הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות  לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת  תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה  לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 48

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים – על אחדות הזהות הלאומית והדתית באומה הישראלית / הרב ישראל בורנשטיין הי”ד

תמונת הרב ישראל בורנשטיין הי"ד

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ופירש רש”י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, “היום הזה נעשית לעם”. ו”קב”ה ואורייתא וישראל חד”, כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: “מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד’ אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד’: על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה” (ירמיה ט’ פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ”ה ובנדרים פ”א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו’ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב”ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד’ על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. “וראשונים נתגלה עונם” אמרו חז”ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק”ד, “אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית”.

ובמדרש (איכה רבתי) “דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה”. ועוד בהרבה מקומות בש”ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב”ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן “על מה אבדה הארץ”? כלומר, על מה “אבדה הארץ” את יושביה? והיה להקב”ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד’: “על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם”. כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד’ הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד’, מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן “חכמים בעיניהם”, כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב”ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד’ נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד’ אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד’ עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”, ובגמרא (מגילה י”ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י”ג ע”ב): “ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן”. כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. “מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: “דורש טוב” (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. “ויחל משה” רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ”ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש “מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן” (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן”. כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו’, כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד’ ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ”ח ע”א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, פירש רש”י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט’,כ”ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) “כאיש אחד” (פד”מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד’ כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ’), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו’ (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד’. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס”ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו”ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ”א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב”ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו “בכי תשא” (בבא בתרא י’ ע”ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע”י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ”ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב’ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. “את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים” (ויקרא י”ט). פרש”י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג’ פכ”ד) שכתב וזה לשונו: “ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד’ יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד’ יתברך, אם לא מצד הנבואה”. ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט”ו ע”ב): “הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר”. כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)


הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי”ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר’ מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז’ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו”רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ’וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב”ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו”ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב”ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר “חוות יאיר” (תרע”ב) ואת ספרו “כרם ישראל” (תרפ”ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס “מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה”. הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש”ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי”ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ’ 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ’ 256-266.

מספר הצפיות במאמר: 34

המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין / ר’ אלימלך שטייאר הי”ד

תמונת ר' אלימלך שטייאר הי"ד והילדים

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!
בא היום לו קיוה העם:
עומד לתלפיות בלובלין העיר
בית לתורה נישא ורם.

הסופר והמשורר החרדי המפורסם ר’ אלימלך שטייאר הי”ד, ממילץ, ניסח במילים אלו את ה”המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין“, שנחנכה ברוב עם, עם עשרת אלפים יהודים, בתאריך כ”ח סיוון תר”ץ (26.06.1930).

לתולדותיו של ר’ אלימלך שטייאר (שטייער) ראה באידישע ווארט (ביידיש). בירחון “בית יעקב” (תשכ”ד) כותב הקורא שלמה פרנקל:

הסופר ר’ אלימלך שטייאר נספה בבלזיץ. לכבוד מערכת “בית יעקב”: שלום רב. בקשר לרשימה על אודות הסופר החרדי המפורסם ר’ אלימלך שטייאר הי”ד ברצוני להעיר שהמנוח הצליח בימים ה­חמורים, לצאת מגיטו וורשה לגיטו מעליץ, בגליציה המערבית, מקום הילדתו, ומשם נשלח אחר־כך למחנה־עבודה פוסטקוב, ליד דמביץ. בשנת תש”ג כשהגר­מנים ימ”ש החליטו לחסל את מחנות־ההסגר של היהודים, נשלחו כל האסירים וביניהם ר’ א. שטייער להשמדה לבלזיץ, ושמה כולם נספו על קידוש השם. את זה מסר לי עד ראיה, שהצליח להמלט ממש ברגע האחרון בעת משלוח הטרנס­פורט הנ”ל לבלזי’ץ.

יש שני דפי עד על ר’ אלימלך שטייאר – ומהם עולה כי ייתכן ונספה כבר במחנה העבודה פסטקוב, בטרם נשלחו שארית העובדים בו למחנה ההשמדה בלזיץ.

התמונה המובאת כאן למעלה התגלתה בארכיון גטו ורשה, ובו רואים את ר’ אלימלך שטייאר הי”ד בתפקיד מפקח במטבח לילדים עזובים. במוסד זה למדו הילדים בחשאי תורה ויהדות, בראש מפעל חינוכי מחתרתי זה עמד ר’ אלימלך עד לחיסולו של מוסד הילדים. הי”ד.

על תולדות ישיבת חכמי לובלין – ראה מאמר בקול לובלין.

חנוכת ישיבת חכמי לבולין

בין כתביו הרבים המפוזרים בעיקר בכתבי עת שונים (בעיקר ב”דרכנו”, שנערך גם על ידו), ניתן לציין את: אובדים ונידחים, בין גל לגל (סיפור), נקמת דם (סיפור), אז כשנפתחו השערים, בליל סגריר (רשומה), הקדמה לחיבור דער וועג צו קדוש השם (יידיש), לשאלת הנוער, טרם התלבנו והתבררו הדברים, זאת התורה – אדם כי ימות באהלמעשה באחד, רסיסים והתחזקתם.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

סיבת המרה השחורה של רבי נחמן / ר’ הלל צייטלין הי”ד

תמונת ר' הלל צייטלין הי"ד

פעם אחת אמר רבי נחמן לתלמידיו: “מהנגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף על פי שאני על פי רוב בעצבות אין אתם צריכים ללמוד מזה”. מי שהזהיר תמיד על השמחה, מי שציווה תמיד להתרחק מיגוני העצב בתכלית הריחוק, מי שאמר תמיד שהמרה שחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלמד ש”עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השמחה בו יתברך” היה בעצמו מלא יגון וענן כסה את פניו היפים.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סבת יגונו אמר להם, שהוא הולך במקום שממה ועליו לקצץ אילנות הגדלים שמה זה אלפי שנים, לקצץ ולחזור לקצץ עד שתהא הדרך שם כבושה לרבים… ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית באה לו בירושה מזקנו הבעש”ט והבעש”ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה’ מלב נשבר ונדכה.

והולך היה הצדיק מברסלב בין בני-אדם כאבל בין החתנים, כי דמיונו החזק צייר לפניו את כל הרעות והייסורים, אשר יסבול כל איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכל לשכוח אף רגע שכל שמחת בני-אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים צרות ואנחות, אסונות ופגעים.

“כל בני העולם” – אמר רבי נחמן לתלמידיו – “מלאים ייסורים ופגעים, ואפילו הגיבורים הגדולים והשרים כלם מלאים כעס ומכאובים ומלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו ייסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות מלכים – אם נסתכל בו היטב הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים”.

ואת השקפתו הבהירה על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון מאד: “הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא גיהנם”.

העולם שלפנינו בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו הוא רק עמק הבכא, צער בלי קץ וגבול. ומה היא הטובה אשר הביאה ההשתלמות הרבה, החכמה וההשכלה, הנימוסים היפים, הטכניקה היפה – אם גם עתה נשפך דם אדם כמים בעד כל רגל אדמה וכל דבר קטן?

“הם חכמים גדולים” – היה אומר – “והם חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי-זין נפלא שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת”.

ונוסף על הצער הרגיל ישנו גם צער רוחני הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף על פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמתי הם בבחינת “וטוב לב משתה תמיד”, שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה’ הטוב והמטיב, בכל זאת הדברים אמורים בנוגע למאמינים פשוטים (שכאלה היו תלמידיו) ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר’ נחמן. כלומר: מבין הכל, יודע הכל, סוקר הכל, מרחם על הכל, חפץ בטובת הכל.

“׳ש שיש לי ייסורים מעצמו” – אומר ר’ נחמן – “ויש שיש לו ייסורים משכניו ויש שיש ייסורים ממשפחתו ויש שיש לו ייסורים מעירו ויש שיש לו ייסורים מכל העולם”.

מלבד הצער העולמי, על פי מושגנו עתה, או ייסורים מכל העולם. כפי מבטאו של רבי נחמן, הממלא את לב כל גדול הרוח, הנה יש צער עולמי עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ הוא האדם לפתור את חידת החיים והעולם, חפץ הוא להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, חפץ הוא לשמוע תשובה ברורה על השאלות העולמיות המענות אותו ומציקות לו, חפץ הוא להשיג השגות גדולות ונפלאות מעת לעת, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדרגה למדרגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעותים גסים, בעוונות גדולים וקטנים. והנה רואה הוא למגינת לבו כי עדין עומד הוא בחוץ, כי עדין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדין אינו משיג כלום וכי עדין הוא בשר ודם פשוט, בשר ודם בעל נטיות טבעיות שונות, ורבות בו גם מידות לא טובות ותכונות לא טובות. והמאמין רואה בזה על פי דרכו, כאלו דוחפים אותו לחוץ, כאלו מרמזים לו מן השמים, שאינם חפצים במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו הגדולים לאלהי מרום, כאלו חטאו רב כל-כך עד שאינם חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה, מגרשים אותו מן ההיכלות העליונים למען לא יראה את גנזי המלך, מלכו של עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטבעו דק ביותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול ביותר להענה בלי-קץ על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור הגדול – אור העליון.

וזוהי צרת ה”מרה שחורה” שעליה ידבר כל-כך בספרי רבי  נחמן ותלמידיו.

ורבי נחמן מצווה ומזהיר לתלמידו ללחום עם ה”מרה שחורה” עד רדתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השרש. ואולם, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובלבות גדולי תלמידיו. רבי נתן תלמידו של ר’ נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה”מרה שחורה” שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השמחה; שהכל טוב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. בכל זאת הוא מקבל מבנו עוד הפעם מכתבים מלאים התאוננות מרה; רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול.

המרה שחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל חד וחד לפום שעורא דליה. בלבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה ידועה ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, היראה הגדולה מן הפגם והיזק המוסבים על ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדין רב הדרך אל השלמות. ואולם בלבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בלבות תלמידו, כי בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער של פויסט…

(מתוך “רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו“, מאת הלל צייטלין הי”ד)


ר’ הלל צייטלין הי”ד, נולד בתרל”א (1871) בקארמה, שבפלך מוהליב, ברוסיה הלבנה, למשפחה חב”דית, ורכש ידיעות מקיפות ביהדות מרבותיו, ובהם, הרב זלמן דוכמן רבה של קארמה והאדמו”ר רבי שלום בער מרצ’יצא. הוא התבלט כעילוי חריף. בגיל 15 התייתם, ולפרנסתו החל לשמש כמורה לעברית. בעקבות חשיפתו לספרות פילוסופית וספרי ביקורת המקרא, נולדה בו ספקנות דתית. אישיותו עברה גלגולים שונים. פרעות קישינב והומל זיעזעו אותו, וגרמו לו לחרדות קשות לגבי גורל העם היהודי. בתרס”ו (1906), עבר לוורשה, ושם כתב הרבה בעיתונים היינט ומָאמענט. הוא חזר בתשובה מוחלטת וזכה. הוא היה בקי נפלא בכל חדרי התורה, ונמשך לתורת הסוד לחסידות, ובמיוחד לחסידויות ברסלב וחב”ד. הוא פרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, בעיקר בענייני תורת הסוד והחסידות, כגון רבי נחמן מברסלב חייו ותורתו והחסידות לשיטותיה וזרמיה (תר”ע, 1910), “שמועסן איבער דער חב”דישער וועלט-אנעהמונג” (שיחות אודות השקפת העולם של חב”ד, תרצ”ח, 1938). מאמריו חדורי להט דתי המאופיינים בחיפוש רוחני מתמיד וברגישות לסבלו של העם.

בשנת תרפ”ה ביקר בארץ ישראל, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם “הקרן הקיימת לישראל”.

