ציון המצוינת / הרב ישעיהו רייכר הי”ד

תמונת הרב ישעיהו רייכר הי"ד

הרב ישעיהו רייכר, בעל “תורת ראשונים” ח”א וח”ב, “מקרא ומסורת” ו“כתב בית ישראל” ועוד, נולד .בשנת תר”מ, 1880, ונשא לאשה את מרת רייזל לבית טרעגער (נפטרה בתרפ”ח או תחילת תרפ”ט). הרב ישעיהו, נתמנה לרבה של איסמאיל, רומניה, למלא מקום אביו הרב ראובן ששמש ברבנות בעיר עשרים ושלוש שנים, ומקום אבי אביו הרב דב יצחק שהיה שם הרב במשך ארבע עשרה שנים.

בגיליון היובל של “דרכנו- מבטאה המרכזי של אגודת ישראל העולמית” (תשרי תרצ”ד), אנו מוצאים התייחסות לפעולתו הספרותית של הרב רייכר:

…כאן נייחד את הדבור על אחד מגדולי דורנו הבלתי מפורסם עדיין ההולך בעקבותיהם ואמת בניין חזקה בידו להישיר הקמטים ולפשט את העקמומיות בגוף “חכמת ישראל” הראויה לשם זה העזובה בהרבה מקצועות וטעונה ברור ולבון רב. כוונתנו כאן לרבי ישעיהו ריכר שליט”א העובד את עבודת הקודש שלו בכובד ראש אחראי ביותר ובטהרת המוח והרגש כאחד הגדולים בישראל בשכבר הימים, אם גם לא רבים יודעים על אודותיו.

במערכת נאמני המסורת אין הרב ריכר פנים חדשות כל עיקר. זה עשרות בשנים עוסק הוא בשקידה רבה בחקירת תורת הפה ויחסה לתורת הכתב והתגלמות שניהן בחיים בזמנים קדומים, שאת תוצאותיה פרסם במאספים ובכתבי עת שונים. אולם בעת האחרונה הוציא שלשה ספרים “מקרא ומסורת”, “כתב בית ישראל” ו”תורת הראשונים” שהחלק הראשון שיצא לאור משלשתם משמש התחלה לעבודה משולשת המתאחדת לתכלית אחת: חבור תורת הפה עם תורת הכתב וגלוין החיוני בחיי עם ישראל… אולם צריך להצטער הרבה על זה שמכל ספריו העצומים הספיק להוציא רק חלק ראשון ואין תומכים היום בדרכי חכמה של תורה, כמו שהיה נהוג בשכבר הימים, בשעה שהחיים הרוחניים שלנו הלכו בדרכם הסלולה ולא סרו מיני דרך לתעות בארחות העקלקלות.

גאולת “חכמת ישראל”, שתהיה מיוסדת ונזונה מעמקי תורת ישראל עדיין מחכה לעזרתנו. הבה נחזק על כל פנים את ידי הבנאים היחידים המצוינים במקצוע זה לכבוד התורה והצלת התועים מני דרך. וד’ יצליח דרכנו.

ביום ראשון, ח’ באלול תרצ”ז, אנו מוצאים את הרב רייכר בין משתתפי מושב אחר הצהרים של ישיבת מועצת גדולי התורה במריבנד, הדנה על יחסה של אגודת ישראל למדינה היהודית העתידית (מקטוביץ עד ירושלים עמ’ 81).

בשנת תרצ”ו יוצא לאור בסאטמאר רומניה ח”ב של ספרו “תורת הראשונים”, ובהקדמתו מזכיר הרב רייכר את הקשיים בהוצאת ספריו ואת התמיכה לה הוא זוכה:

בשנת תרפ”ו יצא לאור, בהוצאת “ישורון” בווארשא, החלק הראשון מספר “תורת הראשונים”. באותה השנה שעשעתני התקוה, שאחריו יצאו תכופות זה אחר זה גם החלק השני והשלישי מספרי זה וגם הביאור המסורתי הגדול שלי למקראי קודש “מקרא ומסורת” וכן חלקי הספר “ניבים” ו”כתב בית ישראל” ועוד, ימצאו את הדרך לפרסום והחקירה התנכית המקורית תחוג את חג נצחונה על המון השערות הפורחות שבדו להם המינים שבישראל ושבעמים. ברם, תקותי זו לא נתקיימה. שנים רעות הגיעו להספר העברי בכלל ולספר מדעי-חרדי בפרט. ההוצאה כשלה ונפלה. הוצאה אחרת לא נזדמנה לי וכל התאמצותי להחל בעצמי בהדפסתם עלו בתהו וכמעט שרפו ידי ואמרתי נואש.

