להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער, שקול יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו / הרב נפתלי הירץ תאומים הי"ד
בדבר כינוי משפחתי "משפחת תאומים" הרוממה בישראל, ומהם שמכנים עצמם "פרענקיל תאומים" מוזכר בספרים מרבני קשישאי שמסופר בעולם מעשה נפלא, ובלשון זה מביא בספר דמשק אליעזר על הגדה של פסח ששמע מהגאון הקדוש מגור "בעל חידושי הרי"ם" שסיפר נפלאות ממשפחת תאומים, ובמכתב עת מאינצר אזרלית מד"ר להמן היה נדפס הסיפור, וזה מקרוב שהיה נדפס במכתב עת אנגלי כפי שדודי הגאון רבי יוסף תאומים אבד"ק דטראיט מיש' נ"י מצא בספרים וכתבי יד עתיקים בביבלטקןף וכפי מסורת אבות… וזהו תוכן הסיפור:
השר וטפסר ר' שאול וואהל אשר כידוע היה כסאו מוטלת בין גדולי שרי מלכות פולין באמצע המאה הט"ז, וזמן קצר ישב גם על כסא המלכות שם, ובא לידי רום גדולתו על ידי הפרינץ מקולי כריסטוף רדזויל אשר בעת עברו דרך מדינת אטליא נזדמן לו סיבה שאזל הכסף מכיסו, ולמען לא יצטרך להתוודע עצמו לפני שרי עם המדינה בשם, גמר בדעתו לפנות את עצמו אל אחד מגדולי חשובי היהודים להלוות לו הסך הנדרש לו. ופנה עצמו אל הרב מפדוה הגאון מוהר"י מינץ בן הגאון מוהר"ם מפודוה, וביד רחבה מילא שאלתו, וגם התארחו בביתו איזה ימים, ובטרם הפרדו שאל את הרב אם יוכל להראות לו אות לטובה במדינתו. והשיב לו שבנו שאול הוא לומד בישיבת לובלין, ואולי יזדמן שיצטרך איזה טובה עבור בני עמו, יוכל להראות לו אות לטובה שם.
בשובו לעירו בריסק לטבסקי, שלח תיכף להזמין אליו את שאול ומאוד מצא חן בעיניו, והיה מגדלו ומנשאו בעיני שרי ואצילי פולין. וגם הם היו מוקירים ומכבדים אותו מגודל חכמתו וידיעותיו הרבות בקולטור אטליאנית, אשר הופיעה אז בגודל יפעתה על כל אפסי תבל, עד שהגיע לידי כך שאחר מות המלך בטורי, בשנת אלף חמש מאות שמונים ושש (למספרם) עד המלוך המלך החדש זגמונד השלישי ממשפחת וזי משוודין, אשר לפי החק אין להשאיר כסא המלכות פנוי, הסכימו כולם למנות את הר"ש וואהל למלך לפי שעה.
להר' שאול היה לו בן יקיר נחמד ונעים מאוד עם כשרונות מצויינים, ושמו מאיר – הוא הגאון רבי מאיר וואהל המוזכר בשו"ת הב"ח סי' כ"ו – ואביו שהיה משתעשע בו, היה רגיל להביאו אתו בעת ביקוריו בחצרות שרי המלוכה אשר היו מחבבים אותו ומתפלאים על גודל חכמתו ויופי הופעתו.
ואיתרמי מילתא… שבת המלך זיגמונד, שהיה גיסו של הפרינץ רדזויל נחלתה במחלה קשה, והרופאים לא יכלו לעמוד על סיבת מחלתה, האיצו בה שתגלה לפניהם אולי איזו דבר סתר צפון בלבה, וגילתה להם בדמעות עיני שנפשה חשקה בהעלם מאיר וואהל. ובאשר הרופאים הודיעו את להורי הנערה ושהייתה היא בסכנה אם לא תשיג מאוויי לבבה, באו במבוכה כי היה יקר בעיניהם חיי הנערה האהובה אצלם, ופנו להאפפיור לשמוע דעתו והיו מחכים לתשובתו.
הר' שאול וואהל, שלא ידע מאומה מכל זה, אחז דרכו להיות יוצא ונכנס בחצר המלך והשרים כמאז ומקדם, רק לתמהונו הרגיש והתבונן מרמיזתם והתלחשותם שאיזה דבר סתר שורר שם בנוגע אליו, ולמרות עמלו לא היה יכול למצוא פשר הדבר, עד שפנה בבקשה נמרצה לאחד מידידיו ממתי סודו וההוא גילה לו בסוד תוכן הדבר.