הוא התאמץ מאוד להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית, אך לא הצליח בכך ונלכד בגטו ורשה. בערוב ימיו, היה ר’ הלל צייטלין מקורב מאוד למשפיעים המרכזים של ברסלב בווארשא, ביניהם הרב יצחק ברייטר הי”ד. הוא גורש מוורשה לטרבלינקה, בכ”ט באלול תש”ב (1942), כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש. גם כל בני משפחתו נספו בשואה, מלבד בנו, הסופר אהרן צייטלין.

כתביו כונסו ב “שריפטן” (תר”ע, 1910), כתבים נבחרים, א-ב (תרע”א-תרע”ב, 1911-1910), ספר צייטלין (תש”ה, 1945), בפרדס החסידות והקבלה (תש”ך, 1960), על גבול שני העולמות (תשכ”ה, 1965), ספרן של יחידים (תשל”ט, 1979), אלף בית של יהדות (תשמ”ג, 1983), רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח, ועוד.

רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה (וראה עוד בקישורים למקורות נוספים שם), חב”דפדיה.

ראה עוד: חסיד משכיל ברסלב’ר – לדמותו של ר’ הלל צייטלין הי”ד, בבלוג של דוד גבירצמן. ובספר לנתיבות ישראל חלק ב – זכר למקדש הלל. וראה  חיבורו של ר’ הלל הי”ד, “בין שני הרים גדולים” – לדמותו הרוחנית של רא”י קוק, כפי שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון.

וראה אודותיו בשטורעם.נט, ובמאמר אודותיו בספרו של ישראל ארליך, שבעים פנים.

מספר הצפיות במאמר: 116

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד

תמונת רבי קלונמוס קלמיש שפירא הי"ד

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד’ בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ”ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו’, היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו”רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו”ר מפיאסצנה.

תמונת האדמור מפיאסצנה הי"דהרב נולד בי”ט באייר תרמ”ט (1889) בגרודז’יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז’נסק והמגיד מקוז’ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו”ר רבי חיים שמואל מחנצ’ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו”ר מקוז’ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס”ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז’ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס”ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו”ר. בשנת תרע”ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ”ג ייסד את ישיבת “דעת משה” בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו”רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון “שומרי שבת” בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג’וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ’נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ”ג (1923) את ישיבת ‘דעת משה’. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו”ר רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים “שולחן חסידי” (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ’נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ’סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר “אש קודש”, בשנת תש”ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש”ב (1942), נרשם בעזרתו של ר’ אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו”ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו”ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב’ דר”ח אלול תש”ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש”ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז’ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד’ או ה’ בחשוון תש”ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי”ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, “האדמו”ר החלוץ”, עלה לארץ בשנת תר”פ. הוא היה ממייסדי “הפועל המזרחי”, ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו”ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

  • חובת התלמידים (תרצ”ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה’, מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
  • הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
  • מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
  • צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
  • חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
  • דרך המלך – ספר דרשות.
  • דרשה (תרצ”ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
  • בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה’.
  • אש קודש (תש”ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו”ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת”ש (1939), עד שבת חזון תש”ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט”ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ”ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ”ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ”ל (בית יעקב תשכ”ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז”ל (נרות שבת תש”ה גליון 60), אלה אזכרה ה’ 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 166) …

 

הרב קרליבך מספר על האדמו”ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב’ אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של “ישע שלנו”:

מתוך ישע שלנו 68

 

מספר הצפיות במאמר: 210

הגלות הוא החיסרון היותר גדול / הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד אב”ד זגירז’

תמונת הרב שלמה יהודה ליב הכהן הי"ד

אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה’, אמר הקב”ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח…

הספורנו בפרשת פינחס כתב לפרש את האגדה וזו לשונו:

כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לעניין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה. וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות, חירות משעבוד מלכויות לעולם, הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו, כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש, כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא ה’ יתברך אצל הנביאים “אור ישראל”, כאמרו והיה אור ישראל לאש,… ה’ אורי וישעי. וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע, הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה’ בלי ספק באמור להם עם ה’ אלה (ומארצם יצאו), ונאמר: בכל צרתם לו צר, כאמרם ז”ל כביכול עלי ועליך בא שודד, ובהיות חטאת ראש חודש כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מיעוטו, כמו שהתקינו חז”ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא. ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם. לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ראש חודש חטאת לה’, מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך. וזה רצו באמרם אמר הקב”ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם. עד כאן לשונו.

וברוך ה’ קודם שראיתי את דבריו הקדושים אמרתי לפרש את האגדה הנפלאה באופן שאמר הרב ז”ל, ואבאר הכוונה:

ידוע הדבר אשר הלבנה אין לה אור מעצמה והיא גוף חשוך ולית ליה מדגרמיה כלום וזהרותה מקבלת היא רק מקרני החמה. וממאור החמה תאיר לנו. ואורה מסיבת זריחת וניצוצי השמש שתשפיע מאורה עליה. והנה הלבנה תוכל לקבל אור החמה כי אם על חציה הפונה כלפי החמה. אבל החצי השני נסתר מהשמש , וכל זמן שתוסיף להתרחק מהשמש ככה תוסיף להראות אורה על הארץ, וכאשר יגיע הירח תחת השמש, אז הוא חשוך לגמרי, מפני שאז חלק המאור הפונה למעלה נסתר מנגד עינינו וחלק השחור פונה אל הארץ. ואולם כשיסור משם בתנועתו לצד המזרח עד שאפשר שיפול עליו חלק מה מהאור שעליו על פני הארץ, אז נראה קו מאיר והוא הנקרא מולד הלבנה. ומעט מעט הוא הולך ואור יותר, עד חצי חודש ומחצי חודש ואילך הולך האור יורד ושוקע עד שכלה לגמרי בסוף החודש.

ישראל מונים ללבנה והאומות לחמה. ונשאתי את המשל על ישראל בעולם הזה מאור הירח דלית ליה מדגרמה כלום, הולך ונודד ממדינה למדינה, מממלכה לממלכה, ללא טובה וללא אור מדגרמה לית ליה כלום. עיניו צפויות אל חסדי העמים. ואולם טובם מומם במידה זועמה. מאז שהגלנו מארצנו והלכנו בגולה, כנכרים נחשבנו, כגר נוטה ללון, יושבים בארצות לא לנו. דרכי החיים שלנו מוגדרים בחמת השנאה מעם שליו ושאנן לעם הנודד מקינו.

ואם יושבים אנחנו ימים ספורים בצל ממלכה, אשר תרשה לנו להתחמם לאורה, מהרה שוכחים הגלות, שמחים לאור גוים השופע משמש הצלחה ומנצוצי אורה שלה החודרים עלינו.

אכן עד מהרה תאסוף השמש נגה וקווי אורה יפלשו להם נתיב, אשר לא ידרוך הירח בו והשמש יחתום נצוציו מבלי לחדור אל גוף החשך-הירח והוא ילך קודר, חושך ולא אור, כי נשמו נתיבות האורה מלפניו.

אומנם כן, האומות נמשלים לחמה, כי שמש הצלחה ישפע להם אור וחום. יושבים בארצם שלוים ושקטים, קול נוגש לא ישמע, כי אדונים הם לעצמם וטוב הארץ בידם נתנו. לא יחסר להם לחמם וכל מקצועות המחיה והכלכלה פתוחה לפניהם. וכל ענפי התעשיה וחרשת המעשה מארץ מדינתם יצמחו ויונקותיהם יסתעפו ויסתרגו. אבל לא כן חלק יעקב, הנמשל ללבנה. וכמו הירח יקר הולך באור נדעך וקר, בתקופות ועתים חולפות יהל נרו – השאול לו מהמאור הגדול, השמש – כמו בלי כוונה מעניק לו איזה נצוצים ושולח איזה קווי אורה מקרניו להכוכב הקטן, הירח.

כן יושבים אנחנו בעולם חשוך מצפים לשולחן אחרים, הרחוקים מצדקה ומדות הכנסת אורחים. ואומנם אורחים לא קרואים אנחנו אל בעל הבית. ואם לפעמים מרשה לנו ללקט פתיתי לחם מתחת שולחנם, אכן עד מהרה גם זאת לא יתנו, וידחפו אותנו בצד ובכתף החוצה, ובחותם ר יסגרו שערי החיים ומשדי המחיה והפרנסה מגרשים.

נמשל ישראל ללבנה דלית ליה מגרמיה כלום, ורק מהשמש מקבל אור קר ומתעה. פעם בא בארוכה ופעם בקצרה. יפסוק ויכזב אורו. ואנחנו נפגעים ונכשלים בקוצים וברקנים חושך וערפל. והמצפה לשולחן אחרים העולם חשך בעדו…

 

עניין מיעוט הירח, שהעניין מיעוט וחסרון במעשה ידיו של הקב”ה וישראל מעשה ידיו, והוא בגלות. והגלות הוא החיסרון היותר גדול ונוגע כביכול לה’ יתברך. וזהו עניין גלות השכינה, כמו שנאמר “עמו אנכי בצרה”, “בכל צרתם לו צר”, ובסנהדרין מ”ו: אמר רבי מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה “אומרת קלני מזרועי”. והנה חטא מלשון חסרון וכביכול נוגע להשם יתברך החסרון ואין שמו שלם. שעיר ראש חודש בא לכפר על חטא מיעוט הירח, כאליו הלבנה קובלת על מה שניטלה אורה ממנה, ומוכרחת לקבל מאור השמש – כן ישראל בגלות חייהם תלויים להם מחסדי הגויים – “נתת שמחה בליבי בעת דגנם ותירושם רבו”. התאוננות על הגלות, כי דגן ותירוש – מפרי אדמתנו – אין לנו, ונשמח רק על הדגן והתירוש שגדלו ורבו באדמה לא לנו, ושמחנו בהטוב שלהם כדי שנהיה מושפעים מטובתם (פנים יפות), וזאת חסרון בחיים הגשמיים. ואולם החיסרון בבחינה רוחנית עוד יותר גדול, כמו שנאמר “ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם”. כי כובד הגלות מטשטש צורת ישראל, מכהה קלסתר פניו. הגלות משחתת כל חלקה טובה – את הסגולות היקרות הטמונות בנשמת ישראל.

(ליקוט מתוך נוה שלום, פרק שלושים וארבע)

הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד נולד בשנת תרכ”ז (1867) לעת זקנותו של אביו הרב שלום צבי הכהן זצ”ל ששימש רבה של זגירז’ (פלך לודז’, פולין) במשך חמישים וארבע שנים והיה ראש ישיבה שהעמיד מאות תלמידים מובהקים.

הרב שלמה יהודה ליב היה חתנו של הרב צבי הכהן זצ”ל אב”ד זגירז’ אשר היה לו לאב, לרב ולמורה, ושעל שולחנו סעד במשך כעשר שנים. לאחר פטירת חותנו נבחר הרב לממלא מקום אבותיו והיה רבה של העיר במשך כארבעים שנה.

בשנת תרצ”א הוציא לאור בפיטרקוב את ספרו “נוה שלום, דרושים ופלפולים”. עם תחילת ספרו מודה המחבר לילידי עירו היושבים בניו-יורק על תמיכתם בקהילה מאז סבלם הרב במלחמת העולם הראשונה. עם כיבוש פולין בידי הגרמנים נמלט לווארשה. משם נשלח למחנות המוות.

הרב היה מחותנו של הרב יוסף פצנובסקי הי”ד, מחבר “פרדס יוסף”.

פרטים רבים נוספים על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד ניתן למצוא בספר זגירז’ (תל אביב תשל”ה) עמ’ 362-357.

מספר הצפיות במאמר: 37

לעבור דרך כל המפריעים ולעלות בלי גבול / הרב אברהם שאול סקקלסקי הי”ד

והמבול היה מים על הארץ

“נח איש צדיק תמים היה בדרתיו”, ומובא ברש”י ז”ל מחלוקת אם לשבח או לגנאי.

