חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם / הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד

תמונת הרב שלמה פיינזילבר הי"ד

מטרת מאמרנו הוא:

א) להראות בעליל כי אי אפשר להגיע אל השתלמות כי המדות רק אחרי הלימוד והעיון וההתבוננות היטב בכל מדה וענפיה כי מדה היא תקציב [פרינציפ] שאדם מכיר ומבין מדעתו שכן צריך להיות ואי אפשר להיות באופן אחר, ואינו דומה למצות המעשיות כמו תפילין וציצית וכו' שיכולים לקיימם אף בלא הכרה עמוקה רק שכן צוונו ד'. מה שאין כן המדות, אי אפשר להגיע אליהם רק על ידי הכרה ושימת הלב וההתבוננות הנכונה.

ב) מאחר שכל תורת המדות יסודתם בהררי קדש בכמה מצוות עשה ולא תעשה המפורשות בתורה, כמו שביררנו בפנים, הרי חיובם על כל אחד מישראל לידע אותם ואת פרטיהם, כמו שהחיוב על. כל אחד כישראל לידע דיני קריאת שמע ותפילין וכו'.

בימנו אלה מחמת תהפוכות ומצוקת הזמן והנה רוח סערה באה ותגע בפנות בית ד' ותעש שמות בארץ ומהפכה נוראה נהיתה, שערי תורה שוממין. בכל פנות שאנו פונים והנה תהו ובהו. החרבן נורא מאוד, ולא די לנו בזה, אלא שגם המדות הנשחתות גברו בארץ. נשכח מכל אחד מה חובתו בעולמו. אם כי יש ללמד זכות על עם קדוש, שתהפוכות הזמן גרם לזה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל פרשת תצא על הפסוק ולא יראה בך ערות דבר, שבעת המלחמה אף הישר באדם מסיר מעליו הבושה ועושה דברים שלא היה עושה כן בעת השלום. אבל על כל פנים קשה מאוד להביט על זה בקרירות רוח. ולכן חוב קדוש מוטל עלינו לרפאות את מזבח ד' ההרוס ולהפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

וגודל החיוב בזה הלא היא מצוות עשה שבתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך כו'. והאמת שיקשה מצוות עשה זו להוכיח את כל אדם בפרטות על דרכו והנהגתו, ומחמת זה מוצא כל אחד אמתלאות שונות שלא להוכיח את חבירו, אבל מצאנו לרבותינו ז"ל (בעבודה זרה) כשגזרו על רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ועל אשתו להריגה, אמרו שם דעליו בשריפה, משום שהוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו להריגה, משום שלא מחתה בו, ואמרינן שם, והיכי עביד הכי, הא תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים כו'. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ומשני דלהתלמד עבד, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא איענש. משום דהוגה את השם בפרהסיא הוי, ועל אשתו להריגה שלא מחתה בו. והדבר מבהיל. הגע בעצמך רבי חנינא בן תרדיון שכל חכמי ישראל משכימין לפתחו ומפלפל עמהן במשא ומתן של הלכה, ומה  לה לאשתו להתערב בעניינים כאלו במה שבעלה מפלפל עמהן בעמק הלכה. כמעט, שלפי שכלנו, אין אני רואין עליה, ואין מרגישין שום חטא, אף כחוט השערה, במה שחטאה שלא מחתה בו. ובפרט שגם העוון של רבי חנינא בן תרדיון הוי כחוט השערה ממש, שהרי מותר היה לו ללמד כן לחכמי ישראל, אלא שהיה בפרסום יותר מן הראוי, והיא רק כחוט השערה ההבדל שבין פרסום לאינו פרסום. ועל כל פנים, ראינו מזה שהשגחה העליונה שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ראתה שעל כל פנים עוון של חוט השערה יש גם באשתו, אלא שהעוון של חוט השערה שלה הוא בדקות יותר מהעוון של חוט השערה שלו, ולכן הוא נדון בשריפה, ששריפה חמורה, כדאיתא (בסנהדרין פ"ז), והיא בהריגה בסייף, שהיא קל. ומזה אנו יכולין לידע כמה נורא הוא העוון של מי שיכול למחות ויכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו. ומזה יכולין אנו לידע, שאף שפוטרין אנו את עצמנו בכמה אמתלאות בעניין תוכחה, אבל מי יודע כמה תביעות יש עלינו מהשגחה העליונה, שהרי אין לנו אמתלא טובה ממה שהיה לאשתו של רבי חניניא בן תרדיון במה שלא מיחתה בו, ובכל זאת לא נקתה מהעונש הנורא.