נפחד ונרעד משמועה איומה זאת התחיל לטכס עצה בלבבו האיך להחלץ מן המיצר, וגמר בדעתו שאין לפניו עצה אחרת רק למהר להשיא אשה לבנו בטרם יבא דבר המלכות בהצעה לפניו. אבל הלא הדבר צריך להיות נעשה במהירות ואין עת להמתין עד שיבקש וימצא ויבחור שידוך הראוי לפי רום ערכו ותפארת גדולתו וגדולת בנו. לכן שת עצות בלבבו לחקור ולדרוש אצל פקידי ורופאי בתי החולים למצוא איזה אשה חולנית אשר כבר אמרו נואש לחייה ועומדת למות ובנו יקדש אותה תיכף שיוכל להוכיח להם שבנו כבר נשא אשה. ולשמחתו השיג ידיעה מרופאי שפיטל אחד בוורשה ששם נמצאת אשה כזאת שהוא מבקש, ותיכף ומיד נסע בנו לשם וקידש אותה וחיש מהר שב לביתו שבע רצון כי הפק זממו להינצל ממצוקתו.
וכאשר דמו בן היה והועילה להם תחבולתם, כי כאשר בא הסכמת האפפיור להורי הנערה חרדו להודיע ולבשר להר"ש וואהל, והוא הביע להם צערו שבנו כבר נשא אשה ונפטרו ממנו בשלום.
אחר שלש שנים מאותו המאורע בהיות הר"ש יושב שקט ושאנ בהיכלו, והנה אשה אחת באה לפני פתח ארמונו וביקשה רשות לכנוס להבחור מאיר, כי יש לה דבר נחוץ אליו, וכאשר הודיעו מזה להר' שאול השתומם על דרישה מוזרה כזאת מאשה וציווה להכניסה אליו. בבואה לפניו הודיעה לו שהיא היא אשת בנו מאיר שקידש אותה לפני ג' שנים בשפיטל שהיתה אז חולה מסוכנת נוטה למות, ופתאום כהופיע לפניה הצעיר מאיר, שבא לבקרה וגם נשא אותה לאשה, הפיח בקרבה חיים חדשים ושב רוחה אליה והתקווה ושאיפה לחיים אמצה את לבבה, עד שלהשתוממות הרופאים לאט לאט שבה לאיתנה, מה שחשבו זאת לנס. ועתה באשר היא בבריאות השלימות, הנה היא באה לדור עם בעלה כאורח כל ארעא.
נרעד ונבהל משמועה זו התחיל לדבר על לבה שהנשואים היו למראית עין להציל את עצמו ממצוקה, ושמוכן הוא לפייסה בדמים. ואחרי משא ומתן הרבה באה לידי הסכם ונתרצית לקבל גט במחיר עשרת אלפים דוקטין.
מייד נקראו דייני הבית דין צדק לכתוב את הגט, וקודם המסירה, הביעה דרישתה שחפצה על כל פנים לשוחח עם בעלה, בעוד שהוא בעלה, רגעים אחדים בחדר מיוחד. וכמובן נתמלא בקשתה. ושם בחדר המיוחד אמרה אליו: שמע נא מאיר! יודעת אנכי שיציעו לפניך שידוכים מכל אפסי תבל עם בנות גדולי היחס ובעל הון, וגם אנכי רוצה להציע לפניך שידוך הגון עם נערה מלומדת ויראת ה' הראויה לפניך, ויש לה הון, והיא בת גדולים ומגדולי היחס. ועל שאלתו מי היא זאת, השיבה לו: אנכי הנני הנערה הנצבה עמך בה, שיש לי הון סך עשרת אלפים דוקטין שאתה נותן בעבור הגט, והנני בת הגאון רבי פנחס, גיסו של הרמ"א, ואחרי שמת עלי אבי, נהייתי ונחליתי מאוד עד שכבר הכל היו מתייאשים ממני והייתי עומדת למות, עד שהופיעו לפני פתאום פניך, שבאת אלי לבקרני ונשאת אותי לך לאשה, הפחת בקרבי רוח חיים והעלית מן שאול נפשי. ועתה בתתך לי גט כריתות, הנך כורת חוט תקוות החיים שלי. אמת הדבר שאתה הנך עול ימים ושנותיי הם כפליים משנותיך, אולי תשקול בלבבך הטהור הצער שתגרום לי, חיים נתת לי והחיים אתה עתיד ליטול ממני…!