הנה איך היה אצל נח זהו ענין לא בעדנו. כי הלא היא מחלוקת בין גדולי עולם ואין לנו להכניס ראשנו בין שני הרים לפסוק עם מי הצדק. אבל זה אנו רואים מכאן, דבר גדול. ראשית: כשנאמר לגנאי, היינו שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ואם כן הכונה של הפסוק היה בזה להודיע לנו, שהאדם צריך להשתדל לעלות שלא לי דורו, ולא צריך להתחשב עם מדרגת הדור. ורק צריך לעלות כפי יכולת האנושיות שמכיל בקרבו, ואם אינו הולך בדרך זה גנאי גדול הוא לו, וזה היה גנאי גם על נח שלא עלה כפי יכלתו. אף שמוצאים אנו שמצא חן בעיני ה’, אבל אם החסיר ולא עלה כמו שצריך לעלות, גנאי הוא לו.

אברהם אבינו ע”ה כבר השיג למדרגה יותר גדולה. הוא לחם מלחמת ה’. ניסיונות היו לו עד לשמים יגיעו, והוא לא עמד רק הלך בדרכו הישרה שסלל לו לעצמו דורך פייער או בלוט (באש ובמים), ועלה במדרגות הרבה יותר מכפי דורו, דהלא עליו לא נמצא שום טענה של גנאי. כמו כן מוצאים אנו על הרבה מהתנאים שהיו ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו וכיהושע בן נון ורק שהדור לא היה ראוי לכך, נראה מזה גם כן שעלו במדרגה גבוהה לא לפי דורם. וצריך לנו לזכור הלימוד מזה, שהאדם צריך לא להתחשב עם הארום (הסביבה) ולא להגביל כחותיו בזה שיסתפק בעבודתו ועליתו רק עד כדי להיות גדול מחבריו ולא יותר. לא כן צריך להיות הדבר. חובה גדולה על האדם להשתמש בכל כחותיו שיש לו בכל כשרונותיו שיש לו.

וצריך להשים הדברים האלה  בהדברים הקדושים והמעטים של המסילת ישרים: “יסוד החסידות וכו’ שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וכו’ והנה מה שהורונו חז”ל שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו”, לא רק להיות גדול מחברו, כי אם גם לשלם חובותיו. והחוב גדול מאד עד “להנות מזיו שכינתו”. וצריך ללמוד הרבה מוסר בענין זה ולפעול על עצמו שלא ישב בחבוק ידים ולעשות ולעלות בזריזות, וה’ הטוב יעזר לנו.

ודעת ה”יש אומרים לשבח” הוא גם כן דבר נפלא בעדנו. מה היה השבח? – שאפילו בדור קשה כזה כדורו של נח, מכל מקום לא עמד ועבר דרך כל המפריעים. אף שהיה דור כזה שנדונו לכליון עבור רשעתם המרובה, מכל מקום נח בצדקתו ובתמימותו המרובה לא זז ממקומו. וזהו שבחו, היינו שאפילו התורה משבחתו ואומרת שדבר גדול הוא. נראה מזה, כמה השכר מרובה כשמשיגים איזה דבר בדור קשה כזה.

ובאמת צריך להרכיב שתי הדעות ושניהם אמת כמאמר חכמינו ז”ל “אלו ואלו דברי אלקים חיים”. ער איז טאקע נישט גיוועזין גרוס ווי ער דארף זיין. אנטקעגין אברהם אבינו ע”ה וואלט ער גיווען נחשב לכלום. איז עס אגנאי גדול (הוא לא היה אמנם גדול כפי שהיה ראוי להיות. לעומת אברהם אבינו ע”ה, היה נחשב לכלום. והרי זה גנאי גדול). וכפי שבארנו, אבל זה שהשיג גם כן דבר גדול הוא. כי הדור היה קשה כל כך עד שלא היה בעדו שום עצה כי אם למחות אותם מעל פני האדמה.

והנה נראה מזה בכלל איך להתנהג. צריך לדעת היטב, אז אין שווערע צייטען איז אביסעלע רוחניות. מער ניט ווי אביסעלע אפי’, אויך א הון רב, און מען האלט פון דעם אין הימעל זייער שטארק (כי בזמנים קשים, אף מקצת רוחניות, לא יותר ממקצת אפילו, הון רב הוא, ומחשיבים זאת בשמים מאד מאד). ומכל מקום צריך לדעת, אז אנטקעגין די חיובים וואס זיינען מוטל אויף אמענטשין איז דאס אגנאי גדול. אחרפה. אמענטש דארף וואקסען ווייל ער דארף וואקסען, ניט וויל ער דארף זיין גרעסער ווי ייעהער (כי לעומת החיובים המוטלים על האדם הרי זה גנאי גדול. חרפה. האדם צריך לגדול יען כי הוא צריך לגדול, לא מפני שעליו להיות גדול מחברו).

ומובן בזה היטב מה שאמר הנביא: “וסרה קנאת אפרים” וגו’, מובא בזה במס”י, היינו שהעליה של כלל ישראל לא תהיה רק בשביל קנאה, בשביל להיות יותר גדול מחברו. כי אם רק ידמה לו שהשיג כבר יותר מחברו אזי תיכף יתעצל בעבודתו ויעמוד מלכת. אבל אז, כשתסור הקנאה, תהיה העליה בלי גבול ותכלית. וזהו כל כונת הקב”ה להתענג עליו ולהנות מזיו שכינתו.

(תבונה כרך י, תש”י)

הרב אברהם שאול סקקלסקי (סטאראבינער) זצ”ל הי”ד היה מטובי הכוחות שבישיבות פולין. הוא היה יליד סטרובין והתחנך בישיבת קלצק ואח”כ עבר לישיבת בית יוסף בבילוסטוק. שם ניהל ועדים של בני ישיבה צעירים והשפיע עליהם מרוחו הכביר. היה גדול בתורה ובחכמת המוסר. בייחוד דבק בספרי הרמח”ל בנגלה ובנסתר, ובקיאותו בהם היתה עד להפליא. לאחר שנשא לאשה את מרת אסתר בלומה בת הגה”צ ר’ אברהם זלמנס (מירער) זצ”ל הי”ד, ראש ישיבת בית יוסף בוורשה, קבל עליו משרת ר”מ בישיבת חותנו. נספה עם חותנו וכל משפחתם הגדולה בתוך גיטו ורשה, ע”י הנאצים ימ”ש.

(מתוך תבונה כרך י, ודף עד ביד ושם)

מאמרים נוספים משמו הובאו בספר “מבקשי השלמות”, מאת הרב משה טשינאגע, תשל”ז.

תולדותיו הובאו בספר “גוילי אש” בהוצאת ישיבת בית יוסף נוברדוק ירושלים, תשל”ג.

מספר הצפיות במאמר: 35

עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד’ / רבי ישראל שפירא הי”ד

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו’, כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד’ זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד’ לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו’, אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד’, אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד’ :

את הברכה אשר תשמעו וכו’ והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו’,

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו’ ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד’, על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד’, כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד’ לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד’ יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

רבי ישראל מגרודז’יסק (תרל”ד, 1874 – אלול תש”ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ”ל. בין אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו”ר מפיאסצ’נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ”ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו”רים רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק זצ”ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ”ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו”רים: מלכות של ריז’ין ועממיות של קוז’ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ”ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו”ר בעיירה גרודז’יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו”ר חצר בגרודז’יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים “אמונת ישראל” (תרע”ז) ו”בינת ישראל” (תרצ”ח). בעלון בית יעקב (אדר א’ וב’ תשכ”ז) הופיע מאמרו “שורש ותכלית האמונה של עם ישראל”.

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו”רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו”ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש”ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ”ק אדמו”ר: “רבינו מה הוא אומר עכשו?” אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: “שמעו אחי ואחיותי, עם ה’, לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב”ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז”ל אמרו “ייתי ולא אחמיניה”, היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון ‘אני מאמין’ וכר’ עקיבא בשעתו תסתלקו ב ‘שמע ישראל’, ב ‘אחד’ ”
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון “אני מאמין” ובקריאת “שמע ישראל” קידשו שם שמים ברבים. הי”ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר’ אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר “אמונת ישראל”, חלק שני, ירושלים תשכ”ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה, ועוד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 45

נחמו נחמו עמי – תפקיד מנהיגי הדור האמיתיים / הרב יצחק ברייטר הי”ד

תמונת הרב יצחק ברייטר הי"ד

מדוע אנו סובלים?

בתקופה האחרונה נשלחו מהשמים על כלל ישראל צרות שונות רח”ל, צרות בכל מקום, בא”י, ברוסיה, גרמניה, במדינתנו גופא, עינויים גדולים ומרים. מהשמים עוררו אצל כל האומות רעיונות שונים ורעים להרע לעם ישראל, ועד כדי להשמידו ח”ו. עד עתה לא חשבו אפילו אותם העמים על רעות כאלה. מלבד זאת העני עמנו במאוד, והעוני מביא לפחד והיסוס גדול ביותר, וכך אנו מדוכאים ומלאי יאוש בלי לראות שום ניצוץ של נחמה מהיכן תאיר הישועה, וכך מביאים הדברים הרבה יהודים בלא אשמתם לכפירות רחמנא ליצלן, תרעומת על ה’ יתברך, ולאט לאט מפסיקים לפעום בלבות היהודים האמונה לה’ יתברך, והאמונה בצדקת דרכיו, התקווה להגאל מכל הצרות, שהאמונה תמיד בזמנים הקשים ביותר הביאה בלב היהודי, חיזקה אותו והעלתה את מעמדו הנפשי והרוחני. הגבורה, בה הביט כל יהודי בבוז על פראי האדם שעינוהו, שהאמונה העמוקה הכניסה בקרבו, נחלשת בזמן האחרון, בגלל החלשת האמונה ביןם היהודים, במקום להתעמק ולחשוב על המצב ולראות שההשגחה העליונה רוצה להזכירנו לשוב בתשובה ושנזכור היכן אנו בעולם, הרינו מתרחקים בכל פעם יותר ויותר מאבינו שבשמים.

ידוע מהספרים הקדושים שה’ יתברך הוא אב רחמן שברא ומנהיג את העולם באופן שתתראה רחמנותו. ובגין כך נתן את התורה הקדושה לישראל כדי שעל ידי דרכי התורה הקדושה יזכו לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שעל ידי העצות המאירות שבתורה יבינו שה’ יתברך מנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם בפרט בדרך משפט, חסד ורחמים.

בכל דור מעמיד הבורא את מנהיגיו אשר זוכין להנהיג את העם לדרך התורה ודעותיה. המנהיגים האלה מרגישים את כל גלות השכינה, דהיינו שכואב להם באמת מה שכבוד ה’ יתברך והאמת שבתורה הקדושה כל כך מוסתרים ומושפלים. ולכן הם מחפשים תמיד תחבולות לחזק את עצמם ואת כלל ישראל באמונה ובטחון באהבה ויראה, עם כל האמת אשר רק התורה הקדושה יכולה ליטע בלב האדם. המה רוצים לקרב את האדם לעבודת הבורא, כדי שיזכה לטוב אשר ה’ יתברך רוצה להביא לכל אדם, כמו שישעיהו הנביא אומר (ישעיה מ,א) “נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם…”, זאת אומרת אתם המנהיגים האמיתיים שבכל דור ובכל זמן, נחמו ואמצו את עמי ותשתדלו להאיר את עיניו לילך בדרכי הנצח של התורה והיהדות, כדי שיבין מה שה’ יתברך דורש מאתו, למדו אותו עצות שבקלות יחזור לאלקיו ויוכל לעבדו באמת ואמונה, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו.

