על הרב יעקב חיים טרושקין הי”ד, רבה של שקוד, שטרם מצאתי דבר תורה משמו

תמונת הרב יעקב חיים טרושקין הי"ד

הרב יעקב חיים הי”ד בן ברוך ודבורה טרושקין נולד בתרמ”ג, 1883. בבלארוסיה,  למד בישיבות שברוסיה ובפולין וכן בישיבת סלבודקה שבליטא ונשא לאשה את חניה, בתו של הרב יחיאל מיכל הובשה זצ”ל.

מיד לאחר פטירת חותנו, בשנת תרע”ז, 1917, נבחר הרב טרושקין למלא את מקומו כרב של קהילת שקוד שבליטא, ששכנה לא הרחק מהגבול הגרמני, הסלובקי והרוסי. הוא כיהן בתפקיד זה עד לחורבן הקהילה, והיה מנהיג רוחני אהוב על כל תושבי הקהילה מהעיר הישנה והחדשה כאחד, משכין שלום שהרבה בעשיית צדקה וחסד לכל הנזקקים, שהרבה לעסוק בתורה וחקר גם עניינים מדעיים. באזור החדש של העיירה שקוד פעלו בית כנסת ושני קלוייזים.

הרב השפיע רבות על כל המתרחש בחיי תושבי העיירה ובעיירה עצמה ונשא דרשות רבות בשבחה של ארץ ישראל. מתוך הכרה בכך שאין עתיד ליהודים בגולה ושהאדמה בוערת מתחת לרגלם, תמך בתנועת המזרחי, אירח בביתו את כל השליחים שבאו מן הארץ והאזין בקשב רב לסיפוריהם אודות המתרחש בה. הוא חינך את ילדיו ואת כלל הנוער בעיירה לאהבת הארץ ולחובה לעלות אליה. שלוש בנותיו זכו לעלות אליה, אך בנו צבי הירש (1910-1941) נהרג בשואה הרב לא חת להביע את דעתו, על אף שרבו הקולות בסביבתו ששללו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית.

בבית הרב התנהלה כבית פתוח עם פעילות קהילתית ענפה. הוא הקים בעירו כיתות וחוגים למשנה ולגמרא בקלויז, .ותלמידים רבים נהגו לבוא ולהשתתף בשיעוריו וליהנות מחכמתו הרבה, לאחר שסיימו את יום הלימודים שלהם, במסגרת פעילותם בסניף “תפארת בחורים”. גדלותו של הרב הייתה ניכרת בתחומים רבים של נתינה לקהילה שלו, במנהיגותו רוחנית, בדמותו החינוכית, בהקניית ערכים יהודיים שורשיים לנוער ובפיתוח עמדות של חברי הקהילה בעניינים לאומיים וציבוריים שעמדו על הפרק.

בתקופת השלטון הסובייטי בליטא (1940-1941) היו תמורות רבות גם על יהודי שקוד, בעיקר בתחום הכלכלי. מפעלים ובתי מסחר הולאמו. פעילות הנוער הציוני נאסרה ובית הספר העברי נסגר.

ביום שפרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, בתאריך 22/6/1941, נכבשה העיירה, ורק מעטים הספיקו לברוח. הליטאים שמחו לבוא הגרמנים וסייעו להם להתעלל ביהודים ולבזוז את רכושם. היהודים נלקחו לעבודות פרך קשות מבזות. הליטאים הכו יהודים ונטפלו לנשים.

הגרמנים השאירו חיל מצב של כמאה איש בשקוד שתוגבר על ידי ליטאים. הגבלות רבות הוטלו על היהודים, ונמסר להם כי על כל גרמני שיהרג הם ירצחו 100 יהודים. בשלב חסימות הדרכים חזרו לשקוד היהודים שניסו לברוח ממנה, ורק חלק קטן מבני הנוער הצליח להצטרף לצבא האדום, ולהילחם במסגרת הדוויזיה הליטאית שלה.

בשבת, ג’ תמוז תש”א 28/6/1941, הותקף הכוח הגרמני הקטן שהוצב בשקוד על ידי חיילי הצבא האדום שניסו לשוב ולכבוש את העיירה. כתוצאה מהקרב נשרפו בתים רבים, וחיילים משני הצדדים וכן אזרחים רבים נפגעו ונהרגו. בין ההרוגים היה הרב יעקב חיים טרושקין ויהודים נוספים.

בשבת בבוקר הזעיקו הגרמנים תגבורת וגברו על חיילי הצבא האדום שנאלצו להיכנע. הליטאים האשימו את היהודים בפרוץ הקרב, ובתגובה רוכזו הגברים היהודים במועדון “השאוליסטים” ואילו הנשים והילדים נכלאו בבית הכנסת הישן.

למחרת, בערב יום ראשון 29/6/1941 הובלו הגברים למקום בו פקדו עליהם לחפור בורות ושם הם נורו בידי שכיניהם הליטאים ובראשם ספר מהעיר העתיקה של שקוד, שהכיר היטב את קורבנותיו, שהיו שכניו ולקוחותיו. לאחר כשבוע שבו היו כלואים בתנאים איומים הוצאו הנשים והילדים מבית הכנסת והובלו אל הכפר דימיטרובה, ונוצלו לעבודות חקלאיות עד להירצחם בסתיו.