כשמעו זאת תיכף נכנס לחדר הבבית דין צדק וציווה להפסיק מסידור הגט ופנה לאביו הר"ש ואמר לו: אבי! הנערה הזאת היא יתומה בת גדולים וחולנית, ואינני רוצה לצערה, ומוכן אני להחזיקה לאשה ולדור עמה, כי להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער שקול בעיני יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו.
הר' שאול התרגז והתקצף לדבריו ואמר לו: בני! אם כי יש לך הרשות לוותר על תענוגי עולם הזה משלך, אבל אין הרשות בידך לשלול ממני התענוגים שאנכי מצפה להשיג ממך כשתשא נערה בגיל שלך ותעמיד ממנה תולדות צאצאים ברוכי ה' כמוך, מה שאין לקוות מנערה זאת אשר כמעט עברו שנותיה מלהוליד ובוודאי לא הרבה.
אחרי ויכוח דברים ביניהם הסכימו להביא דברי תעצומותיהם לפני הרב הרמ"א, דודה של הנערה, והוא יכריע ביניהם. כשבאו לפני הרמ"א והציעו לפניו טענותיהם, הוציא להם הכרעת דעתו ואמר, שטענת הר' שאול לאו טענה היא, כיון שהנערה עדיין ראויה להוליד בדרך הטבע. ואף אם רק זרע אחד, עדיין אפשר הדבר שיעמידו תולדות הרבה, שיתמלא החיסרון שבתולדה על ידי שיצאו מחלציהם משפחות תאומים, וגם על ידי בנים חשובים רבי ערך שאחד יהיה שקול כנגד הרבה, או על שניהם ביחד.
כשמוע הר' שאול פסק דינו של הרמ"א, הודה לדבריו וחיבק את בנו ואמר לו: בני יקירי! אתה הינך בן לי והינדא תהיה לי לבת, ויהי רצון שיתקיימו בכם דברי הרב איסרלס וברכתו, שיצאו מכם משפחות תאומים, בבנים צדיקים גדולי הערך כמוך.
אחר כך פנו בשאלה להרב רמ"א שהקידושין בהשפיטל לא היו כהלכה, ושלפי דעתם מהצורך לעשות קידושין מחדש. הרמ"א הסכים לדבריהם וסידר להם הקידושין מחדש. ואז עשו אז חוזה ביניהם, שלמזכרת הדבר, הזרע שיולידו יהיה מכונה בשם "תאומים", ואם בת תלד ותינשא לאיש יהיה הוא מכנה עצמו בשם "תאומים".
אחר כך נולדה להם בת ושמה בילא. ונישאה אחר כך להר' יונה, בנו של הגאון רבי ישעיהו פרענקל מוינה, וקרא את עצמו בשם "תאומים". הוא הגאון רבי יונה תאומים אבד"ק מץ וניקלשבורג, בעל ה"קיקיון דיונה", והוא הוליד שלשה בנים ובת אחת, הג"מ יצחק מאיר, בעל הביאור לספר עין יעקב, והג"מ יחזקאל פייבל – שהיה אבי הגאונים: הר' חיים יונה תאומים מברסלוי, והר' יוסף יאסקי אבד"ק קראקא, ששניהם היו תאומים בתולדה – והג"מ יעקב שולהייף מפראג. ומהם נסתעפה משפחת תאומים. ואחדים מהם היו קוראים את עצמם בשני השמות פרענקיל תאומים, כי שם משפחתו של בעל ה"קקיון דיונה" מקודם היה פרענקיל.
אחר שנולדה להם הבת בילא, מתה הרבנית הינדא אשת הגאון ר' מאיר וואהל, ונשא אחר כך לאשה את בת הרב ר' נחום מלודמיר, והיו לו ממנה ששה בנים וחמשה בנות, והברון מאיר ראטשילד מפרנקפורט היה מיוצאי חלציו.
