דברי פלפול עמוקים בעניין פסול לולב הגזול ובגדרי מצווה הבאה בעבירה / הרב ישראל נתן פלוצקי הי”ד

תמונת הרב ישראל נתן פלוצקי הי"ד

מסכת סוכה, סוגיא דמצוה הבאה בעבירה (דף ל.)

התוספות שם הקשו דלמה לי קרא ד”לכם” בלולב הגזול תיפוק ליה מצד מצווה הבאה בעבירה.

ונראה לי לחקור קושית התוספות בכמה אופנים, דהנה הרב המגיד פרק א’ מהלכות גניבה הלכה א’ כתב על דברי הרמב”ם ז”ל דאסור לגנוב בכל שהוא, וזה לשונו, ודין פחות משווה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין. עד כאן לשונו.

וכתב על זה הגאון בעל מנחת חינוך ז”ל, מצווה ק”ל, דהרמב”ם סובר דעל פחות משווה פרוטה ליכא מצוות ד”והשיב” דאפילו אם נאמר דחצי שיעור אסור מן התורה, מכל מקום העשה ד”והשיב” לא רמיא עליו.

וכתב עוד בזה הגאון הנ”ל ניהו דאין על הגזלן מוטל העשה ד”והשיב” מכל מקום שלו אינו נקרא, ואם צירף ממעות שלו לפרוטה שלימה וקידש בו אשה, אינה מקודשת, כיוון דיש בפרוטה חלק שאינו שלו. עיין שם. ועיין עוד בזה מה שכתב הגאון ז”ל במצוה רנ”ט.

ובאמת כן מבואר בתוספות רי”ד לקמן בסוף פרקין, וזה לשונו, שגזל דבר שאין שוה פרוטה אף על פי שאינו יכול להוציא בדיינין ולאו בר השבה הוא, מכל מקום הגזלן במה קנאו. עיין שם.

אם כן, לפי זה, שפיר צריך קרא ד”לכם” בכהאי גוונא שגזל חצי פרוטה והשלים ממעות שלו לפרוטה שלימה וקנה בעד הפרוטה לולב, אם כן “לכם” לא הוי, דהא יש בלולב חלק שאינו שלו, אבל המצות עשה ד”והשיב” ליכא גבי, וממילא לא חשיב מצוה הבאה בעבירה משום עשה ד”והשיב” שמוטל עליו בכל רגע ורגע, כמו שכתב השער המלך הלכות לולב, ולכן שפיר צריך קרא ד”לכם” ודו”ק.

אמנם בעיקר דברי השער המלך יש לעיין מדברי התוספות שהקשו דאמאי לא קאמר רבא הטעם דלולב של אשירה ושל עיר הנידחת פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, ולפי דברי השער המלך מאי מקשו, הא בשעת המצוה לא עשה עבירה, ובאמת השער המלך ז”ל מדחה דבריו מפני זה. אך באמת אין זה קושיה כלל, דבאשירה השתא נמי עושה איסור, דבכל רגע ורגע מצוה עליו לאבד פירותיה ואם כן שפיר מקשה התוספות וצדקו דברי השער המלך ז”ל.

ובזה מתורץ נמי האורחת חיים ז”ל שכתב דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם הוא גופו עשה עבירה, אבל אם אחר עשה עבירה לא הוי מצוה הבאה בעבירה, דהרי בתוספות מוכח להיפך, שהקשו דאמאי לא קאמר רבא הטעם דלולב של אשירה פסול משום מצוה הבאה בעבירה, ולדברי האורחות חיים  ז”ל מאי קושיא, הא הוא נמי לא עבר עבירה. אמנם להנ”ל ניחא דהא התם הוא נמי עבר עבירה משום ביטול עשה דאבד תאבדון.

וגם מיושב בזה קושית הגאון רבי עקיבא איגר ז”ל שהקשה על קושית התוספות שם, דלמה לי טעמא בלולב של אשירה ושל עיר הנידחת משום כיתותי מיכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה, הא עדיפא הוי ליה להקשות דלמה לי קרא דבנעבד אסור לגבוה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. אמנם להנ”ל לא קשיא מידי, דמאשירה שפיר מקשי התוספות, כיון דשם הוי בעידנא כנ”ל, מה שאין כן בנעבד דאין צריך לאבדו, כיוון שמותר להדיוט ולא הוי בעידנא ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה. ודו”ק.

