תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

כנ”י אדר א’ תרח”ץ

איתא במסכת שבת י’, רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז”ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.

אמרו ז”ל (תענית ב’) “ולעבודו בכל לבבכם”, איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה’ על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב”ה בלשון נוכח “ברוך אתה ה'”, ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה’ עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) בא חבקוק והעמידן על אחת “וצדיק באמונתו יחיה”.

תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, “ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר”, רק “העושר והכבוד מלפניך”, ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.

וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו “אלמלא הקב”ה עוזרו לא היה יכול לו”. גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”. בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה’ יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים “והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך”.

ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!

חכמינו ז”ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק”ה) “המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה”. ומבאר הרב רבנו יונה (ברי”ף ברכות פ”ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים “כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך”. עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.

אך דברי הרב רבנו יונה הנ”ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר “שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף”, כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.

אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב”ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.

ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך “מזמור שיר חנוכת הבית” וגומר, ה’ אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו’. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו “העלית מן שאול נפשי”. צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ”ח)


הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ”ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס”ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל להזר על שיחות ה”סבא” לני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה”סבא”  בעבודתו החינוכית.

בשנת תרע”א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר’ דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי”ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.

הוא נשלח ע”י ה”סבא” עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ”ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה”סבא” עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.

עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ושם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.

לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב”ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.

ביום י”ב בתמוז תש”א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר’ זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדר התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.

בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה’ ביום כ”ז בתמוז תש”ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.

בנו ר’ אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ”ה באב תש”א, ומאז אבדו עקבותיו.

בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.

בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ”ג בטבת תש”ה. הי”ד.

בשנת תשכ”ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר “תורת אברהם”. חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע”י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון “כנסת ישראל”.

בהקדמת “תורת אברהם” כותבים בני הרב אברהם הי”ד, כי הוא “אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש”ס והראשונים ז”ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, הנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה”.

בחלק א’ של הספר “מבית אברהם” (תש”ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.

מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח”א עמ’ 17, וכן באישים שהכרתי. 

הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ”א לכ”ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.

מספר הצפיות במאמר: 34

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי”ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו’, ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז”ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא”, וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר’ פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו’, משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו’ דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’, ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ”א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, ויאמר ה’ על עזבם אח תורתי וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר”ן בשם הרב רבינו יונה ז”ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש”י בבבא מציעא (דף פ”ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז”ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז”ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב”ם ז”ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז”ל (שם) ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב”ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב”ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו’, אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו’. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ”ב) ובפסיקתא רבתי (פ”ה ופ”ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ”ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט”ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש”י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב”ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ”ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס”ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת “כנסת בית יצחק”.

בשנת תרע”ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ’וג, בה שהתה גם ישיבת “כנסת ישראל” מסלובודקה. בין השנים תרע”ח-תרפ”ב (1918-1922), שימש כר”מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ”ב ע”י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו “דברי יחזקאל” (תרצ”ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר”מ בישיבת “אור ישראל” בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר “האקציה הגדולה” בגטו הגדול של קובנה, בח’ בחשון תש”ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר “בדין עציץ נקוב“, מאת הרב ברנשטיין הי”ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ”ג, ומאמרו “בדין חציצה” הופיע שם בשנת תרצ”ח. לקט ממאמריו הובאו ב”דברי יחזקאל” בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 34

עשה את המוטל עליך להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם / הרב יצחק שמואלוביץ הי”ד

תמונת ישיבת לידא 1913

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש:

והנה דמעת העשוקים – ואין להם מנחם!

ומיד עושקיהם כח – ואין להם מנחם! (קהלת)

בן אדם! רק בשעת התחדשות פנימית, בשעת טהרת הנפש והזדככות הנשמה, רק בשעה זו יכלת להביע דברים כאלה!

דרך המלים המעטות האלה נשקפת נפש מרגשת בצער האדם, נפש סובלת ומתענה יחד עם כל האומללים, הנענים ונדכאים!