(דברי התעוררות, תרצ”ז)

 

ר’ יצחק ברייטר (תרמ”ו-תש”ג) נולד בפולין, וגדל בלי לשמוע אי-פעם על חסידות ברסלב. יום אחד, בבחרותו, בעודו סמוך על שולחן חותנו ולומד תורה בישיבת רבי צדוק בלובלין, נתקל בספריית בית המדרש בעותק ה”ליקוטי מוהר”ן”. הוא שקע בתורה ס”ד שבחלק הראשון, שפתח לפניו עולמות מחשבה חדשים שלא היו ידועים לו. בעקבות כך, הוא יצר קשר עם חסידי ברסלב באומן. בערב ראש השנה תרס”ו נסע לשם, והיה אחד הראשונים שבא לשם מפולין. כשחזר היה ר’ יצחק פעיל בהפצת משנת ברסלב בכל רחבי פולין. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות בוורשה. בעת המשבר הכלכלי שהיה שם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים איבד את משרתו ומצבו הכלכלי הורע מאד. משראה שאין אפשרות לןהשיג פרנסה אחרת, התיישב בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודת ה’ במשך כל שעות היום והלילה. באותה עת חיזק רבים לאמונה ובטחון בה’ יתברך.

באחד משיחותיו אמר: “הלא רואים אנו שבתפילת שמונה עשרה, צריך אדם לעמוד על רגליו ולא להשען בגופו. ועל כך קבעו הפוסקים, שסמיכה כלשהי אינה שמיכה, ועד היכן שיעורה, עד שיוטל הדבר שנשען עליו המתפלל ולא יפול. כן הדבר, בענייני בטחון, אם ניטל הבסיס הגשמי, כמקור הפרנסה, עליו נשען האדם ואינו נופל מבטחונו בה’ יתברך, סימן הוא שבטחונו חזק ואמונתו איתנה”.

הוא כתב מכתביו רבים, המופיעים בספרים שארית ישראל, נחלי אמונה ועוד. וכן פרסם בוורשה חוברות “דברי התעוררות” וכרוזי התעוררות להתבודדות, ללימוד השו”ע, להדפסת ספרי מוהר”ן ועוד. הוא הקים “קיבוצים” של חסידי ברסלב בוורשה ואחר כך בישיבת חכמי לובלין, לימד את תורת ברסלב, קירב אלפים לעבודת ה’ והרבה נפשות לחסידות ברסלב. כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בוורשה, ונכלא בגטו. הגרמנים ראו בו אחד ממנהיגי היהודים, “יודן פיהרר”, ולכן היה בין הראשונים ששולחו לטרבלינקה, עם רבנים נוספים, ושם נספה.

(רבנים שנספו בשואה, שארית יצחק ועוד)

ראה תולדותיו וכתביו בספר שארית יצחק והוא סיפור חייו והנהגותיו וקובץ מאמריו, שיחותיו ומכתביו של… ר’ יצחק ברייטער (תש”נ).

מספר הצפיות במאמר: 59

טהרת בנות ישראל / הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי”ד

תמונת הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד

לקראת שבת פרשת תזריע מצורע, בה מובא מצוות טהרת בנות ישראל, מובאים כאן דרשות הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי”ד בעניין, עם הקדמה על תפקיד הדרשה וחשיבותה:

עת לעשות לד׳

ישנן דרשות שלא נועדו לחדש חדושים, להביע הגיוני לב סתם או ליישב איזה מדרש פליאה, אלא נדרשו לצורך השעה, כשיש הכרח לחזק את בדק בית ישראל ולעמוד בפרץ, כגון: לשמור על טהרת המשפחה; לכבות את דלקת חלול השבת שבערה בכל פנות הבית (כסגירת החניות בזמן) או להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, לעוררן לתחית התורה ולתמוך ביד בחורי ישראל לומדי תורה ועוד כהנה. ובכגון דא אמרו חכמינו ז״ל ״עת לעשות לד׳ הפרו תורתך״, אם תדרוש תהי׳ הדרשה מכוונת כלפי העם והמליצות והפלפולים יהיו כעין טפל.- או ״הפרו תורתך עת לעשות לד׳״, כלומר: כעת שהשעה צריכה לכך, שתטיף לעם על חזוק היהדות – אל יהא הטפל כעיקר בעיניך, ולא יהיו החדושים והדרושים אלא כאמצעי למטרה הגבוהה והנעלה. והנה אעתיק בכאן תמצית הרעיונות וקטעי הדרשות שהבעתי בכמה וכמה בתי כנסיות בורשה. אבל לא אעתיק את הדרושים בפרוטרוט-כאמור למעלה ״הפרו תורתיך״… וכל רב או מטיף אם יבא לידו אחד מהדברים המובאים ילביש את הרעיון במאמרים כרצונו…

ה. על תקון מקואות מודרניות וכשרות ועל טהרת בנות ישראל.

עומדים אנו עכשו ומצפים בחרדת קדש לבוא הימים הנוראים. החזן יתחיל במהרה באמירת פיוטים וסליחות המעוררים אותנו לחפש דרכינו, עוד מעט ומפי כל אחד תשתפך התפלה: ״הנשמה לך והגוף פעלך – חוסה על עמלך; הנשמה לך והגוף שלך – ד׳ עשה למען שמך״. אבל נחפשה דברינו ונחקרה, האמת בפינו ש״הגוף שלך״? היכל נוכל ליחס את גופינו המזוהמים שלא טבלו במי המקוה אל ד׳? ״כטומאת נדה היתה לפני״ צווה הנביא, מה נדה זו, שגדולה טומאתה שהיא אב הטומאה – מכל מקום תפסו בה קדושין-הוא יהא-בהויתה יהא – וענין הקדש חל עליה – אף אנו, כנסת ישראל, צריכים היינו, למרות גופינו הטמאים טומאות חמורות וקלות, להתיחס אל הקב״ה, יען כי ״הנשמה לך״ וקדושה אלקית מסתתרת בגופינו שאינה פוקעת מהם ומתנוצצת בקרבנו לעתים. אבל גדולה מעלתה של נדה עלינו, שרצונה ותשוקתה לטהר את עצמה תמיד ואין טומאתה אלא זמנית ולזאת לא נפקו הימנה קדושי הבעל וגופה בקדושיה עומד. אבל אנו, שכמה וכמה שנים לא עלתה לנו לחשוב מחשבת טהרה, שגופינו לא טבלו במקוה כשרה ובנינו אינם בקיאים בטומאה וטהרה ובנותינו אפשר לקרא להן ״בנות ישראל (לא כותים) נדות מעריסתן״ – איככה נוכל להעיז ולהגיד: ״הגוף שלך״?  איככה נוכל להעיז ולבקש: ״טהרנו-כמה שכתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם ויטהר אתכם וכו׳״ – בעת שאין אנו מעלים על דעתנו לתקן את עצמינו ולהטהר מן הטומאות הבוקעות ועולות מגופינו, כל שכן לטהר את נשמותינו. הלב דואב למראה ההרס הפורע בישראל. שמדי שנה בשנה נוספים עלינו כמה וכמה ילדים שאמותיהם לא טבלו בנדתם. עון זה הוא בכלל עברות שבין אדם לחברו, שהאם חוטאת לבנה הקטן, שאינו נמצא עדיין ברשותו בקטנותו, שיטהר את עצמו מטומאת נדתה. מקובל בידינו מפי האגדה, כי ״בכ״ה באלול נברא העולם וכו׳״ (פרקי דרבי אלעזר) ולא נברא העולם בזוהמתו זו שאנו רואים היום, אלא בטהרה וזך ולא הספיקו עוד בני אדם לקלקל את הבריאה. גם כל שיח הלזה טרם יצמח והיה אור גדול שולט בעולם. ״ראה שאין העולם כדאי ־ וגנזו לעתיד לבוא״. ובכל שנה ושנה בחדש אלול עומדים אנו לפני שנה חדשה, לפני תחלת הבריאה, לפני ״היום הרת עולם״, שכל היצירה צריכה להוולד מחדש בקדושה ובטהרה, מבלי שתשתרש בה הרעה והטומאה. ולא לחנם מבקשים אנו מהקב״ה שיגן עלינו מפני רוחות הטומאה. לבל נטבע בתהום הזוהמא, שיחדש אותנו כיצורים חדשים בעולם החדש, העומד עדיין בטהרתו, ושנוכל להגיד בפה מלא: ״הנשמה לך והגוף שלך, שהגוף שלך כמו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל.

ו. לתמוך בכסף ליסוד מקואות מודרניות וכשרות

“מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל”. (מסכת יומא). ״עברות, שבין אדם למלים יוהכ״פ מכפר: עברות, שבין אדם לחברו אין יוהכ״פ מכפר״. אבל יש עברות שבין אדם למקום ומכל מקום נקראות הן בין אדם לחברו. למשל: תפלה, שהיא נשמעת בצבור יותר מביחיד. אם יש עשרה מתפללין והקדים אחד ורץ לשוק ונתפרדו על ידי זה המנין או המזומן, לכאורה זוהי עברה בין אדם למקום, אבל לאמתו של דבר חטא הבורח מחבריו עברה, שבין אדם לחברו. אבל גדולה עוד עברה זו, בשעה שהיחיד מכשיל ברשעתו את הכלל ומעכב אותו, שיעמוד ברעתו ובטומאתו. כגון: מקוה, שיש בה מ׳ סאה מכוונות, וטבלו בה שנים או הרבה אגשים בבת אחת המה טהורים, ובזה אחר זה – הראשון טהור וכלם טמאים. צא וראה כמה גדול כח הטהרה, שמטהר את כולם בבת אחת. ואם נמצא רק אחד מהם, שהי׳ כועס על חברו וקפץ בראש – הרי נשארו כולם טמאים בגללו ואינם יכולים עוד להטהר בזה אחר זה. ״ומה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל״ – את כל ישראל כשהם יחד ולא כשעברה שבין אדם לחברו חוצצת ביניהם, שאין הקב״ה מטהר ואין יוה״כ מכפר. יחיד זה היה יכול להטהר ביחד עם הכלל, אבל ברשעתו לא זכר אלא את טובת עצמו ומנע טובה מן הכלל – ועל כנון זה אין לו כפרה. בנגוד לזה דרש רבי עקיבא אמנם ״חייך קודמין לחיי חברך – אבל לא נאמרו הדברים אלא בשעה, שאין יכולת ששניהם ינצלו, שעליו לבחור בין חיי עצמו לבין חיי חברו. אבל האנכיות שבאדם נוטה תמיד אחרי הדברים ״חייך קודמין לחיי חברך״ ומביאה אותו לידי הרגל שיחטא תמיד לחברו אפילו בשעה שיכול להטיב לו. אם יש צורך בכסף לבנין מקוה הצריכה לטהר את כולם בבת אחת אסור לו ליחיד להמנע ולהתחמק מהענין, ואף על פי שלכאורה אין זו אלא עברה שבין אדם למקום – אבל לתוכו של דבר זהו חטא לכלל, עבירה שבין אדם לחברו – ועל זו דרש רבי עקיבא ״שאין יום הכיפורים מרצה״.