השנה זכיתי לבקר את ארצנו הקדושה ולראות בטובת בחיריה. ראיתי שהברודים שבעם,  גדולי ישראל חכמים וסופרים, נוהגים בי חביבות יתרה בשביל אותו המעט בחקירות התורה שבע״פ שפרסמתי, מכירים ומוקירים הם את עבודתי הספרותית ומחליטים שהדור זקוק לה. ראש רבני אה״ק, מרן ראי״ה קוק, שליט״א, פרסם בעתוני הארץ מאמר-הערכה נמרץ בשם ״דברי ספר״ על טיב ספרי שבדפוס ושבכתב ועורר אדותם את דעת הקהל וכן עשו עוד חכמים וסופרים והסופר והעסקן הותיק מר דניאל סירקיס, יו”ר בקהלת תל אביב, זיכני גם בפרס חשוב מטעם הקהלה לטובת הדפסת ספרי, חברים משכילים חרדים נתאספו לדון בדבר, נמנו וגמרו, שעד שנזכה לחברות בעלי הון ומרץ להדפיס ולהפיץ את הספרות החרדית, מחויב אני בעצמי לטפל בהוצאת ספרי לאור, כי אני הגואל היותר קרוב ועלי לשקוד על תקנת ספרותי ולהתחיל בהדפסה.

בגשתי היום למלאות רצון ידידי ה׳, בני ציון היקרים, ולהתחיל בהדפסת החלק השני מספרי תורת הראשונים, הריני מגיש תודה וברכה לאלה שעזרוני עזרה כספית ולאלה שבדברי העידוד והחיזוק שלהם הביאו אותי להתאזרות מחודשת זו, לגמור את אשר החילותי.

 וכשיעזרני ה׳ ומהתחלה קטנה זו יהיה מקור נפתח להתבדרות דרכי חקירתי בכתבי הקודש. לבצר את יסודות הקבלה ולהצדיק קודש קדשים וגם לפרסם יתר החבורים, המחכים לגאולה, אדע כי אהני לי זכות ארץ ישראל, כי “זהב הארץ ההוא טוב״ ומשם צוה ה׳ את הברכה!

ספרי הרב רייכר המחבר.

עדות על נסיבות מותו של הרב רייכר, אנו מוצאים בתוך מאמרו של ד”ר יעקב גלר: הנספים על קידוש ה’ בארבע ארצות “רומניה הגדולה” (בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ו”רומניה הישנה”), לרגל עשרה בטבת תש”ע, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן, גיליון 841:

בפרעות שאירעו בבוקובינה ובבסרביה, שראשיתן בסוף יוני ובתחילת יולי 1941, כשאזורים אלה נכבשו על ידי צבאות רומניה וגרמניה, נרצחו יותר מ-150,000 יהודים (ולפי דעות אחרות כ-200,000), ביניהם מאות רבנים, “כלי קודש” ותלמידים מישיבות קישינב, צ’רנוביץ, ויז’ניץ, סירט ובאנילה. בין הרבנים הללו יש לציין את הרב הראשי של קישינב ובסרביה, ר’ יהודה ליב צירלסון, הפוסק המפורסם, נשיא ישיבת קישינב ומנהל בית הספר העברי “מגן דוד“; ד”ר יעקב א’ מארק, רבה הראשי של צ’רנוביץ, מנהל “ביה”מ למורים ולגננות” ונשיא “המזרחי”. לפני הירצחו הועלה על גג בניין גבוה כדי שיצפה בהצתת בית-הכנסת הגדול שבו התפלל. עוד נרצחו הרבנים יצחק טברסקי מבלצי, בנימין ליבנדמן מחוטין, יהושע פרנקל מסלטין (שקודם הירצחו תלשו הצוררים את שערות פיאותיו וזקנו ושרפום), האדמו”ר מרדכי מוטולה טברסקי מבויאן, בנו אהרון, הרב ישעיהו רייכר מאיסמאיל, בעל “תורת ראשונים”, ואחרים.

