לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 7

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

הדרך להשגת חמימות בעבודת ה’ / הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד

לזכר הרב אלטמן הי"ד

מסורה (מובא בילק”ס): “וחם” ג’ פתחים, וסי’: וחם השמש ונמס (שמות טו,כא) וחם לאדוני המלך (מ”א א,ב) אם ישכבו שנים וחם להם (קהלת ד,יא), וחד קמץ:וחם אבי כנען (בראשית ט,יח).
ולגוון המסורה אמרתי בהקדם הפירוש הידוע מבינה לעיתים: “צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם” (משלי כב,ה) דניתן לאדם מדת חמימות וגם מדת קרירות, וצריך להיזהר מאד שבאם יצרו מתגבר עליו יפעול בכל כוחו לקרר יצרו שבל ידיהו ויסיתו על תאות גשמיות ובכן יתנהג תמיד אצל עבירה במדת קרירות שלא יהיה בוער בקרבו רשפי אש תאותו הרע, אבל לדבר מצוה ישתמש תמיד במדת חמימות והתאוה להמצות תוקד בקרבו שיתלהב לעבודת ה’. אבל אם ישתמש במדות אלו ח”ו להיפך – חמימות נגד רצון השם לעבירות, ומדת קרירות לעשות מצוות, הלא הוא מגונה מאוד. וזה “צינים פחים בדרר עקש”, אם ישתמש במדות אלו להיפך אז “שומר נפשו ירחק מהם”. ודי לחכימא.
והנה להשיג מדת חמימות לעבוד ה’, הוא דבר גדול, כמאמרם ז”ל (סוכה דף נב,ע”א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול וכו’, ואלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו (קידושין דף ל,ע”ב). אמנם יש לנו תבלין לזה כמאמרם ז”ל (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, כי ע”י כח התורה יכול לנצח היצר הרע, אבל צריך ללמוד לשמה בהתלהבות. וידוע ד”שמש” נקרא התורה. וזה ו”חם לאדוני המלך”, במידת החמימות ישתמש האדם לדבר הנוגע לאדוני המלך, היינו להקב”ה, ומדת חמימות תהיה אצלו בלי מדה גדושה רק בפתח, ומדה זו יכול האדם להשיג ראשון ע”י התורה הקדושה, דהיינו ש”חם השמש ונמס”, שיזריח אצלו התורה ושוב ונמס את היצר הרע, אבל החמימות התורה יהיה בפתח.
ועוד יש דבר שע”י זה יכול בקל להשלים עצמו ולהלהיב לבו לעבודת השם, עפ”י שכתב האהל יעקב בפרשת בראשית פירוש הקרא (מיכה ו,ה) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך, כי האדם הוא עלול לחטוא מרחם אמו, כמ”ש דוד המלך עליו השלום (תהלים נא,ז) הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, וכמאמר (איוב יא,יב) ועיר פרא אדם יולד. ועוד זאת רעה, מה שהאדם אינו מכיר בגנות מעשיהו, אינו מבחין בדרכיו הרעים, וכמו שכתב החכם עליו השלום (משלי כא,ב) כל דרך איש ישר בעיניו, וכמליצת חכמינו ז”ל (נגעים פ”ב,מ”ה): כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, כי האדם בעצמו אם יעבור עבירה לא ירגישנו בלתי אם אחרים יודיעו אותו, ועל כן צריך תמיד לשמוע בקול זולתו המדריכו והאומר טעותו, והגיד לו המורה עמו דרך הטוב. וזהו “הגיד לך אדם מה טוב”, אך ע”י אדם זולתך תעמוד על האמת. ופירש בזה (בראשית ב,יח) לא טוב היות האדם לבדו וכו’. ועיין שם במוסגר התחתון שפירש בזה מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כז,יז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, כמו שהברזל בברזל יחדד האחד את השני, ובקל יחודדו גם שניהם, כן גם בני אדם גם בני איש, יהיה כל אחד מתחדד לעמוד על אמיתת יושר מעשיהו עם מבטו בפני רעהו והתבוננות במעשיהו. ופירש בזה גם מקרא קודש קהלת (ד,ט): טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ואין כאן מקום להאריך.
היוצא לנו והמורם מזה, שאם האדם יהיה בעצמו בהתבודדות אז לא יראה נגעי עצמו ולא יכיר מעשיו הרעים, ורק באם יראה תמיד זולתו נגדו אז יוכל להלהיב לבו לעבודת ה’ יתברך, וזה לפי דעתי הפירוש בקהלת (שם) “אם ישכבו שנים”, אם יהיו תמיד ביחד ולא יהיה לבדו אז “וחם להם”, יכול להשיג בקל מדת חמימות, כי אחד יאמר תמיד לחבירו הטעותים, ויחמו לבם לעבוד ה’ יתברך וישיג המדה הזאת ברווח, אבל “וחם אבי כנען”, דידוע דיצר הרע ומעשים רעים נקראים בשם “כנען”, ואז יזהר שיקמץ מדת חמימות באם רוצה היצר הרע לפתותו וישמש במדת קרירות. וזה “וחם” שיקמץ מדת חמימות באם יש לפחוד שהחמימות יהיה “אבי כנען”, היצר הרע. ודי לחכמיא. או להיפך “וחם אבי כנען”, דבמדת חמימות עלול האדם לעשות מעשה היצר הרע, והראש לעבירה הוא מדה זאת והוא אבי היצר, ועל כן ישגיח שמדה זאת ישמש רק “לאדוני המלך”, ויש לך לזה שתי דרכים, האחד על ידי כח התורה, היינו “וחם השמש ונמס”, ועוד ש”ישכבו שנים וחם להם”.

(עטרת צבי, דף יד)


הרב שרגא צבי אלטמן נולד בשנת תרנ”ח, לאביו רבי יהודה רבה של מעזא-שטאט (מזוקוואש) שבהונגריה מחבר שו”ת “מי יהודה” ופירוש “ים של יהודה” עה”ת ומועדים, וחתנו של רבי שרגא צבי טננבוים מחבר ה”נטע שורק” (דרשות ושו”ת).

הרב שרגא צבי למד תורה בבית אביו ובישיבות הונגריה המפורסמות. היה בעל מוח חריף ומעמיק, מתמיד גדול בלימודו, עדין נפש תמים וצדיק. נשא לאשה את מרת רחל רבקה, בתו של רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב”ד מיזא-קיוושד, מגדולי רבני הונגריה. לאחר נישאיו חזר לבית אביו, שם התפרסם כגדול בתורה וכדרשן מוכשר, עניו וחסיד מלא אהבת ה’ ויראתו עם פטירת אביו, בהיותו בן 25, מונה לממלא מקום אביו כרבה של מעזא-שטאט, דיין וראש הישיבה שם. פעל במסירות ובענווה, והשפיע על קהילתו ותלמידיו בדרשותיו, במעשיו הנאים ובהליכותיו המופתיים. עם התגברות הרדיפות כנגד היהודים, השמיע דרשות מידי יום לעידוד הציבור והמשיך במתן שיעור יומי לתלמידיו. מספר ימים לפני חג השבועות תש”ד, גורש עם קהילתו לגטו מישקולץ, משם גורש עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ ונספה ביום כ”ד בסיוון תש”ד בהיותו בן 47. עמו נספו הרבנית וילדיהם הקטנים מלכה, יהושע פאלק וחנה מאטיל. הי”ד. בנותיהם פיגא והענדל, שרדו, עלו לארץ ישראל, בה הקימו את משפחותיהן.

לאחר המלחמה נמצאו בביתו הרוס שלשה קונטרסים מכתב ידו, שנותרו לפליטה מתוך החידושים הרבים שכתב, וחתנו הוציאם לאור בספר “עטרת צבי” (בני ברק, תשכ”ח).

מספר הצפיות במאמר: 18

סוד גלות השכינה ומעלת הענווה / הרב חיים משה פיש הי”ד

סוד גלות השכינה ומעלת הענוה

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. בתרגום יונתן, כד חמי משה ענוותנותיה דיהושע קרא משה להושע בן נון יהושע.

