גדולת שבת הגדול / הרב ראובן זהמן הי”ד

תמונת ראובן זהמן הי"ד

שבת הגדול – מכלל דאיכא קטן, ואיזה שבת נקרא קטן? ואי משום נס הגדול שהיה בו, איזה נס קטן מזה?

ונראה בהקדם מה שכתב בספר סידורו של שבת, שרש ששי ענף ב’ אות כ’, בהא דאמרו אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, כי ידוע שקדושת השבת תוכל לחופף על האדם כל ימות השבוע, היינו בשלשה ימים הראשונים עוד שורה עליו מקדושת השבת העבר, וג’ ימים השניים מתחילה להתנוצץ על האדם קדושת השבת הבא, וממילא אלו הרשימות והפגמים העוברים וסרים מעל האדם מפחד אור קדושת השבת מתייראים לגשת אל הקדש אף בהתנוצצות קדושת השבת, וכל זה הוא כשלא ירגיל האדם את עצמו בימי החול במהותי הרעות כלל. אבל אם הרגיל עצמו בימי החול בסוגי הרעות, כהה האור הגדול אשר עליו. וכמו שעמוד הענן היה משלים לעמוד האש, כן בקדושת השבת. ואדם הזוכה לאורו האחד משלים לחבירו, ובעת השלמה משתמשים שתיהם יחד, ונקרא באותו הרגע קדושת שתי שבתות עליו. ובאשר יזכה להשלים הג’ ימים השניים כאחד בקדושה ובטהרה, אז בשבת הבא נעשו שתי שבתות העבר והבא כאלו הם שבת אחד. עד כאן.

ויש להסביר, כי שבת הראשונה עד שלא קדמו לה ימות החול בקדושת שבת העבר מורה על מדת הענווה דלית לה מגרמה כלום, רק ששורה על האדם קדושת השבת והענווה מביאתו לידי יראה. ואחר כך כשעוסק בתורה כל ימות החול, ביראתו הקודמת, תורתו מתקיימת. ובשבת השני שכבר השלים ששת ימי המעשה עם קדושת השבת הוא בחינת שלום. וכמו שמבואר בסדורו של שבת שם. ואם כן בשבת השני מתאחדים אורייתא קוב”ה וישראל. קוב”ה מתואר במדת ענווה, כאמרם כל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה. ישראל – כל הקומה שלימה היא מדת השלום. ואורייתא – שעוסק בתורה בחול, שהיא בחינת שבת, כמו תלמיד חכם שנקרא שבת, וכשמתאחדים יחד הוא שבת גמור…

בפסח שהוא זמן גאולה הכללית, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל ושאז יהפוך אל העמים שפה אחת, כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ד’ אחד ושמו אחד – נצטויינו לאכול בו פסח מצה ומרור. פסח – מדת השלום, שעל ידי אחדות ישראל האמיתית אין רשות למשחית לבוא אל בתיהם. והפסח נעשה לסמל האחדות לעם ישראל. ויוצאין כל ישראל בפסח אחד. שחיטת הפסח, בביטול המזל תחת רשותו יתברך, זהו האות והסבה שיתאחדו בשלימות. לכן נצטוינו לטבול אגודת אזוב. מצה – מורה על ענווה, כמו שכתבו המפרשים, שהיא נמוכה בלתי שום התנשאות כחמץ שמתגדל ומתנשא למעלה. מרור – מורה על התורה, כדאיתא בזוהר הקדוש בחומר ובלבנים בחמר דא קל וחומר, ולבנים זה לבון הלכה, ותלמידי חכמים ממררים את חייהם ומנדדים שינה מעיניהם לעסוק בתורה. ולפיכך הלל היה כורך פסה מצה ומרור ואוכלם ביחד, כאמרם שמדת ענוה יתירה היתה בהלל, ולכן קירב את הבריות לתורה וגייר גרים (שבת ל”א), לזו היא מדת השלום, וזכה שהלכה כמותו, והוא בחינת תורה. והיה כורך ענוה, תורה ושלום, זה פסח מצה ומרור, קוב”ה אורייתא וישראל חד…

