באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים – על אחדות הזהות הלאומית והדתית באומה הישראלית / הרב ישראל בורנשטיין הי"ד

תמונת הרב ישראל בורנשטיין הי"ד

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, "היום הזה נעשית לעם". ו"קב"ה ואורייתא וישראל חד", כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט' פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ"ה ובנדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. "וראשונים נתגלה עונם" אמרו חז"ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק"ד, "אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית".

ובמדרש (איכה רבתי) "דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה". ועוד בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב"ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן "על מה אבדה הארץ"? כלומר, על מה "אבדה הארץ" את יושביה? והיה להקב"ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד': "על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם". כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד' הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד', מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן "חכמים בעיניהם", כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד' נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד' אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד' עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמרא (מגילה י"ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י"ג ע"ב): "ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן". כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. "מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: "דורש טוב" (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. "ויחל משה" רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ"ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש "מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן" (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן". כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו', כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד' ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", פירש רש"י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט',כ"ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) "כאיש אחד" (פד"מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ'), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד'. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס"ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו"ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ"א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו "בכי תשא" (בבא בתרא י' ע"ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע"י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ"ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב'ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. "את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא י"ט). פרש"י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג' פכ"ד) שכתב וזה לשונו: "ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד' יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד' יתברך, אם לא מצד הנבואה". ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט"ו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)


הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר' מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז'ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו"רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב"ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו"ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב"ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר "חוות יאיר" (תרע"ב) ואת ספרו "כרם ישראל" (תרפ"ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס "מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה". הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש"ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי"ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ' 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ' 256-266.

מספר הצפיות במאמר: 34

סיבת המרה השחורה של רבי נחמן / ר' הלל צייטלין הי"ד

תמונת ר' הלל צייטלין הי"ד

פעם אחת אמר רבי נחמן לתלמידיו: "מהנגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף על פי שאני על פי רוב בעצבות אין אתם צריכים ללמוד מזה". מי שהזהיר תמיד על השמחה, מי שציווה תמיד להתרחק מיגוני העצב בתכלית הריחוק, מי שאמר תמיד שהמרה שחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלמד ש"עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השמחה בו יתברך" היה בעצמו מלא יגון וענן כסה את פניו היפים.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סבת יגונו אמר להם, שהוא הולך במקום שממה ועליו לקצץ אילנות הגדלים שמה זה אלפי שנים, לקצץ ולחזור לקצץ עד שתהא הדרך שם כבושה לרבים… ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית באה לו בירושה מזקנו הבעש"ט והבעש"ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה' מלב נשבר ונדכה.

והולך היה הצדיק מברסלב בין בני-אדם כאבל בין החתנים, כי דמיונו החזק צייר לפניו את כל הרעות והייסורים, אשר יסבול כל איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכל לשכוח אף רגע שכל שמחת בני-אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים צרות ואנחות, אסונות ופגעים.

"כל בני העולם" – אמר רבי נחמן לתלמידיו – "מלאים ייסורים ופגעים, ואפילו הגיבורים הגדולים והשרים כלם מלאים כעס ומכאובים ומלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו ייסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות מלכים – אם נסתכל בו היטב הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים".

ואת השקפתו הבהירה על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון מאד: "הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא גיהנם".

העולם שלפנינו בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו הוא רק עמק הבכא, צער בלי קץ וגבול. ומה היא הטובה אשר הביאה ההשתלמות הרבה, החכמה וההשכלה, הנימוסים היפים, הטכניקה היפה – אם גם עתה נשפך דם אדם כמים בעד כל רגל אדמה וכל דבר קטן?

"הם חכמים גדולים" – היה אומר – "והם חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי-זין נפלא שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת".

ונוסף על הצער הרגיל ישנו גם צער רוחני הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף על פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמתי הם בבחינת "וטוב לב משתה תמיד", שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה' הטוב והמטיב, בכל זאת הדברים אמורים בנוגע למאמינים פשוטים (שכאלה היו תלמידיו) ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר' נחמן. כלומר: מבין הכל, יודע הכל, סוקר הכל, מרחם על הכל, חפץ בטובת הכל.

"׳ש שיש לי ייסורים מעצמו" – אומר ר' נחמן – "ויש שיש לו ייסורים משכניו ויש שיש ייסורים ממשפחתו ויש שיש לו ייסורים מעירו ויש שיש לו ייסורים מכל העולם".

מלבד הצער העולמי, על פי מושגנו עתה, או ייסורים מכל העולם. כפי מבטאו של רבי נחמן, הממלא את לב כל גדול הרוח, הנה יש צער עולמי עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ הוא האדם לפתור את חידת החיים והעולם, חפץ הוא להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, חפץ הוא לשמוע תשובה ברורה על השאלות העולמיות המענות אותו ומציקות לו, חפץ הוא להשיג השגות גדולות ונפלאות מעת לעת, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדרגה למדרגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעותים גסים, בעוונות גדולים וקטנים. והנה רואה הוא למגינת לבו כי עדין עומד הוא בחוץ, כי עדין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדין אינו משיג כלום וכי עדין הוא בשר ודם פשוט, בשר ודם בעל נטיות טבעיות שונות, ורבות בו גם מידות לא טובות ותכונות לא טובות. והמאמין רואה בזה על פי דרכו, כאלו דוחפים אותו לחוץ, כאלו מרמזים לו מן השמים, שאינם חפצים במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו הגדולים לאלהי מרום, כאלו חטאו רב כל-כך עד שאינם חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה, מגרשים אותו מן ההיכלות העליונים למען לא יראה את גנזי המלך, מלכו של עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטבעו דק ביותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול ביותר להענה בלי-קץ על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור הגדול – אור העליון.

וזוהי צרת ה"מרה שחורה" שעליה ידבר כל-כך בספרי רבי  נחמן ותלמידיו.

ורבי נחמן מצווה ומזהיר לתלמידו ללחום עם ה"מרה שחורה" עד רדתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השרש. ואולם, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובלבות גדולי תלמידיו. רבי נתן תלמידו של ר' נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה"מרה שחורה" שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השמחה; שהכל טוב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. בכל זאת הוא מקבל מבנו עוד הפעם מכתבים מלאים התאוננות מרה; רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול.

המרה שחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל חד וחד לפום שעורא דליה. בלבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה ידועה ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, היראה הגדולה מן הפגם והיזק המוסבים על ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדין רב הדרך אל השלמות. ואולם בלבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בלבות תלמידו, כי בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער של פויסט…

(מתוך "רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו", מאת הלל צייטלין הי"ד)


ר' הלל צייטלין הי"ד, נולד בתרל"א (1871) בקארמה, שבפלך מוהליב, ברוסיה הלבנה, למשפחה חב"דית, ורכש ידיעות מקיפות ביהדות מרבותיו, ובהם, הרב זלמן דוכמן רבה של קארמה והאדמו"ר רבי שלום בער מרצ'יצא. הוא התבלט כעילוי חריף. בגיל 15 התייתם, ולפרנסתו החל לשמש כמורה לעברית. בעקבות חשיפתו לספרות פילוסופית וספרי ביקורת המקרא, נולדה בו ספקנות דתית. אישיותו עברה גלגולים שונים. פרעות קישינב והומל זיעזעו אותו, וגרמו לו לחרדות קשות לגבי גורל העם היהודי. בתרס"ו (1906), עבר לוורשה, ושם כתב הרבה בעיתונים היינט ומָאמענט. הוא חזר בתשובה מוחלטת וזכה. הוא היה בקי נפלא בכל חדרי התורה, ונמשך לתורת הסוד לחסידות, ובמיוחד לחסידויות ברסלב וחב"ד. הוא פרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, בעיקר בענייני תורת הסוד והחסידות, כגון רבי נחמן מברסלב חייו ותורתו והחסידות לשיטותיה וזרמיה (תר"ע, 1910), "שמועסן איבער דער חב"דישער וועלט-אנעהמונג" (שיחות אודות השקפת העולם של חב"ד, תרצ"ח, 1938). מאמריו חדורי להט דתי המאופיינים בחיפוש רוחני מתמיד וברגישות לסבלו של העם.

בשנת תרפ"ה ביקר בארץ ישראל, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם "הקרן הקיימת לישראל".