והנראה לעניות דעתי שכבר ביארתי לשבועות שהשראת השכינה והדביקות לא יתכן בלי הכנעה וענוה יתירה, וכמאמרם ז”ל שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועניו. ולא אאריך כאן כי כבר נתבאר יפה. ועיין בליקוטי אמרים ובע”נ פרשת אמור:

והנה האר”י ז”ל ביאר הפסוק הצילה נפשי משפת שקר, שהוא סוד גלות השכינה ומה שהאדם גורם בחטאו, על פי משל למלך גדול שהיה לו בן שאינו הולך בדרך הישר וירא לנפשו אולי ילך למקום ריקים ופוחזים וילכד ברשתם ויכוהו שם ויבזוהו ויפשטו ממנו בגדי מלכות וילבשוהו בגדים צואים. לזאת יעץ המלך שילך הוא מקודם לכל מקום בא בן המלך, ובהיות שהמלך יכנס קודם יהיה מורא המלך ואימתו על האנשים ולא ירעו לבן המלך. והנה אין בושה וכלימה גדולה להמלך מזה שיצטרך לילך בכל המקומות המגונות והמבוזות עבור בנו, ומבקש מבנו חוסה נא על כבודי וחזור בך.

והנמשל מובן כי כן העבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה. וכאשר יחטא האדם מכניס נשמתו להטומאה לפי ערך החטא ולא תהיה חס וחלילה תקומה להנשמה. אבל ה’ יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משרה שכינתו שם, ועל ידי זה יוכל להיות לו תקומה. וזה גלות השכינה, בסוד ומלכותו בכל משלה. ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו קודם שמכניס האדם נשמתו שם, בכדי שבבוא שם הנשמה תמצא שם השראת השכינה. ועל ידי זה יש אפשרות שתהיה לה תקומה ושתהרהר בתשובה ותוכל לצאת משם. עד כאן דבריו.

וזה הכוונה אלמלא הקב”ה עוזרו לא יכול לו, שהקב”ה מקדים להשרות שכינתו שם, על ידי זה יוכל להינצל מעצת היצר הרע, ואם כן מכל שכן מי שיש לו דביקות תמידי בהבורא יתברך שמו ומשיג ממש ישות כבודו והשגחתו בוודאי יתבטל אצלו היצר הרע לגמרי. וכבר הבאתי לעיל שאי אפשר להתקשר ולקבל השראת שכינה בלי ענוה והתבטלות לגמרי. והענוה סגולה גדולה לזה, כי הקדושה אינו דבר נפרד, רק התבטלות לגמרי החלק לכל. מה אין כן הסטרא אחרא אשר הפירוד הוא עניינה.

ובזה אפשר להעמיס בכוונת התרגום, שדווקא על יהושע ביקש ולא על שאר מרגלים, כדי חמי משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע, כי על ידי הענוה יוכל להמשיך השראת שכינה וקבלת אור מאור אין סוף בלי אמצעי ועל ידי זה ינצל מעצת היצר הרע. והבן:

(בני משה לפרשת שלח)


הרב חיים משה פיש מסטמר, אב”ד ורב בעיירה מאנאשטור שברומניה, נולד רבי אליעזר פיש האדמו”ר מביקסאד-סאטמר הי”ד בשנת תרע”ח (1918). כתביו על התורה, על המועדים וחידושיו לש”ס יצאו לאור ע”י אחיו, הרב נחום צבי, בספר “בני משה” (ח”א יצא יחד עם הספר שם אליעזר. והחלק השני יצא בפני עצמו. ניו יורק תשי”ד) ובשני שערי כרכי הספר הוא כותב עליו “הרב החריף העצום סיני ועוקר הרים, הגדול בתורה ובמעשים טובים. אב בחכמה ורך בשנים הצדיק הקדוש…”.

כל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי”א סיוון תש”ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.
הרב חיים משה נספה באושוויץ בכ’ בסיון תש”ד (1944), עם אשתו הרבנית חיה הינה בת בנימין זאב שוורץ, ובניהם בנימין זאב, לאה צירל וישראל.

מקורות: בני משה, דפי עד באתר “יד ושם”, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 16

ראית הזולת בעין טובה, הדנה לכף זכות, תשמח לב / הרב יונתן הכהן שטרסר הי”ד

טוב רואי

בגמרא (ברכות י”ז) רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

ולהבין מדוע המתין רבי אלכסנדרי עד אחר שסיים את תפלתו לומר הכי, גם מהו לשון עמידה ולא סגי ליה בישיבה.

יש לומר, בדרך מליצה, כי יש בעלי בתים אשר עינם רעה בחוק הרב ומטילים בו דופי ומבקרים מעשיו ואומרים לגרמיה הוא דעביד, בפרט בעידן צלותא מתלחשים עליו באמרם שהבעלי בתים יש להם דאגת פרנסה וזמנם יקר בעיניהם למצא טרף לביתם והרב שוהה בתפלתו באמירת “למען ירבו” בקול רם ומאריך בתפלת שמונה עשרה שהיא טירחא דציבורא, וחושדים אותו שנוהג סלסול לעצמו להרבות כבודו, ונקל להרב להתעכב בבית הכנסת כי פרנסתו מצויה לו מקופת הקהל ולו היה עליו עול מחיתו כמוהם, גם הוא היה ממהר לברוח מקיר בית הכנסת חוצה. אבל מחמת שהוא בן חורין לא יחיש ולא ירגיש בצער הבעלי בתים. אבל טח עיניהם מראות כי הרב הירא את ה’ ומכיר תעודתו הוא כמו הלב באדם ומרגיש בצער בני עדתו. ובכל צרה ועקא שלא תבא נכנס בו החץ תחלה, וישא את שמותם לפני ה’ בצלותא ובבעיתא על שתי כתפיו לזכרון. הוא הרב, הוא הדיין ומוכיח להוליכם בדרך טובה, דוגמת הכהן גדול, כמו שפירש הגאון מהרש”א ז”ל (בברכות ו’) מי בכם ירא ה’ לשמוע בקול עבדו וכו’, שקאי על הש”ץ שמזכה את הרבים בתפלתו, דוגמת הכהן גדול. ומלבד זה רוב הרבנים, בפרט בעיירות קטנות, מתפרנסים בדחקות, לא כלינו, ושמח בחלקו שזוכה להיות ממזכה הרבים ולהוריק להם שפע. אמנם בין אנשים פחותים כאלה יוחלש דעתו וידיו לא תעשינה תושיה, כמו שנאמר (פרשת כי תשא) לך רד כי שחת עמך, ופירש רש”י ז”ל, כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו’ .על כן רבי אלכסנדרי בתר דסיים תפלתו, היינו שמונה עשרה, ובוודאי היה מכוון להעלות תפלת ישראל לפני השומע תפלות, והאריך בהשתפכות נפשו כדי להועיל לבני דורו, דאג אולי ימצאו שם ביניהם אנשים בוערים אשר יבזהו בלבם לומר שמחמת יוהרא, חס ושלום, מאריך בתפלתו. והיא בוודאי מחלת לב, ואם כן צדיק מה פעל, ויגיעתו חס וחלילה לריק, אמר יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו שתעמידני בקרן אורה – הכוונה שיביטו עלי בעיניים גלויות, כאלו הייתי מואר בקרני השמש, שידוננו לכף זכות, ולא יראו בו מומים. ולא יטעו בי ואתראה לפניהם כאיש ישר בלבבי וכמשתתף בצרתם תציגני ותעמידני. ואל תעמידני בקרן חשכה – שלא אתראה בעיניהם מצד נקודת ראות הצללים, אשר תכסה עליו עננים ואין נוגה לו, ממילא לא ידוה לבנו ולא יחשכו עינינו. כמו שנאמר (משלי טו,ל) מְאוֹר עֵינַיִם, רצונו לומר, שרואים זולתם את האדם בעיניים בהירות ורחוק מהם מחשבת פגול, יְשַׂמַּח לֵב.