בספר “אהלי שם” (מאת שמואל נח גוטליב, פינקס, תרע”ב, 1912) מוזכר שיש בידו כתב יד של חיבור שלו על כל חלקי היד החזקה לרמב”ם. ובמדור הספרותי של גליון ההד (ירושלים תרצ”ב) – מופיע פרק מתוך ספרו של הרב רייכר שעמד  לצאת לאור “ניבים”:

ציון המצוינת

לחלק העליון של ירושלם ניתן שם “ציון” אחר שהוכנס לרשות גבלה ונעשה אכסניה לקדושה. מתחלה כשהיתה העיר ברשות עכו”ם, עיר נכרי’ נקראה “יבוס” (יהושע ט”ו, ח; י”ח,כ”ח; דהי”א י”א,ד-ה; זכריה י”ב). כשכבשה דוד קרא את שמה עליה; עיר דוד. כשהשקיע בעיר מושבו החדש כחות מוסריים נשגבים ושפע טהרה ואצילות, שנבע ממקור נפשו, התחיל לזרום בתוכה, הטביעו הללו את חותמם עליה ונעשתה  מצוינת כחטיבה סגולית בישראל, קבלה שם “מצדת ציון”, בעוד שהמצודה היתה קימת; אח”כ כשנהרסה המצודה ועיר זו חוברה לה יחד לירושלם – בטל שם לואי הראשון ונקראה בשם “ציון” גרידא, ע”ש שנעשה בה משכן לארון העדות וע”ש הצטיינותה במוסר וברוח.

זרם המוסרי הכביר הזה היה כמעיין היוצא מבית קדשי קדשים, הלך הלוך והתרחב, הלוך והתפשט, עד שנעשה כמעיין המתגבר. בסגנונים וגוונים שונים חזרה האגדה על אותו הרעיון המוסרי העמוק והבריא, שציון היתה אבן השתיה למשתיתו של עולם. תחילת יצירתה היתה כרישון ושלחה שרשים לכאן ולכאן עד שנרקעה הארץ כלה. לומר לך, שהמוסריות העליונה יצאה מתוך רכוזה אל נקודת-השרפה שלה, צמצומה הראשון שבציון. ברם מנקודת אורה זו בקעו כל אלפי הרשפים ורבבות להבות-שלהבות, ממנו נתפשטו כל האורות המקיפים והמקיפים דמקיפים במרחבי אין קץ ומכאן זרמו כל ערכי הרוח וההעלאה לגובה מוסרי נשגב – ציון עיר אלקים קדוש משכני עליון!

בהקבלה לזה אנו מוצאים גם בעצם השם “ציון” התפשטות התפתחותית. מושג זה התפשט יותר ויותר, עד שקיפל בעצמו את כל הנשגב, החיל והחוסן של נחלת ישראל.

מצד צמצום ההוראה , כשהתפיסו בעיקר המשמעות נקרא רק המקדש ציון (סוכה מ”א, ע”א. ילקוט תהלים רמז תשי”ג). בהוראה מתפשטת יותר נתראה עיר דוד ציון, בשביל ההצטיינות הרוחנית היתרה ששלה וכאמור,. זה היה כל ימי דוד.מימי שלמה ואילך, כשבנה בית עולמית בתוככי ירושלים, שהקימה וסכמה בה כל הרכוש הרוחני שרכשה עיר דוד, קפץ לו השם ציון על ירושלים ונקראה כך בכל ספרות הנביאים… אח”כ התפשט מושג ציון על כל ארץ יהודה, שממנה יצא תורה  והיתה למופת בישראל. חז”ל ידעו לכלכל רוח הכתוב: “כי מציון תצא תורה” על כל מקום שיש בארץ יהודה (עתו”ס ר”ה כה, ע”א, ד”ה זיל, בשם הפסיקתא). אח”כ בשעת חלוקת מלכות בית-דוד, כשנתחבר בנימין ליהודה והיו לממלכה אחת הדוגלת בשם אלדים אמת, נקראו שניהם בשם ציון, בניגוד לשאר השבטים…כשהורוה גם הגליל העליון, ממימי התורה והדעת ונעשה מכון לכל קדושת קודש, נקרא גם הוא בשם “ציון”… אח”כ מתוך בחינה זו ובהיקף יותר רחב, נקראה כנסת ישראל כלה בשם ציון: רני ושמחי בת ציון (זכריה ב,יד), ועוררתי בניך ציון על בניך יון (שם ט,יג), ושונאי כלל ישראל נקראו: שונאי ציון (תהלים קל”ב)…

כל אלו המקיפים והמקיפים דמקיפים, לבושים הם וכלי-מילות הם לנקודת התוך, צמצום שבתוך צמצום ופנים בדפנים: מקום הארון, וכלם חוזרים למטעתם ושבים ונכללים בה: אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים גבוה מן הארץ ששה אצבעות ושתיה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם: מציון מכלל יופי – מציון מכלל יופיו של העולם (יומא נ”ד, ע”ב)…

 שיר ציון - הפלס

מספר הצפיות במאמר: 52