אין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד' / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד

דרשו ד' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ד' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעי' נ"ח), ודרשו חכמינו ז"ל אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים. (ר"ה י"ח: יבמות מ"ט).

חז"ל דרשו על "דרשו ד' בהמצאו" אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כיפור. כי ימים אלו מסוגלים לתשובה, כי אז קרוב ד' לכל קוראיו והוא עת רצון, כי בר"ח אלול עלה משה בהר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשרה בתשרי שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י' בתשרי ליום הכפורים. והביאו לזה רמזים "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול" להורות אל קרבת ד' אלינו בחודש הזה וכמ"כ "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך" הוא ג"כ ר"ת אלול, כמובא כל זה בספרי קודש ומשם תדרשנו. והרמזים אלה נראים כסותרים זה את זה, כי מהרמז "אני לדודי ודודי לי" משמע דצריך אתערותא דלתתא דהיינו שהאדם יתחיל לשוב ואז הקב"ה מסייעו כמשפט "הבא לטהר מסייעין אותו", ומרמז "ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", משמע שהקב"ה בעצמו ימול וישלח עליו אתערותא דלעילא. אולם צדקו הרמזים על פי מה שכתב היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל במס' תענית [דף ד] כנסת ישראל מבקשת מהקב"ה "ויבא כגשם לנו", והקב"ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזה "אהיה כטל לישראל". ופירש הגאון הנ"ל דהנה כל המחקרים כתבו כי גשם הוא לחות הארץ העולה מעלה, וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב' הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק ירדו מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו ועומד תמיד קר ולח ומשם יטפו אגלי טל על הארץ. ולכך יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר, כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם.

וכן הדבר בתשובה צריך אתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעלות מעט בתשובה ואחר כך הקב"ה עזרו. וכן אמרו במדרש אמר הקב"ה "פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל", אבל צריך על כל פנים עובדא דלתתא. אמנם לעתיד אם חס ושלום לא יעשו תשובה מכל מקום נגאלים, כי הקב"ה ישפיע עליהם אתערותא דלעילא. וזה הכוונה בגמרא הנ"ל כי כנסת ישראל חשבה שבלתי אתערותא דלתתא לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה, כי כן הוא החוק והנימוס מלפניו, ולכך בקשו "ויבא כגשם לנו", בבחינת "גשם" שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. השיב הקב"ה, את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו חס ושלום זכאים, על כן "אני אהיה כטל לישראל", הבא מלמעלה ואשפיע עליכם אתערותא דלעילא.

ולי נראה דהכל הולך אחר הכוונה הטובה באם הקב"ה רואה שרצונינו לעשות רצונו רק נסתמו מאתנו מעייני ההתעוררות, שעברנו חס ושלום על דברים המעכבים את התשובה, אז הקב"ה פותח לנו שערי רחמים שנשוב. על כן כאשר כנסת ישראל בקשה "ויבא כגשם לנו", דהיינו שאנו נהיה המתחילים והקב"ה המסייע, אז משיב הקב"ה אם כה היא כוונתך הטוב, אז אעשה מדה כנגד מדה "ואהיה כטל לישראל", שאני אהיה המתחיל. ואם כן צדקו שני הרמזים, הרמז הראשון הוא "אני לדודי" להורות כי העיקר הוא אתערותא שלנו "ודודי לי" ורק הקב"ה יהיה המסייע. ואם כה נעשה אז בא הרמז השני "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך", אפילו באם לבבך תהיה ערל ובלתי נכנע לד', אבל רצונך לשוב, אז הקב"ה ימול את ערלת הלב.

ויש לומר עוד על פי מה שפרשתי דברי הנביא ישעיהו "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו וכו' ולבבו יבין ושב ורפה לו", ופרשתי על פי משל, עשיר גדול בעל נכסים רבים נחלש לעת זקנתו, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וידע כי אחר פטירתו יהיה ריב בין האחים אודות הירושה, לזאת רצה שהוא בעצמו יחלק לכל אחד חלקו, לזאת שלח אחר כל בגיו שיבאו, וכן עשו. אולם עד אשר התאספו יחד נחלש הזקן מאד עד אשר לא ידע מאומה. ולהיות כי האחים בעצמם הסכימו שטוב היה שאביהם יחלק לכל אחד חלקו, שלחו אחר רופא מומחה ובקשו ממנו שייתן לאביהם אינעקטיאנען להשיב לו חייו על איזהו שעות עד אשר יעשה החלוקה. וכן עשה הרופא, כתב להם רעצגפט, ואמר להם כה וכה תעשו ואז ישיב לדעתו על איזהו שעות ויוכל לחלק לכם ירושתכם. הבנים עשו ככל אשר ציווה הרופא לא הפילו דבר, אבל הזקן לא שב לדעתו. ובראותם כי נכזבה תוחלתם, רצו אל הרופא ואמרו לו אדוני הרופא! רפואתך לא פעלה מאומה. השיב הרופא כי הוא מן הנמנע, כי האינעקטיאן אשר כתבתי לכם הוא היותר חזק ובכחו להשיב נפש. והתחיל לחקור אצלם עשיתם כה וכה, השיבו הן, וכה היה התשובה על כל שאלה ושאלה שאל הרופא, אולי לא היה בו נשמת חיים בעת עשיית האינעקטיאן? השיבו כי כבר היה מת. התחיל הרופא לצחק הכי חשבתם שאוכל להחיות מתים. הנה באמת הרפואה שנתתי טובה היא מאד, אבל רק לאנשים אשר יש בהם נשמת חיים ועוד בו נשמתו, אבל הכי תחשבו שתפעול רפואה לאדם מת?!