 יונתן הכהן שטראססער מו”ץ דקדע”י ראאב

(תורת אבות, ברוקלין תש”ן,  עמ’ שט)


הרב יונתן הכהן שטרסר נולד בשנת תרנ”ח (1898) לאביו הרב עקיבא אב”ד טאקאי. בצעירותו למד תורה מאביו והיה בין טובי התלמידים בישיבת הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי”ד שהיה אז אב”ד בקרומפאך שבסלובקיה. אח”כ למד בישיבת פרסבורג אצל הרב עקיבא סופר, ה”דעת סופר”. הוסמך להוראה מרבותיו ומהרב מאיר ליב פרייא משוראן הי”ד והרב דוד וועסעלי, הדיין מפרסבורג הי”ד. לאחר נישואיו למרת פעסל בת הרב בן-ציון סנידרס אב”ד ראאב (ג’ור) שבהונגריה עסק במסחר תוך שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד תורה בעיון, בכתיבת חידושי תורה ובעבודת ה’. אח”כ סגר את עסקיו, התמנה שם לדיין ומו”ץ וסייע לחותנו בעיסוק בצורכי הציבור. הוא מסר הרבה שיעורים תורה מושכי לב לצעירים ולבעלי המלאכה.

בשנת 1938 פרסום “החוקים היהודיים” שהגבילו את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. עקב כך התערערה פרנסת היהודים בראאב ומוסדות הצדקה בעיר ארגנו ועד עזרה ליהודים חסרי הפרנסה. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נשלחו לחזית המזרחית באוקראינה. הגרמנים כבשו את הונגריה ב-19.03.1944. כחודשים אחר כך גורשו יהודי העיר לכמה בתים בעיר שהוכרזו כגיטו, ולגטו על האי ג’ורסיגט בנהר דנובה. לאחר כשבועיים גורשו כלל היהודים לגטו שעל האי, בשל התנגדות שר הפנים ההונגרי לקיום גטו בעיר. לאחר גירוש כלל יהודי המחוז לגטו, הייתה הצפיפות שם נוראית, וכ-30 איש השתכנו בכל חדר. ב-07.06.1944  הכו ועינו חיילי הז’אנדרמריה ההונגרית את היהודים בגטו, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם ושדדו אותם. היהודים גורשו כ-3 ק”מ משם למחנות בפאתי העיר, על גדות הדנובה, בלא שהותר להם לקחת דבר מלבד הבגדים שעל גופם. בשבת פרשת בהעלותך, י”ט בסיוון, ה- 10.06.1944, היכו הגרמנים והשפילו את רבני קהילות ראאב ואת חברי המועצה היהודית. עד אמצע יוני גורשו כל יושבי המחנה, שמנו כ-5000 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב סבל עם קהילתו בשנות הזעם ונספה עמם ביום כ”ג בסיון תש”ד. שרידים מתורתו ותולדותיו הובאו בספר תורת אבות (ברוקלין תש”ן).

מקורות: קונטרס בית אבות, בתוך ספר תורת אבות, עמ’ של-שלא, אתר בית התפוצות, אתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 14

כהונת פנחס, ודיני כהן שהרג את הנפש / הרב אפרים הלוי ביליצר הי”ד

תמונת הרב אפרים ביליצר הי"ד

נחמה בכפלים ואורך ימים ושנות חיים מאלקי השמים, ועין בעין יראה בבנין ציון וירושלים. כבוד גיסי הרם הגאון הצדיק אוצר בלום ענף עץ אבות עסיס רמונים וכו’, כבוד קדושת מו”ה שלמה זלמן ליכטנשטיין שליט”א, האבדק”ק פה בעטלאן יע”א.

הנני להשיב על הערתו היקרה שהעיר, איך עביד פינחס עבודה בבית המשכן ומקדש, הלא קיימא לן כהן שהרג את הנפש, אפילו שוגג לא ישא את כפיו [עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן קכ”ח סעיף ל”ה] וכל שכן לעבוד עבודה. עד כאן לשונו.

  • הנה עיין בהגהות מיימוניות ברמב”ם פרק ט”ו מהלכות תפילה בנשיאת כפים שכתב בשם ראבי”ה דההיא דוקא בכהן שהרג את הנפש, כמפורסם להרוג, ובמפורסם שמועד לכך. וכן כתב רבינו שמחה דלא איירו אלא בעומד במרדו. עיין שם. ואם כן לא קשה מפינחס.
  • עיין בתוספות סנהדרין ל”ה ע”ב דיבור המתחיל “שנאמר”, שהעלו בתירוצם דדוקא לנשיאת כפים פסול הכהן, אבל לעבודה כשר. עיין שם.
    מעתה שפיר היה כשר לעבודה וגם נשיאת כפים לא הוי רק חומרא בעלמא. ועוד דכתבו בתירוץ השני, דשאני נשיאת כפים, שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סגיגור. עיין שם. וזה לא שייך בפנחס, דאדרבה על ידי זה עצר המגיפה, ולא היה קטיגור, רק סניגור. עיין שם.
    ובאמת לא נמצא ברמב”ם שכהן פסול לעבודה בהרג נפש. ועוד הלא בפירוש איתא בפרק ז’ דבכורות משנה ז’ אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו’, ושהמית את האדם. עיין שם. הרי כשר לעבודה; ועיין שם בתוספות יו”ט, ודו”ק.
  • נראה לעניות דעתי דגזרת הכתוב היא דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. אבל ישראל שהרג את הנפש, ואחר כך נעשה כהן, מותר לישא כפיו, והיינו פנחס שלא נתכהן עד שהרג לזמרי. אם כן בשעה שהיה כהן, לא הרג את הנפש. ושפיר מותר אפילו לישא כפיו.
  • נראה לעניות דעתי דדוקא שהורג את הנפש ולא עשה שום מצוה בהריגתו, אבל אם כגון כהן שהעיד על אחד שעשה עבירה שחייב מיתה, והעיד לפני בית דין, ומצוה שיד העדים תהיה בו בראשונה, וקיים העד הכהן זה, וכי נימא שמפני זה פסול לישא כפיו, והלא קיים זה מצוה של ובערת הרע מקרבך. וכמו כן פינחס שעשה מצוה רבה בקנא קנאת ה’ צבאות, של קנאין פוגעין בו, בשביל זה יהיה אסור לישא כפיו?! בוודאי היה מותר. ודו”ק.
    שוב בא לידי ספר חזקוני על התורה, וראיתי בו בפרשת פינחם על הפסוק את בריתי שלום כתב דואג היה פנחס פן יפסיד כהונתו, דאמרינן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב”ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך, עיין שם.

ומה שכתב גיסי מפעטראזשעני נ”י ליישב על פי הזוהר שפרחה נשמתו של פנחס ונכנס נשמחו של נדב ואבהו, ואם כן היה פנים חדשות, אמנם קשה, הא אותן ידים וגוף נשאר. ואף דהעיקר הנשמה מכל מקום כאן קיימא לן אפילו הורג בשגגה ולבו בל עמו, אף על פי כן אסור לישא כפיו.

 ובעיקר הדבר בפינחס שהרג לזמרי, איך היה יכול להיות כהן, עיין בזוהר הקדוש פרשת פינחס וזה לשונו: תא חזי כל כהן דקטיל נפש פסול ליה כהונתיה לעלמין כו’ ופינחס מן דינא פסול לכהנא הוי, ובגין דקינא להקב”ה אצטריך ליחסא לדרי עלמין, ליה ולבנוי אבתריה לדרי דרין. עיין שם.
ועיין שם בנצוצי אורות ודו”ק.
והנה עיין שם בזוהר דמשמע דהיה כהן גם כן קודם לו, עיין שם. ובאמת בש”ס זבחים ק”א ע”ב איכא פלוגתא, וגם בבעלי התוספות על התורה בפרשת פינחס הביא מדרשות חלוקות. עיין שם ודו”ק|

שוב ראיתי בחיי אדם כלל ט’ אות ג’ שלא הוי רק מדרבנן, ועל כרחך פינחס היה קודם לכן. ואתי שפיר ודו”ק.
ועיין שו”ת לבושי מרדכי מהדורה תניינא או”ח סימן י”ז בסופו, ובשו”ת צבי תפארת סימן ל”ז.

