ביאור למשל מי שהיה נשוי שתי נשים ונשאר קירח מכאן ומכאן / הרב יהודה ליב הכהן אדימאשיק הי”ד

לזכר הרב יהודה ליב אדימאשיק הי"ד

את דמותה וקלסתר פניה של התקופה הזאת כבר נתנו לנו חז”ל בשיר השירים רבה פרשה ב’, “אמר רבי יוחנן, לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה והלכה, ועכשיו שאין התורה כלל מבקשין לשמוע דברי מקרא ודברי אגדה”.

המאמר הזה בא סתום וכל מפרשי המדרש נלאו בו, אבל יבואר היטב על פי דברינו פה, כי כל עוד שהעם. החזיק בעסק לימוד התורה לא לשם מטרה שמושית, במה שהוא צריך לפי שעה, כי אם לשם הלימוד עצמו, היה אפשר לומר על זה שהתורה היתה כלל, כלומר עניין כללי. לא קובץ ענינים חלקיים אשר כל אחד יפה רק בשעתו. ובעת ההוא התעסק העם בדבר משנה והלכה, במה שיש יותר מקום לעיון והתעמקות. כי לפום צערא אגרא. אבל עכשיו חדלה התורה להיות כלל, התורה בכללה אין לה דורש ומבקש. יש רק חלקים נפרדים, אשר צורך השעה מביא לדעת אותם, לא לשם התורה,כי אם לשם השימוש בלבד. ולכן אין העם מבקש כי אם דברי מקרא ואגדה, שמושכין יותר את הלב וערבים לאוזן שומעיהם.

וכמה יפה שיחתם של אבות בבבא קמא דף ס’: “יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא, מר אמר ליה לימא מר שמעתא, ומר אמר ליה לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר, פתח למימר שמעתא, ולא שביק מר. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו ב’ נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות וזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם אם הכי אימא מילתא דשויא לתרווייכו. כי תצא אש ומצאה קוצים, תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה. אמר הקב”ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי”.

המשל הזה משתי הנשים לפי ההשקפה הראשונה אין לו שום יחס ישר אל הענין, וגם גוף הענין אינו מבורר כל צורכו. אבל הכל יבוא על נכון על פי מהלך דברינו כי החילוק בין הלכה לאגדה הלא הוא זה שבדברי אגדה נהנה ההמון הנאה ממשית גם עכשיו, כי עוד לא פגה טעמה ורוחה לא נמר. ויש להמליץ עליה כי עודה בשחר ילדותה. אבל ההלכה, אמת היו ימים שגם היא היתה ילדה, בעת שמלכות ישראל היתה שלטת וסנהדרין ישבו בגזית לחוות דת ודין על פי משפט התורה הכתובה והמסורה. ודאי היתה כל הלכה והלכה לענין חי ונחוץ, שתועלת ידיעתו תלויה בצדו, והעם ודאי לא היה מתנמנם בשמעו הקראה של הלכות ומשפטים. אדרבה קפדרא כזו היתה נחוצה מאוד לתועלת החנוכים והמתלמדים. ורק עכשיו, שאין לנו לא יכהן ולא שופט, רק אויבינו פלילים, חדל, כביכול, להיות עדנה לכל אותם המשפטים וההלכות. באשר כי אין להם ערך ממשי כל כך בחיים. ולכן נתקררה דעתו של העם אליהם, וממילא נחשבת כמו אותה הזקנה אשר תבקש מבעלה עוד לזכור לה על כל פנים ימי נעוריה אהבת כלולותיה מימי קדם. והנה בשעה שבקש רבי יצחק נפחא להקרות איזה דבר, נפלגו שני תלמידיו בדיעותיהם, מר אמר לימא מר שמעתא, כדי להשיב לב העם אל ההלכה ולחבבה בעיניו, ולא שביק ליה למימר אגדתא, ביודעו כי בהתרגלם יותר ויותר עם האגדה המושכת, לא יאבו עוד להכיר את ההלכה היבשה,שאינה נותנת להם עתה כלום. ומר לא שביק ליה לומר מעתא כי אם אגדתא, בדעתו כי הלכה סוף סוף לא יהיו שומעים בין העם ומאומה לא תביא תועלת. אבל האגדה תמשיך את לבם כמו בקסם, ודבריו יכנסו לאזניהם. ולכן אמר להם כי קרה לו כמקרה בעל שתי הנשים, כי גם שם מה שלקטה הזקנה את השחורות, על כורחך הייתה כוונתה כדי לעשותו לזקן ממש. למען תבחלבו הילדה ולא יהיה בקרבתה, ותוכל היא להיות יותר בטוחה כי לא תגזול זו את אישה ממנה. וזה דוגמת בעל ההלכה, שלא הניח מר לומר אגדה, מיראה פן תדחה האגדה הרעננה והנעימה לגמרי את ההלכה היבשה. והילדה להפך לקטה את הלבנות, למען החזיקו תמיד אצלה, כאשר חפץ בעל האגדה, שרק אותה יגיד תמיד אל העם. ואמר להם דבר השווה לשניהם, לא רק מחמת שאמר להם דבר הלכה ודבר אגדה גם יחד, כי אם גם מצד תוכן דרש האגדה עצמה, שאמר הקב”ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, שבזה הובטחנו לשוב עוד לימי נעורינו, לקומם את הריסותינו ולהשיב שופטינו כבראשונה, ואז ממילא תשוב גם ההלכה לנערותה כבימי קדם. ומזה תשובה לשניהם: זה לא היה צריך למחות מלומר אגדתא, מיראה פן על ידי זה תדחה ההלכה לגמרי, כי סוף סוף תבוא עת, וגם ההלכה תחדש כנשר נעוריה וכבודה ישוב אליה. וזה בוודאי לא היה לו לזלזל כל כך בהלכה, אחר שבאמת גם ההלכה איננה דבר שעבד זמנה, כי עוד יהיה חפץ בה:

הבולמוס הזה, בולמוס תאוות תועלת ממשית אף בעניין נעלה ורם כזה, כמו העסק והלימוד בתורה, הוא שאחזה גם את מחברינו היום. כי אם נשים עין בקורת על המון הספרים היוצאים היום בדורנו, נראה כי אם במספרם עולים הם הרבה על מספר הספרים שיצאו בדורות הקדומים, אבל כמה נופלים הם בתכנם. מרביתם המה רק קיצורים, קובצי-דינים או ביאורים שטחיים על חוג עניינים קצר. המה העניינים אשר יש להם יחס שימושי ישר. וכל מה שהוא רק מן המטרה ההיא והלאה, כבר מונח בקרן זווית ואין לה הופכים. [כמובן, אין לך כלל שלא נאמר בו חוץ. ואין כוונתי על ספרי גאוני דורנו המפורסמים, המעשירים באמת את ספרותנו] ואינם שמים אל לבם כי הקיצורים והשלחנים הערוכים יפים המה רק לעתות ידועות, בעת אשר השעה צריכה להם באמת, כאשר כן היה בעת אשר סדר את שלחנותיו רבינו מהר”י קרא, כי אחר צללו במים אדירים בביאור ועיבוד כל שיטות הראשונים בכל עניין ועניין בספרו בית יוסף, היו באמת השולחם ערוך שלו לדבר בעתו, כי קשה היה לדלות פנינים, פסקי ההלכה, מעמקי תהום המשא ומתן שלו בספרו הארוך. אבל לא עתה, בשעה שהכל ערוך ומסודר לפנינו, ואין לך דבר שלא יהיה נפסק להלכה למעשה, עתה כל המוסיף לקצר ולכייל בתר כללא, שכרו מסופק מאוד…

וזה אמנם, ילמד זכות וסנגוריא במידה ידועה גם על בעלי הקיצורים שבזמננו. שגם המה יכולים לומר שרק הדור הביאם לכך. הדור שאין התורה חביבה עליו, שאינו חפץ לדעת את התורה ידיעה שלמה ומקפת מכל צר, ואיננו צריך כי אם לספרי דינים והלכות שיוכל לדעת אותם בלי עמל ויגיעה יתרה. שעל דור כזה גם הלל הזקן אמר כנס, יען שספרים אחרים בעלי פלפול ומשא ומתן בהלכה בוודאי לא ימצאו להם מהלכים ביניהם, ולכן – קיצורים וקבוצי־הלכות נאותים לו:

אבל – זאת אשיב לי, כי חלילה לנו לומר עוד על דור שלם , אף על דורנו זה, כי אין התורה חביבה עליו. עוד לא אלמן ישראל אף בדורנו, וגם היום ימצאו עוד חובבי תורה למכביר אשר עדיין התורה נר לרגלם והתלמוד אור לנתיבתם ואינם אצלם כקרדום לחפור בה לבד. והם בוודאי ירצו את מעשי ידי ויכירו את פעלי הטוב, בפתחי להם את אוצרי הספר החתום הזה. אשר הוא באמת אוצר כל כלי חמדה. גן מלא עדנים ופרי חמד…

(מתוך הקדמת ספר גן רוה)


הרב יהודה ליבוש הכהן אדימאשיק הי”ד, נולד לאביו הרב משה הכהן ראב”ד בקהילת העלמא (חלם) שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. הרב יהודה ליבוש היה “רב מטעם” בטישובצה-טישוויץ שבאזור לובלין, ונמנה על מייסדי המזרחי.

בשנת תרע”א (1911) פרסם את ספרו “גן רוה” ובו ביאור על ספר פרי מגדים, חלק אורח חיים. ספר זה ומחברו זכו להסכמות נלהבות מרבנים רבים ובהם: רבי מרדכי טברסקי האדמו”ר מקוזמיר בלובלין, רבי יעקב אריה טברסקי מטוריסק, הרב חיים הלוי סולבייצ’יק, הרב שלום מרדכי הכהן שוואדרון אב”ד בערזאן, הרב אליהו קלאצקין אב”ד לובלין, הרב משה נחום ירושלימסקי אב”ד קיעלץ, הרב יעקב מרדכי זילברמאן אב”ד בילגרייא. גם אבי המחבר חיבר הסכמה ובה גם הודה לציבור רוכשי הספרים על כך שבקנייתם יאפשרו להדפיס את החלק השני של הספר, שהדפסתו נדחתה מחמת מגבלות תקציביות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה העיירה טישובצה מיד ליד בין הגרמנים והסובייטים, עד שבהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבעה בשליטה גרמנית. באביב ת”ש (1940) הוטלו על יהודי העיירה גזירות שונות, ובהן חובת ענידת טלאי צהוב וסרט זרוע, חובה לשלם תשלומי כופר ולספק לגרמנים יהודים לעבודות כפייה.

בחג השבועות תש”ב (25.05.1942) נערכה בעיירה אקציה, בה נורו כ-200 יהודים, וכ-800 שולחו למחנה ההשמדה בלז’ץ. הגרמנים הוציאו להורג את ראש היודנראט ועוזרו משום שלא ספקו להם די משקאות חריפים כדי לחגוג את הגירוש. מאות יהודים ברחו וניסו למצוא מקלט אצל איכרים בכפרים או להגיע אל היער. רובם נפלו חלל מכדורי הגרמנים או נרצחו בידי אנטישמים פולנים ואוקראינים. רק מקצת הבורחים הצליחו להתארגן לפעולות התנגדות. מאות היהודים שנותרו בעיירה רוכזו בגטו שהוקם בה. בנובמבר 1942 שולחו אחרוני יהודי הגטו לבלז’ץ, וכמה עשרות יהודים נרצחו במקום.

הרב יהודה ליב נספה גם הוא בשואה. אביו נפטר בתקופת השואה וזכה לבוא בקבר ישראל, אך אין מצבה על קברו.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הסכמות על הספר גן רוה, טישובצה – באתר ויקיפדיה, באתר אנציקלופדיה של גטאות, ובאתר מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 31

המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין / ר’ אלימלך שטייאר הי”ד

תמונת ר' אלימלך שטייאר הי"ד והילדים

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!
בא היום לו קיוה העם:
עומד לתלפיות בלובלין העיר
בית לתורה נישא ורם.

