דרכי קידוש השם / הרב שמעון הוברבנד הי"ד
קידוש השם בשלושה דרכים הוא מתקיים:
- מוסר יהודי נפשו משעמדו להעבירו על דתו.
- מסכן יהודי עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל, מכל שכן נפשות רבות.
- נפל יהודי בקרב בהגנה על יהודים.
וכבר פסק הרמב"ם יהודי שנהרג, ואפילו לא על שום שרצו להעבירו על דתו, ורק על שום שיהודי הוא – נקרא קדוש. והחת"ם סופר מרחיק לכת ולדעתו, כל יהודי שגויים הרגוהו מסיבה כל שהיא, ואפילו רק לשם שוד – הריהו קדוש.
בעבודתנו זו נתעכב רק על דרכי קידוש השם שבסעיף ב', מהטעמים דלקמן: רבבות היהודים שנספו בידי הרשעים על ידי שחיטות, תליות, יריות, שריפות ושאר מיתות משונות – נקראים קדושים, ואפילו לא הכריחום להמיר דתם, בחינת קידוש-השם על דרך "שב ואל תעשה". ואילו אנחנו עומדים לספר כאן מעשים של קידוש-השם על דרך "קום ועשה". זאת ועוד: יצא הקול שבשורה שלימה של ערים ועיירות מסרו "מנהיגים" יהודיים רבים, על פי דרישת הרשעים, רשימות של יהודים שיוצאו לתליה או ליריה ותירוצם אתם שעל ידי כך יצילו את העיר, או את העיירה, כולה. לפיכך ברצוננו למסור עובדות על יהודים שמסרו נפשם, עמדו בניסיון וסירבו למסור רשימות לרשעים או להיות גורמים צרות אחרות לאחיהם היהודים.
יהודים אלה נהגו ע"פ ההלכה כפי שנאמר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קנז, סעיף א): "עכו"ם שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו – לא יתנו להם אחד מהם, אלא אם כן יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני (המקורות: תרומות פרק ח, משנה יב; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה). ויש אומרים דאפילו בכהאי גוונא אין למסרו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי" (בית יוסף בשם רש"י ור"ן).
רוצים אנו למסור שורה של עובדות על יהודים שמסרו נפשם והקריבו את חייהם על מנת להציל בתי כנסת וספרי-תורה שהרשעים שלחו בהם אש.
פראגה
בשבת פרשת לך-לך שלשנת ת"ש – כמה שבועות לאחר שהרשעים נכנסו לווארשא – הסתובבו קצינים אחדים ובראשם גרמני מקומי, מלובש בגדי אזרח על יד בתי הכנסת וה"שטיבלאך", כדי לחטוף יהודים לעבודה.
נכנסו לבית ברחוב ברוקובה 30, שבו גר רבה של פראגה, ר' יעקב זילברשטיין ז"ל. הואיל שהיו חוטפים לעבודה בעיקר מתוך ה"מניינים" – עמד הרב וביטל אף ה"מניין" בביתו והתפלל אצל שכנו. כשנכנסו הגרמנים בשער פגשו את הרב כשהוא יורד מדירתו וטליתו תחת בית שחיו והולך להתפלל בדירת שכנו. עצרו את הרב ואמרו לו שמוליכים אותו לעבודה. כמה נשים מיהרו אל הקצינים והסבירו להם, שאדם זה הוא הרב וביקשו לשחררו. כתשובה לכך החלו מתלוצצים ומתבדחים על חשבון הרב, בייחוד הצטיין בכך הפולני של אתמול וה"פולקסדויטשה" של היום. מהבית ברחוב ברוקובה 30 פנו לבית הכנסת הציוני, הוציאו משם כל המתפללים – לעבודה ברחוב שדליץ, ביניהם נמצא גם הרביזיוניסט אביגדור פרידמן. הוא היה בעל לב יהודי חם, שלא היה נרתע משום דבר כשהיה צורך לעשות טובה ליהודי. אדם ישר היה ואוהב ישראל אמיתי. בכל הדרך לרחוב שדליץ לא פסקו הגרמנים, ובייחוד אותו פולקסדויטשה, להתעלל ברב. ברגע מסויים נחלץ מר אביגדור פרידמן מתוך השורה, ניגש אל הפולקסדויטשה בבקשה שיפסיק להתעלל ברב. משענה לו קשות, אמר לו פרידמן: חכה! חכה! גם עליכם תעבור כוס!