(פותח שערים, סימן ה)


הרב אפרים ביליצר הי”ד דומ”ץ ק”ק בטלאהן שבטרנסילבניה. היה חתנו של הרב יהודה ליכטענשטיין זצ”ל שהיה שנים רבות אבדק”ק בטלאהן, ובנו של הרב פנחס ביליצר זצ”ל אב”ד סערענטש מחבר הספר “גבעת פנחס“. הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, והיה טרוד בהוראת איסור והיתר, בניהול דיני ממונות, בהוראת שיעורין בקביעות ובנישאת דרשות חג והלכותיו. עם זאת, למד בעיון ושקד על תלמודו כמעט כל היום. הוא חי על התורה מתוך הדחק והיה מגדולי לוחמי מלחמת ה’ נגד המחדשים והפשרנים. הוא כתב עשרים כרכים גדולים בכל מקצועות התורה, ובהם ספר “השלמות הגהות הלבוש על הש”ס”, ספר “פותח שערים” ובו חיבור על כללי הש”ס, ספר “תורת בן נח” ובו פירוש על הרמב”ם וליקוט כל דיני בן נח, ספר “ליקוטי אפרים” ובו פירוש על צוואת רבי יהודה החסיד, ששה חלקי שו”ת “יד אפרים” על השו”ע והש”ס, ספר “בית הלוי” ובו פלפולים שונים, חיבור על תרי”ג מצות, מגילת יוחסין, זכרונות על עיירות ואישים ועוד מאמרים וחידושים רבים. בנו יהושע והרב יהודה ליכטנשטיין מצאו לאחר אחרי השואה מעט מכתביו, והם הובאו לארץ. לאחר שנים רבות נדפסו מהם הספרים יד אפרים, פותח שערים ושו”ת יד אפרים. תשובה אליו מופיעה בשמן המאור סי’ כז, ותשובה ממנו הובאה בתורה יעקב ח”א עמ’ 97.

עלה על המוקד במחנה השמדה אושוויץ עם כל בני קהילתו ביום ז’ בסיון תש”ד. הי”ד.

מקורות: אור ישראל (מאנסי) ט עמ’ רי”ב, זכרון לקדושי בטלאן והסביבה, פותח שערים.

מספר הצפיות במאמר: 26

עדיף לקיים באילנות סרק את המנהג לקצוץ ענפים מאילנות ולהעמידם בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות / הרב אברהם חנוך פרידמן הי”ד

הרב אברהם חנוך פרידמאן הי"ד

מה שנוהגין להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות, כדהובא במג”א סימן תצ”ד סעיף קטן ה’, נראה לעורר שיהיו נזהרים שלא לקצוץ ענפים מאילן עושה פירות, כי ראיתי מהרבה שנוהגין כן ומדקדקים ענפים מאילן אגוז. ולפי עניות דעתי יש לפקפק על זה. ועיין בהגהות מהרש”ם על ספר חרדים אות נ”ג, אף דאין איסור אלא לקצוץ האילן משורשו, אבל בלא צורך גם בזה איסור לקצוץ ענשים אם לא לצורך, אפילו דליכא צורך גדול. עד כאן. ולעניות דעתי אין צורך כלל לקיים המנהג דווקא בענפים מאילן העושה פירות, אפילו לפי טעם המג”א שם כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם. עד כאן. ולפי זה שפיר עבדו להדר אחר אילנות עושי פירות, ויהא לפי זה צורך קצת וצורך מצוה. וגם שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אבל לעניות דעתי שטוב אפילו הכי לקיים המנהג גם לפי טעם המג”א הנ”ל בענפים מאילני סרק. ואדרבא, על ידי זה לעורר יותר ביום מתן תורה ולהתפלל עליהם שיעשו פירות, כדכתיב ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש”י ז”ל, הן אילני סרק. ולכאורה, האיך שייך לאמר על אילן סרק, פריו, דהיינו פירות שלו, הא אין לאילן סרק פירות. אבל מובן לפי המקובל בידינו שקודם החטא היו מוציאין פירות כל האילנות, אפילו אילן שהן עתה אילני סרק. ומהאי טעמא שייך גם כן איסור הרכבה בעץ סרק על אילן מאכל. עיין יו”ד סימן רצ”ה, פתחי תשובה סעיף קטן ב’, דאולי היו מוציאין מין אחר והוי כלאים עם כל המינים. ממילא לפי זה, מתחילת הבריאה היה בכח עץ הסרק גם כן פירות, רק משנתקללה האדמה על ידי החטא, אין בכח הצמיחה להוציא הפירות שבכח האילן. אבל אם בחקותי תלכו, שיהיו עמלים בתורה, נזכה ועץ השדה ייתן פריו ועתידין לעשות פירות שבכחם, והיה פריו. והבין.

ויש לומר לפי הנ”ל מה שהובא בתשובת חתם סופר סימן ק”ב חלק יו”ד ק”ב בשם מורו חמיו, דרמב”ם לטעמיה דסבירא ליה סוף פרק י’ מכלאים כל ספיקא דאורייתא לקולא, ואם כן מאי טעמא החמיר קרא דבעי אשר תדע, הא בכל האיסור ספיקא נמי שרי. עד כאן. ולעניות דעתי לפי הנ”ל אתי שפיר דלפי הנ”ל בכל אילנות אתחזק איסורא מתחילת היצירה שהם מתחילת היצירה עץ עושי פרי ממילא שפיר צריך, כדי להוציא מהחזקה, אשר תדע כי לא אמרינין ספיקא דאורייתא להקל. ודו”ק. ממילא שפיר יש לקיים המנהג בענפי אילן סרק שלא להכניס את עצמו בהאיסור קציצה בענפים מאילן עושי פירות, ואדרבא לפי הנ”ל יתעורר יותר להתפלל ביום מתן התורה שבזכות קבלת התורה יתקיים ועץ השדה יתן פריו במהרה בימינו אמן.

(בית ועד לחכמים, חוברת א, עמוד ה)


הרב הגאון אברהם חנוך פרידמאן הי”ד, היה דיין ומו”ץ בק”ק סטמאר.
הוא נולד בשנת תר”ל, לאביו הרב צבי יהודה פרידמן מטאפולטשאן, ולאמו מרת רעכעלע, בתו של הגאון החתם סופר זצ”ל. בגיל שבע התייתם מאביו ומאמו, ואומץ על ידי דודו, אחי אמו, הרב יוסף יוזפא. לאחר פטירת דודו, אימצו רבי יהודה גרינוולד. בגיל צעיר החל את לימודיו בישיבת מטרסדורף, אחר כך היה תלמיד ה”שבט סופר” ומתלמידיו המובהקים של אביו המאמץ, הרב יהודה גרינוואלד, אב”ד סטמאר. לימים נשא לאשה את מרת חייטשע, בת הרב יוסף צבי גרינוולד, אחיו של רבו. לאחר חתונתו עבר עם רבו מבוניהד לשוראני ומשם לסטמאר. משנת תרנ”ט היה לדומ”ץ בסטמאר, וכיהן כאחד ממנהלי ישיבתו של חותנו. נודע כחריף ובקי מאד, גדול בתורה וביראת שמים, נואם בחסד עליון, בעל כישרונות ומורה הוראה מובהק. הוציא לאור כמה ספרי סבו החתם־סופר, והכין לדפוס את רוב ספרי רבי יהודה גרינוולד. היה רב ומגיד שיעור בבית המדרש של “מחזיקי תמונת חותמת הרב אברהם חנוך פרידמן הי"דתורה”, לימד שם כמה שיעורים ביום, ודרש בענייני היום מדי שבת בשבתו ובלילי שבתות, עד שהיו כל שומעיו יהודים יראים ושלמים, כשרים ויודעי ספר. הרב ורוב ילדיו נספו בשואה. 

הוא נשלח מגטו סטמאר למחנה ההשמדה אושוויץ, ועלה שם על המוקד עקה”ש בי”ב בסיון תש”ד, יחד עם רבים מבני קהילתו. 

הרב אברהם חנוך הי”ד נמנה בין החותמים על תעודת בית דין צדק דקהל יראים סאטמאר, המופיע בהסכמות חבת ירושלים ח”א. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר עוללות יהודה ומספר מכתבים ממנו הודפסו ב”זכרון למשה”. מהוראותיו הובאו ב”מרא דשמעתתא – עטרת יהושע”, בפני הנשר שנה ב, ובספרים נוספים.

 

מקורות: שאול בחיר ה’, דברי ימי קאשוי, עמ’ טו, קהילות הונגריה, ספר יזכור לקהילת סטמאר, ועוד. 