נחזור לדרושנו לבאר על פי האמור אמרת חז”ל בפסחים ח’: בשכר שלשה ראשון זכו ישראל לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בית המקדש, ולשמו של משיח (שביתת הרגל דפסח, ודחג, ונטילת לולב, שנקראו ראשונים, זכו לג’ ראשון. רש”י). שביתת הרגל דפסח – הוא מדת הענווה, השבתת שאור לאכילת מצה, ובזה מכריתין זרעו של עשו, כמו שאבינו יעקב עליו השלום נצחו בהכנעתו כמבואר לעיל. שביתת הרגל דחג – רומז לתורה, כי כשאדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, בוטל מדברי תורה, אבל בחג הסוכות, בזמן אסיפת תבואת השדה, עוסקים בתורה. ובזה בונין בית המקדש, כדאיתא בשלהי מנחות כל הלומד תורה בלילה כאילו בנה בית המקדש, שנאמר העומדים בבית ד’ בלילות. עיין שם. ולקיחת ד’ מינים – מורה על האחדות והשלום, כמבואר במדרש אמור, שכל ד’ כתות ישראל מתאגדים כאחד, ובזה זוכים לשמו של משיח בן דוד, שלמה שמו שיקרב ויאחד את כלי ישראל.

והנה החדש הזה הוא ראש לכל הראשונים אשר נאמרו לעיל, כמו שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שבו אוכלים פסח מצה ומרור. ואמרו ז”ל ותהא שמחתכם שלמה אפילו מי שהוא עני, שיתקרבו כל הלבבות של ישראל יחד. וכשנצטוו ישראל בראשון לחדש על שלשה דברים אלו ושמרו שבת הראשונה, ואחר כך בכל ששת ימי המעשה היה עליהם קדושת השבת, ועסקו במצות התורה שנצטוו בעשיית הפסח והמצה, וכשבא השבת השניה היה עליהם קדושת ב’ השבתות יחד, במבואר בספר סידורו של שבת הנ”ל.

ולכך נקרא שבת זה בשם שבת הגדול, שהוא גדול משבת שלפניו בזה שבו נעשה אורייתא, קוב”ה וישראל חד, ובו נתאחדו בכל הגדולות ביחד: בקוב”ה נאמר כי גדול ד’. אין גדולה כתורה שמגדלת לומדיה, שנאמר יערוף כמטר לקחי, עיין בספרי שם. בישראל, כי מי גוי גדול. וזהו שבת הגדול בכל מיני גדולות, ובזכותו בא יבא יום הגדול. והנביא צווח שמעו בקולי, הוא התורה, קול יעקב, והייתי לכם לאלקים הוא מדת הענווה, שהמקום  שורה בתוכם, ואינו דוחק רגלי השכינה, ואתם תהיו לי לעם, שיהיה גוי אחד, לאחד ג’ בחינות אלו.

(דרוש א’ לשבת הגדול, יחי ראובן)

—–

הרב ראובן זהמן סג”ל הי”ד ב”ר צבי מנחם זצ”ל, נולד בגרידה בתרמ”ה (1885). הוריו גדלוהו על ברכי התורה. אביו שהיה מו”צ בוורשה, הרגילו תמיד בדברי נועם ומוסר לפלפל בתורה ולמד אתו מתוך הדחק בעיון רב. אימו הרבנית חנה מינדיל ע”ה חנכה אותו והטריחה את עצמה הרבה כדי שלא יבטל מדברי תורה.
לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו, הרב יהודה אריה ליב דזיאלאווסקי, בעיר קורטשוב (קארצ’ב), במשך חמש עשרה שנה במהלכם עסק בתורה וכתב את חידושיו.

תחילה כיהן כרב בקארצ’ב שעל יד ורשה, אחר כך היה אב”ד אוטבוצק, שבאותו איזור, והוכר כרבה העיקרי, אף שלא היה לו מינוי רשמי. הוא היה מקובל מאוד על בני עדתו. הסביר פנים לכל, כגדול כקטן. היה מושיט עזרה, תושיה וסעד מוסרי-נפשי לפונים אליו, בצר להם, מעודד ומנחם.