הוא התאמץ מאוד להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית, אך לא הצליח בכך ונלכד בגטו ורשה. בערוב ימיו, היה ר' הלל צייטלין מקורב מאוד למשפיעים המרכזים של ברסלב בווארשא, ביניהם הרב יצחק ברייטר הי"ד. הוא גורש מוורשה לטרבלינקה, בכ"ט באלול תש"ב (1942), כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש. גם כל בני משפחתו נספו בשואה, מלבד בנו, הסופר אהרן צייטלין.

כתביו כונסו ב "שריפטן" (תר"ע, 1910), כתבים נבחרים, א-ב (תרע"א-תרע"ב, 1911-1910), ספר צייטלין (תש"ה, 1945), בפרדס החסידות והקבלה (תש"ך, 1960), על גבול שני העולמות (תשכ"ה, 1965), ספרן של יחידים (תשל"ט, 1979), אלף בית של יהדות (תשמ"ג, 1983), רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח, ועוד.

רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה (וראה עוד בקישורים למקורות נוספים שם), חב"דפדיה.

ראה עוד: חסיד משכיל ברסלב'ר – לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד, בבלוג של דוד גבירצמן. ובספר לנתיבות ישראל חלק ב – זכר למקדש הלל. וראה  חיבורו של ר' הלל הי"ד, "בין שני הרים גדולים" – לדמותו הרוחנית של רא"י קוק, כפי שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון.

וראה אודותיו בשטורעם.נט, ובמאמר אודותיו בספרו של ישראל ארליך, שבעים פנים.

מספר הצפיות במאמר: 108

לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, לחיים ולא למות / הרב פינחס פינקלשטיין הי"ד

תמונת הרב פינחס פינקלשטיין הי"ד

הערה מרב האי גאון וכו', כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב פינחס פינקעלשטיין האבד"ק פאלעניצא (פלניצה) שליט"א המחבר והמאסף והמסדר ספר פנים יפות, ולקוטי אורות על תהלים ועוד ועוד, וזה לשונו:

בסוף רמזי אלול העיר, במה שאומרים בתפילה, לברכה ולא לקללה — לשובע ולא לרזון — לחיים ולא למות.

הנה מאז אמרתי דהנה כתיב (נשא כ"ד) יברכך ה' וישמרך, ודרשו ז"ל יברכך ה' בממון, וישמרך מן המזיקין. ופירשו המפורשים, הובא בנחל קדומים שם (באות ח') הכוונה דידוע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואמרו חז"ל דהמזיקין אינם שולטים במידי דצייר וחתם, ואינם שולטים אלא בדבר המנוי. וזהו שאמר יברכך ה' בממון, ועל כורחך צריך שיהיה סמוי מן העין בלי מנין וכיוצא. ואם כן יש לחוש דישלטו המזיקין, לזה אמר וישמרך מן המזיקין, כי הכל בידו יתברך (זהו ה' בהעלם עין מספר ילקוט האורים שם). וזה הפירוש, לברכה בהון ועושר וכל טוב, ולא לקללה, שלא ישלטו חס וחלילה המזיקין על ידי זה, כנ"ל.

וכעת נראה לי עוד, על פי פירוש הגאון הקדוש בעל הפלאה ז"ל, הבאתים (במזמור ק"ז) בפנים יפות, על הפסוק וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות, הכוונה כי אין ריבוי בנים ברכה, אלא בעשירים, אבל בשעת עניותם אין זה ברכה, שירבו כצאן. ועוד שם וזה יהיה הפירוש שמתפללין במוצאי שבת קודש "זרענו וכספנו ירבה כחול", הכוונה שניהם יחד דייקא, וכאמור. וזה פירוש גם, לברכה ,בריבוי בנים כנ"ל, ולא לקללה, חלילה, דהיינו עם רוב עושר וכל טוב להיות ברכה שלמה.

"לשובע ולא לרזון", נראה לי לפרש עם דברי חז"ל, (בבא בתרא צ"א) אפילו עמד ארבעה סאין בסלע יוצאין, דאמר רבי יוחנן נהירנא כו' הווי נפישא נפיחי כפין בטבריא מדלות איסר לקנות בו לחם, עיין שם. מזה חזינין דיכול להיות שובע גדול בארץ ולא הווי כלל ברכה, אם אין לו במה לקנות, לזה אמר, לשובע, שנת שובע, אמנם ולא לרזון, להיות מעות לקנות ולא יהיה רזון במעיו.

או יאמר, כפי אמרת חז"ל (יומא כ"א, בבא בתרא קמ"ז) במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נוטה כלפי צפון עניים שמחין בעלי בתים עצבים כו' מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיה מרקיבין, נוטה כלפי דרום עניין עצבין ועשירים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ופירותיהן משתמרין, נוטה כלפי מזרח הכל שמחין. עיין שם. לזה אמר, לשובע ולא לרזון, באופן שיהיו הכל שמחין.

וכעת נראה לי על דרך צחות בעזרת ה', דדקדקתי דלא קאמר לשובע ולא לרעב, ההיפך מן שובע. וצריך עיון. לא ראיתי מי שירגיש בזה. ונראה לי על פי מאמר חז"ל, דהחולי משביע כנודע, לזה אם יאמר לשובע ולא לרעב, יוכל היות שיחלה והחולי, רחמנא ליצלן, יזון אותו, ולא יהיה שוב רעב, כנודע, אבל רזון יהיה כמובן. לזה אמר מפורש לשובע ע"י אכילה, שיהיה על ידי זה ולא על ידי רזון, וזהו "ולא לרזון". ואתי שפיר.

"לחיים ולא למות" — גם אני מאז אמרתי כפירוש דכתב הרב שליט"א ברמזי אלול, שהרשעים בחייהם קרויין מתים, ויעיין בליקוטי אורות שלי בתהלים על הפסוק לא ישבתי עם מתי שוא. מת שוא, יעויין שם דבר נחמד וזה לשונו, וביותר יש לומר על פי אמרת חז"ל, ארבעה חשובים כמתים, עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים, לזה לחיים ולא למות, שלא יהיה לו מן הארבעה הנ"ל, דחי וחשוב כמת…

ובתוך כתבי עלה בדעתי בעזרת ה' יתברך לפרש בכי טוב על פי המבואר במגן אברהם אורח חיים (תקפ"ד ס"ק ד) לחיים בפתח תחת הלמד, משמע לא חיים (נדרים ל"א), על כן יאמר בשווא. ודייקא בראש השנה קפדינין שהם ימי דין, שצריך לברר ביותר. עיין שם… ובכדי לברר היטב, שלא יהיה טעות במבטא, יאמר מפורש לחיים ולא מוות וכו'. ודי לחכימא.

עוד נראה לי על פי מה שכתב בזוהר הקדוש, שהצדיק אור "זרוע" והחולה בא אצל הרופא ומקיז דם מהזרוע, היינו שהקב"ה מסלק את הצדיק לכפר על הדור, כנודע. ועיין בלקוטי אורות תהלים ע"ז, וזה שמבקשים לחיים ולא למוות חלילה, לקבל את הצדיק מן העולם על ידי זה לכפר ודו"ק.

ע"כ הגהה.

(הערת הרב פינחס פינקלשטיין הי"ד  בסוף הספר רמזי אלול, מאת הרב שלמה דומיניץ הי"ד)


הרב הגאון החסיד פינחס פינקלשטיין הי"ד, נולד לאביו הרב אברהם, בשנת תרמ"א (1881) בלוקוב שבפולין. הוא נשא לאשה את מרת צביה בת הרב יעקב דוד טאוב בן רבי ישראל טאוב זצ"ל הצדיק ממודזיץ'.
הוא היה רב ואב"ד בפאליניץ שליד ווארשה. בשנת תרפ"ג-תרפ"ד הוציא לאור את ספר התהלים עם שני פירושים על פי פרד"ס שליקט וסידר "לקוטי אורות" מאת הרב שמואל שמלקי הלוי איש הורוויץ מניקלשבורג, ו"פנים יפות" מאת הרב פינחס הלוי איש הורוויץ מפרנקפורט דמיין. הספר יצא לאור שוב בשנת תשי"ח (1958). בהקדמת הספר עומד המחבר על גדולת המחדש דברי תורה ועל מעלת מי שמלקט חידושי תורתם של אחרים. את ההסכמות לספר כתבו האדמו"ר רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין זצ"ל, האדמו"ר ממודזיץ' רבי ישראל טאוב, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד אב"ד פלונסק והרב יעקב חיים זעליג גאלדשלאג זצ"ל רב ומו"צ ור"מ בווראשה לאחר שהיה רב ואב"ד לובאראנץ.