לעילוי נשמת חללי משפחת פרידמן הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 24

ההבדל בין אמונת העכו”ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי”ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו’ (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו’ (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו”ם, והוא, כי אמונת העכו”ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה’ יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו”ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ”ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. “זה ספר תולדות אדם”, זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב”ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו’ לא תעשו כן לד’ אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד’, לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד’ אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד’ עוז לעמו יתן, ד’ נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע”א).

(מתוך קונטרס “נפש לאברהם”, הודפס בסוף הספר “נפש רב”, עמ’ רי”ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס”ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב”ד צ’נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת “שבת אחים”. בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ”ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב”ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי”ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב”ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי”ב בסיון תש”ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי”ד. 

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי”ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר”צ-תרצ”ה, התגלו בשנת תשכ”ט בעזבונו של אחיו הרופא ד”ר מרדכי מאיר. בשנת תשס”ב הוא יצאו לאור בשם “קונטרס לנפש אברהם”, בכרך אחד עם הספר של חותנו, “לחם רב”. הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת “נפש לאברהם”, דפי עד ב”יד ושם”, ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח”כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס”ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי”ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 28

דברי ר’ הלל וורטהיימר הי”ד בחנוכת המקוה בשבת קודש נחמו שנת ת”ש

לחנוכת המקווה בשנת ת"ש

אחר קריאת התורה כיבדוני ראשי הקהל לשאת דברים לרגל חנוכת המקוה. והנני רושם את שאמרתי.

בספרי הקודש איתא שכאשר נעשה לאדם נס, דהיינו דבר אשר על פי השכל האנושי לא היה קורה כדבר הזה ורק וכך באופן של חוץ לדרך הטבע נעשה לו הדבר, אזי צריך לגלותו ולפרסמו.

מורי ורבותי!

ענין שלפנינו המקוה שנבנתה בעזר שמו יתברך וברוב חסדיו הגדולים בשנה זו, שנת ת”ש, שלדאבוננו תש כעת כוחם של ישראל בכל העניינים, הרי זה בוודאי בחינת נס שהוא חוץ לדרך הטבע, באשר הקהל, רובו ככולו, לא האמין שנזכה לגמור הבניין. ועל אף כל זאת עזר לנו ה’ יתברך לגמרו ולחנכו, הרי זה ממש נס גדול חוץ לדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה מחוייבים אנו להודות לד’ בתוך רבים, ולהודיע לכל פעולת גודל האמונה והביטחון בחי עולמים, כי לולא ה’ בעזרנו לא היה באפשרותנו לעשות כל זאת, על אף היותו דבר טוב ומועיל, כי גם על כך זקוקים לסייעתא דשמיא רבה. כמאמר דור המלך עליו השלום, “רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך”, אשר בעת שרוחש לבי לדבר טוב, אומר אני בפירוש “מעשי למלך”, שזה גופא שנתעוררנו אל הדבר הטוב, הרי הוא גם כן ממעשה המלך (כן פירש בשבט מיהודא).

ואל יהא זר בעיניכם מה זה ועל מה זה הנאום והדרשה הזאת שהנני דורש עתה, בטענה מי ביקש זאת מידך להטריח את הציבור בדברים. ואם כדי להודות ולהלל אתה בא, הלא כבר כתיב, לך דומיה תהלה, שהרי אין קץ לדברים אלו ומי ימלל גבורות ד’, מי ישמיע כל תהלתו?!

אמנם, צאו וראו, ושפיל לסיפיה דקרא, “לך ישולם נדר”. ובנדר הרי אמרה תורה וידור יעקב נדר לאמור, ודרשו חז”ל לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. ובכן עתה אנו בני הדור הזה העומדים כהיום בעת צרה, הרי מחובתנו לאמור למען ידעו כי אין מעצור לד’ מלהושיע! כי הלא גם בעת בנין בית הכנסת בשנת תרפ”ד היו כאלו שאמרו, “עתה בזמן שלאחר מלחמת העולם אין ראוי לדבר מזה”. והן הם שאמרו גם בבנין המקוה הלזה, “הלא אנו עומדים קודם מלחמה גדולה!” רחמנא ליצלן.  אמנם זכות האחדות השוררת, תודה לה’ יתברך, בתוך קהילתנו היא שעמדה לנו בזאת, וסר השטן מלפנינו ומאחרנו, מלפנינו קודם המלחמה, ומאחרנו אחר המלחמה (בבנין בית הכנסת כאמור), וה’ יתברך עזר לנו גם בזה.

ואפשר לומר עוד במה שזכינו לסייעתא דשמיא, כי זכות האבות עמדה לנו. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים טז,ב-ג) טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה”, ופירש בזה אדמו”ר זצוק”ל בעל “שבט יהודא”, שאדם הזוכה לפעמים לעשות דבר טוב, אל יחשוב שזה בעבור טובתו וגבורתו, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, כי זכות אבותיו הקדושים עמדה לו.

ומעתה יהיה איך שיהיה, על כל פנים ראינו בעליל שקהילתנו הקדושה דפה התנדבו ונתנו וחזרו ונתנו, בלב אחד ובנפש אחד, לבנות מקוה, וזאת באהבתם את כבוד שמו יתברך, כי אין לך ראיה יותר חזקה לאהבת ד’ מזה שרואים שמפזרים ונותנים ממון שאהבה נפשם, וכעניין תרומת ד’ במלאכה המשכן.

ואם כן עיננו לד’ נשואות הבט וראה בי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח, וכו’ (כידוע מה שהיה בשנת ת”ש ברומניה תחת ממשלת הגארדיסטען), ובכל זאת שמך לא שכחנו, ראשי תיבות וסופי תיבות שנת ת”ש, כלומר שאפילו בשנת ת”ש בעת צרה וצוקה, לא שכחנו שמך.

והנה בנוגע לחלקי, מה שזכיתי בסייעתא דשמיא בכוח וזכות אבותי הקדושים, הריני צריך להכיר על כך טובה לאדוני אבי זי”ע, כי אתם הדבקים בד’ אלוקיכם חיים כולכם היום, הרי יודעים אתם היטב כמה מסר אדוני אבי ז”לאת נפשו (וגם בצוואתו כתב לבניו על כך), לפעול ולהשגיח שלא ישוחו שיחות חולין בבית הכנסת. אי לזאת, בדין וביושר יש לי לבקש את בני קהילתנו הקדושה דפה, לעשות תקנות וגדרים שלא יחללו את קדושת בית הכנסת.

בפרשתנו פרשת ראה כתיב, “לא מרובכם מכל העמים חשק ד’ בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ד’ אתכם“. וכתב הכתב סופר זצ”ל, שהפסוק אומר לא מרובכם במעלה מכל העמים, כי אתם המעט במעלה! וכמאמר המדרש, אומות העולם חוטאים ולא כלום, וישראל חוטאים ולוקין. ובפרט בעניין שיחות חולין בבית הכנסת, שאנו מעוטים במעלה בעניין זה, שהרי כידוע אומות העולם חוששין לדבר זה מאוד, אשר על כן מחובתנו להשגיח אחד על רעהו וכו’.

ואחרי כל הנאמר לעיל וכדרכו של עולם, מחויב הנני להודות לכל בעלי הבתים דפה שהיו בעוזרי, וכמו כן לכל בני הגליל. לפרטם כל אחד במעלותיו אי אפשר, כי כולם כאחד לקחו זה למעלה מזה, אך באופן פרטי הנני מוסר כאן תורתי לרבי אלימלך כץ שחיזקני מאד באמונתו ובטחונו, וכמו כן להעוסקים בטרחה וטלטולים לקבץ ממון לצורך הבנין הרי הם רבי משה אריה גליק, רבי חיים עזרא איצקוביץ, רבי זאב לעווינגער, רבי מרדכי לעווינגער הצעיר, רבי יצחק קארפץ שו”ב. כולם יעמדו על הברכה ויישר כוחם וחילם לאורייתא. ד’ יעזרנו ויקבץ נדחנו, ובא לציון גואל אמן ואמן.

