הדיין צריך לשאוף לבירור האמת לאמתו; אמת לשם אמיתת הדבר עצמו / הרב יצחק ביגון הי"ד
איתא בשבת דף י', כל דיין שדן דין אמת לאמתו כו' כאילו נעשה שותף להקב"ה וכו'. ובסנהדרין דף ז', כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראלוכו'. וכעין זה במגילה דף ט"ו: ובבבא בתרא דף ח:. עיין שם.
מורגש מעצמו שהלשון "אמת לאמתו" צריך ביאור דלא לחנם בטאו חז"ל בלשון כפל כזה, וכבר העירו כן התוספות בשבת שם ובבבא בתרא שם דיבור המתחיל "דין", ובמגילה שם דיבור המתחיל "זה". ובקצרה תרצו, דכוונת הגמרא היא לאפוקי דין מרומה ושלא יטו את הדין. אכן תירוצי התוספות אינם מובנים, דלכאורה כל זה הוה ידעינן מלשון "דין אמת" לחודיה. ועיין במהרש"א בשבת ובבבא בתרא ובסנהדרין שם שנדחק לתרץ וליישב דברי התוספות מקושית הבית יוסף. ובדרישה בחשן משפט סימן א' ביאר לשון זה ד"אמת לאמתו" באופנים שונים והעמיס בסגנון זה כמה דברים. ועיין בחשן משפט סימן ח' סעיף ב' בסמ"ע ובש"ך.
ולעניות דעתי נראה דכוונה ארת ומדוקדקת בלשון זה, דהנה העיקר הראשון שבדבר הדין הוא, לברר בתכלית הבירור את האמת, הן בגופא דעובדא, הן מצד ההלכה, ולפעמים זה דבר קשה ומסובך מאד שצריך סייעתא דשמיא – אלקים נצב בעדת אל.
והנה אחד מהדברים שנדרשים למטרת בירור וליבון האמת הוא שהדיון יהא נקי מכל נגיעה ומכל אבק של שוחד, כידוע. אבל זה אינו מספיק עדיין כי עוד הרבה דברים רמים ונשגבים נדרשים מהדיין. ולדוגמא נזכיר מה שאיתא בסנהדרין דף ו' ז' וברמב"ם פרק כ"ג מסנהדרין הלכות ח' ט' ובחשן משפט סימן ח', ויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר אלקים נצב וכו', כי לא לאדם תשפטו כי לד'. כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה נוטל ממנו נפשו וכו'. לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו שנאמר וכו'. ועוד כהנה רבות. ועל זה בא המאמר הנ"ל דאמת לאמתו ללמדנו עוד, דכל אלו עדיין אינם מספיקים. דאם הדיין שואף ומבקש לברר האמת רק משום יראת העונש ויראת הרוממות ואף שאין לו בדבר שום פניות, עדיין עלול הוא לשגיאות ועדיין איננו עוד הדיין האמיתי, כי עוד מעלות רבות צריכות להתאחד בנפשו ובאישיותו של הדיין, ואחת מהן היא שיהיה איש אמת במהותו, אמת לשם אמת. הוא צריך לאהוב את האמת באהבה בלתי מוגבלת, באהבה שאינה תלויה בדבר., כדי שלא יוכל נטות ממנה ימין ושמאל, ללחום ולסבול בשבילה. מדה זו צריכה להיות מושרשת בכל מהותו. דיין כזה שדן דין אמת לאמתו, כלומר, לשם אמתו של הדבר (דאמת היא לשון נקבה) כאילו נעשה שותף להקב"ה, משרה שכינה בישראל, דהקב"ה הוא שופט העולם, ובו כביוכל אינו שייך יראת העונש ורוממות, והוא דיין האמת לא משום שאר דברים רק משום דחותמו של הקב"ה אמת, אמת בשביל אמת, דהקב"ה כביכול הוא מקור האמת.
