במסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, עד מתי? / הרב אברהם אבא רזניק הי"ד
במה אקדם
דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש"ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז"ל בעירובין (דף ע"ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.
ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד' וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד' עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז"ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית "וזבחת כאשר ציויתך במרה" חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד', חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד' אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז"ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז"ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח 
כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז"ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז"ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.
(מתוך הקדמת כלי שרת)
הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ"ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז'ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע"א, בשנת תרע"א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע"ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו "כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות", אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר' שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע"ה בכ"ו באלול תרע"ט, בשנתה ה-36.
בשנת תרפ"ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו"ת "שרידי אש", כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו "כלי שרת" בשנת תרפ"ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי"ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ"ח בסיון תש"א (23.06.41) העיירה נכבשה ע"י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד' באלול תש"א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ'יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.
הרב נספה באלול תש"א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.
הספר "כלי שרת" יצא לאור שוב בשנת תשי"ז (1957) ע"י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו"ל לכבוד אביו במאמר "רבה של פילווישקי ועדתו".
דפי עד ע"ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע"י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא"ה, וע"י נכדו.
בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב"שערי ציון" (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ"ח), ב"כנסת ישראל" (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ"ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר "יד ושם", יהדות ליטא (תל אביב, תשל"ב) כרך ב' עמ' 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.
מספר הצפיות במאמר: 447
