ויחץ את שתי המחנות / רבי דוד בורנשטיין הי”ד, האדמו”ר מסוכאטשוב

השנה מלאו 72 שנה לפטירת האדמו”ר מסוכאטשוב, רבי דוד בורשטיין הי”ד.

 ענין “יחץ” נראה שהוא כענין שנאמר ביעקב אבינו ע”ה: “ויחץ את העם אשר אתו וגו’ לשני מחנות ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה”. וברש”י ממדרש חז”ל “והיה המחנה הנשאר לפליטה –  על כרחו וכו’. “

והעניין כי באדם נמצא חיצוניות וגם כח פנימי. וכח פנימי זה אינו מקבל שינוי ואינו מתקלקל לעולם. וכמו שהגיד כ”ק אדמו”ר הרי”ם מגור זצוקללה”ה שזוהי בחינת מגן אברהם שבכל אחד מישראל, שהוא מגן ותריס שאין שום פגם וחץ הקלקול יכולים לחדור לתוכה. וזה נמצא בכל אחד מישראל. וזהו שאמרו ז”ל “אף על פי שחטא ישראל הוא”, כי נמצאת בו נקודה פנימית שלא נתקלקלה.

והנה רמ”ח אברי האדם נקראים “מחנה”, וכמ”ש הזוהר הקדוש “והיה מחניך קדוש, אלו רמ”ח שייפין דגופא”. וכח הפנימי שבלב הוא גם כן כולל כל רמ”ח איברים, ונקרא גם כן “מחנה”.

וזהו עניין שני המחנות שחצה יעקב אבינו, כי האומה הישראלית היא כדמות אדם פרטי שנמצאות בו חיצוניות ופנימיות, וכמו כן נמצא בישראל כח המתגלה וכח פנימי נסתר שאינו מקבל שום שינוי וקלקול.

וזה הענין שחצה יעקב את שתי המחנות. וזה שאמר “והיה המחנה הנשאר לפליטה – בעל  כרחו”, כי הכח הפנימי הנסתר לא יוכלו לקלקלו כל אויבי ושונאי ישראל  ועל כרחם ישאר לדור דורים. 

ולזה רומזין גם כן בפריסת המצה לשתים. המצה הראשונה היא בבחינת התגלות שבישראל, והוא לחם עוני שיכולין האומות לפעמים לשלוט עליו. אך החלק השני שמצפינים לאפיקומן רומז לבחינת הפנימיולת הנסתרת וצפונה, אשר אין כח ושליטה לכוחות זרים על זה, והיא הנשארת לפליטה וממנה תצמח הגאולה העתידה במהרה בימינו.

 מתוך חסדי דוד, המופיעים עם הגדת “שם משמואל”.

