עדיף לקיים באילנות סרק את המנהג לקצוץ ענפים מאילנות ולהעמידם בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות / הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד

הרב אברהם חנוך פרידמאן הי"ד

מה שנוהגין להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות, כדהובא במג"א סימן תצ"ד סעיף קטן ה', נראה לעורר שיהיו נזהרים שלא לקצוץ ענפים מאילן עושה פירות, כי ראיתי מהרבה שנוהגין כן ומדקדקים ענפים מאילן אגוז. ולפי עניות דעתי יש לפקפק על זה. ועיין בהגהות מהרש"ם על ספר חרדים אות נ"ג, אף דאין איסור אלא לקצוץ האילן משורשו, אבל בלא צורך גם בזה איסור לקצוץ ענשים אם לא לצורך, אפילו דליכא צורך גדול. עד כאן. ולעניות דעתי אין צורך כלל לקיים המנהג דווקא בענפים מאילן העושה פירות, אפילו לפי טעם המג"א שם כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם. עד כאן. ולפי זה שפיר עבדו להדר אחר אילנות עושי פירות, ויהא לפי זה צורך קצת וצורך מצוה. וגם שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אבל לעניות דעתי שטוב אפילו הכי לקיים המנהג גם לפי טעם המג"א הנ"ל בענפים מאילני סרק. ואדרבא, על ידי זה לעורר יותר ביום מתן תורה ולהתפלל עליהם שיעשו פירות, כדכתיב ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש"י ז"ל, הן אילני סרק. ולכאורה, האיך שייך לאמר על אילן סרק, פריו, דהיינו פירות שלו, הא אין לאילן סרק פירות. אבל מובן לפי המקובל בידינו שקודם החטא היו מוציאין פירות כל האילנות, אפילו אילן שהן עתה אילני סרק. ומהאי טעמא שייך גם כן איסור הרכבה בעץ סרק על אילן מאכל. עיין יו"ד סימן רצ"ה, פתחי תשובה סעיף קטן ב', דאולי היו מוציאין מין אחר והוי כלאים עם כל המינים. ממילא לפי זה, מתחילת הבריאה היה בכח עץ הסרק גם כן פירות, רק משנתקללה האדמה על ידי החטא, אין בכח הצמיחה להוציא הפירות שבכח האילן. אבל אם בחקותי תלכו, שיהיו עמלים בתורה, נזכה ועץ השדה ייתן פריו ועתידין לעשות פירות שבכחם, והיה פריו. והבין.

ויש לומר לפי הנ"ל מה שהובא בתשובת חתם סופר סימן ק"ב חלק יו"ד ק"ב בשם מורו חמיו, דרמב"ם לטעמיה דסבירא ליה סוף פרק י' מכלאים כל ספיקא דאורייתא לקולא, ואם כן מאי טעמא החמיר קרא דבעי אשר תדע, הא בכל האיסור ספיקא נמי שרי. עד כאן. ולעניות דעתי לפי הנ"ל אתי שפיר דלפי הנ"ל בכל אילנות אתחזק איסורא מתחילת היצירה שהם מתחילת היצירה עץ עושי פרי ממילא שפיר צריך, כדי להוציא מהחזקה, אשר תדע כי לא אמרינין ספיקא דאורייתא להקל. ודו"ק. ממילא שפיר יש לקיים המנהג בענפי אילן סרק שלא להכניס את עצמו בהאיסור קציצה בענפים מאילן עושי פירות, ואדרבא לפי הנ"ל יתעורר יותר להתפלל ביום מתן התורה שבזכות קבלת התורה יתקיים ועץ השדה יתן פריו במהרה בימינו אמן.

(בית ועד לחכמים, חוברת א, עמוד ה)


הרב הגאון אברהם חנוך פרידמאן הי"ד, היה דיין ומו"ץ בק"ק סטמאר.
הוא נולד בשנת תר"ל, לאביו הרב צבי יהודה פרידמן מטאפולטשאן, ולאמו מרת רעכעלע, בתו של הגאון החתם סופר זצ"ל. בגיל שבע התייתם מאביו ומאמו, ואומץ על ידי דודו, אחי אמו, הרב יוסף יוזפא. לאחר פטירת דודו, אימצו רבי יהודה גרינוולד. בגיל צעיר החל את לימודיו בישיבת מטרסדורף, אחר כך היה תלמיד ה"שבט סופר" ומתלמידיו המובהקים של אביו המאמץ, הרב יהודה גרינוואלד, אב"ד סטמאר. לימים נשא לאשה את מרת חייטשע, בת הרב יוסף צבי גרינוולד, אחיו של רבו. לאחר חתונתו עבר עם רבו מבוניהד לשוראני ומשם לסטמאר. משנת תרנ"ט היה לדומ"ץ בסטמאר, וכיהן כאחד ממנהלי ישיבתו של חותנו. נודע כחריף ובקי מאד, גדול בתורה וביראת שמים, נואם בחסד עליון, בעל כישרונות ומורה הוראה מובהק. הוציא לאור כמה ספרי סבו החתם־סופר, והכין לדפוס את רוב ספרי רבי יהודה גרינוולד. היה רב ומגיד שיעור בבית המדרש של "מחזיקי תמונת חותמת הרב אברהם חנוך פרידמן הי"דתורה", לימד שם כמה שיעורים ביום, ודרש בענייני היום מדי שבת בשבתו ובלילי שבתות, עד שהיו כל שומעיו יהודים יראים ושלמים, כשרים ויודעי ספר. הרב ורוב ילדיו נספו בשואה. 

