בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי"ד
נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.
(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)
מספר הצפיות במאמר: 95