כמו כן הוציא לאור את "זיו הפנים", "פי הבאר" ו"כוכבי אור". חיבורים יקרי ערך נוספים נותרו ככתבי יד ואבדו בשואה.

הגרמנים כבשו את פאליניץ ב- 19.09.1939 והטילו על היהודים שם גזירות שונות. בדצמבר 1940הוחרם רכוש היהודים בפאליניץ והם רוכזו בגטו שהוקף  גדר תיל, ממנו נלקחו מדי יום לעבודת כפייה. בקיץ 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות, ננעלו שערי הגטו, הקשר עם האוכלוסייה הפולנית נותק, ומצבם הכלכלי של היהודים החמיר. רבים מיושבי הגטו שולחו למחנות עבודה ובגטו פרצו מגיפות. מספר היהודים בגטו ב- 01.1942 עמד על כ-6,500 נפשות.

ב-ה' באלול תש"ב (18.08.1942) נערכה בגטו פלניצה אקציית חיסול, בה שולחו כמעט כל יושביו בקרונות משא דחוסים למחנה ההשמדה טרבלינקה. היהודים היחידים שנותרו בפלניצה, היו עובדי המנסרה, שנרצחו ב-כ"ז בניסן תש"ג (02.05.1943). הי"ד.

הרב פינחס פינקלשטיין גורש לטרבלינקה בז' באלול תש"ב (20.08.1942), עם הרבנית צביה, עם ביתם לאה אשת הרב יום טוב נטע'ל ב"ר ישראל יששכר לנדא ועם כל שאר יושבי גטו פלניצה. הי"ד.

מקורות: בלבת אש חלק ב עמ' מ"ה (תל אביב, תשמ"ה), ספר יזכור לקהילת פאליניץ, דברי ישראל (רבי ישראל ממאדזיץ, ת"א, תשד"מ, הוצאה שלישית), דפי עד באתר "יד ושם", פלניצה באנציקלופדיה של גטאות ובאתר מורשת יהדות פולין, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 19

דרשה לשבת נחמו / הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד

תמונת הרב יחיאל קסטנברג הי"ד

במדרש רבה איכה: חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו'. עיין שם.

נראה לי לפרש על פי דברי המדרש רבה ואתחנן על הפסוק בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וכו' כל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, צרה, וכל צרה של ישראל עצמן, אינה צרה. דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שלא היתה אלא לישראל, שנאמר אבל גדול ליהודים, מיד הצמיח הקב"ה ישועה, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה. ולכאורה יפלא הדבר המעטות הרעות והצרות אשר עברו על ראשי עם ישראל בדורות שונים. ורבי יוחנן בעצמו אמר, גדע בחרי אף כל קרן ישראל בכרך ביתר והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים (גיטין נ"ז). ואם בשביל שבימי מרדכי ואסתר הצמיח הקב"ה ישועה לישראל על זה נוכל לומר שצרת ישראל אינה צרה?

אולם נראה לי לבאר כוונת הדברים, באשר נשים אל לב נראה אשר סיבת הצרות והרדיפות לעמנו שתים הנה. אחד, מפני פירוד הדעות והלבבות , שנאה קנאה ותחרות בין משפחה למשפחה ובין מפלגה לרעותה, אשר יעוררו חמת מדנים, משטמה ומדון לחרחר ריב בין איש לרעהו – ולא יוכלו לעבוד שכם אחד, ומה שאחד בונה השני סותר – וככלל הכתות והמפלגות שצצו ופרחו ככמהין וכפטריות – וצרה זאת איננה מצויה בעם ישראל בלבד, רק גם בין עמים שונים, וצרה זאת ראויה להיקרא "צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה", והביאה רעות רבות בכנפיה, שהכחידה עמים רבים גדולים ועצומים, שלא נשאר מהם אף זכר כל שהוא:

אמנם יש צרה על ישראל עצמן, המיוחדת רק לעם ישראל ואין אומות העולם שותפין בה, היינו מה שסובלים אנחנו בעד שמירת חוקי דתנו ומצוות התורה, אשר שונים עמדו עלינו לכלותנו מצד היותנו שומרי דת ישראל, ולמדות השחיטות, העינויים שעברו על ראשנו נשארנו עד היום – גם אחרי הגלות המר של אלפים שנה – עם חי וקיים, לנס ולמופת, שד' יתברך שלח לנו עזרתו וישועתו מקדש לחלצנו מצרה, ולהאציל עלינו מרוח הקדש, שלא להתבולל בעמים. ונשארנו נאמנים לדתנו ועמנו. מעתה יפורשו דברי המדרש רבה, כל צרה שישראל עצמן סובלין, היינו בשביל האנטישימיות, בעד דתנו ותורתנו, איננה צרה, כי בטוחים אנחנו בחסד עליון שגם הגלים היותר קשים אל יפגעו בנו לרעה. והעבר מוכיח על העתיד. ועל זה דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שהיתה רק בשביל הדת הצמיח הקב"ה ישועה כי שם היתה שנאת הדת והלאום. ודתיהם שונות מכל עם – דרשא במגילה (ז') דלא אכלו מינן ולא נסבי מינן:

אבל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, היינו הצרה הכללית על פירוד הדעות, על ריבוי מפלגות וכתות שהיא סלע המחלקות, להרוס ולא לבנות, זאת היא צרה איומה ומסוכנת:

זאת היא הכוונה על המדרש איכה, חטאו בכפלים: עזבנו תורת ד' ומוסרו, וגם מחלוקת וריב היה בין אחד לחבירו ולקינו בכפלים ששתי הצרות היו בעוכרנו, צרה הכללית והפרטית, ומתנחמים בכפלים שלא תהיה לנו שנאה מעמים ולאומים אחרים ולא בנו בעצמנו:

ובדרך זה אמרתי לפרש דברי חז"ל ביומא ט' ע"ב, "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". ודבריהם לכאורה צריכים ביאור. אולם הכוונה בזה לפי דעתי, דהעוון של חורבן מקדש ראשון היה בשביל ג' עברות, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וכולם ידעו והבינו שעושים עברה, וממילא כשהתחרטו ידעו שעליהם לעבור תשובה. אזי ד' יתברך, ברוב חסדיו, מחל להם על עוונם וגלה את הקץ לגלותם – אבל העוון של לשון הרע, רכילות, שנאת חנם, קל הוא בעיני ההמון, אין העבירה ניכרת וידועה להם כלל, אדרבא בהרבה פעמים דומה שעושים מצוה, ואין יודעים לשוב על זה כלל. וממילא לא נתגלה קצם. ועל דרך זה אמרתי לפרש – דברי המקונן, "חטא חטאה ירושלים". במקדש הראשון ידעו שחטאו והכירו את החטא שהיה גלוי וידוע לעין כל ,"על כן לנדה היתה", צרתם היתה רק זמנית כמו נדה ששבה לאחר זמן לטהרתה. "כל מכבדיה הזילוה", הנביאים ידעו לדבר והוכיח איתם על משובתם, "ותשב אחור", והם עשו תשובה. אבל במקדש השני "טומאתם בשוליה", חטאם של ענין לשון הרע ושנאת חנם היה בלתי ניכר וידוע, לא ידעו שעליהם לשוב מחטאתם, לכן "לא ידעה אחריתה", סובלים אנחנו את הגלות מארץ חמדתנו ונסתם כל חזון מאתנו מבנין מקדשנו השלישי:

יהי רצון שד' יגדור פרצותנו ויאחד את לבבנו לעשות רצון ד' יתברך וישיב שופטנו ככראשונה ונזכה לבניין מקדשנו במהרה בימינו אמן:

 יחיאל הלוי קעסטענבערג אבד"ק ראדום.

(קובץ דרושים, תרפ"ג, דרוש ז. לשבת נחמו, מאת הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד)


הרב יחיאל קסטנברג בן חיים מנחם מנדל הלוי שהיה הדיין והמו"ץ של ראדום שבפולין, נולד בשנת תרמ"ח (1888), ונהרג בשואה באלול תש"ב.