מאותו רגע לא הוליכו אותו לעבודה יחד עם חבורת היהודים. הפולקסדויטשה הוביל אותו לחוד. בלילה כאשר חזרו כולם מן העבודה – והנה, פרידמן איננו. הלכה אשתו ושאלה עליו בכל המשרדים – ולא מצאה אותו. לאחר עשרה ימים קיבלה אשתו הודעה להתייצב במשרד הראשי, ברחוב שרפין 6, שם נמסרו לה בגדי בעלה וחפצים אחרים שלו בצירוף מכתב. במכתבו הוא נפרד מאשתו. הוא מבקש ממנה סליחה אם ציערה אי פעם והוא מוסיף שהוא הולך למות כשתמונתה לחוצה אל לבו, ועליה להסתדר בחיים כפי שנוח לה. עם מסירת המכתב העיר לה הקצין, שבעלה היה אדם פיקח, אמיץ ונאמן וגם לא נרתע מלהעיר הערות חריפות. למחרת הוציאו לה גם את גוויתו המתה של בעלה, שהיתה חבולה כולה. נראה שהתגונן נגד מעניו. בהלווייתו של הקדוש השתתף קהל עצום, הגם שהיה בכך משום סכנת נפשות.
הרב שמעון הוברבנד הי"ד נולד בשנת תרס"ט (1909) בחנצין שבפולין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר עבר לאולקוש, לבית סבו. הוא התחנך אצל סבו, אבי אמו, הרבי מחנצין, רבי שמואל חיים הלוי הורביץ, והוסמך על ידו לרבנות. בנוסף הוא היה תלמידו של בן דודו, הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד. הרב הוברבנד היה תלמיד ישיבת "דעת משה" ופרסם מאמר בכתב עת של הישיבה "הכרם" (חוברת א, כסלו תרצ"א). הוא פרסם חידושי תורה גם בירחונים "אור תורה", "דגלנו", "כרם בית ישראל", "כרם בית שמואל" ו"כרמנו".
לאחר מספר שנים חזר לבית אמו (שבינתיים נישאה מחדש) באוטבוצק, שם החל בפעולתו הציבורית והספרותית. הוא היה המייסד ויו"ר ההסתדרות המקומית "צעירי אמוני ישראל" ושימש ציר לכנס הצעירים הראשון שנערך בשנת 1928.
הוא עבר לפיוטרקוב, שם היה פעיל בשטיבל של חסידי אלכסנדר, העביר שיעורים ודרשות בפני בעלי בתים בשבתות ובחגים בבית המדרש הגדול, כתב מאמרים והרצה בנושאים הקשורים לתולדות ישראל, לדת ולמדע, וייסד את ה"חברה למדע יהודי" ("זעזעלשאפט פאר יידישער וויסענשאפט"). עוד בצעירותו החל לכתוב שירים וסיפורים ביידיש ועברית, ובהמשך פרסם מאמרים בעיתונות היהודית בפולין. כתיבתו כוללת כתיבת ביוגרפיות של תנאים ואמוראים, ביוגרפיות של רופאים יהודיים בפיוטרקוב מימי הביניים ועד ההווה, שורת מאמרים על חיי היהודים בפולין, עיקרי האמונה לאור המדע המודרני, מחקרים על בתי עלמין יהודים עתיקים וחקר מצבות עתיקות, החוקים הסוציאליים היהודיים, המוסר היהודי, קובץ סיפורים מחיי החסידים, ועוד. הוא פרסם ספר בשם "חכמת ישראל", עבודה על מטבעות יהודיות מימי קדם, חיסור על תולדות העיירה וונוולניץ שבמחוז לובלין, חידושי ש"ס, ועוד. בנוסף, הוא ערך מחקר על מקורה של ה"הגדה". חיבוריו משכו את תשומת ליבם של ההיסטוריונים הגדולים, פרופ' מאיר בלבן וד"ר יצחק שיפר. הם הכירו בכישרונו ועודדו אותו להמשיך ולהשקיע את כוחותיו במחקרים היסטוריים רבי חשיבות.