מה גדול, מה נשגב הצער הזה!!

התדע מי זה מצטער? השכינה אשר בקרבך! האהבה הנצחית, הקדושה העליונה, הגבורה האלקית!

ומה עמוק, מה נורא הצער הזה!

אנשים מצטערים, נענים, סובלים, נדחקים ונרמסים תחת רגל גאוה – היחיש הקץ ליסוריהם, לענוייהם?! היבוא להם מושיע וגואל?!

אין להם מושיע!!

אנשים הולכים שחוח תחת משא יגונם הגדול המעיק עליהם, אנשים תועים בגיא צלמות, חלקלקות ואפלה, חושך ואפלה מסביב – חושך ואפלה גם בתוך נפשם – ומוצא אין! ורע להם, ומר להם… אין תקווה… היאוש מתגבר…

היופיע להם מנחם – זה שיגלה לפניהם את האור האלקי שבנשמתם; זה שיעודדם, שיחזקם, שיפיח בעצמותיהם היבשות, הנמקות, רוח של חיים, של תקוה, של בטחון ־ היבוא?! היופיע?! – – אין ל הם מ נחם!!…

פה מגיע, צערך, בן אדם, למרום פסגתו!

גם מנחם אין להם, לאומללים האלה!… וסובלים המה בלי קץ, בלי אחרית… ואחיהם בני האדם – רעים המה! נחשים וצפעונים המה!… אינם מרגישים בצער אחיהם האומללים, אינם מושיעים, אינם מנחמים!!…

אולם לאט לך, בן אדם! אל תוציא משפט!…

אתה מרגיש בצערם התהומי של אחיך, בני האדם האומללים? כן

היה אתה להם למנחם!!

לך אל הנענים והנדכאים – והוצאת להם את נפשך, ושפכת עליהם את אהבתך הבוערת, והבערת בם את אש האלקים – והוקל להם, וחם להם, ואור להם!

ואל ה”מאושרים” השבעים תבוא, בן אדם! והשמעת להם את קול האלקים, ואצלת מרוחך, רוח הקדש, עליהם, ועודדת בקרבם רגשי האהבה הנצחית, וגם הם יעשו כמוך!

ואל הפושעים ה״עושקים” תבוא, והוכח תוכיחם על חייהם המקולקלים, וקרא תקרא אותם לתשובה, לחרטה!

אל תקבל, בן אדם, אל תתאונן על צער אחיך, כי מלא תמלא את תעודתך הקדושה בחייך! אל תתאונן, אל תצטער – כי עשה תעשה את המוטל עליך – להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם!

כן הוא, אח אומלל! אם נפשך נקרעת לגזרים מצער עמק ומיסורים נוראים, אם סובל אתה מכאובים פנימיים איומים, אם המון פגעים ונגעים באים עליך ומרגיזים מנוחתך, שודדים ממך את היקר והאהוב עליך ומאימים גם על נפשך לקחתה – הוי, אח נענה! אם בשעה רעה ומרה כזאת מתמלטים מפיך דברים נוראים על האלקים ועל החיים ־ דע, כי טועה אתה!

כי בזה שאתה מצטער וסובל בנפשך מן המקרים והפגעים הרעים הבאים עליך – אתה בעצמך אשם!

כי לו התקרבת באותה השעה הנוראה אל ה’ אלקיך מקור האהבה והסליחה, החסד והרחמים; לו היית נכון לחבק בזרועותיך, את כל אדם, את כל חיה, את כל עשב – לאמץ היטב, היטב אל הלב את כל הטבע, את כל היקום, את כל הבריאה ולאהב בלי קץ ובלי תכלית, בלי כל שכר וגמול –

לאין ולאפס היו כל היסורים והפגעים שבאו עליך!

אז היית פושט את צווארך לשחיטה בקריאת “שמע ישראל”!

אז היית עולה על המוקד ושירי תהלים בפיך!!

