ביאור (על דרך הפלפול) לניסיון הדחת רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותו / הרב שמואל פירר הי”ד

תמונת הרב שמואל פירר הי"ד

רבן שמעון בן גמליאל נשיא רבי מאיר חכם רבי נתן אב בית דין. כי הוה רבן שמעון בן גמליאל  התם הוו קיימי כולי עלמא מקמיה, כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו. אמר רבן שמעון בן גמליאל  לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו, תקין הא מתניתא.

ההוא יומא לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם. למחר כי אתו, חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא. אמרי, מאי האי. אמרו להו, הכי תקין רבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן אנא חכם ואת אב”ד נתקין מילתא כי לדידן, מאי נעביד ליה, נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’, למי נאה למלל גבורות ה’ מי שיכול להשמיע כל תהלותיו, נעבריה והוי אנא אב”ד ואת נשיא (הוריות דף י”ג:)

יש להקשות איך ניסו רבי מאיר ורבי נתן להעביר את רבן גמליאל מתפקידו על ידי בירור שאינו יודע מסכת עוקצין, והרי ממנים בן לכל המינויים בישראל, אף שאינו ממלא מקום אביו בחכמה.

הרמב”ם פרק א’ מהלכות מלכים הלכה ז’ כתב כל השירות וכל המנוין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו.

והכסף משנה הראה מקור לדברי רבינו ז”ל מכתובות, דאמר רבי אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. וקאמר התם דרבן גמליאל לא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה אלא ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה.

ולפי זה קשה מאי אהני להו לרבנן שלא ידע לדרוש בעוקצין, הלא לדברי הרמב”ם אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו בתחלה, כל שכן שאין מעבירין אותו.

מדוע רק לאחר תקנת רבן שמעון בן גמליאל, שפגמה בכבודם, באו רבי מאיר ורבי נתן להעבירו מתפקידו. והרי כוונתם היתה רק לשם שמים, בשל כך שאין הנשיא בקי במסככת עוקצים, אם כן מדוע שתקו עד כה?

גם יש להרגיש במאמר זה טובא הנה בלי ספק חכמים אלו היתה כוונתם לשם שמים, אם כן כפי דעתם דעל פי הדין יש להעביר את רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותיה מפאת חסרון ידיעתו בעוקצין ולא יכול לדרוש בכל התורה להשמיע כל תהלתו, מדוע שתקו עד עתה שהיה נראה להם קצת פחיתת הכבוד מתקנתו המציאו לבקש עילה עליו. וכי משוא פנים יש בדבר.

הפסוק ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’ – יכול להתפרש לעניין תלמיד חכם שנאה לו לדרוש רק אם בקי בכל (וכן דעת רבי מאיר), ויכול להתפרש לעניין סיפור שבחו של מקום שאין להאריך יותר מידי בסיפור שבחו (ואין לספר אפילו מקצתו, וכן דעת רבן שמעון בן גמליאל)

אמנם יש לתרץ כל זה על פי מה שכתב המרש”א שם בחידושי אגדות דבמכות דף י’ אמר רבי אלעזר, מי אוהב בהמון לו תבואה, למי נאה ללמוד בהמון מי שכל תבואה שלו, דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב  מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו, מי שיכול להשמיע כל תהלתו. ודרש הקרא לעניין תלמיד חכם. אולם בפרק ב’ דמסכת מגילה דריש האי קרא לענין סיפר שבחו של מקום, ויליף מהאי קרא דאסור להאריך בשבחו של מקום יותר מדאי, שנאמר ‘מי ימלל גבורות ד’ ישמיע כל תהלתו’ – למי נאה למלל גבורות ה’ למי שיכול להשמיע כל תהלתו.

והשתא לרבי מאיר מתפרש האי קרא לעניין תלמיד חכם, כדאיתא במכות. ולרבן שמעון בן גמליאל  מתפרש האי קרא לענין סיפור שבחו של מקום. כן הוא תורף דברי מהרש”א.

המילה ‘כל’ יכולה להתפרש כ’כולו’ ויכולה להתפרש כ’כל שהוא’, כלומר אפילו מקצת.

והנה יש לומר אם פירוש הקרא הוא לעניין סיפר שבחו של מקום או לעניין תלמיד חכם תלוי בזה, דהנה במסכת סוטה, אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו שמינית שבשמינית. רב נחמן בר יצחק אמר לא מיניה ולא מקצתו, מי זוטר מאי דכתיב ‘תועבת ה’ כל גבה לב’.

וביארו המפרשים דמשמעות דורשין איכא בינייהו, דמצינו לפעמים מלת ‘כל’ משמעותה ‘מקצת’, כמו ‘ולא יעיר כל חמתו’ וכן ‘אין לשפחתך כל בבית’.