(כל המצוה. הרב יחיאל מאיר בלומנפלד)

הרב יחיאל מאיר ב”ר יעקב שמואל בלומנפלד נולד בפולין בתרנ”ג, 1892. נסמך לרבנות ע”י הגאון ר’ שמואל עגל בעמח”ס “שות מהר”ש”. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח לרוסיה, שם שימש ברבנות בערים שונות ובהם נאחיצ’וואן ורוסטוב, והיה מקורב לאדמו”ר מליובאוויץ. את זכרונותיו כתב הרב יחיאל מאיר בלומנפלד בחיבור בשם “מעט מזכרונותי“, שפורסם בתוך ספרו “כל המצוה, ספר על תרי”ג מצות ובאור להשקפת הרמב”ם בהלכותיו”. וכן כתב את הספר “גאולים” (מאמרים בדבר אופני בנינה של ארץ-ישראל בענינים תורניים ובשאלות הזמן. וורשה תרצ”ה). והסכמה לספר מאמר מרדכי. אחרי המלחמה חזר לוורשה, ושם השתתף בהקמת ישיבת “תומכי תמימים” של חב”ד. הרב בלומנפלד היה מסור בכל לבבו ונפשו לרעיון יישוב א”י והחזיק בדעה שיהודי פולין צריכים לעלות ברבבותיהם לארץ ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי, ובתרפ”ג, 1923, נתמנה לרב בבית המדרש לרבנים “תחכמוני” שנוסד על ידי המזרחי. בא’ בשבט תרח”ץ, נאם בכנס יבנה בשם “כנסת הרבנים המזרחיים”. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, והיה חבר במפעל “עזרת הרבנים” שהוקם ליד הקהילה היהודית שם. עבד ב”שופ” לנעליים, עם הרב פרומר מקוזי’גלוב, והאדמו”ר קלמן קלונימוס שפירא מפיאסצ’נה.  נספה בגטו ורשה ביום הכיפורים תש”ג, 1942. (ע”פ רבנים שנספו בשואה ועוד) הרב יחיאל מאיר פרסם את מאמריו גם בכתבי עת ובהם: המאסף התורני פלפולי עמק הלכה, בקובץ הרבני ירושלים שבעריכתו (חוברת א, חוברת ב-ג), בירחון סיני בעריכת הרב יהודה ליב הכהן פישמן (מיימון), יודישע שטימע (7.7.1939 ,23, עמ’ 3, מאמר “פיקוח נפש”) ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30

לקראת שבת שירה: הרב יהודה אורליאן הי”ד / ערכה של שירה

תמונת הרב יהודה אורליאן הי"ד

הרב יהודה לייב אורליאן (כ”ב באדר א’ תר”ס, 21/2/1900 – סוף תשרי תש”ד, סוף אוקטובר 1943) היה מחנך והוגה דעות, מנהל סמינר בית יעקב בקרקוב ונשיא פועלי אגודת ישראל בפולין.

נולד למשפחת חסידי גור ובילדותו למד בשטיבל של גור ונעשה לחסיד נאמן של ר’ אברהם מרדכי אלתר זצ”ל בעל ״אמרי אמת״. לאחר נישואיו עסק במסחר, אך קבע עתים לתורה והרבה לעסוק בספרי המחשבה של הרמב”ם וספרי מנהיגי יהדות החרדית בגרמניה, הרש”ר הירש והרב ד”ר יצחק ברויאר.

במהרה התפרסם כנואם מעולה בכנסים של “שלומי אמוני ישראל” שהפכה בהמשך לאגודת ישראל. הוא גם פרסם חוברות ומאמרים ביידיש, ה”מצטיינים בהתלהבות דתית-מוסרית” (מתחת לקו, הצופה 4.4.1946), אשר חלקם הופיעו כקונטרסים בהוצאת “נצח”.

היה ממייסדי “פועלי אגודת ישראל” וכיהן כנשיאה הראשון בשנים תרפ”ב-תרצ”ב. (1922-1932) בנוסף שימש זמן מה מנהל בית ספר בית יעקב בוורשה. הוא החליט להקדיש את כל זמנו לחינוך ובית הספר בניהולו שימש מופת לכל רשת “בית יעקב” בפולין. הסמינר חינך וגידל מורות עבור למעלה מ-250 בתי-הספר של תנועה זו בפולין, על 40 אלף התלמידות שבהם. בתרצ”ה (1935) מונה למנהל סמינר “בית יעקב” בקרקוב לאחר פטירת שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר “בית יעקב”. היה עבור תלמידותיו גם מורה דרך לחיים והן התייעצו עמו גם בענייניהן הפרטיים. הוא נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומידות טובות שבאו לידי ביטוי בעזרה לזולת ובמסירות נפשן בגטאות ובמחנות בימי השואה. תלמידותיו שימשו כמורות בכל רחבי פולין והשפעתן החינוכית הייתה גדולה בכל הקהילות שבהן חינכו ולימדו עד השואה.

רי״ל אורליאן, נועץ רבות ברבו האדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ זצ”ל, עד שפעם העיר לו, כי בהיות ובעירו מתגורר האדמו״ר מבויאן, רבי משה’נו (הרב משה פרידמן), ומן הראוי כי ילך להתיישב עמו, ומאז היה יוצא-ונכנס אצל הרבי מבויאן ומביא בפניו את בעיותיו. לא פעם היה הרב אורליאן מביע את התפעלותו מן ההבנה של רבי משה’ניו והתפיסה המבריקה שלו והעצות המועילות שנתן לו לחינוך הבנות.  בו בזמן נוצר גם קשר הדוק בין רבנו לרבי יוסף ביגון הי״ד, מטובי ישיבת מיר, דמות מוסרית ואצילה, אשר שימש כאחד מגדולי המחנכים של ״בית יעקב״ בקראקא. הרב אורליאן התייחס אליו וישב לפניו כמו תלמיד לפני רבו, אף כי היה הרב אורליאן קשיש ממנו בשנים, ואף בעל עמדה ציבורית וחינוכית רבת ערך.

בפרוץ המלחמה היו שערי בית הספר נעולים בגלל חופשת הקיץ, והם לא נפתחו יותר. הרב אורליאן אבד את פרנסתו ואז נחלץ לעזרתו הרבי מבויאן, והקים קרן מיוחדת שסייעה לרב אורליאן להמשיך בפעילותו החינוכית. הוא המשיך ללמד תנ”ך ושאר מקצועות היהדות בסיוע הקרן ובסיוע הרב יוסף ביגון, וחידש את הקשר עם מורות “בית יעקב” בכל רחבי פולין. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר ואף שלח להן שיעורים בכתב שסייעו להן בעבודתן.

בטבת ת”ש (ינואר 1940) בעת החיפושים, ניתפס בביתו ברח’ ונסקה הרב אורליאן והוכה מכות קשות בידי הגרמנים תוך כדי חיפוש בביתו. בעקבות זאת החליט לברוח מקרקוב ועזב לוורשה כשרוב משפחתו עברה לעיירה ונגרוב במחוז לובלין.

במאמרו של ל. פיינגולד “מגיא ההריגה, מגילת השמד בגיטות ובמחנות המוות” נכתב שאגודת ישראל פתחה את חדרי “יסודי התורה” בגיטו וורשה, בהם למדו אלפיים תלמידים. החדרים היו מנוהלים בידי אלכסנדר זושא פרידמאן, יהודה-לייב אורליאן, הרב איידלברג, אליעזר-גרשון פרידזון ואברהם-מרדכי רוגובי. הם ניהלו אף את בתי-ספר “בית-יעקב”. כלפי חוץ עסקו הבנות באריזת חבילות המזון של הג’וינט. יהודה-לייב אורליאן היה מרצה בכל יום ויום בפני מבוגרים הרצאות על נושאים שונים. הדבר היה מסוכן, שכן בעד הרצאות פומביות היו כולאים במחנות-ריכוז נאציים. (פורסם בעיתון הצופה, 24.02.1946). הרב אורליאן ארגן עם חבריו חמישה בתי ספר של “בית יעקב” כשהוא מפקח עליהם ומשמש כמנהל של שניים. כן ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. הוא ענה לשאלות אמוניות ושאלות אחרות בענייני השעה שהופנו אליו על ידיהן, והיה בשבילן המעודד, היועץ והתומך.

בקיץ תש”ב (1942) התקיים כנס חירום של רבנים בגטו ורשה בביתו של הרב שמשון שטוקהמר בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו בנוסף אליו ולרב שטוקהמר, גם הרב מנחם זמבה הרב שמחה טרייסטמן ועוד. (וראה ל. פיינגולד, סוכות תש”ג אצל הרב מנחם זמבה ז”ל, הצופה 09.10.1946).

גם בתקופה הקשה הזו למד תורה ודברי חסידות בנוסף לתרומתו לכלל. הוא המשיך למסור שעורים, ולא פסק מלעסוק בתורה ובתפילה. וכן המשיך לדבוק ברבי מגור, האמרי אמת שהעיד עליו: “יהודה לייב עולה ב’מדרגות’ מיום ליום”, והיה מקורב מאוד גם לרבי מבויאן-קראקא, ובגטו ורשה היה קשור גם לרב זמבה. בגטו התגורר בחדר יחד עם הגאון מקולוביל, רבי אריה לייב לנדאו הי”ד.

עם התחלת האקציות, בחצי הראשון של חודש אב תש”ג (החצי השני של חודש יולי 1943) החלו הנאצים בגירוש יהודי וורשה להשמדה. לדירותיהם נכנסו יהודים שזלזלו בספרי הקודש, ואף זרקו ושרפו חלק מהם. יצחק גוטרמן, מאנשי הג’וינט, הזדעזע ממעשים אלו וביוזמתו ארגן היודנראט “חוליית אוספי הספרים”  שהורכבה מאנשי רוח שאספו את הספרים הזרוקים. בראשם עמד פרופ’ מאיר בלבן. גם הרב אורליאן השתתף באיסוף הספרים.

עובדת היותו פקיד הארכיון של הקהילה עזרה לו להיות מאלו שבינתיים ניצלו מהשמדה, כשרעייתו וחמישה מששת ילדיו נרצחו בונגרוב. בת אחת הייתה אתו בוורשה.

בשמחת תורה תש”ג (3 באוקטובר 1942) התאספו מעט היהודים שנותרו בגטו ורשה לתפילות החג בביתו של הרב זמבה, כשהרב אורליאן בין המתפללים. בריקודים עם ספרי התורה הבחין הרב אורליאן בילד בן 12. הרב אורליאן התרגש מאוד לראות את הילד, כיוון שאז היה נדיר לראות ילדים בגטו, והוא קפץ וחיבק את הילד יחד עם ספר התורה שבזרועו, תפס בידי הילד לריקוד עם ספר התורה שבידו וקרא: “יהודי צעיר עם התורה הקדושה!”

באדר א’ תש”ג (פברואר 1943) שלחה בעבורו תלמידה שלו לשעבר, שהתגוררה בשווייץ, אשרת הגירה של פרגוואי, בניסיון להצילו. בד’ בסיוון תש”ג (7 ביוני 1943), אכן נשלח, יחד עם יהודים נוספים, כנתין חוץ לברגן בלזן. המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה. גם במחנה זה המשיך ללמוד וללמד תנ”ך ויהדות, והביע חרטה על כך שלא פעל מספיק לעלייה לארץ ישראל. במשך זמן מה הייתה תקווה שהוא יינצל כנתין פראגוואי עם כל בעלי האשרות הנוספים, אך פרגוואי הודיעה כי היא אינה מכירה בבעלי הדרכונים כנתינים שלה. כתוצאה מכך נשלחו בעלי הדרכונים הזרים, ובכללם הרב אורליאן, בשמחת תורה תש”ד (21 באוקטובר 1943) למחנה ברגנוי, לאחר שהגרמנים הונו אותם בספרם להם כי הם יוצאים לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. ומאז נעלמו עקבותיו. ויש אומרים שבמקום להישלח לברנוי, נשלחו לאושוויץ-ביקרנאו.

שמו של הרב אורליאן ייזכר כמחנך דגול אשר נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומדות טובות, מדות אשר באו לידי ביטוי מוחשי בעזרה ההדדית ובמסירות הנפש שלהן בגיטאות ובמחנות.