(מושיע ומנחם, מתוך “ממקור הנצח“)

הרב יצחק שמואלוביץ הי”ד, מחנך, סופר, עסקן ציבורי והוגה דעות מעמיק, נולד בשנת 1893 וגדל בתורה בישיבות ובעיקר בישיבתו של הרב יצחק יעקב ריינס זצ”ל לידא. הוא היה ממייסדי ומנהלי רשת החינוך הציונית דתית “יבנה” בליטא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת “צעירי מזרח” והיה מבוני ומראשי התנועה הדתית “צעירי ישראל”. כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של תנועה זו ולימד בסמינר למורים של “יבנה” בטלז.  בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה החרדית (“האוניברסלית”) “יבנה” בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. היה המייסד והעורך של כתב העת “הנאמן” (תרפ”ח-תרצ”א) וממייסדי ביטאון היהדות החרדית בליטא ה”אידישער לעבן”.

בשנת תרצ”ב פרסם בקובנה חוברת בשם “ממקור הנצח”. בפתיחת חוברת זו כותב המחבר:

הדברים, הניתנים בזה לפניכם, הם פרי הגות רוח, שבאה מתוך תפלה ומתוך עיון בכתבי הקדש ובמאמרי חז”ל, אשר הרגשתי חובה בנפשי לפרסמם: אולי ימצא בהם מי מאחי, כמוני, אי־איזה נוחם לנפש ומרפא לנשמה בתוך סערת החיים ומהומות השטן של הדור; אולי תתרקם על ידם איזו מחשבה קלה בלב המרוחקים בזרוע ממקור חייהם – לשוב ולהתקרב אל תורת ה’, נביאיו וחכמיו – אל מקור חיי הנצח!

המחבר מציין את תוכנתו להוציא לאור ספר כסדרה של חוברות, בכדי להקל על הקונים, והוא מבקש מהקוראים:

והיה אם בקראכם, אחי, את הדברים האלה ושמעתם בהם את הד קול לבכם אתם – אל נא תאחרו מבוא בקשר את המחבר ומהביע לפניו את הגות לבכם, כדי שיקוים בנו: “יחד לב וגל אבן מפי באר מים” – על ידי יחוד הלבבות של השואפים לחיי אמת וטהרת הלב יגלו בארות מים חיים של תורה הקדושה, יפתחו מעינות הישועה ושאב נשאב מהם כולנו בנערינו ובזקנינו, הקרובים והרחוקים – נטהר לבנו לעבדו בלבב שלם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

הרב יצחק נשא לאשה את אלה שמואלוביץ לבית שוורץ, מחנכת בבתי ספר “יבנה”, עסקנית, בתחום החינוך החרדי, מנהיגת “בנות יעקב” בליטא ועורכת ביטאונן. יחד עם רבים מגיטו קובנה, גם בני הזוג וילדיהן נלקחו להשמדה באקצייה ביום ה’ בתשרי תש”ב (26.9.1941), הי”ד.

עוד ראה אודות הגימנסיה הראילית העברית בקובנה מיסודו של הרב יוסף צבי קרליבך הי”ד בויקיפדיה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 32

הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצ”ל, רבה האחרון של קובנה

תמונת אברהם דובער כהנא שפירא

הרב אברהם דובער כהנא שפירא היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הרבנים בדורנו וממנהיגיו, גאון בתורה ומושלם בכל המעלות. הוא נולד בעיר קאברין במוצאי יום הכיפורים שנת תרל”א (1870) לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, אב”ד ור”מ מאלץ וקריניק, מצאצאי ר’ חיים מוולוז’ין. למד בישיבת וולוז’ין והתפרסם כעילוי מקוברין. היה ממקורביו של ר’ חיים סולבייציק. בהיותו וולוז’ין הצטרף לתנועה הסודית של אגודת “נצח ישראל“, העמיק את ידיעותיו בתלמוד והתקרב לענייני ציבור.

