ההבדל בין אמונת העכו”ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי”ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו’ (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו’ (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו”ם, והוא, כי אמונת העכו”ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה’ יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו”ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ”ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. “זה ספר תולדות אדם”, זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב”ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו’ לא תעשו כן לד’ אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד’, לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד’ אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד’ עוז לעמו יתן, ד’ נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע”א).

(מתוך קונטרס “נפש לאברהם”, הודפס בסוף הספר “נפש רב”, עמ’ רי”ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס”ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב”ד צ’נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת “שבת אחים”. בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ”ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב”ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי”ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב”ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי”ב בסיון תש”ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי”ד. 

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי”ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר”צ-תרצ”ה, התגלו בשנת תשכ”ט בעזבונו של אחיו הרופא ד”ר מרדכי מאיר. בשנת תשס”ב הוא יצאו לאור בשם “קונטרס לנפש אברהם”, בכרך אחד עם הספר של חותנו, “לחם רב”. הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת “נפש לאברהם”, דפי עד ב”יד ושם”, ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח”כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס”ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי”ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 28

הרגזנות מביאה לכל העבירות / הרב ישראל חיים סאמט הי”ד

כל הכועס - מפסיד

מה שגינו חז”ל למדת הכעס נודע, כמו שכתוב במסכת נדרים דף כ”ב, הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמידו, מוסיף טפשות, עונותיו מרובין וכו’. עיין שם. ובברכוח כ”ט, לא תרתח ולא תחטא. ובפסחים ס”ו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו’, אפילו פוסקין לו גדולה כו’. עיין שם. ובזוהר הקדוש פרשת בראשית דף כ”ג ובפרשת תצוה דף קפ”ב וברעיא מהימנא פרשת קרח, ובתקונים תקון נ”ו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וכן כתב הרמב”ם פרק ב’ מהלכות דעות. עיין שם.
והטעם על זה תמצא בספר אגרא דכלה פרשת לך. עיין שם. וזה לשון הזוהר הקדוש, אי בר נש כעיס עקיר מיניה נשמא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טריף נפשו באפו וכו’ הטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר וכו’,  עכו”ם איקרי, ומאן דאתחבר עמיה כאלו אתחבר לעכו”ם ממש, דעבודת כוכבים ממש שרי בגוויה ואסור לאסתכלא באנפוי וכו’. עיין שם עוד. ובאור החיים פרשת בראשית על הפסוק ויפלו פניו, כתב, שהוסר ממנו צלם אלקים שעל פני אדם. עיין שם. וכן כתב באגרא דכלה פרשת לך. ועל כן הוא בכלל אל תפנו אל האלילים. ובגליון הזוהר בנצוצ”א שם כתב על מה שאמרו הטריף נפשיה, פירש הארי ז”ל שעושה אותה טריפה ממש, ואין תקנה לכועס, כי אף שיעשה תשובה וירבה בתורה ומעשים טובים, בהתכעסו הולכת נפשו ובא לו נפש מסטרא אחרא ואבד הכל עד שיזהר שלא יתכעס כלל ואז ישוב בתשובה. ועיין מה שכתב הזוהר ומתן דאיתחבר עמיה כו’, כתב שם, מכאן אזהרה להשתדל שביתו לא תהיה כעסנית, דאז הוי כמחובר לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו. ועיין בראשית חכמה שער האהבה פרק י”א ושם הגירסא ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, וכתב שהפגם הזה מגיע לנפש רוח ונשמה וכולם מסתלקים על ידי הכעס. עיין שם.
ובקדושה לוי כתב לפרש המשך מתניתין באבות אל תהי נוח לכעוס ושוב יום א’ לפני מיתתך, על פי הזוהר הנ”ל, דכשאדם כועס אז הנשמה בורחת ממנו, וזהו עניין מיתה, על כן כשירצה לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, כי זה עניין המיתה. עד כאן לשונו. ובזה יש לומר גם כן המשך מתניתין אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחתמו בשעה שמתו מוטל בפניו, דייקא כמו שכתוב בזוהר הנ”ל דאסור לאסתכלא באנפוי. והבן.