ועוד מצינו לרבותינו ז"ל (סוכה נב) אביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא. אמר איזול אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמי. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי אורחין רחוקא וצוותין בסימא. ואנו עומדים ומשתוממים על מסירת נפשם של רבותינו ז"ל שאביי מצא בעצמו שיש בידו לאפרשינהו מאיסורא, והלך אחריהם שלשה פרסאות רגלי, ולוא לא היה פרשי מהדדי, היה הולך אחריהם כמה וכמה פרסאות. אף, שבוודאי היה יכול למצוא כמה התרים לנפשו שלא לילך אחריהם רגלי כמה פרסאות, כי ממש היא מסירת נפש, אבל היה ירא מאוד מהעונש הנורא של מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ולא חיפש אחרי אמתלאות ותרוצים שונים, ומצא את עצמו מחויב בדבר עד מסירת נפש ממש. ואנו שאין לנו מסירת נפש כזה לאפרושי מאיסורא לכל אחד בפרט, על כל פנים, חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

ומצינו בגמרא ברכות (לא) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ד' מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. ופירש מהרש"א שרמז להם שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר. הרי שלהכניס יראת שמים על רגע אחת בלב של גדולי התורה המלאים בתורה ויראת שמים, כדאי הוא לאבד זכוכית של ד' מאות זוז. מכל שכן להכניס יראת ד' בלבות הרחוקים מיראה, ולהפיח בקרבם שלהבת קודש של יראת ד'. על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כל היגיעות שבעולם על זה. וכבר כתב בזה הגאון החסיד מורנו הרב ישראל מסלאנט זצ"ל, וזה לשונו, מה מאד תגדל מצווה על האדם לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ולהזכירם לעוררם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ובאזנם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו אל אחריתם לשוב אל ד' יתברך להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטיב כמות ואיכות מצות הרבים אשר תלוה לאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הואץ עד כאן דבריו.

והנה הלימוד בהשתלמות המדות היא היא הרפואה היותר נחוצה לתחלואי העם. כי המדות הנשחתות וההפקרות בא מן היאוש, שאינו מחשב מאומה אודות האנכי שלו, ואינו מחשב שום חשבון של אצילות, ואינו מחשיב את העצמיות שלו בתור אדם רם המעלה, ואינו מרגיש מאומה שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע להמעלות היותר רמות ונשגבות. ועל ידי הלימוד בהשתלמות המדות יבא להתבונן מהו האדם, מה מטרתו, ומה חובתו, ומה תכליתו. ועל ידי זה ירגיש שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע אל המעלות החמודות. וזהו שאמרו ז"ל באו חשבון, באו ונחשוב כו' (ב"ב עח). העיקר הוא לחשוב, ומחשבה כזו בוודאי תביאנו לידי תוצאות היותר נשגבות שירגיש בנפשו רגשי קודש. וכבר אמרו ז"ל (שבת מא) הרוחץ ירחץ ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאיברים, רצונו לומר הרוצה לרחוץ את עצמו מגסות החמרי ולהיות לו גוף טהור, ירחץ ראשו תחילה, שבו הוא מבחר כל היצורים, והוא החשבון האמיתי הנחוץ לעבודתו יתברך. אבל תועלת החשבון הוא רק אחרי הלמוד והעיון היטב בתורת המדות. ועל ידי ידיעת המדות, יבא לידי קנין המדות.