משהגיע לגיל עשרים גויס לצבא הרוסי ונשלח למינסק. ר’ ירוחם יהודה לייב פרלמן, הידוע בשם “הגדול ממינסק”, עמד על כשרונותיו המצויינים והשתדל לשחררו מהצבא. משנשתחרר, בגיל עשרים ואחת, היה לחתנו של “הגדול” ועשה שנים אחדות בביתו והתמחה שם בענייני הלכה למעשה.

לאחר פטירת “הגדול” בשנת תרנ”ו (1896) מילא את מקומו חתנו ר’ אליעזר רבינוביץ, רבה של סמלוביץ פלך מינסק. והרב כהנא שפירא נתמנה במקום גיסו לרבה של סמולוביץ. שם חיבר את ספרו “דבר אברהם” בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע”ג (1913), בגיל ארבעים ושלוש, נבחר לרבה של קובנה, בירת ליטא, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רכשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך כשלושים שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה ממייסדי אגודת הרבנים בליטא ונשיא הכבוד שלה. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר בתקופה זו בה עברה יהדות ליטא זעזועים מדיניים וחברתיים גדולים. היה נערץ אף בעיני מתנגדיו.

אברהם דובער כהנא-שפיראהיה חובב ציון נלהב, התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע”ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין “האגודה” להסתדרות הציונית העולמית. והשתדל להביאם לידי הסכם בנושא של עבודה משותפת למען ארץ ישראל. שאף מאוד לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

בשנת תרפ”ד היה שותף למשלחת רבנים לארצות הברית לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי”ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה שהה בשווייץ לצורך ריפוי. בינתיים פרצה המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו”ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אך הרב התעקש סירב לעזוב את קהילתו, חזר לקובנה והמשיך, על אף מחלתו הקשה, בהנהגת הציבור ובפסיקת הלכה בשאלות המיוחדות לאותה תקופה קשה, תוך עמל ממושך בלילות ללא שינה על מנת לענות לשואליו. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו”ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תלך ותחריף. כשנשאל מה הוא כותב ענה “אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותנו”. אז התברר כי כתב בנושא זה מאות רבות של עמודים, אך למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו.

כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה’. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל”ה: “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים” (שו”ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בשנת ת”ש הודפס בקיידאן החוברת “טהרת המשפחה” ובה מובא נאומו של הרב בכינוס כללי של בית הספר “בית יעקב” בליטא. חוברת זו הופצה לאלפים בארצות רבות, נתקבל בכל החוגים ואף תורגמה לשפות אחדות.
כאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרברה של קובנה, הרב יצא בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה’.

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. בידעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת גירוש היהודים מהעיר לגטו קובנה, באזור סלובודקה, יועברו ספרי תורה וספרי קודש בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור צ”ל (רבה של קובנה במאה הי”ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים. עם אובדן בית הרב בגטו, אבד כתב היד המסודר לדפוס של ספרו “זכרונות” ובו משא ומתן בהלכה עם גדולי עולם וקונטרס חידושי תורה מנעוריו.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל”גזירת הזקן”. נגזרה גזירה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל.
הרב נפטר בגטו קובנה בכ”ב (או כ”ג) אדר א’ תש”ג לאחר מחלה ארוכה וקשה. למרות סכנת הנפשות, ליוו אותו למנוחת עולמים כעשרת אלפים איש, אנשים, נשים וטף. מקום קבורתו בבית העלמין בקובנה, ליד האהל של הרב הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה.

אין ספק שמאורעות הזמן קרבו את פטירתו והי”ד.

במהלך חודש כסלו תש”ד נרצחו אשתו רחל, בנם הפרופסור חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, ולא נודע מקום קבורתם.

ביולי 1944 כשהצבא הסובייטי כבר עמד בשערי ווילנה, השמידו הגרמנים את גטו קובנה.

שנים אחדות לאחר פטירתו הוציא לאור בנו עו”ד ירוחם יהודה לייב שפירא, את ספריו “דבר אברהם – חלק שלישי” (ניו-יורק, תש”ו) ו”דבר אברהם – חלק הדרוש” (ניו-יורק, תש”ט).