ועיין בספר שערי הקדושה להרב חיים ויטל ז”ל חלק ב’ שכתב הכעס הוא ענף הגאות ושקול כמותו כו’, ובחלק ג’ כתב ויזהר מן הכעס אפילו שיכהו על לחיו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס ומן הקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. עיין שם. ובראשית חכמה שער הענוה פרק א’ כתב לפעמים יצטרך לגעור כו’ וכן לבנו ולתלמידו, אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס וכו’. עיין שם. ובפרק ב’ וג’ שם האריך עוד טובא להזהיר ולבאר חומר האיסור וגודל העונש על הכעס. עיין שם. ובפרק ה’ שם כתב כמה עצות טובות להינצל מן הכעס. עיין שם כי אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חרדים סימן קל”ז, ובסימן ש”ו כתב אזהרה מיוחדת על המלמד שלא יהיה כעסן. עיין שם באורך. וכן כתבו בספרים הקדושים. והגאון הקדוש מהר”צ מליסלא זצל”ה בספר אפ”ת פרשת שמיני הביא שפעם אחת ראה הארי ז”ל שהרב חיים ויטל ז”ל כעס על אחיו הקטן שלמד עמו והכה אותו, ואמר לו הארי ז”ל שלא טוב עשה בזה שאין לכעוס על שום דבר. עד כאן. וכזה ראיתי בספר חיים וחסד להרב הקדוש ר”ח מהמדורא זצל”ה שכתב וזה לשונו, מדות של תאוה וכעס, יראה לשבר לגמרי, ואפילו של מצווה, ואפילו בדבר הרגש, אפילו בהפסד ממון גדול או הנאה, לא יכעוס כלל, אפילו בפה. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא. עיין שם. וזה לשון הרמב”ן ז”ל, הכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם.
ולא אמנע מלהעתיק מה שכתב בספר ישמח לב להרב הקדוש מוהר”מ נחום מטשארנאביל זצל”ה במסכת ברכות בשם הרה”ק מוה”ר נחמן קאסווער על מה שכתוב בגמרא קידושין רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו, ודקדק לשון בידו, ותירץ כי נודע שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום. והנה אם היה לו לב רגז באותו היום, אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אין צריך לכתוב יותר מאחר דדא ביה, כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות. וזהו לא עלה בידו, רצונו לומר, לכתוב אלא וכו’. עד כאן. והאריך שם להזהיר בזה מאוד, וסיים על כן הסר כעס מלבך, כי הכעס שאדם כועס בעסקי פרנסתו עם בני אדם אזי הממון שמרויח על ידי זה הוא תשמישי עבודה זרה, ואסור בהנאה על כן הוא נאבד ממנו, שלא יהנה ממנו, על כן הסרת הכעס טוב לו בזה ובבא. עד כאן לשונו הקדוש בקיצור, עיין שם. וראה זה דבר חידוש ראיתי בספר ישמח משה על מה שכתוב בגמרא תענית דף ד’ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו’, דרצונו לומר מרתחיה ליה ואינו מקדשו, דאם לא כן לא היה כועס על ידו, שהוא כעבודה זרה, כי הלא דברי כאש, וזה לעומת זה או אש ה’ ודאי לחכימא. עד כאן לשונו. והטעם על אמרם הנ”ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, כתב הרב התניא באגרת הקודש סימן כ”ה, וכן כתב בחובות הלבבות ובחרדים לפי שבשעת כעסו נסתלקה האמונה ממנו, כי אלו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם, שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזוק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. עיין שם (ועיין עוד באורחות צדיקים שער הכעס וכן בספר חרדים סימן פ”ג).

(שמע ישראל, ח”א, אות לב)


לזכר משפחת הרב סאמט בי"דהרב ישראל חיים סאמעט, מקליינוארדיין (קישוורדה), נולד לרב החסיד הצדיק שמעון. הוא למד תורה מתוך עוני. הוא פרסם בעילום שם מספר כרוזים לחיזוק שמירת המצוות, ובהמשך, הוציא לאור את ספרו “שמע ישראל” (ב”ח) בשנת תרפ”ד ותרפ”ו (1924 ו- 1926) בעילום שם, מרוב ענוותנותו. החלק הראשון כולל דברי מוסר ותוכחה ולקט דינים מספרי הפוסקים ומספרי מוסר וחסידות. החלק השני לקט סגולות ליראת שמים ולפרנסה, תיקונים לפגם הברית וסדר מקוצר של תרי”ג מצוות.

הספר הודפס שוב בידי בניו, ר’ אליעזר ור’ יוסף חנוך בשנת תשי”ט (1959). בהקדמתם כותבים הבנים, שאביהם עמל ויגע כל ימיו בתורה, בשקידה נפלאה, וברר הלכה ברורה בסברא ישרה, תוך שהוא מצניע לכת עם ה’ ביראתו הקודמת לחכמתו. הוא הרבה לחדש חידושים בהלכה ובאגדה כמעיין המתגבר, ובהם גם חידושים על סדר מסכתות הש”ס. הוא הספיק לכתוב חיבור שלם על ל”ט מלאכות שבת, ספר שו”ת עם כארבע מאות תשובות ודרושים על התנ”ך. אך בשנות השואה האיומה אבדו רוב כתביו. בניו התכוונו להביא לדפוס את מה שנשאר להם לפליטה.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב ישראל חיים הי”ד, נהרג על קידוש ה’ באושוויץ בי’ בסיוון תש”ד, עם רבים מבני משפחתו ובני קהילתו. הי”ד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

מספר הצפיות במאמר: 24