רעיון זה נולד אצלי מעצת יתרו למשה, שחשיב ד' מעלות בהדינים, אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע – הרי דאף שהם כבר אנשי חיל, יראי אלקים ושונאי בצע – עדיין צריך לבודקם אם הם אנשי אמת, דמדה מיוחדת היא (מובן שאם חסר לו במעלות הראשונות, שלא יוכל להדמות לקונו להיות דיין במדה זו בלחוד, דאם אינו ירא אלקי, ממילא דאינו איש אמת כלל, דהאמת מחייב לירא את ד'). ואז עלה דרך רעיוני שגם חז"ל עמסו עניין זה במאמרם דאמת לאמתו, ללמדנו שרק דיין שיוכל להתדמות לקונו במדת האמת, על כמה שאפשר לבן אדם, רק דיין כזה עומד על הגובה הראוי לתפקידו, ונעשה שותף להקב"ה ומשרה שכינה בישראל. (דומה לזה אומרים השם גאון אחד על סגנון הלשון ד"תורה לשמה", דלא קאמר "תורה לשמו", לשם הקב"ה, רק "לשמה", תורה לשם תורה, להבין את רוחה הנכון. וכן לעניין חסד מדקדק הנביא "אהבת חסד", חסד לשם חסד עצמו, לא בשביל מטרות אחרות, כן הכא בעניינינו צריך הדיין לשאוף אף האמת בשביל האמת עצמו, חוץ משאר העניינים הנשגבים שנאמרו לו).
הרב יצחק בעגון הי"ד נולד לאביו הרב אלכסנדר זיסקינד בלאהישין בשנת תרנ"ח (1898), והיה מבחירי תלמידי ישיבת סלובודקה ונשא ונתן במכתבים תורניים עם גדולי דורו. משנת תרפ"ח היה רב ואב"ד של זידיק [Radzivilishki]. הרב יצחק היה חתנו של ר' חיים טעלזר (הרב חיים רבינוביץ).
הרב יצחק חיבר מספר קונטרסים. בעקבות פרסום חידושיו נשא ונתן עם הרבה גדולים וגאוני תורה והוסיף להתעמק בסוגיות, לברר את הדברים ולחדש בם. בשנת תרצ"ב הוציא לאור את מסקנותיו בספרו "שדה יצחק: הערות וחדושים ביאורים ופסקי הלכה בעניינים שונים". בהקדמת הספר התייחס לחידושיו וכתב:
כורי הבחינות הראו שלא כלם בני קיימא הם, מהם שנתבטלו לגמרי, מהם שלא יצאו שלמים, ומהם שהחליפו צורתם ולבשו פנים חדשות, שעל כאלו אמר התנא העמסוני "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי שכר על הפרישה". אכן הרבה מהם לא לבד שנמצאו לנכונים – הנה ע"י המשא והמתן – עוד נתחזקו, נתפתחו, ונתגדלו, הכו שרשים עמוקים, גדלו ענפים למכביר, וגם עשו פרי. ויש שהתוספת מרובה על העיקר. שבתי וראיתי – והנה לפני יצירות שלמות… בהתבונני באלה – נולדה בקרבי שאיפה חדשה – לספחם אל הקודש, ולהכניסם בתחום הספרות התורנית. וביראי שלא ישטפו בזרם הזמן, כי מי יודע מה ילד יום, ואם לא עכשיו אימתי, ונוסף על זה בשמעי לדברי ידידי וחברי שיעצוני ובקשו ממני שלא להשהות – החלטתי לעמוד ולהתאמץ נגד כל העכובים והמכשולים, ושלא להתחשב עם כל החשבונות שהראו מראש שאהיה מוכרח להפסיק בתחלת העבודה, ובמצב כזה נגשתי אל ההדפסה. אכן מחמת חסר כסף נדפס בהפסקות, בשנת תרפ"ז נדפס עד דף כ"ו, ובשנת תר"ץ עד דף נ"ו, וגם עתה כשגמרתי בדעתי להוציאם כבר לאור- דלגתי על כמה עניינים וקצרתי בהרבה מקומות, וכל שיפא ושיפא זימניה הוא, ולא עליך המלאכה לגמור. ואם ירצה ה' עוד חזון למועד.