שבוע הקדשתי זמן רב בחיפוש אחר דבר תורה משמו של הרב יעקב חיים טרושקין הי”ד, אך עד כה לא מצאתי דבר. אני קורא לקהל הקוראים היקר לעדכן אותי אם המצא תמצא בידם דבר תורה משמו.

אמנם אף שלא מצאתי דבר תורה של הרב טרושקין הי”ד, כדי שלא לסיים בלי דבר תורה, ראיתי לנכון להביא מכתבי חותנו הרב יחיאל מיכל הובשה, מחבר “מיכל מים” עה”ת, “מאמר להחזקת היהדותHH” ודברי הספד על הרב שמואל מוהליבר בקונטרס “וימת שמואל”.

בהקדמת הקונטרס מסביר הרב הובשה את הסיבה שטרח להדפיס את דברי ההספד על הרב מוהליבר:

ידעתי שחברי ורבותי מיודעי, ישאלו ויתמהו, מה ראיתי להדפיס הספדי זה, בכרך קטן בפני עצמו, יותר מההספדים האחרים אשר  נשאתי, על הסתלקותן של גאוני וגדולי דורנו?

כבן אוהב לעמנו, עוררני מצבנו האיום, בשנים האחרונות עוד יותר, לחקור ולחשוב את סבת ירידתנו פלאים מיום ליום, ברוחניותינו  וחומריותינו, ואחרי כל העיונים והחשבונות, הוכחתי גם אני ככל  מביני דבר לאשורו, שמקור כל הרעות וכל צרותינו הוא חסרון אנשים גדולים טובי לב, ואוהבי עמם באמת, אשר יחפצו ויוכלו וידעו להשתדל לטובת עמנו ואשרם. אם כי סבות החסרון הזה רבות הגה,  וענפיה ישתרגו עד למרחוק, אם ביסוד רוע מצב החומרי של ישראל  וגדוליו, אם בחסרון כחות רוחניים, מאיזה סבה וטעם שיהיה, זאת אנו רואים שהתמעטו מאד בעוונותינו הרבים אנשים כאלו בעמנו, וספינת ישראל  מטולטלת ומנודנדת על גלי מי ים הזועף, רק מחסרון חובלים ומלחים אמיצי רוח, שהיה בידם להסיר הרבה מן הרע, ולהביא רוב טובה לישראל, ולכן יהמה לבי כחלילים לפטירתו של הגרש״מ זצ״ל, אשר בו התאחדו הרצון והיכולת, לב חם, ואהבה בוערה לפעול לטובת עמנו הנדכה, ולא היה דבר נשגב ממנו, והפקיר ממונו לאלפים, וטרח ועמל הרבה בגופו,  וותר על כבודו, לטובת ישראל ואשרו, כפי אשר מצא לטובה ולאשר, והרבה מאד עלה בידו, וכפי שידעתיו והכרתיו ובחנתיו היטב, היו כל  מעשיו ופעולותיו לשם ה’ עמו ותורתו, קבל על עצמו את אשר התנה ה’ את משה רבינו, וכן התנה הוא את פרנסי ישראל שהעמיד, כמבואר בילקוט פ’ בהעלתך “בני ישראל טרחנים הם, על מנת שיסקלו אתכם  באבנים ומעפרים עליכם בעפר” כו’, ידע הקב״ה שכח סבלנות נורא מאד נדרש לפרנסי ישראל האמיתיים, בלב תמים, אף בהיות כל העם מאוחד במדבר, תחת הנהגתו של משה רבינו ע”ה. ומכל שכן בדורנו זה, אשר חולקנו למפלגות שונות ורבות בעונותינו הרבים, כמה אהבת הלאום  וכמה סבלנות ואמץ רוח, ידרש עתה לפרנס ישראל, החפץ להרבות טובה וחסד לעמו, שלא ייעף ולא ירבץ תחת משא הטרחנים מצד אחד, והמביטים אחריו מצד השני.

רוחי הבוער לאהבת פרנסי ישראל  ועסקי בטובתם, אם ברוחניותם ואם בחומריותם, וידיעתי בענות נפשם  וכח סבלנותם, לא יסתפק במה שהספדתיו וספרתי בשבחו של הגרש״מ זצלל״ה בבית המדרש הנזכר, חפצי שישמעו דברי לכל אחינו בני ישראל,  שידעו להוקיר את אוהבם באמת ותום לבב ודרש טובתם, ושיועמד  לפרנס כמותו בזמנינו, שֵם בספרותנו הקדושה והעתיקה, אולי יתעוררו  אחינו בית ישראל על ידי דברי המעטים האלו, להוקיר את דורשי טובתם באמת, שיוקל עי״ז משאת החפצים לעסוק בטובתם ולהאשירם כפי כחם ואונם והיה זה  שכרי.

מספר הצפיות במאמר: 27