(מקורות: אתר זכור ועוד)

חלק מכתביו:

בעיות החינוך זרמים ושיטות,  ספרים תורניים בע”מ, 1984 (הופיע גם בסדרה כתבי רבי יהודה לייב אורליאן הי”ד, מורשת ספרים, תש”ך)

דעת או השכלה, מתוך “מרבה ספרים מרבה חכמה”, מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע”א

שירה חרדית, מתוך “מרבה ספרים מרבה חכמה”, מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע”א

“לשבעים ולרעבים , ירושלים – תל-אביב : נצח יד

“גן העדן האבוד, “דער פארש וואונדענער גן עדן”

על סדר ומשטר

במותה ציותה לנו את החיים, אם הדרך, מכון בית יעקב למורות,תשס”ה

זמנה ומיקומה של שיטת רש”ר הירש, מבוא לספר במעגלי השנה, כתבי הרש”ר הירש

החינוך היהודי ויסודותיו בעבר ובהווה, מבוא לספר יסודות החינוך, כתבי הרש”ר הירש

מה זה מוסר, מרכז בית יעקב בארץ ישראל; מכון בית יעקב למורות (ירושלים);תשכ”ח

 

לקריאה נוספת

הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף קדושי ת”ש-תש”ה א’, ניו יורק תשט”ז (1957)

הלל זיידמן, אישים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש”ל (1970)

אסתר פרבשטיין, בסתר רעם : הלכה, הגות, ומנהיגות בימי השואה (ע”פ מפתח שמות), מוסד הרב קוק, ירושלים תשס”ח (2008 – מהדורה שנייה)

על שירה חרדית

הרב יהודה לייב אוריאן, פורסם ב”מרבה ספרים מרבה חכמה”, הוצאת בית יעקב, עמ’ קפד

ערכה של שירה

כל נשמה שפוכה לפרקים באור ועטופה לפעמים בצללים. קטן הגוף מלהכיל את השפע הפתאומי. בין השמחה ובין הצער, ששפעת האור ופקעת הצללים מולידים באדם, מוכרחים לפעמים לעבור את גדות המסגרת הגופנית. צר, מאוד צר בעשה אז בתדרי לב. רוצים לפתוח את כל השערים, לפרוץ את כל המחיצות, ולפנות את הדרך בפני המעינות של הרגשת הלב. האדם אסור באזיקים והוא פורץ לחופש, ולגאולה.

במיצר זה, יכולה מלה אחת לשחרר את האדם. אם מוצאים את הבטוי ההולם לרגש הגדוש וללב המלא על גדותיו אזי מרגישים כבר הקלה ושחרור. המלה, הבטוי, הוא בנידון זה המלאך הגואל היחידי, ואם לא מצאת את הצורה לבטא בה את הויתך הפנימית, אינך עדיין אבוד. איבר יחידי ברגשותיך, ישנם עוד אנשים שזורחת להם שמשך וכואב להם כאבך, בין אלה תחפש את האמן. שיודע לתת שם לרגשותיך. השם והבטוי, בודאי שישמשו הרווחה לצערכם המשותף.

אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי.

כלל אחד ישנו בשירה. במקור השירה, בנשמה, צריך שיהיה דבר משותף ביני ובין המשורר. אנחנו חייבים להיות נילושים מאותו החומר.  שמחתו וצערו חייבים להיות גם שלי. אני יכול להבין רק שיר כזה, שבעצמי הייתי צריך לשוררו. בינינו מפריד רק הכשרון הטכני למצוא את הבטוי, את המלה.

אין זה בכן פלא, שלנו היהודים, ובפרט ליהודים המאמינים, כה זר ומוזר השיר של גויים או של יהודים מתנכרים. אנו יכולים להתפעל מן הצורה, מן השפה, לשמוח על הסגנון אבל בכל אופן לא להזדעזע עד עומק הנפש,  בשום אופן לא להשליך את חיינו באש ובדם למען החזון המובע. אנו רק מסופחים להם ולא מרותקים ומחוברים. אנו בעצמנו לא היינו יכולים לשיר כך. במעין שירתנו אין דמעה שכזו. ושיר כזה מוכרח שישאר בשבילנו בלתי מובן. .

שירת הגויים

אם אתה תתבונן היטב לשירת האמן, הגאוני ביותר בין הגויים, אתה מרגיש סוף כל סוף איזה ריח בלתי נעים של תאוות בשרים. הוא שמח בטבע ככלב עם עצם. הוא אין לו כל קשר לעולמות העליונים, לאצילות של הבריאה, לנשמת העולם, לאין סוף, ממילא מאבד הוא גם את אחיזתו הקצוצה בחומר שבטבע. אין זה אלא רגע לפני מוות. ושירתו אינה אלא גניחתו של גוסס, ובשום אופן לא חבלי לידה של יצירה והתחדשות. אבל אחרת היתה צריכה להיות אצל המשורר המאמין, אם ישנו עוד כזה בתוכנו – דברו היה צריר לנחמנו. בשירו היינו צריכים למצוא את הראי של חויות נשמתנו. בבטוי שלו היה צריך להחשף בשבילנו הסוד העמוק של החיים. כי מה הדוי הנורא שלנו המכאיב לנו כל כך, אם לא הרז של קיומנו האישי, הלאומי והאנושי?

לרגע נדמה לך שכבר עמדת על סוד המשולש הזה, לרגע אתה חושב ששמים וארץ כבר נבקעו לפניך, והמסכה העבה נתפנתה בפניך, וברגע השני כבר פרשו שוב עליך, עננים כבדים ועוטפים את הכל בעשרות הסתרים. ברגע אחד אתה תושב שאתה הטוב והעדין ביותר, וברגע שלאחריו אתה מתבייש להסתכל בפניך עצמך מחמת קטנותך וחולשתך. אתה מתלבט ביסורים נוראים. נקלע משמים לארץ וחזרה. ובתעיה זו אתה מחפש את ידידך, גואלך, את המשורר. מי זה יכול להרגיש זאת יותר מאשר אחיך הנאמן, היהודי הדתי? מתחיל אתה לחפשו בין המשוררים הידועים לך – אבל קשה למוצאו.

היכן המלה היהודית החזקה?

ומנקרת בתוכי שאלה: למה לא נשמע מבני אדם שעומדים לגמרי בתוך תחומנו, את המלה היהודית החזקה, את הנעימה היהודית האמיתית, את המוטיב היהודי הברור?

שיר יהודי חייב לשובב נפש כמעין נובע. שירה יהודית חייבת להיות תשפוכת של דם, מח ודמעות של נשמה סובלת עד תהום. אמנות יהודית חייבת לשקף את הצער של שכינתא בגלותא, את הצער של התרפקות לדעת, לקדושה ועליה. המשורר היהודי הלא חייב להכריח את הקורא, לבכות כשהוא בוכה, לזמר כשהוא מזמר, ולהתפלל כשהוא מתפלל.

אבלי איך יכול משורר דתי להעלות רגשות של תרעומות על היצירה האלקית? איך הוא יכול להשאיר בשירו את הרושם של מתיאש? אצלו הלא צריך שתתנוצץ הבבואה של הנצח, של אין סוף. וכל כמה שלא יהיה מדוכא ורצוץ על האסון הכי נורא, צריך שישמע מדבריו את סוף דבר של אהבת השם, ובטחון בהשם.

בקיצור, שירה חייבת לנבוע ממקור הכי עמוק, מהנשמה האצילית, ואם אין כל תא של העמק הזה ממולא ברגשות יוצרים, לקוב״ה, תורה וישראל, אזי לא תזרום משם שירה יהודית.

יותר מתמיד, חסר לנוער שלנו, התחזקות באמונה, בטחון מוצק, ועקרונות קבועים. האם מקבלים הם את זה מהספרות האירופאית? האם רוכשים הם את זה אולי מהספרים החדשים, הבולעים אותם היום, נגיד אפילו מהטובים שבהם? המכיר את הספרות הזו הלא יודע, שהיא מלאה יאוש, ספקות, פסימיות, ושגעון של איבוד לדעת. כל השירה היהודית של היום מכלה כל רגש יהודי טוב, ומרקיבה את הנימה היהודית הכי עדינה.  למה להביא בזמן שכזה מן הנכר? למה לא יתקרבו המשוררים הצעירים למקור היהודי? למה לא להדבק ביהדות בלי תערובת של נכר?

ינסו את זה. יתחילו לכתוב ברוח יהודי, ושירתם תהיה רק אז לבבית,  קרובה, ושולטת בלב היהודי.

לרפאות הדסה רייזל בת שרל, בתוך שאר חולי ישראל

מספר הצפיות במאמר: 47

נרות חנוכה כעדות שהשכינה שרויה בישראל/ ארץ צבי, הרב אריה צבי פרומר הי”ד

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי”ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

“…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…” (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו’, הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה’, ולשיטתם חיבור ע”י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.ארץ צבי

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה’, וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו”ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ” – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב”ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו”ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב”ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ”ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר”ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת “בית אברהם” בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז’יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ”ד,1924, בא לזאויירצ’ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ”ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי”ד. בחורף תרצ”ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו”ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי”ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי”ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב”שופ” לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ’ 286, ועוד).

מספר הצפיות במאמר: 52

חנוכה / דרשות לכל שבתות השנה והמועדים – הרב יצחק ניסנבוים הי”ד

תמונת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

לחנכה,

 בשוב ישראל מבבל לא רצו שמע מפי הנביא: “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי” וישם לו את הדברים האלה לקו לדרכי חייו החדשים, לא בנה לו מבצרים, לא סדר לו גדודי חיל, לא הגדיל כחו ולא השגיא חילו, אך שם כל מעיניו לחזק רוחו בקרבו, להנחיל תורתו ולהפיצה בין כל שדרות העם ולהשניא את כל קניניו הלאומיים – שפתו ותולדתו. ישראל העלים עין מכל הנעשה סביבו ונפנה את כל מבטו ויחדרו פנימה ויאדיר כחותיו הרוחניים ויעש את תורתו לעצם מעצמיו, לנשמתו בקרבו! סביביו “המו גוים מטו ממלכות” והוא יושב שלֵו בארצו, עובד אדמתו ולומד תורתו. הזרם הכללי הגיע גם אליו, הוא יצא מרשות פרס ויכנס לרשותו של יון, עבר מיד ליד, מממלכת מוקדן למלכות מצרים, אך הזרם הזה כמו נגע רק בנופו ולא בנשמתו של רוב העם, התפתחותו הפנימית עפ״י תורתו ובתורתו לא נפסקה. מי נביא ויודיענו מה היתה תוצאת התפתחות טבעית כזו לו הלכה ונמשכה בדרכה שסללה אז, אך “מה שאירע לאבות אירע לבנים”. יעקב השתמט מלבן ומעשו ונפל בידי בניו, וגם אז לא מידי מלכי מצרים ומוקדן נפתחה הרעה לעמנו, כי אם מאת בניו! רוח יון חדרה אל נאות יעקב ותִשְבְּ לה שבי. נמצאו בני ישראל שהתמכרו אל רוח הוללות ומשובה של היונים ויחלו להלחם את רוח ישראל. זאת הרוח, העושה את אלהיה כבני אדם וגדול כחם של חרשיה לדמות יוצר לצורה, נגשה להשליך נעל על זו הרוח העושה את אנשיה כאלהים וגדול כחם של נביאיה לדמות צורה ליוצרה; אלה שאליליהם נדבקים בם לעשות כל מעשה תבל וזמה כמותם ערכו מלחמה מול אלה הנדבקים באלהיהם לעשות טוב וחסד, להתנהג ברחמים וחנינה כמותו, והמלחמה המוסרית והרוחנית נפוצה.