בהקדמה זו הוא מוסיף ומבקש מהקורא להסתכל על החידושים "כעל תיאוריות חדשות שדורשות עוד ניתוח ובדיקה מבפנים ומבחוץ, חפצי הוא שתבקרם בבקרת חדה, בלי משא פנים ובלי לפנים משורת הדין… אם תתעורר לך איזו הערה, תמיהה או השגה… אזי במטותא להודיעני, אולי יעלה בידי להתנצל… ומיני ומינך תתברר שמעתא, ואם אראה שיש ממש בדבריך ודבר נאה ומתקבל אמרת – ישמח לבי גם אני ואהיה שבע רצון יותר מאלו הבאתני לסייע לי, ואקווה שבחפץ לב, אודה ולא אבוש, וד' יעזרנו לקבל אמת ממי שאמרו".
לאחר הדפסת הספר, קיבל המחבר תגובות רבות מגאוני ליטא ופולין, והתכוון להוציא לאור קונטרס המשך עם חידושים שנוספו לו בעניין בהם דן בספרו.
נשא לאשה מרת חמה את בתו של הגאון רבי חיים רבינוביץ מטלז. בשנת תרע"ה סייע לנער היתום מאב ואם, אפרים זאב גרבוז, והביא אותו לישיבת סלבודקה לצעירים בקרמנצ'וג. לימים היה רבי אפרים זאב גרבוז ראש הכולל ב"אוהל תורה" ומחברם של מספר ספרים חשובים. משנת תרפ"ח כיהן הרב יצחק בעגון כאב"ד דזידיק ודראדווילישאק שבליטא,
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמקביל לכיבוש פולין בידי הגרמנים, סוכם בין הגרמנים והסובייטים שהסובייטים יכבשו את ליטא. ביוני 1940 נכבשה ליטא. הועמדה בה ממשלה ליטאית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות והיא סופחה באופן רשמי לברית המועצות ב-21.07.1940. השלטון החדש רדף את חברי התנועה הציונית ואת הישיבות, הלאים רכוש רב ושלח רבים מבני-מעמד הבורגנות ובני ישיבה רבים למחנות בסיביר. בתקופת זו נצלו אלפי יהודים בזכותו של סגן הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה שהנפיק עבורם ויזות מעבר רבות ליפן.
ב 22.6.1941 פתחו כוחות הצבא הגרמני במלחמה לכיבוש ברית המועצות, וכעבור שלושה ימי נכנסו הגרמנים לז'ידיק. ליטאים לאומנים בני המקום שמחו לבואם של הגרמנים, ראו בהם משחררים מעול הסובייטים, השתלטו על העיירה ופתחו בפרעות והתעללויות ביהודים, המלווים בשוד רכושם אלים ורצחני. הגרמנים ציוו לכל היהודים להתרכז בבית המדרש, שם הוחזקו במשך שבוע ימים, כשהם רעבים וצמאים. משם הובלו היהודים למחנה ריכוז בלאסטיק, אליו הובלו גם יהודי העיירה פיקלן. גם שם לא ניתן להם מזון. כעבור שבוע נשלחו כל הגברים לעבודה אצל איכרים, ולנו באסמים שעל יד בית העלמין היהודי. כעבור זמן קצר נרצחו גברים אלו יחד עם יהודי מאז'יק. הנשים והילדים מלאסטיק הובלו לאסמים ב- 04.08.1941, שם נרצחו ביחד עם הנשים והילדים של מאז'ייק והסביבה.
הרב יצחק ביגון נספה בשואה באלול תש"א (1941). כן נספו רעייתו נחמה, ובנותיהם, חנה ולאה.
(מקורות: ויקיפדיה, אתר בית התפוצות, פורום אוצר החכמה.)
מספר הצפיות במאמר: 137