הוא נשלח מגטו סטמאר למחנה ההשמדה אושוויץ, ועלה שם על המוקד עקה"ש בי"ב בסיון תש"ד, יחד עם רבים מבני קהילתו. 

הרב אברהם חנוך הי"ד נמנה בין החותמים על תעודת בית דין צדק דקהל יראים סאטמאר, המופיע בהסכמות חבת ירושלים ח"א. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר עוללות יהודה ומספר מכתבים ממנו הודפסו ב"זכרון למשה". מהוראותיו הובאו ב"מרא דשמעתתא – עטרת יהושע", בפני הנשר שנה ב, ובספרים נוספים.

 

מקורות: שאול בחיר ה', דברי ימי קאשוי, עמ' טו, קהילות הונגריה, ספר יזכור לקהילת סטמאר, ועוד. 

לעילוי נשמת חללי משפחת פרידמן הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 23

דברי ר' הלל וורטהיימר הי"ד בחנוכת המקוה בשבת קודש נחמו שנת ת"ש

לחנוכת המקווה בשנת ת"ש

אחר קריאת התורה כיבדוני ראשי הקהל לשאת דברים לרגל חנוכת המקוה. והנני רושם את שאמרתי.

בספרי הקודש איתא שכאשר נעשה לאדם נס, דהיינו דבר אשר על פי השכל האנושי לא היה קורה כדבר הזה ורק וכך באופן של חוץ לדרך הטבע נעשה לו הדבר, אזי צריך לגלותו ולפרסמו.

מורי ורבותי!

ענין שלפנינו המקוה שנבנתה בעזר שמו יתברך וברוב חסדיו הגדולים בשנה זו, שנת ת"ש, שלדאבוננו תש כעת כוחם של ישראל בכל העניינים, הרי זה בוודאי בחינת נס שהוא חוץ לדרך הטבע, באשר הקהל, רובו ככולו, לא האמין שנזכה לגמור הבניין. ועל אף כל זאת עזר לנו ה' יתברך לגמרו ולחנכו, הרי זה ממש נס גדול חוץ לדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה מחוייבים אנו להודות לד' בתוך רבים, ולהודיע לכל פעולת גודל האמונה והביטחון בחי עולמים, כי לולא ה' בעזרנו לא היה באפשרותנו לעשות כל זאת, על אף היותו דבר טוב ומועיל, כי גם על כך זקוקים לסייעתא דשמיא רבה. כמאמר דור המלך עליו השלום, "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך", אשר בעת שרוחש לבי לדבר טוב, אומר אני בפירוש "מעשי למלך", שזה גופא שנתעוררנו אל הדבר הטוב, הרי הוא גם כן ממעשה המלך (כן פירש בשבט מיהודא).

ואל יהא זר בעיניכם מה זה ועל מה זה הנאום והדרשה הזאת שהנני דורש עתה, בטענה מי ביקש זאת מידך להטריח את הציבור בדברים. ואם כדי להודות ולהלל אתה בא, הלא כבר כתיב, לך דומיה תהלה, שהרי אין קץ לדברים אלו ומי ימלל גבורות ד', מי ישמיע כל תהלתו?!

אמנם, צאו וראו, ושפיל לסיפיה דקרא, "לך ישולם נדר". ובנדר הרי אמרה תורה וידור יעקב נדר לאמור, ודרשו חז"ל לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. ובכן עתה אנו בני הדור הזה העומדים כהיום בעת צרה, הרי מחובתנו לאמור למען ידעו כי אין מעצור לד' מלהושיע! כי הלא גם בעת בנין בית הכנסת בשנת תרפ"ד היו כאלו שאמרו, "עתה בזמן שלאחר מלחמת העולם אין ראוי לדבר מזה". והן הם שאמרו גם בבנין המקוה הלזה, "הלא אנו עומדים קודם מלחמה גדולה!" רחמנא ליצלן.  אמנם זכות האחדות השוררת, תודה לה' יתברך, בתוך קהילתנו היא שעמדה לנו בזאת, וסר השטן מלפנינו ומאחרנו, מלפנינו קודם המלחמה, ומאחרנו אחר המלחמה (בבנין בית הכנסת כאמור), וה' יתברך עזר לנו גם בזה.