הרב היה תלמידו של אביו וחתנו של הרב נפתלי יוסף פריינד. הוא נסמך על ידי הרב מלכיאל צבי טננבוים מחבר ה"דברי מלכיאל", הרב משה נחום ירושלימסקי ועוד. בראשית דרכו עסק במסחר, ואחרי שהפסיד את כספו התמנה בשנת תר"ע (1910) לרב בווירז'בניק שבאזור לובלין. אחרי זמן מה חזר לעירו. בשנת תרע"ג (1913) כיהן כדומ"צ ראשי בראדום, משנת  תרע"ד (1914) כיהן כרב העיר, אך מינויו היה נתון במחלוקות קשה שליוותה את הקהילה לאורך כל התקופה שבין שתי המלחמות. הרב נהנה מתמיכת חוגים אורתודוקסיים שמחוץ ל"אגודת ישראל", אבל לא היה מקובל על הציונים ועל נציגי האיגודים המקצועיים ואף לא על אנשי "אגודת ישראל". הנהגת הקהילה לא אישרה את מינויו בידי שלטונות המחוז. אחרי שפולין קיבלה את עצמאותה והבחירות לתפקיד של רב העיר התנהלו באווירה יותר חפשית, לא היתה דעת רוב יהודי העיר נוחה ממנו. ובשנת תרפ"ו (1926) בחר רוב הקהילה ברב יצחק שטיינברג, אך שלטונות המחוז אישרו את מינויו של קסטנברג. מחלוקת זו נמשכה עשרות שנים ונודעה בפולין, גורמים שונים התערבו במחלוקת זו וליבו אותה. על רקע זה מתפרסם בשנת תשצ"א (1931) בוורשה ספר אודותיו, מאת מ' גוטמאן (איש טוב) "די ווירקלעכקייט אין ליכט און שאטן – הרב קעסטענבערג אדער ראדאמער רבנות" ("האמת באור ובצל, הרב קסטנברג או הרבנות מראדום").

בימי "משפט ביליס" שלח הרב חומר ביבליוגרפי עשיר לסניגוריה, והם שלחו לו מכתבי תודה נלבבות.

בזיכרונותיו של יחיאל רובל, הוא מציין שבעת שברח מהכיבוש הגרמני פגש את הרב יחיאל קסטנברג בורח ובידו שלשה ספרי תורה, כשלצדו בניו, חתניו ומלוויו. מיד לאחר מכן הם הותקפו ביריות משמונה מטוסים גרמנים, שפצעו והרגו את רוב הנמלטים.

בזמן השואה הסתגר בחדרו, ושם התקיים מניין פרטי. הרב נראה רק בג' באלול תש"ב (16.08.1942), כשיהודי העיר, והוא עמהם, גורשו מגטו ראדום לטרבלינקה.

מקורות: מרכז מורשת יהדות פולין – רדום, רבנים שנספו בשואה, אנשי שם ועוד.

ראה גם: ויקיפדיה – גטו ראדום, ויקיפדיה – ראדום, האנציקלופדיה של הגטאות – רדום, ספר יזכור לקהילת ראדום (יידיש) – מדף 56 (בעימוד האתר), אלה אזכרה ז עמ' 36.

מספר הצפיות במאמר: 33

כי מתאמצת היא / הרב דוד בלייכר הי"ד

תמונת הרב דוד בלייכר הי"ד

אמר החכם "רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה".

לכאורה סתירה למה שאומר הגר"א ז"ל (באגרת הגר"א ומקורו במכילתא יתרו) "כל התחלות קשות". ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף "כי ההרגל על כל דבר שלטון " (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…

רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז"ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.

ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?

אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז"ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ"ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.

כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא "ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה".

והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.

וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.

ולכן אמרו חז"ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. "טעמו וראו כי טוב ד' ". ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.

ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.

ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי "הבחירה" אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז"ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל "הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו".

ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו"ר זצ"ל זי"ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה"מתאמצת". ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.

ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז "הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת"… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…

ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.

 

(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי"ד במזריטש ביום ב' דשבועות שנת תרפ"ה. השיחה נערך ע"י הרה"צ ר' ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי"ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ "אור תורה ומוסר" (ירושלים, תשכ"ח)).

להשלמת העניין, ראה ביאור הגר"א למגילת רות א,יח:

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו'. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בע7ת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו' למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.


הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל – "הסבא מנובהרדוק".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה"סבא" לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר"פ נפטר "הסבא", והרב דוד עבר למזריץ' (מיינדזיז'ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות "בית יוסף", על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית.  על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ' והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.

כשהוקם הגטו במזריץ' נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.

הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ"ה באייר תש"ב, בטרבלינקה (או מיידנק).

דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון  "אור המוסר", ביטאונם של ישיבות "בית יוסף" בישראל ובפולין. בשנת תש"ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר "דברי בינה ומוסר" בסוף הספר נוסף קונטרס "חסדי דוד" על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.

מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).

 

מספר הצפיות במאמר: 28

גלות הנפש וגלות הגוף/ הרב יהודה אריה ליב בלכרוביץ הי"ד

יזכור לקהילת אוטבוצק

למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ. ורוזנים נוסדו יחד גו' ה' ילעג למו. – הנה יש שני מיני גליות: גלות הגוף וגלות הנפש.

גלות הגוף הוא מה ששונאי ישראל מענים את היהודים בענויי הגוף בהכאות גופניים ופרוע פרעות בישראל, בהטלת מסים וארנוניות קשים מנשוא וכדומה.

וגלות הנפש זהו כלי זינם של שונאי ישראל החכמים להרע אשר המה יודעים כי לבני ישראל בני עם סגולה וגוי קדוש כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ולכן רוצים המה להדיח את ישראל מעבודת ה' יתברך ואינם מענים, לכתחילה, את ישראל בענויי הגוף אלא אדרבא, מתחברים להם לישראל כמו רעים אהובים, ובדרך אגב הם מתכוונים להסיתם ולהדיחם, מייסדים בתי ספר בעבור ישראל שבהם מלמדים נמוסיהם ותהלוכותיהם הם, וכדומה, ועל ידי זה ממשיכים אחריהם את קלי הדעת שבישראל. ואחר כך כשכבר החטיאו את ישראל בנפשותם מתחילים המה לענותם בסבלותם בענויי הגוף:

ועל זה – יש לומר עומד וצווח דוד המלך עליו השלום: למה רגשו גוים – למה זה רוגשים המה על בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף, ולאמים יהגו ריק – ויש אשר האומות רוצים להגות ולהורות לבני ישראל את נמוסיהם ודרכיהם הריקים הבנוים עלי יסודות חכמת יוונית, יתיצבו מלכי ארץ – יש אשר מתייצבים ומתקוממים מלכי ארץ נגד ישראל – ורוזנים נוסדו יחד – ויש אשר שריהם מתייעצים ביחד עם ישראל, אולם הכל בעצה אחת נגד ה' ונגד משיחו. וכמו שכתוב במדרש מגלת אסתר (ז') ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתידין לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים וכו' אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה ואחר כך אני מזדווג להם, הדא הוא דכתיב יתיצבו מלכי ארץ וגו'. ואיתא הפירוש (בעין יעקב בשם יפה עינים שם) שירצו לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי ביטולן מהמצוות, ואיתא שם דמוסרותימו היינו תפלין, שרוצים לשלול ממנו אותות היהדות:

ובאופן זה יש לפרש בקשת אסף עליו השלום במזמור פ"ג באמרו: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי נועצו לב יחדו גו' אהלי אדום וישמעאלים גו' עשה להם כמדין כסיסרא וגו'. הנה מדבר בזה על אודות השני גלותים ואומר אלקים אל דמי לך גו' כי הנה אויביך יהמיון – כלומר שונאיך שהם שונאי עמך הומים ורועשים המה על בניך בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף. ויש אשר: ומשנאיך נשאו ראש – שהשונאים –  שונאיך, שונאי עמך מתחברים המה אל בני ישראל ונושאים המה למעלה ראש את בני ישראל, זהו בכוונה כדי להגותם מני מסילת תורה הקדושה ונתיבותיה, זוהי גלות הנפש. ושונה ואומר: על עמך יערימו סוד – יש אשר הם חושבים מחשבות רעות, ועלילות שונות על עם ישראל. ויש אשר: ויתיעצו על צפוניך – שהם מתייעצים עצות רעות על אוצר סגולתך התורה הקדושה, להדיח את בניך היקרים מדרכיה היא. וחוזר ואומר: אמרו לכו ונכחידם מגוי – יש אשר המה אומרים לכו ונכחיד את אומה הישראלית לכלותם, חס וחלילה, מעל פני האדמה. ויש אשר מגמתם פונה בדרך: ולא יזכר שם ישראל עוד – כלומר: שהאומה הישראלית תתקיים אולם, חס וחלילה, בלא שם ישראלי, בלי תורה ואמונה חס וחלילה. כי נועצו לב יחדו – מה שהמה מתייעצים להיות יחד עם בני ישראל, עליך ברית יכרותו, כלומר: עליך – להסיר את בניך מעל גבי עבודתך – אהלי אדום גו' – כלומר: רוצים המה להשוות חלילה את אהלי יעקב, משכנות ישראל הטובים וקדושים לאהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, להבדיל. ומבקש ומתחנן המשורר האלקי אסף עליו השלום, לאבינו שבשמים: עשה להם כמדין כסיסרא גו' דהנה מדין קדמו את ישראל בעבירה, וסיסרא בחרב, וכמו שמשניהם נקמת נקמתנו, כמו כן תעשה לכל שונאינו בגוף ובנפש וכמו שאומר להלן: אלקי שיתמו כגלגל גו' וידעו כי אתה שמך לבדך עליון על כל הארץ:

(זקני מחנה יהודה)

הסופר הרב יהודה אריה ליב ב"ר יצחק בלכרוביץ נולד באוטבוצק בשנת תרע"ב (או תרע"ה).

בשנת תרפ"ז מופיע בעלון דגלנו שמו של יהודה ליב בלכרוביץ מטומשוב מזובייצקי כמי שטרם לקרן "דגלנו", וקרא לקרוביו לתרום לקרן.

בשנת תרצ"ח הוציא לאור יחד עם קרוב משפחתו, הרב יעקב מאיר בידרמן מורשה, את הספר דגל יהודה, המלוקט ומעובד מכתבי סב אמו, הרב יהודה הלוי קאמינר זצ"ל, חותנו של השפת אמת זצ"ל.

בשנת תרצ"ט הוציא לאור את ספרו, ספר זקני מחנה יהודה. הספר כולל ספר יחוסו של הרב יהודה הלוי קאמינר זצ"ל. בספר מובא יחוסם של צדיקים רבים נוספים, תולדותם ונוסח מצבותיהם, וכן מופיע בספר לקט חידושים מתורתם, והוסיף מחבר הספר חידושים משלו.

מתוך תפארת יהושעהספר זכה להסכמות רבות מהאדמו"רים מגור, מאמשינוב ומסדיגורא זצ"ל, מהאדמו"ר מסוקולוב, מבויאן, מלובלין, מסטריקוב, מסקרנביץ, מפילץ ומאוסטרובצא, ובשם האדמו"ר מבאבוב הי"ד, ומהרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב מנחם זמבה, הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב משה חיים לאו, הרב ראובן זהמן, הרב יעקב מאיר בידרמן והרב נחמיה אלטר הי"ד.

"מעיד אני עליו מקצת שבחו, אשר מייגע בתורת ה' להיות נקראת תורתו" (מתוך הסכמת הרב נחמיה אלטר הי"ד). "ומה מאוד אשמח ביחוד עם חידושי תורתו של המחבר עצמו אשר המה מלאים בחריפות ובקיאות על דרך הישר בסברות יקרות והערות נפלאות. גם ראיתי דרושיו הנחמדים מיוסדים על אדני פז הגיון התורה ותעודה ומוסיף לחידושי זקניו קצת מחידושיו הנבחרים, אשר המה מפז יקרים" (מתוך הסכמת הרב צבי יחזקאלי מיכלסון הי"ד).

בנוסף הכין המחבר לדפוס את הספר "צאינה וראינה" בשפה העברית. וכן פרסם מאמרים רבים (כגון ממקור ישראל – תורות, שיחות ומעשיות מגדולי ישראל, סדרת המאמרים ממקור ישראל – פתגמים, בדיחות ומעשיות – פורסם בעלון דגלנו, ועוד).

בשנת תש"ב נספה בטרבלינקה הרב אריה יהודה ליב הי"ד. כן נספו אשתו רחל, הוריו, סבו, אחיו ואחיותיו. מכל משפחתו נותרו בחיים לאחר השואה רק אחיו, הרב יעקב יהושע, ואחותו גיטל, שקפצה ונמלטה מרכבת שגרשה את יהודי אוטבוצק למחנה המוות טרבלינקה.

מקורות: דפי עד, הקדמות הספרים זקני מחנה יהודה ותפארת יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 27

מסירות נפשו של משה רבינו עליו השלום עבור כלל ישראל / הרב שלום שפירא הי"ד

יישר כחך ששברת

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

ויש לדקדק דמשמע דזה יגרום לזה שאם הקב"ה לא ישא חטאתם יחוייב שימחה שמו, חס וחלילה, מספרו, מדוע ולמה הלא הוא לא חטא.

ונראה דהנה באמת קשה להבין ענין שבירת הלוחות, והקב"ה הודה לו על זה, כמו שדרשו חז"ל מאשר שברת- ישר כח ששברת, והלא אמרו חז"ל השובר כלים בחמתו כאלו עובד עבודה זרה, ומדוע הגיע לו ישר כח למשה רבינו עליו השלום שחרה אפו וישלך את הלוחות וישברם.

אמנם יש לומר על פי מה שאמרו בכמה מקומות שמשה רבינו עליו השלום רעיא מהימנא מסר נפשו על כלל ישראל, היינו למסור גופו עבור ישראל זה אינו עוד כל כך רבותא, אבל למסור נפשו ונשמתו על כלל ישראל זה היה יכול רק משה רעיא מהימנא זכותו יגן עלינו.

וזה היה גם בזה כאשר אמר לו הקב"ה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, הנה משה רבינו עליו השלום חשש לזה שלא יעשה הקב"ה כליה חס וחלילה בבני ישראל ורק את זרעו ירבה. לכן כדי לבטל זאת עשה דבר זה לשתף עצמו בענין חטא של ישראל והוא חטא רבים נשא אביזרא דעבודת גילולים כדי להציל את ישראל. לכן אתי שפיר שאמר, ועתה אם תישא חטאתם ואם אין הלא גם אנכי אינני מנוקה מעון ואיך תעשה אותי לגוי גדול ואותם תכלה חס וחלילה. (וענין מספרך אשר כתבת, יש לומר על פי דאיתא בתנא דבי אליהו פרק א גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול וצדיקים יושבים לפניו, ואמר דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואין עולים על לב כו', יעויין שם).

והנה ראיתי שמה שכתבנו יש להעמיס בפשיטות בכוונת המדרש רבה כאן פרק מ"ו וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי, אלא מחני נא מספרך אשר כתבת. וזה על פי מה שכתבנו שגם זה היה דמיון חטא עבודה זרה.

ועל דרך יש לומר המדרש רבה קרח פרשה יח, פתח משה ואמר לפני הקב"ה אם מתים אלו על מטותםכדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולין מתבקרין, אף אני כופר ואומר, לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי זה. והוא מאד מקושי הבנה שמשה רבינו עליו השלום ינסה חס וחלילה את הקב"ה ויאמר כדברים האלו.

אך הוא גם כן על דרך הנ"ל שכאשר משה רבינו עליו השלום ראה שעל כל ישראל יצא הקצף, כמו שכתוב הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע, לכן השליך את נפשו מנגד ואמר שהקב"ה יעיר כל חמתו על קרח ואנשיו לבד ועל ידי זה יוסר הקצף מעל כל בני ישראל, ועל כן אמר גם אני כופר וכו', היינו שאם לא יעשה הקב"ה כן ועל כל העדה יקצף גם הוא יכלול את עצמו עמהם בחטא, ועל כן יוסר הקצף מעל כל בני ישראל.

וזה יש לומר גם כן בכוונת המדרש רבה דברים פרק א, אמר רבי יצחק, בשעה שעשו ישראל את העגל בקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל. אמר לו משה, רבונו של עולם, העגל הזה הוא טוב לסייע לך. וכו'. אמר לו

הקב"ה, אף אתה טועה בעגל. אמר לפניו, רבונו של עולם, אלא למה ה' יחרה אפך בעמך כו'.

והנה נפלא מאד תשובת משה רבינו עליו השלום, וגם תשובה השניה, אלא למה יחרה אפך בעמך, משולל הבנה.