הרב זהמן התפרסם בשל למדנותו הרבה, תפיסתו העמוקה ושקידתו העצומה. הוא נודע כפוסק גאון בהלכה וענה לכל שואליו בבקיאות נפלאה, בדעת יתירה ומיושבת. הבבלי והירושלמי, הרמב”ם והשולחן ערוך היו לפניו כספר הפתוח. הוא התעמק בספרי הראשונים ובפירושיהם והגן עליהם מפני שאלות האחרונים. ביתו שימש בית ועד לחכמים, בו השיב לשואליו והתפלפל בלימוד עם תלמידי חכמים.

הרב היה דורש בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה, בראש השנה וביום הכפורים, בשבת הגדול ובכל הזדמנות חגיגית.

שער הספר יחי ראובןבשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו “יחי ראובן” בשני חלקים, בהם אסף את דרשותיו ואמרותיו בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה ובשבת הגדול. בסוף הקדמת הספר כותב הרב שנחלה בשבת שובה והיה מרותק למיטתו משך חמישה שבועות, וגבר עליו החולי ביום שמחת תורה עד שהיה חשש לחייו ולא יכל לשמוע את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. כל בתי הכנסת ובתי המדרשות שבעיר התפללו וקראו תהלים לרפואתו כל היום. וכהתרפא בזכות תפילת הרבים, החליט לחבר את חיבור ספרו עם סיום כתיבת ספר תורה על מנת להשלים את שמחת התורה ואת הדרשות שהחסיר בעת מחלתו. בסוף הספר מופיע קונטרס “וזאת ליהודה” ובו חידושי חותנו זצ”ל על סוגיות הש”ס ושולחן ערוך.

בניו היו דוד, אליהו, אברהם ומאיר (ולפי בת דודתו גם: מרדכי, דבורה, הנדל וחנה).

בנו הרב אברהם (1910-1943) היה פעיל ב”צעירי אגודת ישראל” ונשא לאשה את בתו של הרב בנימין מורגנשטרן בנו של האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד, וחתנו של האדמו”ר מאמשינוב.

בין הקורבנות הראשונים של ההפצות הגרמניות על ערי פולין, היו ילדי בית היתומים באוטבוצק. מיד עם היוודע האסון, מהרו לשם הרב ראובן זהמן והרב נתן שפיגלגלס הי”ד וטפלו בסדורי ההלוויות.

בתאריך 26.9.1940 הוחלט על הקמת גיטו אוטבוצק. ב-4.11.1940 נצטוו היהודים באופן רשמי לעבור לגיטו. אלפי יהודים יצאו כל יום לעבודות כפייה במחנות הצבא הגרמני. בהמשך נדרשו מאות צעירים כביכול לעבודה, אך בפועל הם גורשו לטרבלינקה. ב-19.8.1942 החל חיסול הגיטו, כל החולים בבתי החולים נרצחו ואלפים גורשו לטרבלינקה ואושויץ. כמעט כל מי שהצליח לברוח ליערות נתפס ונרצח.

קונטרס וזאת ליהודהגם הרב, בני ביתו ובני קהילתו נרצחו. הי”ד. (בן אחותו כתב בדף עד שהרב נספה באושויץ ב-1943. בת דודתו כתבה שנספה במיידנק, אך ניכר שיש מספר אי דיוקים בדף זה, כך שאני לא בטוח במידע המופיע שם).

מקורות: ספר זכרון אוטבוצק-קרצ’ב עמ’ 171-172 (image 90 באתר), רבנים שנספו בשואה, פרטים על תולדותיו מתוך ספרו “יחי ראובן”, אנציקלופדיה של גיטאות: אוטווצק, דפי עד ממאגר “יד ושם”, וורשה של מעלה – כפי שמצוטט בירחון הפרדס.

ראה עוד: אלה אזכרה ז עמ’ 237, פנקס הקהילות וארשה והגליל עמודים 131 ו-146. למאמר על נכדו הרב פינחס הירשפרונג ממונטריאול ראה בירחון הפרדס שנה כ”ט.

מספר הצפיות במאמר: 26