(ספר הזכרונות, מתוך אור ישראל)


רבי הלל ורטהיימר הי”ד נולד בגלץ’ בשנת 1890, להוריו ר’ מרדכי ומרים לאה. הוא היה נשוי למרת שינדל לבית באום, ועסק במסחר מצבות וצינורות בטון. הוא פעל רבות לריבוי קדושה וטהרה בעירו מעדיעש, מחוז סטמאר שבטרנסילבניה, על ידי השתדלותו בבנין בית הכנסת, מקוה טהרה, יסוד חברה משניות ועוד. בכתב העת “אור ישראל” הופיעו קטעים מתוך ספר זכרונותיו.

גטו סאטמר הוקם כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה. בנוסף למחלות ולצפיפות הנוראה בגטו, היו שם מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים. בין כ”ז באייר תש”ד (20.5.1944) , לי”ב בסיוון תש”ד (3.6.1944) נשלחו יהודי הגטו לאושוויץ, מידי יומיים-שלושה.

משפחת ורטהיימר נשלחה להשמדה באושוויץ. ר’ הלל נספה שם ביום ז’ בסיון תש”ד. רעייתו נספתה שם ביום י’ בסיון תש”ד. מתוך שמות ילדיהם, נספו באושוויץ חיים צבי (בן 16), משה (בן 14) ומנחם מנדל (בן 10). הי”ד.

 

נכדו ייסד את מכון “טהרת ישראל” בבני ברק.

מקורות: יסוד הטהרה, דפי עד ביד ושם, אתר זכור, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30

השגחת ה’ המקיימת את ישראל בין האומות, כשה בין שבעים זאבים, היא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים / הרב יצחק אויש הי”ד

כנסת ישראל ככבשה בין זאבים

ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם. ד’ עוז לעמו יתן ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ”ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב’ של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ”ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם, למען ידעו שד’ יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד’ יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ’ רמ”ב)


הרב יצחק אויש הי”ד, נולד בסביבות שנת תרכ”ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר”ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה”חתן סופר”.

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע”ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס”ז (1907). בנם היחיד ר’ שמואל הי”ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי”ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש”ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש”ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש”ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ”ש להריגה באושוויץ, בי”ח בתמוז תש”ד. הי”ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע”י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע”י נכד אחיו בשנת תשמ”א בספר “תורת יצחק”.

מקורות: הקדמת המו”ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 25

ביאור למסורה על הפסוק “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע” / הרב אהרן פרסבורגר הי”ד

חותמת הרב פרסבורגר הי"ד

אגב אציע מה ששמעתי מגיסי הגאון הרב אהרן פרעסבורגער אב”ד באניהאד זצוק”ל, לפרש את המסורה: כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע (שמות כד,ז), ונשמע קולו בבאו אל הקודש (שם כח,לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א,כ).

דהנה התוספות כתבו על הא דאיתא בשבת (דף פח ע”א): כפה עליהן הר כגיגית. ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה מיצאתה נשמתן. והא דאמר בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ב ע”ב): כלום כפית עלינו הר כגיגית, דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה, והכא אמר דמודעא רבא לאורייתא, היינו על מה שלא קבלוה, אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה.

והרשב”א מתרץ באופן אחר. דלכאורה קשה, וכי לא שייך דינא דמלכותא דינא, אם הקב”ה מצוה, כמו במלך בשר ודם לכל הפחות? אלא שזהו רק כשהמלך אינו מחלק בין עבדיו, אבל אם הוא גוזר על מקצתם ולא על כולם, לא שייך דינא דמלכותא דינא. ולכן גבי בני ישראל שייך מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שרק עליהם כפה הקב”ה ולא על כל ברואיו. אבל אם היה כופה על כל אומות העולם, אין כאן מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שיש כאן דינא דמלכותא דינא.

זוהי כוונת המסורה: כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע. וקשה אם כן למה כפה עליהם את ההר? אלא שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה וישמעו הקולות והברקים. ונשמע קולו בבאו אל הקדש, אם כן יש לנו מודעא רבה לאורייתא. ושוב קשה קושיית התוספות ממסכת עבודה זרה, דמשמע דאם היה כופה על האומות לא היה להן תשובה? ויש לתרץ כרשב”א, שאז: ונשמע פתגם המלך בכל מדינות מלכותו, ואם כן שייך דינא דמלכותא דינא, ואין כאן טענת מודעא רבה לאורייתא.

(בית ישראל השלם, כרך ו, עמ’ פו-פז).


הרב אהרן פרסבורגר אב”ד באניהאד הי”ד, מגדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, נולד לאביו הגדול בעל “תפארת יוסף” אב”ד מטרסדורף. למד בצעירותו בישיבות רבי ישעיהו זילברשטין בעל “מעשי למלך” בויצן, ושל הרב שמחה בונם סופר בעל ה”שבט סופר” בפרסבורג. מסופר כי בעל “שבט סופר” אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.

נודע בחריפותו ובתפיסתו המהירה, והיה דרשן מוכשר ומנהיג. הוא ייצג את אזור מגוריו בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ”ג (1923). בשנת תרפ”ד מונה לרבה של באניהד, שימש ראש ישיבה שם ונתן לתלמידיו שיעורים חריפים ועמוקים, כל יום במשך כמה שעות בעניינים שונים. הוא התפרסם כפוסק משיב הלכה וכדיין היורד לעומקה של ההלכה, והיה לכתובת מרכזית לשאלות הלכתיות בענייני ציבור ולענייני הפרט. על עומס עבודתו כמשיב לשאלות בהלכה כתב “…שהקפוני חבילי טרדין עד שכמעט לבלוע את רוקי אין לי פנאי לפי ערך בריאות גופי, כי הדיין [הרב אברהם פולק הי”ד] איננו לעת עתה פה עירנו, וכל השאלות באים אלי, ולא יאומן כמה שאלות איסור והיתר המה פה, ואף אם הוא בביתו ובאים חצי אלי וחצי אליו אזו גם כן מגיע על חלקי די והותר, מכל שכן עתה שכולם עלי ועל צווארי”.

כתבי תשובותיו הרבות אבדו בשואה, ורק מיעוטם קובצו ויצאו לאור בספר “פאר אהרן” (תשס”ג). נותרו לפליטה גם חלק מחידושיו לש”ס ומדרשותיו.

בין הסכמותיו נמצאת הסכמתו לספר “אמונת אומן ” כתב: “אמנם אהובי ידידי נ”י מאד תמהתי עליך הלא אנשים אחים אנחנו ואתה מכיר היטב את מעוט ערכי שלא זכיתי עוד להיות מן המסכימים“, והסכמתו לספר כתר תורה מאת רבי יהושע וייס הי”ד, שהדפסתו התחילה בתש”ג, אך הופסקה בשל המלחמה.

גיסו האדמו”ר ממטרסדורף רבי ישראל טויסיג מביא תורות ממנו בסדרת ספריו בית ישראל. נספה בשואה עם רבים מבני קהילתו באושוויץ בי”ח בתמוז תש”ד.

מקורות: יתד נאמן – מוסף שבת קודש – גליון 15, מוריה תשס”ד גליון יא-יב עמ’ קנז, שושנת יעקב (נדפס עם פרי אליעזר) עמ’ תר”ס, ועוד. על תולדות יהודי באניהאד בשנות הזעם ראה בשושנת יעקב שבסוף ספר פרי אליעזר, עמ’ תרס”ט-תרע”א.

 

מספר הצפיות במאמר: 18

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי”ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק”ד ע”ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד’ להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ”ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא “ראש” ו”לי”, הם כשומרים לפרי הל’ והי’ הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם “לי”, ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל“ראש”. ונמצא התיבת “לי” הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א’ צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב”ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב”לי”, בתיבת “לי”. וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד’ פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה”לי” השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת”ר ל”י בגימטריה ת”ש, תרום קרנינו, ה”לי”, הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י’ ע”ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב”ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ”ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס”ז ע”ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י”ז י”ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע”א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב”ב (י ע”ב) אמר ר’ אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו’ ע”א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת “ישראל” נעשה מתיבה הזאת ראש, רא”ש רק כח הפנימי. אבל לא ח”ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק”ג ע”ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר”ם ואם תשפיל הר”ם אז נשאר יש”ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק”ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו”ה דוד הערשקאוויטש הי”ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס”ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי”ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי”ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי”ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש”ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב”ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי”ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב”ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס”ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג’ בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 31

האם ניתן להדליק את אור החשמל כדי לצאת בו ידי חובת נר של שבת קדש / הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם הי”ד

תמונת הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם הי"ד

מאת הרב הגאון מ’ חיים יצחק אייזיק האלבערשטאם אבד”ק סלאטפינא שליט”א

בענין הדלקת נר שבת קדש בנר עלעקטער – ואף שכבר דברו מזה ההלכה איזהו מגדולי אחרונים, אף על פי כן אמרתי לחוות דעתי העניה בקצרה, לא באריכות דברים.