במשפטים חיובים משמעות המילה ‘כל’ היא ‘כולו’. במשפטים שליליים משמעותה ‘כל שהוא’. ובמשפט חיובי שכוונתו לשלילה נחלקו החכמים (כפי שרואים במחלקות בביאור הפסוק ‘תועבת ה’ כל גבה לב’ – שנחלקו מפרשיו האם ראוי לתלמיד חכם מקצת שבמקצת גאווה או שלא יתגאה כלל וכלל)

וכתבו המפרשים כלל בזה דהיכי דכתיב כל במשפט מחייב, משמעו כולו, והיכי דכתיב במשפט שלילה, משמעו אפילו מקצתו. אמנם היכי דכתיב במשפט מחייב, כמו תועבת ה’ כל גבה לב, אך כוונת העניין היא שלילה, שלא יהיה גבה לב, פליגי רב ורב נחמן בר יצחק. דרב סבירא ליה דאזלינן בתר משפט מחייב, ומשמעו כולו. ורב נחמן בר יצחק סבירא ליה דאזלינן בתר משפט שלילה, ומשמעו אפילו מקצתו.

מחלוקת זו קיימת גם בביאור המילה ‘כל’ בפסוק ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’, לפי שגם פסוק זה הוא משפט חיובי שכוונתו שלילית. למפרש ‘כל שהוא’ – הפסוק מתייחס לסיפור שבחו של מקום, שאין לספר אף מקצתו. ולמפרש ‘כולו’, הפסוק מתייחס לתלמיד חכם שראוי לדרוש בהמון רק אם בקי בכל.  

ולפי זה הכא בקרא ד’מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’ דכתיב במשפט מחייב, אך כוונת העניין הוא שלילה, דמי שאין יכול להשמיע כל תהלתו, לא ימלל גבורות ה’, באנו למחלוקת זו. דאם פירושו ‘כולו’, מוכרח לומר דקאי לעניין תלמיד חכם, דאי אפשר לפרש לעניין סיפר שבחו של מקום, דאם כן היה משמע דדוקא כל שבחו של מקום אי אפשר לספר, אבל מקצת אפשר לספר. והלא אי אפשר לספר אפילו מקצתו, כדאיתא בברכות בהאי דנחית קמיה דרבה אמר ‘האל הגדול הגבור והעזוז וכו”. אמר ליה, סיימתינהו לכולהו שבחיה דמריה כו’, משל למלך שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסים אותו באלף אלפי אלפים דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו.

ופירש המורה נבוכים ח”א סוף פרק נ”ט, דלכך אמר ‘ומקלסים בדינרי כסף’, ולא אמר ‘ומקלסים אותו במאה דינרי זהב’, דאם כן היה משמע דאף על פי מקלסין אותו במקצת. ובאמת קילוסו של מקום אינו כלל מעניין שבחו, כמו מלך שיש לו דינרי זהב ומקלסים אותו בדינרי כסף, שאינו כלל מעניין שבחו. וכמו כן אי אפשר לקלס להמקום, אפי’ במקצת. והדברים עתיקים.

אם כן אם מלת ‘כל’ משמעו כולו, על כורחך קאי קרא לעניין תלמיד חכם. אבל אי מלת ‘כל’ משמעו אפילו מקצתו, על כורחך צריך לומר דקאי לעניין סיפר שבחו של מקום. דאי אפשר לפרש על תלמיד חכם, דאם כן היה משמע, דדוקא אם יכול להשמיע על כל פנים מקצתו, יכול לדרוש בהמון. ולא מי שלא יוכל לדרוש כלל לא לדרוש בהמון, פשיטא, דאם לא יוכל לדרוש כלל לא ידרוש ברבים, ועל כורחך קאי לעניין סיפר שבחו של מקום, כיון דאי אפשר לקלסו כלל מעניין שבחו, אפילו מקצתו, הלכך אסור להאריך בשבחו של מקום רק מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, כפי מה שאנו משיגים מפעולותיו כידוע.

מתקנת רבן גמליאל, משמע שהסביר את ‘כל’ במשמעות ‘כולו’ (ולכן נטל לעצמו כבוד, כי ראוי לתלמידי חכמים מקצת שבמקצת גאווה, על פי ביאור הפסוק ‘תועבת ה’ כל גבה לב’, במשמעות, מי שמתגאה כולו הוא תועבה ולא מי שמתגאה במקצת שבמקצת). ולפי זה, מעתה, הפסוק ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’, על כורחך, מתייחס לתלמיד חכם המותר לדרוש בהמון רק אם בקי בכל התורה, ולא לסיפור שבחו של מקום (שהרי אי אפשר לספר אף מקצת משבחו). ולכן רק עתה, עם שלילת הפירוש של הפסוק לעניין שבחו של מקום, יכלו לדרוש את העברת רבן שמעון בן גמליאל מתפקידו.