אך לו היתה המלחמה הזאת רק “מלחמת הרוח”, רוח יון ברוח ישראל, מלחמת הדעות וההשקפות, כי אז לא היתה כל סכנה נשקפת לתכונתו העצמית של עם ישראל. רוח ישראל היתה בודאי יוצאת מן המלחמה הזאת וזר נצחון על ראשה, כשם שנצחה אחרי מאות שנים את זו הרוח של רומא – יון. רוח ישראל באידיאליה הרוממים לא תכנע לעולם תחת החמריות הגסה שרוח יון ורומא מלאה ממנה. היא היתה לוקחת מאהבתה את כלי זינה היפים והטובים והתלבשה בהם, ובזה היתה מגדלת עוד יותר את כחה לא רק להלחם מלחמת מגן, כי אס גם לצאת למלחמת תנופה להכריע את כל העולם תחת השפעתה, אבל ה”מתיונים” האלה בהרגישם כי אין כח ברוחם לעמוד מול הרוח הישראלית החזקה ממנה קראו את האגרוף לעזרתם ויקראו את גדודי יון לבוא לנעוץ חרב בבית המדרש, להכניע ביד חזקה ובחרב שלופה את רוח ישראל הסוגרת את הדרך לפני רוחם. הגדודים באו ונהרי נחלי דם החלו לשטוף בין הרי יהודה, אז הוכרח ישראל לעזוב את תכנית חייו שהתוה לו נביאו ולהשתמש גם הוא בחיל ובכח -למען הגן על רוחו, על תורתו השרופה ועל מקדשו שנטמא. אז כתתו בני ישראל את אתיהם לחרבות ואת מזמרותיהם לחניתות, עובדי אדמה היו לבעלי מלחמה, וכהני ד׳, מורי העם, למצביאי צבאות וישיבו מלחמה שערה! בקול קורא: “לד׳ הישועה” התנפל יהודה המכבי וגדודיו הקטנים על חיל יון הרב והעצום, וילך מחיל אל חיל עד נראה אל אלהים בציון, עדי עמדו רגליו בשערי ירושלים. הנה הוא עובר, הגבור היהודי, על פגרי החללים השטוחים לרבבות ברחובות העיר ובחצרות  המקדש, להוציא את הצלם מהיכל, להרוס המזבח המגואל בדם חזיר ולטהר את בית ד’. הנה הוא צועד ברוב כחו וקול העם נשמע ברעו, קול תרועת שמחה נשמע מכל עברים! אך מדוע זה ענן כבד רובץ על פני הגבור הנערץ הזה שהשיג מטרתו? לא קול ענות גבורה שומעת אזנו, לא קול התרועה של העם חודר ללבו, קול אחר קורא לו מעמקי לבבו, הוא קול הנביא הקורא לגבור ישראל הראשון, לדוד בן ישי: ״דם לרב שפכת – לא תבנה בית לשמי”. ספק נורא אוכל כעש את לבבו: האם טוב עשה לשפוך דם רב, לצעוד אל מקדש ד׳, אשר קול ברזל לא נשמע בהבנותו, על פגרי בני אדם? האם יכול הוא לשמוח על נצחונו אם נצחון זה עלה בחיי רבבות אנשים שנפלו מתים על שדה קטל ובחיי רבבות משפחות שנשארו אמללות לכל ימי חייהן? האם יכול הוא לקבוע את ימי הנצחון לימי חג לעמו? הוי, ספקות נוראים מאד!

 אבל הנה טהרו המקדש, בנו מזבח חדש, טהור, צריכים להדליק את המנורה – ואיננה! מצאו שבעה שפודים, תקנו מנורה פשוטה – ואין שמן! מצאו רק פך אחד ובו שמן די רק לנר אחד וללילה אחד. עמדו וחלקו את השמן, לכל שבעת הנרות והדליקום. אין זהר מזהיר להרהיב את העינים, אבל השלהבת מחממת את הלב ושופכת רוח שמחה בקרבו, סוף סוף החל נר ישראל לדלוק. שמח הלב, שמח ורועד ונוגה, עוד מעט ואפס השמן בנר וכבתה השלהבת וחשך ישוף את מקדש ישראל, עוד מעט ואפסו הכחות האחרונים של מתי מספר הגבורים, וגבר האויב ונר ישראל יכבה ועוד הפעם ימי חשך יבאו לישראל, חשך ואבדון לאומה המפרפרת בין החיים והמות! רועד, רועד הלב וענן תוגה הולך ופורש מעל פני ראש הגבורים, הכפוף תחת סבל הספקות המוצצים לשד חיתו, ומתפשט על פני כל הגבורים המטהרים את המקדש והמדליקים את נר ישראל. עוד רגע, עוד רגע ויתם השמן, עוד רגע, עוד רגע ויתר הלב ממקומו! אבל מה זאת? כבר עבר חצות ליל והנרות עודם דולקים, שעה אחרי שעה עוברת, השלהבת בהירה ומזהירה והנרות מלאים שמן! הקול הולך ומתפשט בכל העיר, ההמון הולך וגדל, כלם עומדים משתוממים למחזה הנסי הזה, הלב פועם, פועם, הוא מתמלא תקוה! נר ישראל לא יכבה עוד, האויב לא יגבר, עד שיתם שמן זה יובא שמן חדש, גבורים חדשים יקומו לישראל והוא יושע מכל צרותיו! אז החלה השמחה האמתית, אז הבינו הגבורים כי טוב עשו במלחמתם, מן השמים הסכימו על ידם כי אמנם באה העת להגן על הרוח דוקא בחיל ובכיח, לכל עת, ועת לכל חפץ תחת השמים! נס פך השמן היה להם לאות מן השמים, כי ״מלחמת מצוה״ נלחמו את היונים, ולשנה הבאה קבעו את הימים האלה לימי שמחה בהלל והודאה. לא את ״ימי הנצחון״ על אויביהם קבעו  לחג, כנהוג בכל העמים, הימים האלה גם אינם נודעים לנו מתי היו, כי אם את “ימי ההכרה״, כי “החיל והכח״ שהמכבים הראו היו ב״רוחי״, ברוח ד׳ צבאות! את הרעיון הזה חפצו חכמינו ז״ל להבליט ושאלו: “מאי חנכה”? וענו: “כשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקי ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמוגה ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”. (שבת כ”א:) גם חז״ל ידעו היטב את כל גבורות החשמונאים ואת נצחונותיהם הגדולים על גדודי יון העצומים. אבל אם את ימי הנצחונות האלה אנחנו  חוגגים, “מאי חנכּה”? מדוע קבעו את החג ביום כ”ה כסלו ולא בימים שבהם היו הנצחונות? על זה באה תשובתם בדבר “פך השמן” וקבעו לחג האורים את הימים שבהם הכירו הכל, כי המלחמה הזאת היתה מלחמת ד׳ והנצחון – נצחון הרוח, נצחון היהדות! על מלחמה זו, שנלחמו בני לוי, שעזבו את תעודתם הנשגבה להורות משפט ליעקב וללמד תורה לישראל ויצאו לירות חצים בלב היונים וללמד בני ישראל קשת, התפלל משה רבנו לפני מותו: “ברך ד׳ חילו ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון״ (בראשית רבה פ׳ צ״ט). יהודה המכבי יצא להציל התורה מאבדון והאומה מכליון, ונצחונותיו אלה הם נצחונות נצחיים, את חפש העם והארץ אמנם אבדנו תיכף בנפול הגבור הזה חלל על שדה המלחמה (לדעת חוקרים אחדים נקבר מתחת הר נבו, מקום קבורת משה רבנו.) באשמת ראשי העם שהסתפקו בחפש הדת, בלי הבין כי בלעדי חפש העם והארץ אין גם חפש הדת, אבל ע״י מלחמותיו וגבורותיו עלה אח״כ בירי אחיו להשיג ולבצר ולהגדיל את החפש המדיני של עמנו ע״י דיפלומטיא, שסמכה עצמה על הכח הגדול שהעם הראה בעת המלחמה. ואם סוף סוף באו הרומאים, שמשפחת החשמונאים הביאתם לארצנו, וגזלו ממנו את חפשנו וארצנו עד היום הזה, אבל אומתנו שנשארה בחיים ותורתנו אִתה היא רק הודות לנצחונות יהודה המכבי, שעל יידם היה עמנו במשך כמאתים שנה אדון לעצמו, ובתקופה זו קמו לנו אבות התורה, התנאים הראשונים. וכשם שנצחונות אלה הם נצחונות נצחים, כן “ימי החנכּה” הם “ימים טובים״ נצחים לנו. “בטלה מגילת תענית, חנכּה לא בטלה” (ראש השנה י״ט:) – אף כי אין אנו קוראים במגילתה, היא לא בטלה עד עתה ולא תבטל לעולם. “הקרבנות כל זמן שבית המקדש קים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו״, נרות חנכּה לעולם יאירו. (במדבר רבה פ׳ ט״ו ורמב״ן על התורה   פ׳ בהעלותך.)

מלחמת אנטיוכס אפיפנוס בישראל היתה המלחמה הראשונה בתולדות עם ישראל בתור עם בעל תורה מיוחדת. כל המלחמות שנלחמו הגוים עם ישראל מימות השופטים ועד נבוכדנצר מלך בבל היו רק בעם בעל ארץ מיוחדת, הם חפצו רק לקחת את ארצו מידו ודבר לא היה להם את תורתו, ולו ישבו בארץ ההיא החתי והגרגשי היו נלחמים גם אתם. לא כן מלך יון. לו הזניחו בני ישראל את תורתם, כי אז לא נגע בהם ובארצם. אז החלה המלחמה נגד דת ישראל והיא הולכת ונמשכת עד היום הזה ואוחזת גם עתה באלה האמצעים שאחז בהם אויב דתנו הראשון. הוא היה הראשון להעליל עלילות שוא על דתנו, ועלילותיו עדיין מתהלכות בקרב העמים בצורות שונות. הוא הוציא דבה, כי מצא במקדש ישראל יוני אחד שהיהודים פטמוהו להקריבו על מזבח אלהיהם; ומני אז מאמינים רבים, כי ליהודים דרוש דם אדם לצרכי עבודת דתם! ־הוא העליל, כי מצא ב״קדש הקדשים” שלנו “ראש חמור”, שלו אנו עובדים ולפניו אנחנו כורעים; ומני אז מעלילים עלינו כל “ראשי חמורים״, כי “עם החמר״ אנחנו ושרש נשמתנו היא המטבע! בעלילות אלה טמאו היונים באמת את כל השמנים שבהיכל, את כל קניני רוחנו, ומי-יודע אם לא נמצאו אז רבים גם בקרב היהודים ה״מתיונים״ שהאמינו לדברי “פטרונם”, ש״הכהן הגדול” וה״בוגד הנורא״ מינילאוס, אולי, גם אִשֵר את הדבר הזה ואולי גם החביא באמת יוני פטום בבית המקדש והעמיד “ראש חמור”בקדש הקדשים! אז באה מלחמת החשמונאים וטהרה את בית מקדשנו מהעלילות וטהרה את עמנו מחלאת האמונה בעלילות האלה.

 לפחות ידע ישראל את תומתו ובור דתו וירוק בבוז בפני המעלילים! התשובה היותר חזקה על עלילת החמריות הגסה של עמנו ענו אז “חנה ושבעת בניה”. הנה הילד הקטן לא חפץ להשתחוות לפסל, לא חפץ לעבור על תורת אלהיו גם למראה עין, אף כי “טבעת זהב” מונחת לרגלו. הקיסר (אנטיוכס לדעת רבים) מבקש ממנו: “אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה כי היכיא דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא”, והאפרוח הקטן הזה עונה בגאון: ״חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב״ה על אחת כמה וכמה (גטין נ״ז:), והוא הוצא להורג. זו היא החמריות של עם ישראל!

מלחמת החשמונאים – היתה לא רק נצחון כלפי חוץ, כי אם עוד יותר נצחון כלפי פנים, היא השיבה לנו את כבודנו בעיני עצמנו, הכרנו על ידה את כחנו הרוחני והמוסרי הגדול וטעמנו את פרי עבודתנו, שעבדנו מיום שובנו מבבל לחזק את רוחנו, והכרנו לדעת את ערכו של הכח הרוחני גם בעם שהעיקר, כמדומה, הכח הגופני; ולכן קבל עליו עמנו לחוג את החג הזה ברצון עצמו, והוא נשמר בתוכנו עד עתה, ועתה בעת ההתעוררות הלאומית, התעוררות ההכרה העצמית, החלו לחוג את החג הזה בהמון רב וברוב פאר והדר. ואמנם יש לנו על מה לשמוח ומה לזכור בימים אלה!

———-

הרב יצחק ניסנבוים, תרכ”ט (1869) – תש”ג (1943), רב ודרשן, האישיות המרכזית בתנועת המזרחי בפולין ומשנת תרצ”ז נשיא התנועה.