ואפשר לומר עוד במה שזכינו לסייעתא דשמיא, כי זכות האבות עמדה לנו. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים טז,ב-ג) טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה", ופירש בזה אדמו"ר זצוק"ל בעל "שבט יהודא", שאדם הזוכה לפעמים לעשות דבר טוב, אל יחשוב שזה בעבור טובתו וגבורתו, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, כי זכות אבותיו הקדושים עמדה לו.

ומעתה יהיה איך שיהיה, על כל פנים ראינו בעליל שקהילתנו הקדושה דפה התנדבו ונתנו וחזרו ונתנו, בלב אחד ובנפש אחד, לבנות מקוה, וזאת באהבתם את כבוד שמו יתברך, כי אין לך ראיה יותר חזקה לאהבת ד' מזה שרואים שמפזרים ונותנים ממון שאהבה נפשם, וכעניין תרומת ד' במלאכה המשכן.

ואם כן עיננו לד' נשואות הבט וראה בי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח, וכו' (כידוע מה שהיה בשנת ת"ש ברומניה תחת ממשלת הגארדיסטען), ובכל זאת שמך לא שכחנו, ראשי תיבות וסופי תיבות שנת ת"ש, כלומר שאפילו בשנת ת"ש בעת צרה וצוקה, לא שכחנו שמך.

והנה בנוגע לחלקי, מה שזכיתי בסייעתא דשמיא בכוח וזכות אבותי הקדושים, הריני צריך להכיר על כך טובה לאדוני אבי זי"ע, כי אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום, הרי יודעים אתם היטב כמה מסר אדוני אבי ז"לאת נפשו (וגם בצוואתו כתב לבניו על כך), לפעול ולהשגיח שלא ישוחו שיחות חולין בבית הכנסת. אי לזאת, בדין וביושר יש לי לבקש את בני קהילתנו הקדושה דפה, לעשות תקנות וגדרים שלא יחללו את קדושת בית הכנסת.

בפרשתנו פרשת ראה כתיב, "לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ד' אתכם". וכתב הכתב סופר זצ"ל, שהפסוק אומר לא מרובכם במעלה מכל העמים, כי אתם המעט במעלה! וכמאמר המדרש, אומות העולם חוטאים ולא כלום, וישראל חוטאים ולוקין. ובפרט בעניין שיחות חולין בבית הכנסת, שאנו מעוטים במעלה בעניין זה, שהרי כידוע אומות העולם חוששין לדבר זה מאוד, אשר על כן מחובתנו להשגיח אחד על רעהו וכו'.

ואחרי כל הנאמר לעיל וכדרכו של עולם, מחויב הנני להודות לכל בעלי הבתים דפה שהיו בעוזרי, וכמו כן לכל בני הגליל. לפרטם כל אחד במעלותיו אי אפשר, כי כולם כאחד לקחו זה למעלה מזה, אך באופן פרטי הנני מוסר כאן תורתי לרבי אלימלך כץ שחיזקני מאד באמונתו ובטחונו, וכמו כן להעוסקים בטרחה וטלטולים לקבץ ממון לצורך הבנין הרי הם רבי משה אריה גליק, רבי חיים עזרא איצקוביץ, רבי זאב לעווינגער, רבי מרדכי לעווינגער הצעיר, רבי יצחק קארפץ שו"ב. כולם יעמדו על הברכה ויישר כוחם וחילם לאורייתא. ד' יעזרנו ויקבץ נדחנו, ובא לציון גואל אמן ואמן.

(ספר הזכרונות, מתוך אור ישראל)


רבי הלל ורטהיימר הי"ד נולד בגלץ' בשנת 1890, להוריו ר' מרדכי ומרים לאה. הוא היה נשוי למרת שינדל לבית באום, ועסק במסחר מצבות וצינורות בטון. הוא פעל רבות לריבוי קדושה וטהרה בעירו מעדיעש, מחוז סטמאר שבטרנסילבניה, על ידי השתדלותו בבנין בית הכנסת, מקוה טהרה, יסוד חברה משניות ועוד. בכתב העת "אור ישראל" הופיעו קטעים מתוך ספר זכרונותיו.

גטו סאטמר הוקם כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה. בנוסף למחלות ולצפיפות הנוראה בגטו, היו שם מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים. בין כ"ז באייר תש"ד (20.5.1944) , לי"ב בסיוון תש"ד (3.6.1944) נשלחו יהודי הגטו לאושוויץ, מידי יומיים-שלושה.

משפחת ורטהיימר נשלחה להשמדה באושוויץ. ר' הלל נספה שם ביום ז' בסיון תש"ד. רעייתו נספתה שם ביום י' בסיון תש"ד. מתוך שמות ילדיהם, נספו באושוויץ חיים צבי (בן 16), משה (בן 14) ומנחם מנדל (בן 10). הי"ד.

 

נכדו ייסד את מכון "טהרת ישראל" בבני ברק.

מקורות: יסוד הטהרה, דפי עד ביד ושם, אתר זכור, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 25