מקורות 
תולדות אנשי שם, ספר יזכור לקהילת ליטא (תמונה 1298), אתר דעת, ויקיפדיה

התמונה הראשית בעמוד זה – לקוחה מאתרו של ד”ר בן ציון קליבנסקי

 

מספר הצפיות במאמר: 82

הערה בדין מילת זכריו בעשית הפסח/ הרב יונה קרפילוב הי”ד

תמונת הרב יונה קרפילוב הי"ד

יבמות דף עא: כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין.

ופירש רש”י בשעת עשייה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, והם אינן יכולים לעשות את פסחן, ושחט שלוחן עליהם. ואשמועינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה, מילת בניו מעכבתו.

והקשה המהרש”א אמאי חייבת האם למול את הבן, הא ממעטינן בקידושין דף כ”ט מקרא ד”אותו” ולא “אותה”.

ונראה דיש לתרץ, דהנה מלבד חיובא דאב למול, היכא דמת האב, והוי זה דין אכל ישראל. עיין ברמב””ן שם דמובאר להדיא דהוי דין אכל ישראל. ולפי זה אפשר לומר, דנהי דנתמעטא האם מדין חיוב האב על הבן, מכל מקום מחוייבת מדין כל ישראל. ואף דבכל ישראל אין מעכב הך חיובא בעשיית הפסח, הוא משום דלא הוי זכריו, דזהו עיקר הדין דמילת זכריו מעכבת בעשיית הפסח. אבל גם אם דמקרי זה “זכריו”, שפיר מעכב הך חיובא דכל ישראל בעשיית הפסח.

ביאור דבריו: התורה אסרה למי שלא מל את זכריו לאכול פסח. ומובא בגמרא במסכת יבמות שאם האב והאם היו אסירים ולא מלו את בניהם, אסורים לאכול מקורבן הפסח שנשחט עבורם. והקשה המהרש”א, מדוע האם מעוכבת מלאכול פסח כל עוד לא נימול בנה, והרי חובת מילת הבן היא על האב ולא על האם. ומסביר הרב יונה הי”ד, שאם האב לא מל את בנו, חל חיוב זה על כל עם ישראל, ובכללם גם על האם. חיוב זה אומנם אינו מעכב את הכלל מלאכול פסח, לפי שאין הבן שלא מל בכלל “זכריו”, אך האם, שנכללת בכלל ישראל החייבים למול את הבן כשלא מל אותו אביו, מעוכבת מלאכול בפסח, הואיל ובן זה הוא בנה הנכלל בכלל “זכריו” (עורך אתר “תורתך לא שכחתי”).

הרב יונה קרפילוב היה תלמיד חכם ליטאי, שיצא שמו בעולם כגאון ומעמיק בתורה, הנחשב לאחד מבחירי עולם הישיבות באירופה לפני השואה.

הוא נולד בשנת תרס”ט, להוריו יחזקאל ובאשע בעיר מינסק בירת בלארוס. בשנת תרע”ח בהיותו בן 9, התחיל את לימודיו בישיבת “ניי-שטאדט” ושואבי המים, בראשות הרב יהושע צימבליסט, והחל בלימודי תלמוד והלכה מפי הרב שלמה מלצר. בהיותו בן 12, עם מהפכת הבולשביקים, עבר לישיבת סמילוביץ’ בה כיהן באותה עת הרב אלחנן וסרמן. עם נדידת רבות מהישיבות משטחי רוסיה הסובייטית לפולין, נסע עם הרב ראובן גרוזובסקי לוילנה, בה הצטרפו לישיבת כנסת בית יצחק ששהתה באותה העת שם. בישיבה זו למד כחמש שנים, והיה מבחירי תלמידיו של ראש הישיבה רבי ברוך דב ליבוביץ  (“ר’ ברוך בער”).