והנה ראשון נאמר לברר מה החיוב בענין הדלקת נר שבת קדש, אם החיוב הוא שיהיה אור בבית שלא יכנסו בשבת קדש באופל ובחשכה ויבטל שלום בית וענג שבת קדש, אבל אין נפקא מינא על ידי איזהו אופן שיהיה אור בבית, או החיוב רמי על קרקפתא דגברא דוקא שידליק הוא בעצמו נר של שבת קדש.

והנה יש לומר דבזה פליגי השני דעות בטור אורח חיים סימן רס”ג, אי צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש או אין צריך לברך. דה”יש אומרים” שהביא הטור דאין צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, סבירא ליה דאינו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שבת קדש, רק עיקר החיוב שיהיה אור בבית ושלא יהיה בטול ענג שבת קדש, וממילא הוי הדלקת נר לשבת קדש כמו שאר הכנות לכבוד שבת קדש, כמו הטמנת חמין ובשול המאכלים וכיוצא בזה דאין צריך ברכה עליהם, דלא הווי רק הכנה לעונג שבת קדש, והוא הדין גבי הדלקת נר שבת קדש הוי גם כן רק הכנה לעונג שבת קדש. ומשום הכי סבירא ליה לה”יש אומרים ” דאין מברכין על הדלקת שבת קודש.
מה שאין כן  לסברא השניה דמברכין על הדלקת נר שבת קדש, וכן הלכתא דצריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, משום דסבירא ליה  דזה לא הוי כמו שאר הכנות לעונג שבת קדש, רק חכמינו ז”ל הטילו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו דוקא נר של שבת קדש, ומשום הכי צריך לברך על ההדלקה. ואף דבאמת אמרו דהדלקת נר הוא משום שלום בית, על כרחך צריך לומר דהוסיפו חז”ל על זה שיהיה גם כן חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו, דאם לא כן רק העיקר הוא שיהיה אור בבית ויהיה הכנה לעונג שבת קדש, אמאי הטילו ברכה על זה יותר מעל בשול המאכלים ושאר צרכי עונג שבת קדש דאין מברכין עליהם. ועל כרחך צריך לומר צ”ל דשאני הדלקת הנר, דיש חיוב להדליק בעצמו דוקא, ומשום הכי מברכין על זה יותר מעל שאר עונג שבת קדש.
וכן נראה מדברי התוספות שבת דף כ”ה ע”ב בדיבור המתחיל “הדלקת נר בשבת חובה”, שכתבו פירוש במקום סעודה וכו’, אבל להדליק נר גופא לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה הוא כדאמרינן על שלש עבירות נשים וכו’. עד כאן לשונו. ואם כן נראה מדברי התוספות דיש חיוב להדליק חוץ מהחיוב עונג שבת קדש. וכן מוכח מלשון הש”ס במסכת שבת דף ל”א, נשמה שנתתי לכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותה מוטב. עד כאן. נראה גם כן דיש חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שת קדש. ועיין בפנ”י פני יהושע מה שכתב שם על דברי התוספות עיין שם הדבר. ותמיה לי דברי התוספות שבת כ”ה בדבור המתחיל חובה, דרצונו לומר דאפילו אם היה נר דלוק מערב שבת אין צריך לכבותה כדי להדליקה, רק דיוצא בזה אף שלא נדלק לשם שבת קדש, ואפילו הכי צריך לברך. כמו גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואף על פי כן אם מכסה צריך לברך. וכן נולד מהול דאין צריך להטיף דם ברית, ואף על פי כן כשמל צריך לברך. עד כאן דברי התוספות. ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, מה הדמיון לשם, דבשלמא גבי כסוי הדם אי לא כסהו הרוח יש לו ברירה לכסות, וכן כשנולד ערל החיוב עליו מהתורה לכסות ולמול, ואין יוצא ידי המצוה במה שאחר מל ואחר יכסה, וכן אין יוצא ידי המצוה במה שכסהו הרוח ובמה שנולד מהול, ורק אי כסהו הרוח וכן כשנולד מהול אין לו ברירה דאי אפשר לו לקיים המצוה, משום הכי שפיר אי נולד ערל וכן אי לא כסהו הרוח החיוב רמי עליו לכסות ולמול ואינו יכול לפטור את עצמו מן המצוה, ומשום הכי חייב לברך. מה שאין כן הכא אי יוצא בזה במה שהנר דולק ממילא, ואין חיוב עליו לכבותה להדליקה, על כורחך משום דאין חיוב רמיה עליו להדליק, רק שיהיה אור בבית, והוא רק כמו שאר הכנות לשבת קדש, דאם לא כן היה החיוב לכבותה ולהדליק. ואם כן אפילו כשמדליק, האיך יברך על ההדלקה יותר משאר הכנות לעונג שבת קדש דאין מברכין. ודו”ק. לא זכיתו להבין דבריהם הקדושים בזה. ועיין בתשו’בות חתן סופר ס”ו מה שהעיר על דברי התוספות בזה וכתב דהתוספות חזרו מסברתם וסבירא ליה באמת דאם מברכין על הדלקת נר שבת קדש, צריך לכבותה ולהדליקה לשם שבת קדש . עיין שם. והיינו משום דלא הוי כשאר הכנות על עונג שבת קדש, דעיקר שיהיה עונג שבת קדש, אבל הכא מוטל עליו החיוב להדליק ומשום הכי צריך לכבותה להדליק בעצמו, ומשום הכי מברכין על זה.

ואם כן לפי פסק הלכה דמברכין על הנרות נר שבת קדש על כרחך סבירא ליה דחיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו לשם שבת קדש, ולפי זה יש לומר דאין מברכין על הדלקת נר עלעקטער לשבת קדש, על פי מה שכתב בתשובת הרשב”א סימן י”ח, וזה לשונו, וכן אין מברכין על מצוה שאין תלוי כוחה ביד העושה, ואפשר שלא יתרצה חברו, ונמצא מעשה נתבטל, כמו מתנת עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בזה. ואם כן הכי נמי כיון דתלוי ביד בעד הבית של המכונה של העלעקטריציטעט שיבעיר האש ויתן כח ההבערה, דאם לא יוסף כח, וכן אם יסגור המכונה יכבה ממילא הנר בבית, אם כן תלוי ביד אחר אם יסייע לזה שיהיה הנר דלוק בשבת קדש או יכבה, ואם כן אין תלוי מצות הדלקת הנד עלעקטער ביד ישראל המדליק, רק בבעל המכונה, ואם כן אין מברכין על זה לסברת הרשב”א הנ”ל.

ועוד אני מוסיף לזה לומר דמלבד דאין יכולין לברך על זה לסברת הרשב”א הנ”ל, על כורחך אין יוצאין ידי מצות הדלקת נר לשבת קדש, אף דברכות אין מעכבות על פי דברי תשובת קול אריה אורח חיים סימן ח’ דחידש דאף דברכות אין מעכבין, הוא דוקא באם ראוי הדבר לברך, רק הוא לא ברך, אז אמרינן דברכות אין מעכבין, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. אבל בדבר מצוה שאין ראוי לברך, אז אין יוצאין ידי המצוה גם כן. ונסתמך לזה מדברי הגהות מימוניות שהביא הבית יוסף באבן העזר  סימן ס”ב אין בעיר עשרה דאין מברכין ומעכב הקידושין. עיין שם הדבר. ואם כן הכי נמי כיון דאין בעיר מכונה לישראל שיהיה ביד בלא סיוע מן אחרים להדלקת הנר עלעקטער שבת קדש, ואם כן אינו ראוי לברכה לסברת הרשב”א, ואם כן הדבר מעכב ואין יוצא כלל בהדלקת העלעקטער לנר שבת קדש.

