה ממנו בחכמה וביראה. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל קנאת סופרים תרבה חכמה. וזהו שאמרו המתפלל צריך שיתן עינו למטה, דהיינו בעסקי עולם הזה, יראה באנשים שהמה למטה ממנו. ולבו למעלה, דהיינו מעסקי עולם הבא ישגיח ויביע במי שהוא למעלה ממנו, ויתפלל אל ה’ שייתן לו לב טהור ליראה ולאהבה את ה’ הגדול והנורא כי קנאת סופרים תרבה חכמה. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף לזה מה שכתב בספר חסידים סימן תק”ל, וזה לשונו: הקב”ה גוזר מי נעשה חכם ומה חכמתו “וכמה ספרים יעשה”. יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה וכו’. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר – ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפיצו מעינותיו חוצה וכו’. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף עוד לכל זה כי לא רבים דשו בהלכות ש”ץ להוציא הדינים השייכים לש”ץ בחיבור בפני עצמו – על כן בטח אל יאשימנו הקורא הנכבד כי באתי לקרב אל המלאכה להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בעזרת ה’ יתברך ולהביא חיבורי הנוכחי על מזבח הדפוס – ויודע ומכיר אני מך ערכי כי אינני כדאי לסמוך עלי, על כן אפרסם בשער בת רבים כי לא באתי לקבוע ההלכה ורק לעורר באתי כיד ה’ הטובה עלי, וזה יהיה שכרי מכל עמלי, אם המצא ימצא אפילו אחד אשר אחר עיון בחיבורי הלזו יהא נזהר ביותר כשירד לפני התיבה לקרב תפלת עם בני ישראל ביותר כוונת הלב ויתעורר על ידי חיבורי לעבודת הבורא יתברך שמו בלב נכון ובכוונה ישרה, אז אברך את ה’ כי זיכני עד כה, ואומר אילו לא באתי לכאן אלא בשביל דבר זה כדאי.

(הקדמת אמרי לב)


הרב מאיר גרוס נולד בשנת תרס”א (1901) לאביו הרב יאקב יוסף גרוס אב”ד אובן (בודא) דומ”צ בבודפסט, ולאמו רחל. הם שתלו בלבבו יראת ה’ והלהיבו בקרבו תשוקה אל לימוד התורה. הוא היה תלמיד הרב ישעיה זילברשטיין אב”ד וייצן, שאמר עליו ש”מובטח בו שיוציא חיבורים יקרים” וראה בו תלמיד מופלא ומופלג בתורה ויראה. וכן היה תלמידו של הרב מרדכי בריסק הי”ד אב”ד טאשנאד. אשתו הראשונה, מרת שרל, היתה בתו של רבי מרדכי מאיר בנט אב”ד שטיינמאנגער. נולד להם בן אחד, ישראל. לאחר שהתאלמן, נשא הרב מאיר לאשה את מרת שרה בת הרב דוד עזרא הירש מגאלאנטא.

חיבר “אמרי הישרים” על הלכות ספק ספיקא, אך לא הוציאו לאור מחמת הוצאות הדפוס. ספרו “אמרי לב”, יצא לאור בשנת תרצ”א (1931. ובמהדורה חוזרת יצא לאור בשנת תשכ”ו), ודן בהלכות שליח הציבור. כמו כן, פרסם מאמר ב”תל תלפיות” – אי מותר להשתתף בבחירות לועד המדינה שנקבעה לשבת. מאמר זה קוטלג בפרויקט השימור וההנצחה של הרב יהושע סג”ל דייטש, “קונטרס תל תלפיות”. כן הוציא לאור את ספרו של אביו “תבואת יקב” (תש”ב), ולבקשת אביו, צירף להוצאה זו גם את חידושי תוספת הביכורים מאת רבי אהרן ריישער. 

בשנת תרפ”ד (1924) מונה לאב”ד בשארקאד והגליל, ו”בא אל מקום אשר זה שנים רבות היה בלי רב, כצאן בלי רועה ודבר ה’ היה יקר במקום ההוא בעוונותינו הרבים, והוא זכה לתקן שם תקנות גדולות ויקרות, ליסד תלמוד תורה, וש”ס חברא, ולבנות מקווה טהרה, והחזיר העטרה ליושנה” (מתוך הקדמת חותנו לספר “אמרי לב”)

הרב נספה בז’ בשבט תש”ה (1944). דודו כתב עליו דף עד ב”יד ושם” וציין שגורש בטרנספורט ובדרך לשם הרגו אותו. ויש מי שכתב שנספה באושוויץ. 

אחיו הגדול הרב דב בער ע”ה נהרג במלחמת העולם הראשונה. שאר אחיו, הרב זאב גרוס הי”ד והרב אהרן צבי גרוס הי”ד,  עליו כתבנו כאן בעבר, נספו בשואה.

מקורות: החת”ס ותלמידיו, הקדמות אמרי לב, דפי עד ב”יד ושם”, מצבת בנו ר’ ישראל על הר הזיתים, הספר “כי אחיה ואספר” (גבריאל הלר, תשמ”ז), הספר “תפארת יצחק” (רבי יצחק אייזיק פרידמן מנירעדהאז, תשמ”ב), עולמי ספר זכרון (אהרן צבי אלון (ויינברג), תשנ”ח), ועוד.

 

מספר הצפיות במאמר: 38

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי"ד
שני סוגי מלחמות עשו ביעקב / הרב שלום יצחק לויטאן הי"ד

מאמרים דומים