דרשת שבת הגדול א, חלק 1: סימני הטומאה בשאלת הבן הרשע / הרב אהרן וואלקין הי”ד

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של “מה העבודה לכם” היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת “לכם” והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו’ אשר צוה ה’ “אתכם”. ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד’ שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה’ “אותנו”, והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן “אתכם” מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי “מוסר” דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו “מסורת” מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ”י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה’ להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ”א ע”ב) אמרו חז”ל כתיב ויצא יעקב גו’ וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם “חכם”, אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה “כי ישאלך” בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי “יאמרו” אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא “ישאלו” מאבותיהם. אלא עוד “יאמרו” להם שיסורו גם הם מדרך ה’. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

הרב אהרן וואלקין הי”ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ”ה לאביו ר’ יעקב צבי. למד בישיבת וולוז’ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי”ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז’. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס”ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע”ב נתקבל כרב ואב”ד בעיירה אמציסלאב (צ’יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו “בית אהרן” על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: “וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו’, שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי”.

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע”ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ”ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה”ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה”ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר “בית אהרן” על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס”ה, תרע”א, תרפ”ג), “מצח אהרן” דרושים (תרס”ח-תרפ”ו), “חושן אהרן” על חושן משפט (תרפ”ז, תרפ”ח), שו”ת “זקן אהרן” (תרצ”ב-תרצ”ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ”ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש”א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי”ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח”ב (ניו יורק תש”א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ”צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ’ תתצא.

יזכור בספר זקן אהרן

מספר הצפיות במאמר: 21