בהיותו בפיוטרקוב נשא לאשה את בתו של ראב"ד פיוטרקוב, הגאון רבי יעקב אריה גלאזר, "רבי יענקלה דיין", מגדולי בעלי ההוראה בפולין.
עם פרוץ המלחמה עזב את פיוטרקוב המופצצת, נדד עם משפחתו בדרכים לישובים הקטנים שבסביבה. הוא התעכב זמנית בעיירה לסילב , שם נהרגו חמיו, אשתו ובנו הפעוט קלמיש בהפצצות המטוסים הגרמנים. הוא חזר לפיוטרקוב והמשיך במחקריו על הכרוניקה "מימי אשכנז". בכ"ז בטבת ת"ש פרץ עם חבריו ל"מועצת הזקנים" של פיוטרקוב לבית מדרש בו רוכזו למעלה מ-300 ספרי התורה של העיר ויועדו לשריפה. הם הצליחו להציל את כל ספרי התורה. לאחר תלאות רבות הצליח להגיע לוורשה בחורף 1940, שם היה פעיל ציבור כמנהל המדור הדתי של החברה היהודית לעזרה הדדית ("ייסא"), ומאוחר יותר נבחר למועצת הרבנים של הגטו. הוא היה גם חבר בהנהלת מפעל התיעוד המחתרתי של ד"ר עמנואל רינגלבלום, "ארכיון עונג שבת", והיה אחד מעמודי התווך של הארכיון. על אף התנאים הקשים הוא התמיד באיסוף מידע ורישום עדויות מפי אנשי הגטו ותיאר את החיים הדתיים בגטו: שמירת השבת והחגים, הקמת מקוואות מחתרתיים, לימוד תורה, שחיטה, ועוד. מחקריו כתובים בסגנון תיאורי מאופק, וחסרות פרשנות וביטויי רגש אישיים. הוא תיאר את השאלות שהעלו יהודי הגטו בפני הרבנים ואסף גם מידע היסטורי מתוך כתבי שאלות ותשובות. מחקריו מהווים מקור היסטורי לתיעוד סבלות היהודים בגטו. ניכר שהוא התכוון להמשיך את המחקר באופן מקיף ומפורט יותר. הרב הוברבנד נשא לאשה את בתו של הרב יענקל'ע זילברשטיין, מגדולי למדני ורשה ורבה של פראגה.
חלק מכתביו הוטמנו במרתף הבית שברחוב נובוליפקי 68, בחיפזון, תוך סכנת נפשות, ביחד עם מסמכי ארכיון נוספים, בארגזי הפח, בראשית אוגוסט 1942, בשעה שהתנהלה "אקציה" בגטו. הכתבים התגלו לאחר המלחמה, אך חלקם ניזוקו על יד מים שחדרו לארגזים. כתבי הרב הוברבנד שהתגלו לאחר המלחמה עם החלק הראשון של "ארכיון עונג שבת", הודפסו ביידיש, תורגמו לעברית ויצאו לאור בספר "קידוש השם" (תל אביב, תשכ"ט). בדצמבר 1950 התגלה החלק השני של "ארכיון עונג שבת", ובו חיבור נוסף מאת הרב הוברבנד על "מקורות לתולדות היהודים בארצות הסלביות, ובפרט בפולין, רוסיא וליטא".