וראיתי בספר מי באר מסכת סוכה שכתב לתרץ קושית רבי עקיבא איגר ז”ל, דצריך קרא בקרבן ציבור דהוי מצוות עשה דרבים דהוי מצות עשה דרבים ולא פסול משום מצוה הבאה בעבירה, ולכן צריך קרא בנעבד. עיין שם. ודבריו, במחילת כבודו, הם דברי שגגה. האיך יעלה על דעת לומר משום דכיוון מצות עשה דרבים יהיה מותר להקריב קרבן הנעבד. אדרבה, פשיטא דלקרבן ציבור מאוס טפי. דאיתא בברכות גבי רבי אליעזר ששחרר עבדו, דמבואר דגבי מצוה דרבים אין פסול משום מצוה הבאה בעבירה, היינו רק דאין בזה מה שעושה עתה עבירה על ידי מצוה, כיוון דעשה דרבים דוחה אותה מה שאין כן בנעבד דלא שייך זה, כמובן.

ועתה נשוב לקושית התוספות הנ”ל דלמה לי קרא ד”לכם” בלולב הגזול.

ונראה לי לתרץ באופן יאות, דהנה החוות יאיר בסימן ע”ט כתב להוכיח מתוספות סנהדרין דגר שנתגייר פטור להחזיר לישראל מה שגזל בגויותו בידי שמים וחייב בידי אדם. וכתב מילתא בטעמיה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי והוי כמו שעשה תשובה ומתכפר לו, אבל זה מה שחייב בידי אדם, על זה לא מהני תשובה, עיין שם הדבר, ומובא דבריו בחתם סופר בבא בתרא (דף לו ע”א). עיין שם.

והנה נראה לי להעיר דבר חדש, דמצוה הבאה בעבירה אינו פוסל אלא דווקא אם העבירה הוא כמו המצוה, היינו אם המצוה הוא בין אדם למקום צריך גם העבירה להיות בין אדם למקום. אבל עבירה שהוא בן אדם לחבירו לבד, אינו פוסל במצוה שבין אדם למקום. והא דבגזל פוסל משום מצוה הבאה בעבירה, משום דבגזל איכא גם עבירה שבין אדם למקום כנודע, אם כן יש לומר דשפיר צריך קרא בעכו”ם שגזל לולב ואחר כך נתגייר, ורוצה לצאת בלולב זה ידי חובתו דליכא גבי החיוב בידי שמים, כיוון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומה שנוגע לחיוב השמים נתכפר לו ואינו נשאר רק החיוב בידי אדם מפאת הנימוסיות מצד נזקו של חבירו, וממילא כיון דהחיוב הוא רק עבירה שבין אדם לחבירו כיון דמה שנוגע למקום שנתכפר לו, אינו פוסל במצוה שבין אדם למקום, ושפיר צריך קרא ד”לכם”, ד”לכם” על כל פנים לא הוי.

ודו”ק היטב כי הדברים עמוקים בסיעתא דשמיא.

(מתוך אמרי ישראל על מסכת סוכה)


הרב ישראל נתן פלוצקי נולד בשנת תרמ”ח (1888) באוסטראו מוזיבצק שבפולין לאביו הרב מאיר דן אב”ד דוואהרט. הוא היה חסיד גור, וכיהן כרבה של אוסטראו מוזיבצק משנת תרפ”ח (1928) לאחר פטירת אביו, ועד לפרוץ מלחת העולם השניה, בשנת 1939. אחיו הבחור, הרב אלעזר יהודה, מחבר הספר בית יהודה, נקטף בדמי ימיו ולא השאיר אחריו זרע של קיימא.

הרב ישראל נתן פלוצקי היה שקדן ולמדן מופלג, גדול בתורה ומחבר חידושים, ובהם פלפולים חריפים. חלק מחידושיו פורסמו בספרי אביו “חמדת ישראל” ו”כלי חמדה”. ערך תכתובות שו”ת עם גדולי דורו.

בזמן המלחמה חיפש הצלה בסלונים יחד עם פליטים רבים מעירו. שהה בגיטו סלונים ושם נספה באלול תש”ב עם רעייתו, ארבע בנותיו וחתנו. הי”ד.