והאמת הוא כי לוא היה כל אחד מישראל עושה כפי מה שיודע, היה יכול להיות קטן שבישראל כגדול שבגדולים. כל אחד מישראל יודע שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו, והשגחתו יתברך מקפת אותנו מכל פנה ופנה בכל חלקי כחותינו בדיוק גדול. וכמו שכתוב, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב לד), רצונו לומר שכל תנועות האדם הקטנות והפחות שהם עד כמדרך כף רגל שאין האדם שליט ברוחו שידעם הוא בעצמו, לפניו יתברך הם חרותים ומבוארים מאד. וכמו שחכמתו בלתי תכלית, כן ידיעתו. ונאמר מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד').  ונאמר אני ד' חוקר לב בוחן כליות (ירמיה י"ב), רצונו לומר שאפילו דמדומי משבות העוברות על דעת האדם גלוי וידוע לפניו יתברך. ומה מאוד תסמר שערת בשרנו בשום אל לב איך ידיעת הבורא והשגחתו מרחפת על פנינו והנה ד' נצב עלינו צופה ומביט ומאזין ורואה עלילותינו, וכל צעדנו יספור, העבר והעתיד וההוה דורש יחד, ולוא היתה הנהגתינו כך לפי ידיעתנו הלא זהו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני־אלהים כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים פרק נ"ב, והעתיקו רמ"א באורח חיים סימן א'. ועל זה אמרו רז"ל (אבות פרק ג') כל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו' והוא מאמר כולל לכל אחד מישראל, שכל אחד יכול להרגיש בנפשו כי חכמתו, רצוני לומר, ידיעתו, מרובה ממעשיו.

ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה, בתפלת ראש השנה יום כיפור, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו כו', רצונם לומר שהנהגתנו תהיה כפי הידיעה. וכבר הובטח לנו שהזמן שאנו מקווים אליו תמלא הארץ דעה את ד', וכיון שתהיה הנהגתנו כפי הידיעה הגדולה כזאת, הלא זה המדרגה שאנו מקווים לזכות אליה. ועל כל פנים כל מה שהידיעה יותר בתורת המדות, כן נוכל להנהיג אז עצמנו במדות היותר נשגבות. ולכן כתבתי במאמרי זה הרבה עניינים בחיוב ההתבוננות בתורת המדות, ואקווה לד' שיהיה תועלת גדולה למי שיקרא ויעיין בו. וד' יתן חלקנו בין מצדיקי הרבים, וכמו שכתוב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

(השלמת המדות, הקדמת המחבר)


הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד נולד בשנת תר"ל/תרל"א (1869/70) בעיר קארטוז-ברזה (פלך הורדנה. ע"פ בנו, הוא נולד בווילקובסקי), לאביו הרב אהרן יוסף אב"ד ביאלובקה, מחבר ספר "עבודת אהרן" בן הרב אריה מוואלקאווויסק מחבר ספר "פני אריה". עוד בהיותו נער החל לכתוב חידושי תורה ולהתכתב עם גדולי דורו. בהיותו בן 18 נשא לאשה את מרת שרה טובה בת הרב חיים שור. הרב שלמה נסמך להוראה בגיל 21 מרבי יצחק אלחנן ספקטור, מרבי חיים סולבייצ'יק ומרבים נוספים. הוא כיהן כרב בקהילות טוריק פלך ווילנה, פרוזובה פלך גרודנה (משנת תרנ"ו), ווקשנה פלך קובנה (משנת תרס"ד. שם ניהל ישיבה). בשנת בואו לווקשנה נפטרה אשתו הצדקת, ושנה אח"כ נשא לאשה את מרת שרה הינדה לבית קלבנסקי. בשנת 1914 גורש עם עדתו לרוסיה, ורבים מכתביו נותרו מאחור ונשרפו במלחמה. הקים ישיבה בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה, ונתמנה לרב בית הכנסת הגדול שם. בשנת 1920 שב לווקשנה והחל לרשום מחדש את חידושיו. בראשית שנות העשרים פרסם מאמר בשם "משמיע שלום" ובו קרא לאיחוד מפלגות למען ארץ ישראל. לאחר ארבע שנים עבר לעיר קיידאן והיה בה אב"ד ומייסד ישיבה, שבראשה עמד הרב שמעון דוביאנסקי הי"ד. בשל סכסוכים ומחלוקות פוליטיות בין מפלגות בקיידאן היו מספר שנים בהם הרב לא קיבל את משכורותו וחי חיי עוני ודוחק. הוא כיהן כנשיא אגודת הרבנים בליטא במשך יותר מעשרים שנה, וחיבר את הספרים "נשמת חיים" (ירושלים, תרס"ה), "השלמת המדות" (קיידאן, תרפ"ה. ספר זה הונהג כספר לימוד בישיבות המוסר של סלובודקה וטלז) ו"יריעות שלמה" (תרצ"ד) על הרמב"ם הלכות עבודה והלכות הקרבנות. מכתבו משנת תרצ"ח לרב אשרי הובא בספר ממעמקים. הרב הי"ד היה בעל זכרון פנומנלי, גאון, מתמיד ובקיא מופלג בש"ס בבלי וירושלמי, צדיק וחסיד שפעל גדולות בהתלהבות לטובת הפרט והכלל.

בהקדמת ספרו יריעות שלמה כתב הרב פיינזילבר:

בימינו אלה שארצנו הקדושה הולכת ונבנית תפרח ותשגשג ועיני כל ישראל נשואות אליה, מפני שרואים ומרגישים כי רק שם ביתם. ויהא רעוא שבנינה של ארצנו הקדושה יהא על יסודי תורתנו הקדושה, כי זאת אנו מבקשים… ואות היא מן השמים כי קרובה ישועתנו לבוא, וכמו שכתוב בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס, ופירש רש"י בברכות (מט) בונה ירושלים, תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ד' ואז נדחי ישראל יכנס. וכן אמרו ז"ל בסנהדרין (צח ע"א) שאין לך קץ מגולה מזה, ואנו מצפים ומחכים לראות בביאת גואל צדק ובבנין בית קדשנו. 

חורבנה של קהילת קיידאן החלה ב- 15.8.1941, בסדרת עינויים נוראיים. ביום חמישי, ה' באלול תש"א  28.8.1941, הושמדו יהודי קיידאן באמצעות מכונות יריה ורימונים על שפת בורות שהפכו לקבר המוני. רק בודדים הצליחו למלט את נפשם.

הרב נהרג בה' באלול תש"א (1941) עם עדתו. הי"ד. כן נספו בשואה ארבעה מילדיו: חיה (עם בעלה הרב אהרן גאלין הי"ד מו"צ בקיידאן וארבעת ילדים), לאה (עם בעלה הרב אפרים שלמה קראוויצקי הי"ד רב בעיר לוקניק, ושבעת ילדיהם), פרמוט (עם בעלה הרב זלמן פרמוט הי"ד מנהל כולל קובנה, כן נספו שלשת ילדיהם: שמואל, יוסף וטייבה) ומתתיהו (עם בנו יונה). צבי, בנו של הרב שלמה הי"ד, עלה לארץ וכתב דפי עד לזכר קרוביו. 

מקורות: ממעמקים, דור רבניו וסופריו חלק ב עמ' 39-38, אלה אזכרה חלק ב עמ' 235-232, אהלי שם עמ' 67, דפי עד במאגר השמות של "יד ושם"

מספר הצפיות במאמר: 5

מתורתו של רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד, האדמו"ר מדוברוביץ
מעלת כתיבת חידושי תורה בספר לתועלת הרבים / הרב אלתר יחיאל ניימן הי"ד
0

מאמרים דומים