הרב הוברבנד חלה בטיפוס הבהרות. זמן קצר אחרי שהחלים מהמחלה, בקיץ 1942, התחילה אקציה גדולה בגטו שעלתה בחייהם של כשלוש מאות אלף יהודים. הרב הוברבנד ואשתו מצאו מקלט כעובד ב"שאפ" של עובדי המברשות. בה' באלול תש"ב (18.08.1942) נערכה שם סלקציה והרב הוברבנד ואשתו גורשו למחנה המוות טרבלניקה, שם נספו. ביום 19.08.1942 כתב המחנך אברהם לוין ביומנו, "אמש הייתה שחיטה ב'שאפ' של המברשות, נלקחו 1600 בערך. בין אלה הרבה מכירים ואישים רבי-ערך, הרב הוברבאנד ואחרים". כתבי הרב הוברבנד שנשארו בביתו או בבית המלאכה בו עבד לאחרונה, וכן ספרים עם הערותיו, אבדו.
לאחר שנרצח כתב עליו רינגלבלום: "בין הרבנים שנספו יש להקדיש מלים מספר לרב של ווארשא הצעיר הרב שמעון הוברבאנד. הוא היה בעל טבע עדין, שאין רבים דוגמתו בימינו אלה. הוברבאנד היה לא רק בקי בספרות הדתית אלא היו לו הנתונים להיות היסטוריון גדול. סקירותיו על תולדות היהודים בפולין גילו בקיאות רבה בענף מדעי זה. בעת המלחמה ניגש, לפי הוראותי, לעיבוד המקורות ההיסטוריים בשאלות-ותשובות השייכות לפולין. מחומר זה שקיבץ נשתמש רק חלק. הרוב נעלם יחד עם הוברבאנד. הוא פעל כמו כן רבות בשטח העבודה הארכיונית. הוא אסף חומר עשיר על סבלותיה וצרותיה של האוכלוסיה היהודית במלחמה זו. המקורות שלו מצטיינים ביסודיות רבה. הם ישמשו חומר להיסטוריון של תקופתנו. זכויותיו של הרב הוברבאנד לתיעוד החיים היהודיים במלחמה זו רבות מאוד. על ערכם אפשר יהיה לעמוד במלואו רק כאשר יובא החומר לידיעת הציבוריות היהודית בעולם כולו. רק אז אפשר יהיה להיווכח מה תרם הרב הוברבאנד הצנוע".
מספר הצפיות במאמר: 237
הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק נולד בשנת תרל"ב (1872) לאביו הרב יעקב אליעזר הכהן. את תורתו למד מאביו בישיבות הגדולות בפולין. כבר מצעירותו שקד על התורה וחידש חידושים מקוריים ועמוקים, ונודע כעילוי מצוין. הוא נשא לאשה את בתו של הרב פנחס אליהו, רבה של העיירה ראקוב ורב בערים וירשוב ולוטומירסק וחתן האדמו"ר מראדימין. כבר בהיותו בן 19, בשנת תרנ"א (1891), מונה הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק לתפקיד אב"ד לוטימירסק שליד לודז' וניהל בה ישיבה של בחורים מופלגים בתורה. הוא הוציא לאור חלק מכתבי החידושים מאת סבה של אשתו, רבי דוד דוב מייזליש, והדפיסם בספר 'בנין דוד'. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לווארשא וכיהן בה ברבנות הפרבר מונקאטוב. הוא היה עסקן רב פעלים נמרץ לחיזוק הדת, אחד מרבני וורשה וכאחד מראשי רבני פולין, חבר 'מועצת גדולי התורה' ומפקח מטעמה על פעולות מרכז 'אגודת ישראל' בוורשה, שהשפיע רבות על החיים היהודיים הדתיים בפולין בכלל ובוורשה בפרט. הוא ערך את בטאון אגודת הרבנים '
הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.