ועל דרך הנ"ל יש לומר בזה גם כן שמשה רבינו עליו השלום מסר נפשו ורצה לשתף את עצמו כביכול עם ישראל בחטאם, למען לא יכלם חס וחלילה. ואתי שפיר גם כן תשובה השניה ואלא למה יחרה אפך בעמך שעשיתי ודברתי זאת בעל כורחי למען לא יחרה אפך בעמך דוקא. והכל למען כבוד ה' יתברך וכלל ישראל כי קוב"ה וישראל חד.

ועל דרך זה אתי שפיר בסיום התורה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' ולכל היד החזקה כו', ופירש רש"י ששיבר הלוחות. וקשה כשבא הכתוב לסיים התורה בשבחו של משה רבינו עליו השלום לא היה לו לסיים בשבח גדול מזה ששיבר הלוחות ומה מעליותא.

אך על פי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דאחר פרשת הברכות שבירך אח בני ישראל אנו מזכירין מסירות נפש הגדול בעד כלל ישראל זכותם יגן עלינו. וכמו שכתבו בפרשת חקת בשם הרב הקדוש מווארקא זצ"ל על מה שאומרים בתפלת גשם על הסלע הך ויצאו מים, שמסר נפשם עבורם שלא יהיה קטרוג.

עוד יש לומר בקושיא הנ"ל משבירת הלוחות, דהא הווא ליה שובר כלים בחמתו כו'. דהנה אמרו חז"ל בשבת שם דלמרמי אימתא אאינשי ביתיה שרי. וזה יש לומר גם כן הפירוש של ואשברם לעיניכם, שהם יראו זאת וישובו לה'. וזה יש לומר הפירוש ולכל היד החזקה ששיבר הלוחות, כפרש"י , ואם תאמר מה מעליותא, ולזה

אמר ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שעשה זאת לייראם למען יעשו תשובה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(אהב שלום, כי תשא)

הרב שלום הי"ד מלודז נולד בגרבולין פולין לאביו האדמו"ר מקוזניץ-ורשה רבי אלימלך שפירא הי"ד, בסביבות שנת תרמ"ו (1886).

בשנת תר"צ הוציא לאור את ברכת אברהם עם קונטרס תפארת אברהם. בתרצ"ב הוציא לאור את הספר גדולת יוסף. בשנת תרצ"ג השתתף בכתב העת "הבאר" וכתב על דין המקדש על סתם יינן האם יחזור ויקדש.

כתב את החיבורים אהב שלום על התורה והמועדים, רדף שלום ובו פלפול ודרוש, וכן את שו"ת שאילת שלום. בשל הוצאות הדפוס פרסם בשנת תרצ"ט רק את אהב שלום על ספר בראשית וקונטרס מספר שאילת שלום, ובהמשך פרסם כרך שני של אהב שלום על ספר שמות. וחבל על דאבדין, שלא זכינו לפרסום שאר דברי תורתו.

ספריו מעוטרים בהסכמות נלהבות רבות של גדולי האדמו"רים והרבנים. בחלק הראשון כותב המחבר שאת שאר הסכמות לא פרסם בשל צורך לצמצם בהוצאות הדפוס, והוא מתכוון לפרסם אותם בספרים שיוציא אחר כך.

בכרך הראשון הופיעה הסכמתם של הרבים הבאים: אביו האדמו"ר מקוזניץ רבי אלימלך שפירא הי"ד, חותנו האדמו"ר ואב"ד קאלשין רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, האדמו"ר מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, האדמו"ר מסוכוטשוב רבי דוד בורנשטיין הי"ד, גיסו האדמו"ר ואב"ד קאצק רבי יוסף מורגנשטרן זצ"ל ואחיו האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, האדמורים מאוסטרובצא רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל ובנו רבי יחזקאל הלוי הי"ד, האדמו"ר מבואן רבי משה פרידמן הי"ד, האדמו"ר ואב"ד גרודזיסק רבי ישראל שפירא הי"ד, האדמו"ר מסקרנביץ רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד, האדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש זצ"ל, האדמו"ר מסטריקוב רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד, אדמו"ר מראדזין רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד, רב מאיר שפירא אב"ד ור"מ מלובלין זצ"ל, הרב מנחם זמבה הי"דהרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב שלמה דוד כהנא זצ"ל, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד, הרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד.

בכרך השני הופיעה הסכמתם וברכתם של: הרב משה בצלאל אלטר מגור הי"ד, האדמו"ר מפיאסטשנא רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד, האדמו"ר ממודזיץ רבי שלום ידידיה אליעזר טאב זצ"ל, בני התפארת שמואל מאלכסנדר הרב יעקב שמחה בונם דנציגר הי"ד והרב אברהם חיים דנציגר הי"ד, האדמו"ר מלובלין רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד. וכן רבנים מועד רבני ורשה: הרב יעקב זילברשטיין הי"ד, הרב נח רוגוזניצקי הי"ד, הרב נתן שפיגלגלס הי"ד והרב אברהם וינברג הי"ד. וכן רבנים מועד רבני לודז: הרב משה מנחם יוסף הלוי סג"ל הי"ד והרב לייבוש רוזנברג.

בהקדמת "אהב שלום" כותב המחבר על מעלת המחדש חידושים בתורה מתוך עמל ויגיעה בלימוד לשמה, ועל הצורך בכתיבת החידושים.

הרב שלום שפירא הי"ד נספה בטרבלינקה בסביבות תשרי תש"ב (1941).

ראה עוד: דף עד ביד ושם, החסידות מדור לדור א עמוד 215.

מספר הצפיות במאמר: 54

עבדות וחירות / הרב משה חיים לאו הי"ד

תמונת הרב משה חיים לאו הי"ד

כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים: לגבנו אנו השתמש ה' כביכול בחוזק יד כדי להוציא אותנו בעל כורחנו ממצרים…

יש שיעבוד ויש עבדות. שיעבוד מהו? האדם בכללו חפשי, אך חלק שבו, רוחני או חומרי משועבד לזולתו. אחרת היא העבדות. אז, בהעבדות משועבד הוא כולו. כל עצמיותו משוקע בהעבדות.

עבדים היינו. לא רק משועבדים אך עבדים, עבדים ממש עד דכדוכה של הנפש. גדול ומאוים היה אז החורבן הפנימי והחיצוני, האידיאל היהודי עמד רועד ודומם בפנים מעוטפים: חפץ היה לכסות הסימני יאוש ואי-אונים.

רוח ישראל סבא, ירושת האבות בעמקותו והתלהבותו, אמונתו ותקומו, שבור ורצוץ, רוח-עבדותי נצח ולקח מקום הגבורה הרעננה. הגאון הפנימי העממי הלך בגלות. הוא בגלות בקרבם, בלבם.

העבדות נתעכלת בפנימיותם והיא נוזלת בדמם ובעורקיהם. העבדות תקעה כה עמוק את שניה החדות ברוחם עד שהרעילה כל הרגש האנושי שבהם, וחוש החירות הומת בקרבם לגמרי, לגמרי.

הבאר מים חיים מאהבת החירות השופע בכל לב רגש, נתייבשה. ממילא התקווה וחפשיות נאבדה. השאיפה והדרישה מולידים התקווה. כל זמן שהאדם מעריך את עצמיותו יש לו שאיפה לדבר מה, אבל כאשר אנכיותו מזלזלת בעיניו הוא, מי יקווה ומי ישאף?

אין מקום באלו לרגשי חירות. אך העבדות וכחותיה ומאכליה מושכים אותו. ואם רוצים לגזול אותו ממנו, הוא סובל מחסור. כי הוא נעשה חלק ממנו. ובחסרונו זה הוא אי-מאושר וקורא: "נתנה ראש". לא אחר, בן רגש חירותי יבחור הראש. רק אנחנו העבדים עד לעצם, אנחנו נבחור ונמנה הראש משלנו ונשובה מצרימה, למצרים שלנו למען נטעום הלאה ממתיקות עבדותנו ומאכלנו העבדותיים…

ובאה ההבטחה מהבורא יתעלה: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. מן החושך העב שאתם סובלים במצרים אוציא אתכם, כפירוש החידושי הרי"ם זצ"ל: אני אגאל אתכם מהמצב הנורא והמעציב, אשר אתם יכולים לסבול את השפלות במצרים. ואף שלא לרצונכם, בעל כורחכם אוציא אתכם. כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים. לא רק בשביל ישראל היה מהצורך להשתמש בחוזק יד שיצא משם.

וכמה איום היה מצבו של המנהיג הראשון, משה רבינו! כמה קשה לנהל עם שנשקע כה עמוק בעבדות!