את הספר ניתן  לראות ולהוריד באתר:  http://www.hebrewbooks.org/11148

האדמוהרב דוד נולד לאביו הרב שמואל בעל ה”שם משמואל”, בר”ח אלול תרל”ו (1876). הוא היה נכדו של בעל ה”אבני נזר” ונינו של האדמו”ר מקוצק. בנעוריו למד אצל סבו הגדול, וגם לאחר נישואיו (בגיל צעיר) נשאר ללמוד ואף התגורר בביתו של סבו. הוא היה שקדן עצום, ולא ביטל אף רגע אחד. מספרים שפעם כשכבה הנר בחצות ליל שבת, יצא לרחוב ולמד תחת הפנס עד עלות השחר. בשנת 1906, עוד בחיי סבו, הספיק להתמנות לרבה של וישיגרוד ופתח שם ישיבה, במלחמת העולם הראונה עבר ללודז’, ובהמשך כיהן כרב בכמה עיירות ובהם טומשוב, עד שאביו נפטר בשנת 1924. אז הכתירו אותו לאדמו”ר השלישי לבית סוכצ’וב. עד מהרה התפרסם כאחד מגדולי התורה וחשובי האדמו”רים. הוא קבע את מושבו בלודז’ וייסד רשת ישיבות וישיבה גדולה בשם “בית אברהם” על שם סבו, וכן הוציא ירחון בשם זהה במטרה להפיץ את  שיטת הלימוד המיוחדת של חסידות סוכטשוב. היה חבר באגודת הרבנים בפולין.  היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל והיה פעיל בחיים הציבוריים. בשנת תרצ”ד (1934) נשא בוועידת אגודת ישראל בפולין נאום נלהב לחיזוק יישוב ארץ ישראל, וטען “כי מארץ ישראל תבוא תחיית ישראל עד עולם – עד ימות המשיח”.‏ בכנסייה הגדולה השלישית דיבר בחריפות כנגד תוכנית החלוקה. הוא עצמו ביקר פעמיים בארץ, בשנים 1934 ו-1935. בביקורו הראשון אף רכש שטח אדמה וקרא לחסידיו לנהוג כמוהו ולרכוש קרקעות בארץ. לא פעם הביע את צערו על כך שאינו יכול להתיישב בארץ כי חסידיו אינם נותנים לו לעזוב. לימים, כאשר הגיעו ימי השואה אמר לתלמידו, הרב יהושע משה אהרונסון: “אני מהרהר, הייתי בארץ ישראל ודעתי הייתה להתיישב שם, דווקא באותו זמן שאפשר היה לשבת בגולה, ובכל זאת לא זכיתי אז לקבוע את דירתי בארצנו הקדושה. עכשיו, כאשר אין כל אפשרות לשבת כאן, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל”.

זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים ללודז’, הם חיפשו אותו. כשהגיעו גם לביתו של האדמו”ר, הכו אותו, גזזו את זקנו התעללו בו ברחובות העיר. כאשר גברה הסכנה לחייו, הבריחו אותו חסידיו בחשאי לגיטו ורשה על ידי הלבשתו בבגדים אחרים וציודו בניירות מזויפים. במשך כשנתיים ישב בגטו בשם בדוי ועבד כפועל בבתי מלאכה שונים, כדי להימלט מן הגסטאפו. בביתו בגטו התקיימו התייעציות ואסיפות שונות. הוא קיים שיעורים ומנייני תפילה בביתו ועודד את תלמידיו להמשיך בעצמם את לימודי התורה. בין חסידיו היה הרב אריה צבי פרומר מקוז’יגלוב, מראשי ישיבת חכמי לובלין, שהיו מראשי מלמדי התורה במחתרת בגטו ורשה. לפני ראש השנה תש”א (1940) הוציא קול קורא מודפס שכלל דברי התחזקות והתעוררות לתשובה. באחד ממכתביו תיאר הלל זיידמן: “בכל פעם היה ביתו מלא מפה לפה, באו אנשים רבים, ביניהם רבנים ועסקנים לשאול עצה, לשמוע דברי התחזקות, והוא זצ”ל עסק בתורה ועבודה ימים כלילות, והיה מקור של התחזקות, תחת השפעתו הרוחנית עמדו הקיבוצים של לומדי התורה בגטו שראשיהם היו חסידיו: הרב אברהמ’לי וינברג והרב אריה פרומר מקוזליגלוב… וככה עסקו בתורה כמה מאות בני ישיבות ‘שם משמואל’, שתי ישיבות כאלה התקיימו בגליל נבלקי, ואחת בגליל גז’יבוב”. באופן דומה תיאר עד אחר: “לביתו הגיעו אז רבים מגדולי התורה שטרם שולחו מן העיר, ועמם סתם ‘עמך’, יהודים שחפשו מילת עידוד ונחמה פורתא”.‏
הרב אהרונסון סיפר שעוד בתחילת המלחמה נכנס אל האדמו”ר, כדי שזה יבהיר לו על שום מה מתרגשות הצרות על עם ישראל, ותשובותו הייתה: “מן הפרשה הראשונה שבתורה למדנו זאת, הבל הצדיק וקין הרשע. והנה הבל הצדיק, דמו נשפך כמים, בעוד קין הרוצח חי ומתהלך בעולם”. לדברי הרב אהרונסון: “האדמו”ר הוסיף דברים, אך איני יכול להעלותם על הכתב. ביציאתי מחדר קודשו – ידעתי כי עליי להתכונן לגרוע מכל”. באדר תש”ב (מרץ 1942) נודע לרב אהרונסון, שבינתיים ברח לסאניק, על מטרת הנאצים להרוג את יהודי פולין, והוא שלח מכתב לרבו, רבי דוד בורנשטיין, בו הודיע לו על הגזירה. במכתבו כתב בלשון רמז: “הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה”, כאשר כוונתו לפסוק הרביעי בפרק השביעי במגילת אסתר בו נאמר “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. בחודש סיון הגיע מכתב התשובה, אף הוא ברמיזה, בו ביקשו רבי דוד להתחזק ולנגן את יצירתו של הסבא יצירה 23 קטע 4, ברמזו בכך לפסוק הרביעי במזמור כ”ג בתהילים: “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי”. ייתכן כי המידע הזה היה הסיבה לכך שרבי דוד בורנשטיין היה מן המנהיגים הראשונים בורשה שהתריעו מפני השילוחים הקרבים.‏ בחג הסוכות האחרון לחייו בתש”ג התאספו לביתו יהודים ופליטים שהגיעו לגטו. אחד הנוכחים תיאר את החג במחיצתו של הרבי: “הוזמנתי לשולחנו של הרבי והשתתפתי בסעודה. לאיש אחר נהפכתי באותו חג סוכות. באותם רגעים נגוזו ממוחי צוקות העיתים. עברתי לעולם אחר, מזוקק מהגשמיות. עדיין עולות באוזני נעימותיו בשוררו את פסוקי ספר קהלת, והוא מדגיש כל מילה ומתרגמה ליידיש. במשך החג השמיע את תורותיו ואמרותיו החסידיות, כאילו הוא שקוע בענייני שמיא בלבד”.‏ לאחר האקציה הגדולה הועבר לדירת מסתור, ונפטר בגטו ב-ח’ בכסלו תש”ג כתוצאה משבץ לב. בלווייתו השתתפו כ-300 צועדים בדרך מהגטו למקום עבודתם הסמוך לבית הקברות, תחת עינם הפקוחה של הנאצים, כשרק למניין יהודים התירו השומרים הנאצים להיכנס לבית הקברות לצורך הקבורה, בין המלווים היו אדמו”רים שעדיין חיו בגטו. לוויתו הייתה אחת הלוויות האחרונות ואולי האחרונה ממש שנערכו בבית העלמין ברחוב גנשה, מכיון שלא הוקמה מצבה על קברו לא התאפשר לאתר את קברו לאחר המלחמה, ורק נמסר בעל פה שהוא נקבר ליד אוהל ה”חמדת שלמה” קרוב לכניסה לבית העלמין. מצבה לזכרו נמצאת באוהל בו קבורים אביו וסבו בבית העלמין בסוכוטשוב. רוב בני משפחתו כולם נספו בשואה. הִרבה לכתוב חידושי תורה, אבל רוב כתבי היד נשמדו בשואה, ורק אחדים מהם שרדו והודפסו על ידי חסידיו בשם “חסדי דוד”.  גם בהגדה של פסח “שם משמואל” מופיעים רבים מדברי תורתו תחת השם “חסדי דוד” וכן בספר “נאות הדש”א” שהודפס על ידי אחיו למחצה, ר’ אהרן ישראל בורנשטיין, וכולל גם מתורת סבו, אביו ואחיו (הד”שא ראשי תיבות של שמותיהם: הניך, דוד, שמואל, אברהם).

(המאמר כאן למעלה מבוסס בעיקרו על אתר המכללה בירושלים, “זכור”, וויקיפדיה, עם מעט שינויים שלי).

פרטים נוספים אודותיו ניתן למצוא בספר “מלכות בית דוד”, בני ברק  תשנ”א, באתר רבנים שנספו בשואה ב”אלה אזכרה” חלק א’ עמוד 150,בויקיפדיה, בחומרי ההדרכה של יפה זהבי, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 153) ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 39

קושיית הבית יוסף לחנוכה / האדמו"ר הרביעי מאלכסנדר, רבי יצחק מנחם בן שמואל צבי דנציגר הי"ד
מגמת נפשו וחשקו של הרב חנוך הניך אייגיש הי"ד

מאמרים דומים