והנה ראיתי בתשובת בית יצחק חלק יורה דעה סימן ק”כ שהתיר להדליק נר שבת קדש בנר עלעקטער ולברך גם כן, רק הוא לא נחית רק לענין אם האור הדבוק בהכלי של עלעקטער אם הוי נר ואם הוי זו ממש או לא, אבל לא העיר לכל מה שכתבנו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(ירושת הפליטה, סימן ז)


הגאון הצדיק המפורסם, הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם נולד בדולינה בשנת 1899 לאביו הרב יהושע, בן הרב משה מבארדיוב נכד ה”דברי חיים”. את עיקר תורתו למד אצל אביו. הוא היה אב”ד דולינה שבגליציה, והחל משנת תרפ”ה אב”ד סולוטבינו (סלוטפינה) שבצכוסלובקיה ושל מחוז סולוטבינו כולו. 

נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת הרב והאדמו”ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים מחבר ספר “עצי החיים” על התורה ואחיו הבכור של רבי יואל טייטלבוים, האדמו”ר מסאטמר. כשנפטרה הרבנית, נשא את אחותה, מרת העסא. (אחות נוספת, הרבנית פעסיל הי”ד, היתה רעייתו (בזיווג ראשון) של רבי יקותיאל יהודה הלברטאם, האדמו”ר מצאנז קלוייזנבורג).

בשנת תרפ”ב (1922) לערך, שקד על התורה בהאלמין יחד עם חברו הרב יצחק יעקב וייס, ה”מנחת יצחק”. 

בעקבות שינויי הגבולות בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה סלוטבינו שבצכוסלובקיה מקהילת האם מארמרוש-סיגט שעברה לשליטת רומניה. לרבה של סיגט היה קשה בעקבות כך לנהל את ענייניה של סולוטבינו והיה צורך למנות רב מקומי לקהילה. בנוכחות בעל ה”עצי חיים” הוכתר חתנו הרב חיים יצחק אייזיק, בשבת פרשת “שמיני” תרפ”ה, לכהן כרבה של סולוטבינו , ועד מהרה ייסד שם ישיבה חסידית, בה למדו בין מאה למאה וחמישים תלמידים. התלמידים נדרשו ללבוש לבוש חסידי, לטבול במקווה לפני התפילה, להתפלל עם אבנט ולגדל זקן ופאות. הרב דאג להקים עבורם חדר אוכל בישיבה, ומימן מכספו הפרטי חלק מההוצאות לכך. רבים מחסידי דולינא ומתלמידי חותנו, הגיעו אליו לסולוטבינו.

בשנת תש”ד (1944) גורש עם יתר היהודים לגטו. הרב נאסר ע”י שוטר ועונה קשות. לאחר חג הפסח החל גירוש היהודים מסלוטוינה לתאי הגזים באושוויץ. בא’ (או בב’) בסיוון תש”ד (05.1944), כאשר הועלה הרב עם משפחתו ובני קהילתו לרכבת, ביקש להתבודד. הוא ישב מכונס בפינתו וחזר על לימודו בעל פה, בריכוז ובהתמדה עצומים. לאחר שהרכבת יצאה מסלובקיה, פרץ בבכי, וביקש מתלמידיו “בואו ונקדם את ה’ מתוך דברי תורה”, ומיד התחילו ללמוד בעל פה את הלכות הפסח שלמדו בגטו. 

רעייתו ותשעה מאחד עשר ילדיו, בגילאי שנה עד ששה עשר נספו אתו באושוויץ. הי”ד.

חתניו, שניצלו והיו לאדמו”רים בארה”ב, הם רבי צבי הירש הלברשטאם האדמו”ר מרודניק בלוס אנג’לס, ורבי יואל טייטלבוים האדמו”ר מקירלהאזע בניו יורק.

נותרו ממנו רק מעט כתביו, ובהם הסכמה לספר לחם אבירים, לתפילת מרדכי חלק א, לפרדס מרדכי, ולקובץ התוספות חלק א, תשובות בשו”ת מנחת יצחק ב’ ובשו”ת מקדשי השם, בקובץ עץ חיים (באבוב) חוברות י”ז וכ”ג.

דרשותיו לחנוכה בשנים תרצ”א-תרצ”ו יצאו לאור בתשס”א בספר “אורות חיים, דרושים לחנוכה”, ובהקדמת הספר כותב המו”ל על כוונותיו להמשיך ולהוציא את דרשות הרב הי”ד על התורה והמועדים וכן את חידושי הסוגיות לימד את תלמידיו בישיבה.

מקורות: דפי עד באתר יד ושם, אנציקלופדיה לחסידות חלק ב עמ’ פח, ושם חלק ג עמ’ תקצה-תקצו. אשכבתא דצדיקיא חלק ב עמ’ עט-פ, מפעלות עבדי יעקב עמ’ קמד, נחלת צבי ט עמ’ צח, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית עמ’ 173, קהילות הונגריה עמ’ 42-43, נרות לקדושי עליון עמ’ 179.

מספר הצפיות במאמר: 39

טעם לקריאת יום הסתלקות הצדיק “יומא דהילולא”, והצורך להזהיר גדולים על הקטנים / הרב שלמה זלמן קליין הי”ד

לזכר הרב שלמה זלמן קליין הי"ד

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו’ קדושים יהיו לאלקיהם וגו’.

פירש רש”י “אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים”, וכן מדקדק רש”י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק “יומא דהילולא”, משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה “יומא דהלולא”. ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט “עלייה לנשמה”. אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד’ צבאות הוא”, ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד’ צבאות וכו’. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת “הכהנים” הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו’ שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש”י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש”קדושים יהיו לאלקיהם”, הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי”ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)


הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי”ד, נולד בשנת תר”ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי”ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי”ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס”ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר “זכרון שלמה”. כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג’-צ’ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש”ד (1944). 

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב”ד של קהילת התאחדות היראים ור”מ בישיבת “בית הלל”, הוציא לאור את ספרו של אביו “זכרון שלמה על התורה”, בשנת תשט”ו ובשנת תש”ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם “כיבוד אב”. בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת “אלה מזבחות זכור!”.

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, “וכי לאנשים בגילי לחבר לזכר האחים הי"דספר? ולחוות דעה באמרי שפר?”. ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה “מה ראית על ככה?”, אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע”ו ע”א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד’ עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי “אין בודקין מן המזבח ולמעלה”. שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ”ב הוסיף והוציא לאור את הספר “קרית ארבע חברון”, עם “זכרון שלמה” חלק שני ו”כיבוד אב” חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ’ 213-214, דפי עד באתר “יד ושם”.

מספר הצפיות במאמר: 22

דרוש לבר המצוה / הרב ישראל פרנקפורטר הי”ד

תמונת הרב ישראל פרנקפורטר הי"ד

במסכת פסחים משנה א’ אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו’. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ”ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י”ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי”ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ”ג סעיף קטן י”ג ובברכת יוסף סימן נ”ה סעיף ז. ועיין שו”ת שבות יעקב ח”ב סימן קכ”ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י”ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב’ פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב’ מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז”ל (ברכות לד ע”א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז”ל (סנהדרין קב) שאמר הקב”ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז”ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז”ל (שם) ששאל ירבעם להקב”ה מי בראש. והשיב ה’ יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז”ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב”ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב”ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז”ל (ע”ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב”ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי”ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב”ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב”ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב”ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה’ יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי”ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב”ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב”ה אותו. ודפק”ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק”ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז”ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב”ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה’ יתברך את היצר הרע אם הקב”ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב”ה יש לו להקב”ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב”ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה’ יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה’ יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה’ יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א’) ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו’) רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה’ יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז”ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב”ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה’ יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)


 הרב החסיד ר’ ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר’ דוד בשנת תרל”ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו”ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת “אורח חיים” בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ”ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת “תפילת ישראל” (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו”תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב”ם (תרצ”ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ”ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ”ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ”ב), היכל ישראל על התורה (תשכ”ב) ו”ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר” (תשס”א).  בתרצ”ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש”ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר’ אורי, ושם נספו. הי”ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ’ 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.

מספר הצפיות במאמר: 33

1 2 3 5