הנמשל, כמו שיש חולי הגוף, כמו כן יש חולי הנפש. וכמו שיש רפואות לחולי הגוף, כן יש רפואה לחולי הנפש. והיא התשובה, ורופא הנפשות הוא המוכיח אשר יעריך את מהות חולי הנפש ולפיהן יסדר התשובה, והתוכחה והמוסר הם כמו "אינעקטיאן" אשר בעל כורחו תפעל פעולתה, כי אפילו אם האדם קשה כברזל ומצחו כנחושה, עם כל זה אמרו חז"ל: "ברזל קשה אש מפעפו" אש התורה, "כה דברי כאש" מפעפו כי "הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". אולם דבהיות כן יקשה הלא הנביאים שהיו לנו היו כמלאכי אלקים, והשמיעו תמיד במרום קולם כקול חוצב להבות אש עד אשר נחר גרונם בקראם, ולא פעלו מאומה והכי נחשוב שדבריהם לא יצאו מן הלב, אולם חז"ל נתנו תשובה מספקת לזה במה שאמרו "נכנסים אל הלב", בזה קלעו על השערה, כי דווקא באם השומעים יש להם לב, "לב בשר", אז יש מקום שיכנסו דברים היוצאים "מן הלב", כי מצא מין את מינו וניעור. אבל באם השומע יש לו "לב אבן" וכבר מת לב הבשר שבתוכו הכי יוכלו ליכנס דברים היוצאים מן הלב באבן? על כן כאשר ראה ישעיהו הנביא אשר נתן לו ד' לשון למודים לדעת לעות, ומכל מקום לא מצאו דבריו מסילות בלב השומעים, שפט כי אין זה רק "השמן לב העם הזה", לבם אינו "לב בשר" רק "שומן" כי באם היה להם לב בשר אז אין ספק כי "ושב ורפא לו".

אולם ד' אמר לו "קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך", יאמר אמת הדבר כי לבם לב שומן וברזל ולא תוכל לפעול אצלם כל השנה מאומה, אבל איעצך המתן בתוכחתך עד אשר השופר ישמיע קולו "עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה. "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ואם בחודש "אלול" תרום קולך, ואז תגיד לעמי פשעם, אז אין ספק כי "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו". וזה הכוונה "קרא בגרון אל תחשוך", אבל איעצך שיהיה "כשופר" כאשר השופר יתחיל לעורר העם אז "הרים קולך ותגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם".

וכאשר שמע ישעיהו העצה הזאת לא מנע הטוב מלהודיע זאת אל הדרשנים ואמר להם, אתם "הדרשנים והמוכיחים" איעצכם ויהיה אלקים עמכם, דרשו ד' בהמצאו, דרשו בעד ד' בעת אשר הוא ממציא את עצמו, דהיינו בעשרה ימים שבין ראש השנה וים הכיפורים או בחודש אלול "קראוהו בהיותו קרוב" ואז אין ספק ש"יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו".

על כן רבותי יעדתי גם כן יום השבת הזה אשר למחרתו יהיה ראש חודש אלול לדרוש בדברים המעוררים אל התשובה ואקווה כי קול השופר יסייעני שיכנסו דברי באזניכם ואולי אבנה גם אנכי ממנו.

והנה, רבותי! החודש הזה, "חודש אלול", מדבר בעדו ואין צריך לי להרבות בדברים, כי אנו עומדים לפני יום הדין אשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון "ובראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון", כמה יעברון וכמה יבראון, "מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירים", ואנו רואים בחברת בני אדם כי כל אדם אשר יש לו משא ומתן, בבא שנה חדשה יעשה חשבון על השנה שעברה, לראות את "האקטיב הפאסיב" שלו, למען ידע איך להתנהג עם הוצאותיו. ובאם רואה שיש לו "פאסיב" אז בהכרח יעשה אחד משנים אלה, או יגדיל באיזה אופן את ההכנסות, או ימעיט הוצאותיו, כה יעשה ערום בדעת. ותדעו רבותי, כמו שיש "אקטיב ופאסיב" בענייני ממונות, כמו כן יש "אקטיב ופאסיב" בחיי הנפשות. ה"אקטיב" המה המצות ומעשים טובים, וה"פאסיב" המה הפשעים והעוונות אשר יעשה האדם בכל השנה. והאדם השלם צרי לראות שלא יהיה לו "פאסיב", ויהיה לו לכל הפחות מחצה זכויות, על כן לפני בא העת אשר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, החיוב על כל אדם לעשות חשבון הנפש. והנה רבותי היקרים אני חושב באם נעשה החשבון מה"אקטיב" שלנו אז נמצאהו בחמשה רגעים, ובמהירות גדולה נוכל לחשוב כמה דפים גמרא למדנו בכל השנה, וכמה תפלות התפללנו בכוונה, כי "לב יודע מרת נפשו". אולם רבותי באס נרצה לחשוב את ה"פאסיב" שלנו אז נצטרך לזה זמן רב, כי נתבונן נא בה"אשמנו" אשר אנו אומרים בכל יום אם לא עברנו על כל כ"ב אותיותיה בכל "כוונותיה ודקדוקיה ופרטיה", וכמו כן באם נשים עין בקורת על וידוי הגדול נראה עין בעין כי לא שכחנו לעבור אפילו על אחד מהם, אם כן  מה יהיה שורה אחרונה מחשבון הזה, בעצמינו נכיר כל אחד ואחד כי גדלה ה"פאסיב" ועונינו מגיעים עד השמים ואין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד'.

(תחילת דרוש יא, עת תשובת השנה, גיא חזיון, ח"א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 96

הדפס