נולד בתשרי תרכ”ט, 1868 בבוברויסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבת וולוז’ין. שם הצטרף לאגודה הציונית החשאית “נצח ישראל”. התיידד עם הרב שמואל מוהליבר, ובהשפעתו נעשה המזכיר הראשון של תנועת המזרחי שנוסדה באלול תרנ”ג, 1892, בוועידת דרוסגֶניק. השתתף באסיפת הייסוד של המזרחי בשנת תרס”ב. בתרס”ה, 1905, ביקר בארץ ישראל. השתתף בקונגרסים הציוניים ועשה הרבה למען הקרן הקיימת לישראל. בטבת תרע”ז, 1917, התחיל לערוך את השבועון “המזרחי” של תנועת המזרחי המחודשת בפולין. היה בין היוזמים להקמת בית המדרש לרבנים “תחכמוני” בוורשה, הקמת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת לישראל ועוד. בקיץ תרצ”ז, 1937, נבחר כנשיא המזרחי בפולין.

ברבות הימים היה אחד ממנהיגיה הרוחניים והפוליטיים של הציונות הדתית. הוא התעמת עם המתנגדים ליישוב ארץ ישראל, עודד לעלות אליה, וקרא בין היתר לשיפור רמת החינוך ולזקיפות קומה לאומית. במחצית שנות השלושים חש במשבר החריף שפקד את האומה, וראה בתקופה רבת הייסורים איתות לעידן חדש המתקרב ובא. מתוך כך הקדיש את עיקר עיונו לדרכי הגאולה.

בעת שנכנס לגטו ורשה היה כבר חולה, אך המשיך להנהיג את ציבור אנשי “המזרחי” בגטו, ונודע בהקשר לאִמרה המיוחסת לו על “קידוש החיים”. הוא קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל אך סירב לעזוב, והמשיך להעניק תמיכה והשראה בתוך הגטו עד הירצחו, כנראה באב תש”ג (1943).

מספריו: “דרוש וחומר לדרוש”, “הגות הלב”, “היהדות הלאומית”. “עלי חלדי”,  “מסורת וחרות”, “היהדות הלאומית: דרושים ונאומים”, “קנייני קדם” ועוד.   פעולותיו זכו להערכה רבה מצד תנועת “הפועל המזרחי”, ו”בארות יצחק”, אחד מקיבוציה, נקרא על שמו.

מקורות:

אתר “רבנים שנספו בשואה”

הספר “משנת תורה ועבודה”

עין לורשה – לזכור ולהזכיר – המרכז ללימודי שואה מכללת ירושלים

וראה גם: שבעים פנים עמ’ 377

מספר הצפיות במאמר: 33

חשיבות ניצול הזמן שלנו בעולם הזה/ מעשה באדמו”ר הזקן מראדזמין, מאת הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי”ד

חשיבות שמירת הזמן

 בסוף הספר תועפות ראם, הובאו מכתבו של הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן אודות האדמו”ר הזקן רבי יעקב אריה מראדזמין זצ”ל, שנכתב בוורשה ביום ד’,  ויגש, ד׳ טבת תרצ”ו.

ושם מובא המעשה הבא
:

זה לפני חמשים שנה בהיותי צעיר לימים והייתי במרחן שצאויניץ עפ״י פקודת הרופאים שם הי׳ אז תלמיד חכם אחד מלובלין. וסיפר לי כי פעם אחת היה בווארשא ושמע כי הגאון הקדוש ר׳ יעקלי מראדזמין הנהו בווארשא ומתאכסן בבית קאפטאל. ואז היה לבית הזה חצר גדול אשר עתה הוא שם רחוב מלאווסקי. וביקשו הרב הקדוש ר״י שילך עמו בצוותא לטייל בהחצר הגדול. אחר שתייתו מים מקרלסבאד. והרופאים צוו לטייל אחר השתיה וכן עשה. בתוך הליכתם עמד הרב הקדוש ר״י ועיניו נשואות השמימה בדביקות גדול. ואמר אליו תדע חביבי אשר נשמות מצדיקים שכבר המה בעולם העליון משתוקקים ומתאוים הלואי ינתן להם רשות לשוב לזה העולם על כל פנים על חצי שעה, שיהיה להם היכולת לעשות עוד איזהו מצות ועבודת השם יתברך, כי שם במתים חפשי נאמר. ורק בעולם הזה יכולים לקנות בכל רגע ורגע איזהו מצוה וזכות. וכמו במשה רבינו עליו השלום שהשתוקק לקיים מצות התליות בארץ ולבוא לארץ ישראל כחז”ל סוטה (דף י״ד) “וכי לאכול מפריה הוא צריך”. וכאשר אנו בעולם הזה אין אנחנו יודעים עד כמה להזהר שלא לאבד כל רגע ורגע בביטול ח”ו. וכאשר סיים דברי קודשו הלך הלאה הטיול בלי שום דבור רק בדביקות כדרכו בקודש. בהאחזו בשרול (ארבעל) של התלמיד חכם הצותא  שלו והמלוה איתו:

 דברי ידידו

 צבי יחזקאל מיכלזאהן

בועד הרבנים דפה

באתר רבנים שנספו בשואה, נכתב על הרב צבי יחזקאל מיכלסון

נולד בתרכ”ג,1863. בתרמ”ה,1885, נתמנה לרב בקרסנוברוד,שבאזור לובלין. בשל הלשנה רדפו אותו שם השלטונות הרוסיים. הוא נאלץ לעזוב את העיר, ובתרנ”ג,1893, נתמנה כרבה של פלונסק, שעל יד ורשה, וכונה “דער פלונסקער”, הפלונסקאי. בתרפ”ב,1922, עבר לוורשה, ושם עסק הרבה בצרכי ציבור. היה בוועד הרבנים של הקהילה היהודית בעיר, ובתפקיד הזה המשיך גם כשהיה בגטו ורשה, אף שבאותה העת היה קרוב לגיל שמונים. היה חבר בתנועת המזרחי. היו לו 43 ספרים מודפסים, מלבד אלה שבכתובים. שני ארגזים של כתבי יד שלו אבדו בשואה, בהם, בין היתר, הספר “אמרי יחזקאל” על התורה, הספר “מאת צבי” ואחרים.היה אחד הרבנים הרשמיים האחרונים בגטו ורשה. נספה בטרבלינקה.

בעזרת ה’ עוד נמשיך ונביא מתורותיו הנפלאות של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 66

קושיית הבית יוסף לחנוכה / האדמו”ר הרביעי מאלכסנדר, רבי יצחק מנחם בן שמואל צבי דנציגר הי”ד

תמונת רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד


כהכנה לימי החנוכה, נביא דברים מתוך הספר  של רבי יצחק מנחם דנציגר הי”ד, “עקידת יצחק”:

על קושיית הבית יוסף (אורח חיים סי’ תרע)  הלא בלילה הראשון לא היה נס כלל, אפשר לומר על פי דברי המדרש תנחומא (ניצבים א) מה היום מאיר ומאפיל כך אני עתיד להאיר לכם מתוך אפילתכם, אימתי בזמן שתהיו באגודה אחת ובעצה אחת וכו’, בנוהג שבעולם אדם אוחז חבילה של קנים מי יכול לשברם, אבל אם נוטל אחת אחת אפילו תינוק טרבלינקהם ע”כ..

והעניין הוא דהנה נודע שכאשר בני ישראל זרע עם סגולתו אוהבים זה לזה באחדות גמור, אז הנם מדובקים בשורש העליון ואין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם. וגם היוונים הארורים ידעו זאת היטב שאי אפשר לנגוע בישראל לרעה  אם יש ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, ולזאת הייתה כל כוונתם להכניס פירוד לבבות בישראל ולעשות פירוד בין הדבקים.

וזה פירוש פרצו חומות מגדלי (זמר “מעוז צור”), כמו החומה שמאחדת את כל יושבי העיר ועל ידי הפירצה בה תפרד האחדות, כמו כן עשו הם תחבולות תלעשות פירוד באחדות ישראל, וזהו שאמרו לישראל “כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל (בראשית רבה ב,יד), כי האחדות מדבקם בשורש העליון, בבחינת ונתנך ה’ אלקיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח,א), ששם אין להקליפות שום שליטה, שהוא למעלה מתפיסת הקליפות, ואין להם שום אחיזה.

והנה בני ישראל נמשלו לשמן (עיין שמות רבה, לו,א), שכמו שהשמן צף למעלה מכל המשקין כך בני ישראל כשמדובקים למעלה בשורש העליון הם בבחינת ונתנך עליון.  וזהו ביאור דברי חז”ל (שבת כא:) ‘וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן ‘, והיינו שבדקו מעין יבוא עזרם שיהיו חוזרים לידבק בשורש העליון ושיהיו בבחינת שמן, ‘ולא מצאו אלא פח אחד של שמן’, שהעצה היעוצה להם היא להיות באהבה ובאחוה ושלום ובריאות, בבחינת ‘פך אחד’, באחדות, ואז יהיו מדובקים בשורש העליון, וכדאיתא (זוהר הקדוש ח”ג עג.) קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד, ויהיו בחינת ‘של שמן’ כמו שמן שצף למעלה מכל המשקין כך יהיו מדובקים בשורש העליון באלקי ישראל (עיין ש”ר שם). ‘ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים’, כי על ידי שזכו לאחדות נעשו כלי מוכשר לקבל ההשפעות והברכות ממעל, כמאמרם ז”ל  (עוקצים ג,יב) לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום: ואם אין שלום אין כלום. נמצא על ידי האחדות שנהיה בלילה הראשון שרתה הברכה על השמן ומזה הדליקו ח’ ימים, ומיושב קושית הבית יוסף ז”ל.


דנציגר, יצחק מנחם מנדל, בן שמואל צבי.האדמו

האדמו”ר מאלכסנדר,  שבאזור לודז’. נולד בתר”ם,1880. בתחילת מלחמת העולם השניה דחה את האפשרות לעזוב את פולין. הוא הוגלה מעירו, ואחרי נדודים רבים בא עם בני משפחתו ללודז’. שם ניסה להסתתר, אך “פולקסדויטשה” (פולני שהצהיר על השתייכותו לאומה הגרמנית. רבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים) מעירו סיפר לגרמנים שהאדמו”ר נמצא בלודז’. בחורף 1939-1940, הצליחו היהודים להעביר אותו לוורשה בעזרתם של שני אנשי גסטפו שקיבלו בתמורה סכום כסף גבוה מאוד. שם הועסק ב”שופ” לנעליים, שאותו ניהל אברהם הנדל ובו הועסקו רבנים ואדמו”רים נוספים. נספה בטרבלינקה. בקיץ ת”ש,1940, הוא ניהל בוורשה בסתר “טיש”, שבין המשתתפים בו היה גם הרב יהושע משה אהרונסון (שניצל מן השואה). אהרונסון אומר שבאותם הימים אמר הרב דנציגר ש”מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת קודש, חייב לתת כתף, לשאת בעול עם כל יהודי ויהודי”. כשלקחו אותו הגרמנים הצטרף אליו בנו ישראל, כי לא רצה להשאיר את אביו לבד. לפי הוברבנד הוא התיישב בקיץ ת”ש,1940, באוטבוצק,שעל יד ורשה, ושם חזר לנהוג כאדמו”ר. הוברבנד כותב שבראשית ינואר 1940 הופיע גליון מיוחד של העיתון הגרמני-אנטישמי “דער שטירמר”, שבו עשו את האדמו”ר מאלכסנדר מושא לתעמולה אנטישמית.

מתוך האתר רבנים שנספו בשואה

מקורות נוספים לקריאה על תולדות האדמו”ר הקדוש מאלכסנדר:

http://ayzilbershlag.blogspot.co.il/2010/10/blog-post_726.html

http://zachor.michlalah.edu/manhigim/manhigim_t.asp?num=29&chug=manhigim&color=144B5B

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%93%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%92%D7%A8

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_28366_20.pdf

הספר רועה נאמן, הוצאת מכון זכר נפתלי, ירושלים תש”ן

מספר הצפיות במאמר: 60

1 2