עם החסר לו כל רגש עממי, חרותי, אף להתפלל בעדו לא דבר קל הוא. "ויזעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים". לא כתוב "ויעתר" כמו בכל ההזדמנות, כי אז, בזמן שמתבלט חלושתו ושפלותו של העם שבעבורו ממליץ ובעבורו לוחם, קשה לו להמנהיג לסדר ענינו ותפלתו.

ועתה כאשר נראה מסורת נפשם של הצפרדעים, אף שלא נצטוו כל אחד ואחד למסור נפשו, והיתה לכאורה לכל אחד אמתלא : אלי לא באה הצווי לילך להאש דייקא, בכל זאת לא חשבו הרבה, רק "ועלו בתנוריך" נתעלו על ידי שדחקו את עצמם להאש, שיתקיים על ידם רצון הבורא יתברך שמו.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם, ולא ברחו ולא חיפשו דרכים להשתחרר ממסורת נפש – נשאו קל וחומר, מצפרדעים (פסחים נ"ג) וכמה תשש כחו של משה בראותו ההופעה הברקית מהצפרדעים, שהחשיכה השפלות והעבדות העצמית של ישראל, אז נסתם פיו, וקשה היה לו לסדר תפילה אך "ויזעק". קול פשוט היוצא מעומק לב כואב, בלי צביון ובלי סדר.

זה היה: על דבר הצפרדעים…

"הלא כבני כושיים אתם לי" בגמרא מועד קטן: מה כושי משונה בעורו כך ישראל משונה במעשיו. רק בחיצוניות משונה הכושי, אבל גם תחת העור השחור והגס צפונה נפשיות. כי גנחה הנשמה היהודית תחת העבדות הגסה.

ה"ויזעק משה" הלבבי מצא בת קול בלבות העבדים המאובנים. וסוף כל סוף "ותעל שועתם אל האלקים: השוועה על דבר האלקית שבקרבם, שהוא בגלות, עלה על הצער הגוף, מן העבודה"…

וביחוד על הים כאשר "כאב הנשמה" על דבר גלותה ועינותה נתלבשה במעשה, ונחשון בן עמינדב היה הראשון שנתן את עצמו לדחוף מרגש זה וקפץ לים היה די שהניצוץ הזה ילהט כל הנרות שהיו מונחים במתים. כשביב אור מהגבור הראשון משך אחריו כל ישראל, ויאירו הנרות.

"הוציאנו מעבדות לחירות": לא רק משעבוד לגאולה, אך מעבדות כזו לחירות כללית כזו. חירות הגוף והנפש.

כן רבותי, אל נא נפול ברוחנו בראותנו את הריקבון שבחיינו. כל זה רק הקליפה הקשה החיצונה. שם, עמוק עמוק בנשמתנו חיה תקווה רעננה לעתיד. והתקווה היא אם הסבלנות, כל זמן שיש תקווה אפשר לסבול הכל. לפי ערך התקווה שבאדם לעתיד תוגבלה בו מידת הסבלנות. התקווה מפיחה בלב רוח חזק ואמיץ להתעודד ולעמוד בצורתו לדור דורים.

אך דרוש רצון חזק להחיות הכחות הפנימיים הצפונים, שלא לפול בתהום הייאוש. ומי החזיק את רצוננו, אשר כל רוחות שבעולם לא יכלו לזוז אותנו ממקומנו ומהפוזיציה שלנו? מי נפח בנו רוח אמיץ אשר עד טיפת דם האחרונה אנו לוחמים בעד תורתנו ואמונתנו?

הגיבורים ההיסטוריים הם האמיצו תמיד לב הדור, הם הכח הדוחה למעשים כבירים. רק על ידי רוח ישראל מתחדש ומתאמץ, הזיכרון במעשים גדולים וממסירת נפש מלהיב הנוער ומעודד הזקנה. אך חיים רעננים יכולים לברוא חיים. חיים מופתיים, חיים לנצח. פעולתם והשפעתם אינה פוסקת.

ובכן בשעה שאנו משבחים על שהוצאתנו מעבדות לחירות נתעודד ונתחזק אשר יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, וכימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן.

 

לבוב, שלהי אדר תרצ׳׳א

(מתוך הירחון "יבנה", טו, תר"צ)

דרכינו אייר תרצ"ההרב משה חיים ב"ר צבי אריה יהודה לאו הי"ד נולד בלבוב בתרנ"ג (1893). בתרע"ד,1914. כבר בגיל 8, הסעיר המונים שיגינו בשוק־הדגים של למברג על כבודה של שבת קודש. הוא היה עילוי, כישרוני, נואם מזהיר שנחשב כאחד מהרבנים החשובים של תקופתו.

עוד משנות חייו הצעירות בבית סבו הגאון בעל "מנחת שי" היו התורה ולומדיה מרכז חייו. בילדותו למד בישיבת תפארת בחורים. בגיל 17 הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אריק והרב שלום מרדכי שבדרון זצ"ל. היה מזכיר וועידת אגודת ישראל שהתכנסה בלבוב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמלט עם משפחתו מלבוב לוינה. שם פעל רבות בפעילות ציבורית למען החיילים היהודים, בהפצת תורה בקרב הצעירים, בפרסום מאמרים ובהתעמקות בסוגיות היתר עגונות. במקביל,  במקביל למד באוניברסיטת וינה, וקיבל תואר דוקטור. בוינה התקרב למספר אדמו"רים, ונשא לאשה את דבורה בת האדמו"ר ר' ישראל הגר מויז'ניץ זצ"ל. דבורה נפטרה מיד לאחר לידת בנם.

בהיותו בן 27, בשנת 1919, נבחר לרבה של סוצ'בה (שאץ) בבוקובינה שברומניה. ב-1925, בתקופת כהונתו בסוצ'בה, נשא בנישואים שניים את מרת חיה בת הרב שמחה פרנקל תאומים. הופיע בפרנקפורט דמיין כציר מטעם אגודת ישראל בוורשה, וחיזק את ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ ודאג גם לקליטתם הרוחנית בארץ. בהמשך, הופיע בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד וכן בישיבות ההנהלה הארצית בוורשה, תמך שם בזרם של פועלי אגודת ישראל שלחץ למען עלייה והתיישבות בארץ.

בשנת תרפ"ח (1928) נבחר לרב העיר פרשוב שבסלובקיה, שם הקים את ישיבת "תורת חיים" שלמדו בה כמאתים תלמידים מכל רחבי אירופה המזרחית, מהם יצאו אחר כך רבנים חשובים. בפרשוב המשיך בעבודתו הספרותית. ספרו "הדרך לקידוש השם" (1936) נכתב במקורו ביידיש, ויצא לאור לימים בעברית, בישראל, במהדורות מורחבות עם לקט ממאמריו ונאומיו (1963,1913).

בתחילת תרצ"ו (1935), לאחר עזיבתו של הרב מאיר שפירא, בן דודו, את העיר פיוטרקוב בה כיהן כרב נקרא ר' משה חיים לכהן בה כרב העיר והנהיג שם את הקהילה ביד רמה. התמנה לרבה של פיוטרקוב, שבאזור לודז'. שם פתח תלמוד תורה ואירגן שעורים גם לנערים עובדים, חיזק את הכשרות ואת שמירת השבת, ודאג לחיילים היהודיים.

פעילותו לא הצטמצמה ברבנות קהילתו ובניהול ישיבותיו, אלא העמיד את עצמו כליל לשרות כלל ישראל. הוא עסק בכל שטחי שדמות החינוך והעסקנות הציבורית לכל גווניה במסגרת פעילותו ב"אגודת ישראל". הרב סייע במימון מפעלי החינוך של אגודת ישראל, יזם הקמת ישיבה בצ'רנוביץ ופעל למען מוסדות "בית יעקב" לבנות. פרסם מאמרים בירחון "בית יעקב" בלודז', והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות. הרב לאו סייע לבן דודו, הרב מאיר שפירא זצ"ל, בישיבת חכמי לובלין, והפיץ עמו את רעיון ה"דף היומי". עם פטירתו הפתאומית של הרב שפירא, הזדרז הרב לאו לתמוך בישיבה ועמד בראשה במקביל לרבנותו בפיוטרקוב. הרב הרבה לערוך מסעות על פני כל ערי פולין וגליציה בהם הרביץ תורה ונאם להלהיב המוני המונים לקדש את ה׳ ותורתו בחייהם. סיסמת החיים שלו היתה: קידוש־השם!