מקורות: דף עד ביד ושם, ספרי “אמרי ישראל” ו”בית יהודה”, ספר הזכרון לקהילת אוסטרוב-מזוביצק

 

מספר הצפיות במאמר: 6

מטרת ההספד – שהחי יתן אל לבו וישוב אל ה’ / רבי יצחק מאיר זינגר הי”ד בהספדו על אחיינו, ר’ יעקב פנחס שרגא ז”ל בן האדמו”ר מאלכסנדר

רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד

טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז,ב).

וצריכין להבין מדוע אמר המלך שלמה עליו השלום “מלכת”, כפי הפשיט היה צריך לכתוב “מללכת”. וגם מה הוא שאומר, באשר הוא סוף “כל” האדם, והיה די באומרו סוף האדם, ומדוע שינה לשונו “והחי” יתן אל לבו, ולא האדם יתן אל לבו.

התועים בעולם טועים ואומרים, כי פטירתו של אדם לעת זקנתו באה מחמת חולשא והתייבשות ליחותו, ומיתתו של ילד הוא מסיבת טרם בא לכחותיו ועדיין לא נבלע הליחות בעצמותיו. טח עיניהם מלראות יד ההשגחה העליונה ותולים כל מקרה בטבע. אבל ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים. אנו מאמינים ויודעים, כי יד ד’ פעל כל זאת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אמנם הסתלקותו של אדם במבחר שנותיו מלא בכחותיו, מוכרח להניע גם לב אבן, לשוב אל ד’ להאמין בההשגחה אלקית, כי הקב”ה הוא הממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

והנה עיקר הספידא והליכה לבית האבל הוא שהאדם יתן אל לבו ויראה כי אין אדם יודע יום מותו, וישוב אל ד’ ירחמהו, וכשהולכים אל בית אבל המתאבל על נפטר שהיה ראוי לילך לחופה לבית המשתה, ונסתלק בימי עלומיו, אז הכל מודים שהוא מה’ יתברך בעצמו וחוזרים בתשובה.

ולזאת אמר שלמה המלך עליו השלום טוב ללכת לבית אבל, בכדי להתעורר בתשובה, וקמפרש איזה אבל “מלכת לבית המשתה”, מנפטר כזה אשר היה מוכן באותו הזמן ללכת לבית המשתה ונעדר בכל כחותיו בימי בחרותו, שאי אפשר עוד לתלות בטבע ובסיבות שונות, רק כל אחד רואה כי הכל הוא מה’ יתברך ואז לבבו יבין באשר הוא סוף כל האדם, כי אין שום איש יודע יום מותו, והחי, היינו בעת שהאיש הוא חי, מלא בכל כחותיו, יתן אל לבו ושב ורפא לו.

כן גם אנחנו מחויבים לעורר בכי ומספד רב על הנפטר היקר באנשים, הבחור המופלג ושנון ירא אלקים בר חכים בן גדולים וקדושים, בן זקונים לאביו כבוד קדושת גיסי מרן אדמו”ר שליט”א, כמר יעקב פנחס שרגא ז”ל, אשר נפטר בשנת הי”ח לימי חיו, בזמן שהיה ראוי לילך לבית המשתה ולחופה, מה גדול השבר והיגון, מה גדול האסון הנורא, כמו שמצינו בגמרא (מ”ק כה) אשר אמר האי ספדנא עליה דרב חנין חתניה דבי נשיאה שמחה לתוגה נהפכה. 

ובזה נוכל לפרש דברי הנביא ירמיה (איכה ה,טו) אבד משוש לבינו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, או נא לנו כי חטאנו, היינו כנ”ל, כי בזמן שהיה מוכן לעשות עמו מחול ולשמוח עמו, נהפך לאבל, או נא לנו כי חטאנו. אנחנו גרמנו זאת אשר נפש יקר כזה נאבד מאתנו בימי עלומיו.