אמור מעתה מה מאד יבא הכל על נכון. דמראשית כזאת לא היה לחכמים אלו פתחון פה להוריד את רבן שמעון בן גמליאל מגדולתו מפני חסרון ידיעתו, מפאת הכתוב מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו, דהיה אפשר לומר דקאי קרא לעניין סיפר שבחו של מקום, ומשמעות כל הוא אפילו מקצתו. אך אחר שתיקן רבן שמעון בן גמליאל משנה זו ליקח לעצמו יותרת הכבוד, והיה נראה לחכמים אלו קצת גאווה בזה, ועל כורחך כרב סבירא ליה דתלמיד חכם צריך שיהיה בו מעט התנשאות, ומשמעות כל היינו כולו, אם כן על כורחך קרא ד’מי ימלל’ קאי לעניין תלמיד חכם דצריך לדרוש בכל התורה, אם כן לשיטתו, נעבריה והוה אנא אב בית דין ואת נשיא.

הרמב”ם פסק בהלכות דעות (ב,ג) שאין מקום כלל לגאווה לתלמיד חכם, משמע שביאר ‘תועבת ה’ כל (במשמעות ‘אפילו מקצת’) גבה לב’. ולפי זה ביאור ‘מי ימלל גבורות ה’ – ישמיע כל תהלתו’, הוא ‘אפילו מקצת תהלתו’, וזה מתאים למה שפסק בהלכות מלכים (א,ז) שממנים תלמיד חכם במקום אביו לדרוש ברבים אף אם אינו ממלא מקומו בחכמה ומלמדים אותו.

ומעתה מאד נאמנו דברי הרמב”ם דהוא ז”ל פסק בפ”ב מהלכות דעות הלכה ג’ כרב נחמן בר יצחק דלא מני ולא מקצתו, כמ”ש שם הגהות מיימוני א”כ האי קרא ד’מי ימלל’ קאי לעניין סיפר שבחו של מקום, אבל בתלמיד חכם, אף אם אינו ממלא בחכמה מלמדין אותו.

(הר שפר, הוריות פרק שלישי. הכותרות המודגשים אינן מופיעות בספר)


שער ספר הר שפרהרב שמואל פירר הי”ד אחד מגדולי התורה בגאליציה, נולד בכפר סקנקובה, בשנת תרכ”ח (1868), לאביו הרב אשר זליג. בילדותו נודע כ”עילוי מסנקובה”, והצטיין בשקידה, בסברה ובפלפול, באגדה ואף במתמטיקה. בגיל עשר ידע בעל פה את כל חושן משפט חלק א’, עם פירושי קצות החושן ונתיבות המשפט, ובא ללמוד אצל הרב נפתלי גולדברג אב”ד טרנוב, מחבר הספר בית לוי.

בגיל שמונה עשרה נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אברהם יהושע השל גולדמן ז”ל ונולדו להם ששה בנים וחמש בנות. כל הבנים כיהנו כרבנים בגאליציה.

מגיל עשרים היה רבה של העיירה מילובקה, שם ענה על שאלות רבות בהלכה, התעמק בכל מדרכי ההלכה, והעביר שיעורים ממושכים לתלמידיו בהסברה מעולה ומרתקת. הרב מונה לראש ישיבה בקרקא, שנקראה לימים ישיבת בית מאיר, ולימד בה עשרות תלמידים מובחרים.

בשנת תרס”ג (1903), השתתף בכנס הראשון של רבני מערב גליציה.

בשנת תרס”ח (1908) נצטרד, ועבר לכהן במשך שלושים וחמש שנים כרבה של הקהילה החדשה בקרוסנו. הרב נודע כמומחה בדיני ממונות מסובכים, וסוחרים רבים באו להתדיין לפניו. רבים בקשו לקבל ממנו סמיכה, קבלה והסכמה. בנוסף היה הרב חבר בהנהגה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין, והיה בה לבחון את התלמידים ולסומכם.

בשנת תרפ”ג יצא לאור ספרו הר שפר, חידושים וביאורים על מסכת הוריות. מהדורה שניה של הספר יצאה על ידי בנו בשנת תשי”ז. כתב יד לספר נוסף ובו תשובות בהלכה מאת הרב שמואל פירר, הוכן לדפוס על ידי המחבר, אך אבד בשואה.

הרב היה חסיד צאנז, היה דבק ברבי משינאווא וברבי ברוך מגורליץ, ובשנותיו האחרונות התקרב לאדמו”ר מבאבוב הי”ד.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה עבר לגאליציה המזרחית שנכבשה בידי הרוסים ונדד במשך שנתיים בסטרי, בוליחוב וקוזובה. לאחר שהגרמנים כבשו את גאליציה המזרחית, שב לקרוסנו והסתתר במחבוא עם עוד כמניין זקנים עד שמחבואם נתגלה, בחיסול גיטו קורסנו, ביום כ”ה בכסלו תש”ג (4.12.1942). יחד עם הרב נורו במקום כל מי שנמצאו במקומות מסתור, ומספר החללים עמד על כתשעים. לאחר המלחמה שבו וקברו את הרב בבית העלמין שבעיר.

מקורות: מאורות גאליציה, רבנים נספו בשואה, אתר יד ושם – המכון הבינלאומי לחקר השואה, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של הספר הר שפר.

מספר הצפיות במאמר: 56