(תפארת בנים אבותם, המופיע בפתיחת הספר בינת הלב)
הרב נפתלי הירץ תאומים נולד בשנת תרפ"א לאביו הרב יונה תאומים אב"ד וילקוטש. היה חתנו של הרב שמחה גולדרג מסאנוק. בהיותו כבן שבע עשרה הוציא לאור את ספרו בינת הלב (תרצ"ח, והדפסה חוזרת עם הוספות בתשע"א), ובראשו הסכמות נלהבות. הספר מלא וגדוש בחריפות ובבקיאות וכולל גם חידושים שכתב מחברו בהיותו בן חמש עשרה.
התכוון להוסיף ולהדפיס את יתר חידושיו על הש"ס. הרב נהרג בשואה עם משפחתו בהיותו כבן עשרים בסביבות שנת תש"ג בלא שהשאירו שום זכר.
בהקדמת ספרו כותב הרב נפתלי הירץ תודה לה' "אשר שם חלקי מחובשי בית המדרש… חפץ ה' הצליח בידי, וזה מעת הגעתי לבר מצווה ניתן לי כח ועוז לפלפל, לסלסל ולחדש חידושי תורה. ות"ל זיכיתי להעלות פנינים מעמקי ים התלמוד והפוסקים, וכבר הבאתי דברי בכור הבחינה והו למראה עיני החכמים וישבחום ולפני נבונים יהללום… רואה אני בדמיוני אתכם מתפלאים, משתומים ומשתהי: הגם שאול בנביאים? הגם נער בר שיבסר נמנה בין המחברים? ברוך מחדש חדשים!… ובכן יבואו אליכם מבקרי מומים ומקנאים ויתנו בי מגרעת ויאמרו לאמר: אין זה מגדר הנימוס לפני עלם רך בשנים! העטרה הזאת הולמת אך לישישים בעם, רק להם יאתה להפיץ תורתם – לפני צעיר לימים לגאות יחשב…
במטותא מינייכו רעים יקרים! אל נא תרעו! אל תשמעו אל הפתגמים האלו המחליטים לכף חובה, אנא דונו אותי לכף זכות… כי לא כימים הראשונים ימים האלה, לא כתכונת העם העברי למקדם, תכונתו אפיו וצביונו בתקופה אשר אנחנו חיים בה!! בית ישראל סבא, היה קן לתורה, בית ליראה, בכל בתי אולפנא נשמע בכל עבר ופנה, קול פרחי ישראל לומדים התורה, ועתה הה! פנה זיוה! סר תפארתה! מסילות התורה נשמו… התורה בוכה על בניה וצועקת: בני יצאוני ואינם! הצעירים, המה הגדיים אשר יעשו תיישים, המראים ומחזים עתידות עמנו, פונים להתבוללות ותרבות אירופאית, ומקדישים את שרונותיהם לחכמות זרות ואי רצויות.
לכן החובה מוטלת על בחורי ישראל השוקדים בתורת ה' לפזר חכמתם לפני קהל ועדה, למען תתרבה הדעת אשר ממקור טהור נובעת, ובלי הרף לאה ולעמוד מפני המקטרגים… אמרתי: לא עת לחשות! לא עת התמהמה! לכו בני! ילדי רעיוני! אתם ידעתם את עבודתי אשר עבדתי בכם! קומו התהלכו בתבל לכל אשר ישאכם הרוח, פרו ורבו חכמה כמאמר חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה (בב"ב כ"א). ודבר בעתו מה טוב, ברוכים אתם בצאתכם מבית מולדתכם, ברוכים אתם בבואכם לקהל חכמים ונבונים. יהי צאתכם לשלום ובואכם לשלום".
בהוצאה המחודשת של הספר "בינת הלב", כותב המו"ל "חיבה יתירה וחשיבות נוספת יש לספר הזה, מאחר שלא הניחו לו להמחבר לעשות פירות בעולם הזה, וכמו כן כולל בו גם כן חידושי תורה מאחיו הצעיר הבחור ישראל אריה הי"ד אשר לא הניחו לו להשאיר שם ושריד בישראל, דברי תורה אלו הן הפירות היחידים שיש להם והן הן תולדותיהם. ואין ספק, כי על ידי לומד תורה שמשתעשים בדבריהם יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, ויהיה בזה נחת רוח ועילוי לנשמתם".
מקורות: אנציקלופדיה לכחמי גליציה ח"ה עמ' 691-691, "בינת הלב" מהדורה שנייה.
דיון על מידת האמיתות ההיסטורית של המעשה המובא כאן – נמצא בפורום אוצר החכמה.
מספר הצפיות במאמר: 190