לזאת מחויבים אנחנו להתעורר בתשובה, כי זה עיקר תכלית ההספד לעורר בכי ותשובה, כמו שמפרשים על הפסוק “הצדיק אבד ואין איש שם על לב”, כי לפעמים שמחה לצדיק במותו, בזמן שמכפר על הדור (כמו שהובא בהקדמה לשו”ת חתם סופר חלק יורה דעה בשם הרמב”ם ז”ל מה שכתב לבנו ר’ אברהם ז”ל, וזה לשונו, ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל, אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. עד כאן לשונו). אך מתי מכפר, בזמן שהעולם מתעוררים בתשובה על ידי מותו על ידי הספד ובוכין עליו ויודעים מה שגרמו במעשיהם, אז מיתת הצדיק מכפרת, ובאם לאו אין מיתתו מכפרת, לזה אמר “הצדיק אבד”, אימתי נקרא מיתתו אבדה, בזמן ש”אין איש שם על לב”, כי אם מתעוררים לבם לתשובה, אין מיתתו נקראת אבדה.

ועתה נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד’ ונעורר בכי והספד על פטירת נפש יקר וקדוש הזה, ואז הנפטר יהיה מליץ יושר בעדינו כי נוושע בישועה שלימה, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ובגבול בית כבוד קדושת גיסי מרן אדמו”ר שליט”א, ובגבול כל בית ישראל, ושיתקיים דברי הנביא בלע המות לנצח, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, ויהיה רק ששון ושמחה בקרב בית ישראל. אמן כן יהי רצון.

(נהור שרגא, עמ’ נו-נז)


רבי יצחק מאיר זינגר הי”ד, נולד בלודז’ בערך בשנת תרל”ג (1873) לאביו הרב אליהו זינגר, שהיה בצעירותו רב אשיוקוב, ברזניצה, פשיסחא ובשלושים שנותיו האחרונות היה ראב”ד קאליש.
בנו, יצחק מאיר, למד בשקידה עצומה והיה בעל תפיסה גאונית, עד שזכה ללמוד את הש”ס כולו עוד לפני בר המצוה שלו. כבר בילדותו השתתף בשיעורי אביו שנתנו לאברכים ובחורים מופלגים. האדמו”ר מאלכסנדר, בעל ה”תפארת שמואל”, בחר בו, בגיל 11, להיות חתן בתו הבכורה מלכה פרל. כאברך כישרוני ושקדן, התעלה בתורה והעבודה, במידות ובחסידות. הוא נודע כבעל הוראה נפלא, גאוני, היודע את כל מכמני התלמוד והפוסקים.
בשנת תר”ע (1910) מונה רבי יצחק מאיר לרב ואב”ד העיר אלכסנדר. הוא הצטיין כדרשן המשמיע דברי חסידות ומוסר עם חריפות עצומה, והיה אהוב על כל שכבות החברה בעיר. כאחד מגדולי רבני פולין, היתה השפעתו על פני אזורים נרחבים, והתחשבו בחוות דעתו בוועידות הרבנים.

הרב כתב חידושי תורה רבים, אך לא רצה לפרסמם, וכן הרבה לכתוב הגהות על רבים מספריו, אך כתביו וספריו אבדו בשואה. עם פלישת הנאצים, הם באו לחפש אחריו ולכן ברח ללודז, ומשם ברח והסתתר עם משפחתו בעיר טומשוב – מאזובייצק. כשגילו הצוררים את מחבואם רצחו אותם שם ביריות. הם הובאו לקבר ישראל בטומשוב, כשאלפי יהודים ליוו אותם, בתנאים קשים.

היו לרב יצחק מאיר בן ובת. 

בתו, הרבנית רויזא מינדל הי”ד, נשאה לאחיו של הרב יצחק מאיר, הרב חיים אלעזר הי”ד, רב ומו”ץ בלודז’. הם נספו עם חמשת ילדיהם עקה”ש.

בנו, הרב יעקב שרגא פייבל זינגר הי”ד, נולד בתרנ”ט, שימש כרבה של אוסטרובה, והיה חתנו של האדמו”ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. הוא נכלא בגטו סלונים. עם הכיבוש בנאצי, סבל הרב התעללויות ועינויים וזקנו נגזז בהוראת הגסטפו. באישון לילה הצליחו הרב ומשפחתו לעבור לסלונים, שהיתה אז תחת כיבוש סובייטי. הם רצו להמשי לוילנה, אך רק בנו יחיאל מנחם, תלמיד ישיבת חכמי לובלין, הצליח להגיע לשם, והמשפחה לא ידעה מה אירע לו. לאחר שסבלו כשנה מעול הכובשים הסובייטים בסלונים, נכבש המקום ע”י הנאצים, והיהודים רוכזו בגטו. כעבור כשנה של סבל בתנאים איומים, הוצאה המשפחה לפנות בוקר באחד משלושת ה”אקציות”, בהם נלקחו יהודי הגטו לשדות פטרלוביץ. הרב ומשפחתו נכלאו בבית המעצר ברנדינסקי ליום ולילה ונרצחו ביריות בשדרות צ’מפלובה, בט”ו בתמוז תש”ב.

