כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

דברי פלפול עמוקים בעניין פסול לולב הגזול ובגדרי מצווה הבאה בעבירה / הרב ישראל נתן פלוצקי הי"ד
מי שאינו פועל גם לטובת זולתו וחי רק לצורך עצמו, הרי הוא כבהמה / מיכאל הלוי איש הורוויץ זצוק"ל

מאמרים דומים