הספד על האדמו”ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ”ל – חלק 1 / הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל

הספד

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ”ו על פטירת אדמו”ר הגה”ק הצדיק המפורסם מופ”ה והדרו עטרת ישראל רשכבה”ג כקש”ת מו”ה ישכר דוב רוקח זצ”ל אבד”ק בעלז ששל”ח בליל ש”ק פרשת חיי’ כ”ב מר חשון שנת פזר”ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א’ ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

הספד על הרבי מבעלזויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה’ טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו”ח חולין פ”ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב”ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב”ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב”ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו’ יעלה ה’ עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב”י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע”מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז”ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה’ לכל, מה שהקב”ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י”ל כוונת מאמר חכמינו ז”ל בראש השנה י”ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז”ל דטובה גדולה עשה הקב”ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה’ חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו”ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז”ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה’, שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ”ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה’ מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה “דוב אורב הוא לי ארי במסתרים”. ורצונו לומר הצדיק ר’ ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב”ה ואותנו עזב לאנחות. וזה “דוב אורב לי”, כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב”ה. ודו”ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב”ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב’ דף קס”ב מה שכתב בזה. וכתב התב”ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י”ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ”י ברכות ד”י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס’ רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י”ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו”ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב”ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע”ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב”ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע”ח סימן קל”ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה’ בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה’, מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה’, ואסור למחוק שמו של הקב”ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב”ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו”ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד”וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ”, רצונו לומר, באיש זה הקב”ה, כדכתיב ה’ איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב”ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב”ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב”ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב”ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו”ק. וכל זה גבי הקב”ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב”ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם”, דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל)

מספר הצפיות במאמר: 9

הספד על האדמו"ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל - חלק 2 / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל
במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד / הרב שמעון לנזסם הי"ד

מאמרים דומים