עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).


רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.


תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 50