הרב יונה נמנה עם קבוצת הבחורים שהגיעה לישיבת מיר בשנת תרפ”ו 1926 מישיבת “כנסת בית יצחק” כשזו העתיקה את מקומה לקמניץ שבליטא. קבוצה זו הייתה מורכבת ברובה מבוגרי ישיבת מיר בעבר שעברו זמנית לישיבת “כנסת בית יצחק” בעת שהותה בוילנה, אך בחזרתם למיר הביאו עמם כמה מטובי תלמידי “כנסת בית יצחק” ובהם הרב קרפילוב, והרב אליהו חזן, לימים ראש ישיבת תורה ודעת בניו יורק. קבוצה זו הביאה לישיבת מיר את דרך הלימוד המוכרת כ”שיטת בריסק” ועד מהרה תפס יונה קרפילוב את מקומו במיר כלמדן מעמיק שחידושי תורתו עוברים מפה לאוזן בין תלמידי הישיבה ומחוצה לה, והוא נחשב בין טובי בוגריה של הישיבה, בה התקיימה בשעתו שיכבה של בחורים מבוגרים ששמם הלך לפניהם בעולם הישיבות באירופה ומחוצה לה,

בכל זמן ובכל המסיבות, בימי קור וכפור חום ושרב, בימי חופש ובימי חג, תמיד העסיק את מחשבתו בדברי תורה. זמנו היה קודש לעליה והתעלות, כל מעשיו היו שקולים ומדודים, בשובה ונחת.

הוא וחברו רבי אריה לייב מאלין, זכו להכרה מלאה של שאר בני הישיבה בקומתם התורנית, ונעשו באופן לא פורמלי, למשיבים. מעמדם הגיע לידי כך, שבני הישיבה החלו מונים אותם ברשימה אחת בין ראשי הישיבה המכהנים.

הרב יונה נמנה עם קבוצת בחירי ישיבת מיר שנשלחו לבקשתו של הרב איסר זלמן מלצר לקבל תורה, בעיקר בסדר קדשים מפיו של “הרב מבריסק” רבי יצחק זאב סולובייצ’יק, בבריסק בשנים תר”צ-תרצ”א. רשימותיו משיעורי הרב מבריסק נחשבו למדויקים ביותר, בשל הבנתו העמוקה והיותו בר סמכא בכל הנוגע לדקויות הניסוח של דרכי הלימוד הישיבתיות השונות.

אחרי שישיבת מיר עברה לשנחאי, נשאר הרב יונה בקובנה, רחוק מביתו ומישיבתו ומחוג ידידיו ומעריציו. הוא נספה בגיטו קובנה בתאריך בסוף חודש סיון תש”א (1941), בביתו של הרב אברהם גרודזינסקי הי”ד.

אחיו הוא הרב זאב וילנסקי, הוציא לאור ספרון מחידושי תורתו של אחיו הרב יונה קרפילוב, שהשתמרו בעל פה בקרב בני הישיבות, תחת השם “יונת אלם”, הרומז לשמו ומבטא את היאלמו בגיל צעיר בנסיבות טרגיות. הוא מציין שאלו מעט מזעיר מחידושיו:

“כל החידושים האלו הם כטיפה מים חידושיו שהיו אתו. אם כי דבריו היו קב ונקי, אולם מרוב התמדתו ושקידתו לא עבר יום בבית מדרשו ללא חידוש. המעט מהחידושים האלו אינם משקפים אמנם את גדלו ושעור קמתו בתורה, רק אפס קצהו יש לראות בחידושים אלו מישרותו והבנתו, עמקותו והגיון דבריו”.

חידושי תורה מפיו, מלבד אלו שקובצו בספרו “יונת אלם”, מוזכרים לרוב בספריהם של חבריו ותלמידיו בוגרי ישיבת מיר, כמו “קובץ ביאורים” של הרב שלום צבי שפירא, “תורת חסד” של הרב בנימין ציילברגר‏ ועוד. מאמרים מסודרים מכתביו נדפסו בקבצים וספרים שונים כמו:

  • תורה אור, שנת תש”ו
  • התבונה (כתב עת), גיליון א, תש”ז

(מתוך ויקיפדיה ומהקדמת “יונת אלם”)

 

מספר הצפיות במאמר: 62