הבן יחיאל מנחם, שהגיע לוילנא, הצליח להימלט מליטא בשנת 1942 ברכבת הטרנס סיבירית והגיע ליפן, באמצעות ויזות שהנפיק חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בקובנה, צ’יאונה סוגיהארה, שפעל בניגוד להוראות הממונים עליו. הם עברו את סיביר ואת סין, ולבסוף הגיעו לגטו יהודי בשנגחאי ולמדו שם בישיבה עד לשנת 1945. בסיום המלחמה הוא עבר דרך מוסקבה והגיע לארה”ב בשנת 1946.

שנים רבות סבר רבי יחיאל מנחם כי כל שבעת אחיו נרצחו ביחד עם הוריו, ושהוא השריד היחיד ממשפחת אביו הרב יעקב שרגא פייבל, ממשפחת אבי אביו – הרב יצחק מאיר זינגר, וממשפחתו הענפה של אבי אמו – האדמו”ר מאלכסנדר רבי שמואל צבי דנציגר מחבר ה”תפארת שמואל”, שמנתה יותר ממאה וארבעים צאצאים, הי”ד. העדויות ששמע הובילו אותו למסקנה שכל משפחתו נורתה יחדיו ונקברה בקבר אחים. הוא הנציח הוריו ואת כל אחיו בהגדה של פסח “ישמח ישראל – תפארת שמואל”, ובמשך עשרות שנים הופיע בספרים רבים הסיפור של הבן היחיד שנותר שריד אחרון לכל משפחתו (ראה: תולדות אנשי שם, תפארת זקנים, אמרי קודש – תשס”ב, “אלה אזכרה” ח”ז עמ’ 97,  מגילת פולין – אוסטרו מיזובייצק עמ’ 61, ידי דוד – דברי ירמיהו, אהל יוסף עמ’ רלז).

לימים מונה רבי יחיאל מנחם לכהן כאדמו”ר מאלכסנדר בארה”ב, ונפטר שם בשנת תשמ”ט (1988).

אבל, שנים רבות אחר כך, בשנת 2009 כותבת גברת מנתניה, מרת שפרה דבורה בוימגן בת הרב יעקב שרגא פייבל זינגר, דפי עד להנצחת הוריה וכל אחיה[!]. היא כותבת שאחיה אברהם אלעזר, נלקח עוד בסלקציה באוגוסט 1941 ונרצח ליד סלונים, בגיל 17. ועל אחיה אפרים, כתבה, שהסתתר בעליית גג של נגריה בשנת 1942 עד שנאלץ לקפוץ מהקומה שנייה בעקבות שריפה ואז נורה, בהיותו בן 19. היא כתבה על אחותה הגדולה רבקה חיה, שברחה יחד אתה לשורות הפרטיזנים בעת חיסול הגיטו, ונהרגה בקרב בינואר 1944, בהיותה בת 17. שפרה דבורה מילאה דף עד גם על אחיה חיליק, הרב יחיאל (חיליק) מנחם, שידעה שהגיע לגטו וילנה בגיל 23, ונעלם.

ככל הנראה שפרה דבורה, שברחה עם אחותה לפרטיזנים בהיותה בת 8, נמסרה לאחר המלחמה למנזר קתולי ושהתה שם שנים רבות, עד שיצאה שם, נשאה ליהודי, עלתה לארץ והתגוררה בנתניה. עד אחרון ימיו לא ידע אחיה שהיא שרדה. גם אם חשב לחפש אותה, ספק אם היה מוצא אותה בהיותה במנזר. גם היא לא ידעה עד אחרון ימיה שאחיה ניצל והקים משפחה. שרדי המשפחה לא זכו לשוב ולהיפגש בחייהם.

מקורות: אלה אזכרה, אלכסנדר האחים הקדושים עמ’ 234-235, דפי עד באתר “יד ושם”  ועוד. 

מספר הצפיות במאמר: 48