בכל שנה כשמגיע שבת "נחמו" צריכים לנחם את ישראל / הרב אפרים רוזנפלד הי"ד
דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.
הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.
"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.
ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.
ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".
והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.
עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.
וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)
הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.
הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.
עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.
הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.
הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.
על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.
עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.
מספר הצפיות במאמר: 198
הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת
תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.
נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן 