הסופר והמשורר החרדי המפורסם ר’ אלימלך שטייאר הי”ד, ממילץ, ניסח במילים אלו את ה”המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין“, שנחנכה ברוב עם, עם עשרת אלפים יהודים, בתאריך כ”ח סיוון תר”ץ (26.06.1930).

לתולדותיו של ר’ אלימלך שטייאר (שטייער) ראה באידישע ווארט (ביידיש). בירחון “בית יעקב” (תשכ”ד) כותב הקורא שלמה פרנקל:

הסופר ר’ אלימלך שטייאר נספה בבלזיץ. לכבוד מערכת “בית יעקב”: שלום רב. בקשר לרשימה על אודות הסופר החרדי המפורסם ר’ אלימלך שטייאר הי”ד ברצוני להעיר שהמנוח הצליח בימים ה­חמורים, לצאת מגיטו וורשה לגיטו מעליץ, בגליציה המערבית, מקום הילדתו, ומשם נשלח אחר־כך למחנה־עבודה פוסטקוב, ליד דמביץ. בשנת תש”ג כשהגר­מנים ימ”ש החליטו לחסל את מחנות־ההסגר של היהודים, נשלחו כל האסירים וביניהם ר’ א. שטייער להשמדה לבלזיץ, ושמה כולם נספו על קידוש השם. את זה מסר לי עד ראיה, שהצליח להמלט ממש ברגע האחרון בעת משלוח הטרנס­פורט הנ”ל לבלזי’ץ.

יש שני דפי עד על ר’ אלימלך שטייאר – ומהם עולה כי ייתכן ונספה כבר במחנה העבודה פסטקוב, בטרם נשלחו שארית העובדים בו למחנה ההשמדה בלזיץ.

התמונה המובאת כאן למעלה התגלתה בארכיון גטו ורשה, ובו רואים את ר’ אלימלך שטייאר הי”ד בתפקיד מפקח במטבח לילדים עזובים. במוסד זה למדו הילדים בחשאי תורה ויהדות, בראש מפעל חינוכי מחתרתי זה עמד ר’ אלימלך עד לחיסולו של מוסד הילדים. הי”ד.

על תולדות ישיבת חכמי לובלין – ראה מאמר בקול לובלין.

חנוכת ישיבת חכמי לבולין

בין כתביו הרבים המפוזרים בעיקר בכתבי עת שונים (בעיקר ב”דרכנו”, שנערך גם על ידו), ניתן לציין את: אובדים ונידחים, בין גל לגל (סיפור), נקמת דם (סיפור), אז כשנפתחו השערים, בליל סגריר (רשומה), הקדמה לחיבור דער וועג צו קדוש השם (יידיש), לשאלת הנוער, טרם התלבנו והתבררו הדברים, זאת התורה – אדם כי ימות באהלמעשה באחד, רסיסים והתחזקתם.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19

הקשר בין עשרה ניסיונות, עשרת הדברות ועשרת ימי תשובה / הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו

מקדש מעט בקוזמיר

אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ”ל.

במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה’ אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.

ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו’ הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב’ דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו’, רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו’ ויבוא גם השטן להתייצב על ה’. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ”ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה’ יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו’. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה’ יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב”ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן  להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו’ יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ”ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק”מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).

והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י’ ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י’ ניסיונות המה נגד י’ דברות. וניסיון י’ העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.

האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו’:

ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה’ יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה’ יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה’ יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה’, כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה’ באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.

וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ”ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב”ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:

וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה’ יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו’ כנ”ל:

וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:

ובישעיה רחצו הזכו וכו’, והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:

וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה’ יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:

ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:

וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:

(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ”ל)


הרב ישראל ב”ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי”ד, היה הרב והאב”ד של קאזמיר דלובלין (קאז’מייז’ דולאני).

בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.

בשנת 1917 מופיעה בעיתון “העם” כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:

מכתב מאת הרב ישראל זילברמינץ הי"ד

חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר”פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ”ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ”ג).

בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.

 בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע”י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז’-ט’ בניסן תש”ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק”מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.

חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ’וב, והאחרים גורשו בי”ב בניסן תש”ד (30.03.1942) לבלז’ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז’ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.

מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.

מספר הצפיות במאמר: 21

במה יפה כחו של עם ישראל? / הרב אלימלך פרנקל תאומים הי”ד

תמונת הרב אלימלך פרנקל תאומים הי"ד ובנו

ראש הפלאה.

בשם ד’.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד’ (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג’ עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז”ל (חגיגה י”ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב”ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד’ יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז”ל (סוטה כ”א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש”ס ב”ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד’ ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז”ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב”ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ”ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב”ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז”ל (סוטה כ”א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט”ז באורח חיים סימן מ”ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ”ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'”ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ”א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד’, הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל”ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד’ לעיין בספרי. ובעזרת ד’ יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד’. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ”ל, ונפטר ביום כ”ו אדר שני שנת תרנ”ד לפ”ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע”ה בת הרב הגאון הצדיק מו”ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ”ל אבד”ק ראהאטין בעל המחבר ספר “דבר הלכה” [בן הרב הגאון רשכבה”ג מו”ה משולם ישכר זצ”ל האבד”ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו”ה אפרים פישל זצ”ל האבד”ק מונקאטש בן אחיו של הגה”ק מו”ה נפתלי מראפשיץ זצ”ל זי'”ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ”ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד’ קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  “הפלאת נדרים” על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד’, וד’ יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו”ח הרב הגאון רשכבה”ג מו”ה דוד מנחם באב”ד שליט”א האבד”ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו”ת “חבצלת השרון” לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט”א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט”א, מבני הה”ג מו”ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט”א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד’ הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד’ ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד”ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו’ ערב שבת קודש לסדר “אקוד ואשתחוה לד'” תרצ”ו.

(הקדמת ספר הפלא”ת נדרים)

—-

הרב אלימלך תאומים-פרנקל, נולד בשנת תרמ”ה (1884), לאביו הרב יהושע השל אב”ד לובאטשוב ולאמו מרת בילא. בעודו ילד, בשנת תרנ”ד (1894), נפטר אביו. בשנת תרע”ב (1912) נתמנה להיות רבה של יאברוב, שבגליציה המזרחית, במקום חותנו שעבר לכהן בטרנופול. אחרי מלחמת העולם הראשונה מילא תפקיד חשוב בשיקום הקהילות היהודיות בגליציה שנפגעו במלחמה. אשתו, הרבנית רייזל חיה שפרה בת הרב דוב מנחם מאניש באבד זצ”ל אב”ד טרנאפאל, עסקה הרבה בענייני הציבור בעיִרה ועמדה לימין בעלה בכל ענייני הנהגת הציבור ובקשרים עם השלטונות. באב תרע”ד (1914) השתתף בלבוב באסיפה של רבנים שנועדה להכין את הקרקע ליסוד אגודת ישראל בגליציה המזרחית, אך לפני מלחמת העולם השניה התרחק מן הפעילות בתחום זה. חיבר חידושים ופירושים על מסכת נדרים, שחלקם יצאו לאור בתרצ”ו בספרו הפלא”ת נדרים. כמו כן כתב הרבה תשובות בהלכה, אך הם אבדו בימי השואה. הרב נספה בבלז’ץ יחד עם בני משפחתו וקהילתו בשבת כ”ז חשון תש”ג (1942).
בנו, הרב יעקב יצחק, נפרד מאביו מספר שבועות לפני תחילת מלחמת העולם השניה, עבר תלאות רבות ונותר השריד היחיד למשפחתו. בשנת תשמ”ב, הוא עמד להוציא לאור מהדורה מחודשת של ספרו של אביו, אך נפטר לפני שהספיק לסיים את הכנת הספר לדפוס. בנו, הרב אלימלך משה, נכד הרב המחבר הי”ד, המשיך במלאכת הוצאת הספר והוציאו לאור.

מספר הצפיות במאמר: 40