עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי"ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו', ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז"ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא", וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר' פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו', משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו' דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ"א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, ויאמר ה' על עזבם אח תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר"ן בשם הרב רבינו יונה ז"ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש"י בבבא מציעא (דף פ"ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז"ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז"ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז"ל (שם) ויתר הקב"ה על ג' עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו', אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו'. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ"ב) ובפסיקתא רבתי (פ"ה ופ"ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ"ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט"ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש"י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב"ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ"ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס"ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת "כנסת בית יצחק".

בשנת תרע"ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ'וג, בה שהתה גם ישיבת "כנסת ישראל" מסלובודקה. בין השנים תרע"ח-תרפ"ב (1918-1922), שימש כר"מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ"ב ע"י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו "דברי יחזקאל" (תרצ"ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר"מ בישיבת "אור ישראל" בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר "האקציה הגדולה" בגטו הגדול של קובנה, בח' בחשון תש"ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר "בדין עציץ נקוב", מאת הרב ברנשטיין הי"ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ"ג, ומאמרו "בדין חציצה" הופיע שם בשנת תרצ"ח. לקט ממאמריו הובאו ב"דברי יחזקאל" בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 6

יש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי"ד
נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי - על בסיס דברי תורה הבנויים ומתוקנים עם יסודות מהררי קודש, ניתן לבנות בנין המאיר / הרב צבי לוסטיג הי"ד
0

מאמרים דומים