אף לאחר שכבשו הגרמנים את העיר, המשיך הרב לעסוק בענייני הלכה, בהתרת עגונות ובעזרה ליהודים. כתב ספר הלכה בעניין קידוש השם, אך כתב היד אבד בעת חיסול הגיטו. הרב חיבר חיבור גדול ומקיף על קידוש השם שאבד בימי השואה.

ב- ג' מרחשוון נלקחו כל יהודי העיר והרב בראשם לטרבלינקה, בה נספו. הרב נספה בטרבלינקה בי"א מרחשוון תש"ג (1942) יחד עם בנו שמואל יצחק. הרבנית חיה, נספתה מאוחר יותר במחנה ראוונסבריק. בנו מהנישואין הראשונים, יהושע יוסף (שיקו), עלה לארץ לפני השואה, ובניו מנישואיו השניים, נפתלי לאו-לביא וישראל מאיר (לימים הרב הראשי לישראל), שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. נכדו הרב דוד לאו הוא הרב הראשי לישראל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ירחון בית יעקב וויקיפדיה, הקדמת "הדרך לקידוש השם".

לקריאת מידע רב נוסף על תולדותיו של הרב משה חיים לאו הי"ד ראה בהקדמת הספר "הדרך לקידוש השם" ובאתר זכור.

מספר הצפיות במאמר: 69

צריך לעסוק בתורה מתוך שמחה / הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד

לחמה ויינה של תורה

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון.

ולכאורה צריך להבין דהפסוק נאמר שלא על הסדר, דהיה צריך לכתוב, ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוציא לחם ויין. דהרי תיבת והוא כהן מוסב על שם, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב עמוד ב).

והנראה הביאור בזה. דהנה אברהם אבינו עליו השלום הרביץ תורה בעולם. וכמו שאמרו (יומא כ"ח עמוד ב) אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה כו'. עיין שם, ואברהם אבינו עליו השלום גופא היה שפל בעיניו מאוד, וכמו שכתוב ואנכי עפר ואפר, ודרך עבודה הזאת משריש ומכניס בתלמידיו, שיהיו שפלים בעיניהם. וידוע הוא דכל מדה דקדושה צריך שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה בחינת מדה רעה דקליפה, וכמו מדת החסד ואהבה שיכול להסתעף ממנה אהבה זרה, בסוד הכתוב ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, וכידוע ליודעי חן. וכמו כן הוא בכל המצוות. וכך השפלות והעניוות יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה. כי השפל בעיניו הוא מתמרמר תמיד מאוד, שנדמה לו כי הוא רחוק מהקדושה. ולכך יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה, שהוא דבר מגונה מאוד. וכמן שאמר הרב חיים ויטל ז"ל בספר שערי קדושה כי העצבות הוא שער התחלת גירוי היצר הרע, עיין שם. ולכך מלכי צדק שהיה יודע בחינת עבודת אברהם אבינו עליו השלום להורות לתלמידיו שיהיו שפלים בעניהם, היה חושש פן על ידי זה יהיה נמשך ונסתעף שיבואו לידי עצבות, חס וחלילה, ולכך הורה לו דרך העבודה לתלמידיו, דבעבודת ד' צריך להיות בשמחה לשכוח אז מכל בחינת שפלות ומרירות, רק יהיה בשמחה גדולה, בבחינת עבדו את ד' בשמחה, ויקיים מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי ד', וכידוע.

וזה הפירוש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. לחם הוא התורה, וכמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי. ויין רומז על שמחה, וכו שכתוב, ויין ישמח לבב אנוש. והיינו דרמז לו דעסק התורה הקדושה צריך להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. והוא כהן לאל עליון, כלומר, בזה האופן יכול להיות כהן העובד לאל עליון, שתהיה עבודתו להשם יתברך עבודה תמה העולה למעלה. וכנ״ל.

או יש לומר, והוא כהן לאל עליון, דאחר מה שאמרנו, הוציא לחם ויין, דצריך להיות עסק התורה מתוך שמחה, לכאורה לשמחה מה זו עושה. על זה אמר והוא כהן לאל עליון, דשמחתו יהיה מזה גופא על שזכה להיות עובד למלך הכבוד יתברך, דאיזה שמחה יש בעולם יותר מזה, מה שהמלאכים שרים ואופנים מצפים כמה וכמה שנים שיהיה מתן להם רשות לומר קדוש, ואנחנו עם ישראל מהללים שמו יתברך כמה פעמים בכל יום בלי גבול, שאין לך זכיה'גדולה יותר מזו, דלפי זה מה מאוד צריך להיות האדם מלא שמחה שקרבנו לשמו הגדול להיות עבדים נאמנים למלכינו יתברך, דזה והוא כהן לאל עליון. וזהו על דרך מה ששמעתי בשם כבוד קדושת אדוני אבי זקיני הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זצוקללה״ה זי״ע דמשמחה הזאת שזוכה איש הישראלי לומר ברכת שלא עשני גוי בכל בוקר, צריך האדם לקבל עליו ששה לטרות בשר. והוא כמבואר, והבן.

(דברי משה, פרשת לך לך)

חתימת הרב משה יהודה טאב הי"ד

חתימת הרב משה יהודה טאב הי"ד

הרב משה יהודה הי"ד נולד לאביו הצדיק מקוזמיר רבי ירחמיאל צבי משיננה זצ"ל ב"ר אפרים זצ"ל בן רבי יחזקאל טויב זצ"ל מייסד שושלת קוזמיר. ר' משה יהודה ליב היה תלמיד חכם גדול ובעל קול נעים וחוש מוזיקלי, אך לא חיבר ניגונים. בשנת תרע"ז, שנה לאחר פטירת אביו האדמו"ר מקוזמיר, מילא רבי משה יהודה ליב את מקומו וקבע את דירתו בבית אביו בוורשה. חותנו היה הרב החסיד המפורסם ר' משה אב"ד טשמיעליב פלך רדום, אחיינו ותלמידו ובן ביתו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן הגדול מלובלין.

רבי משה יהודה אהב את ארץ ישראל ובאמרי תורתו הרבה להעלות את זכר ציון. הוא חיבר את הספר דברי משה (ורשה, תרצ"ב) על ספר בראשית, והוציא לאור את ספר אביו אמרי צבי (ורשה, תרפ"ו) ואת הספר כתבי קודש (ורשה, תרפ"ו) מאת היהודי הקדוש מפרשיסחא. בראש ספרו מופיעים הסכמות מאת רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל האדמו"ר מגור, רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד האדמו"ר מלובלין, רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי"ד האדמו"ר מאוסטרובצא, רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב זצ"ל האדמו"ר מנובומינסק, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד האדמו"ר מקוצק סוקולוב, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד האדמו"ר מאלכסנדר, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד מרבני וורשה, הרב מנחם זמבה הי"ד מפראגא והרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מרבני ורשה. בפתיחת הספר מביא המחבר ברוב ענוותנותו התנצלות על מה ראה להדפיס את הספר, אותו הוא מייעד "רק לאנשים קטני הדעת וחסרי בינה ושפלי ערך כמוני".

בקיץ תש"ב, 1942, היה הרב בין היהודים הראשונים שנשלחו להשמדה בטרבלינקה. הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה – ירושלים תשי"ב – עמ' 176, ועוד)

לעיון נוסף, ראה: החסידות מדור לדור, ב, עמ 389.

מספר הצפיות במאמר: 25

עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד' / רבי ישראל שפירא הי"ד

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו', כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד' זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד' לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו', אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד', אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד' :

את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו',

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו' ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד', על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד', כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד' לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד' יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

רבי ישראל מגרודז'יסק (תרל"ד, 1874 – אלול תש"ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל. בין אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו"ר מפיאסצ'נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ"ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו"רים רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק זצ"ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ"ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו"רים: מלכות של ריז'ין ועממיות של קוז'ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ"ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו"ר בעיירה גרודז'יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו"ר חצר בגרודז'יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים "אמונת ישראל" (תרע"ז) ו"בינת ישראל" (תרצ"ח). בעלון בית יעקב (אדר א' וב' תשכ"ז) הופיע מאמרו "שורש ותכלית האמונה של עם ישראל".

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו"רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו"ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש"ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ"ק אדמו"ר: "רבינו מה הוא אומר עכשו?" אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: "שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "ייתי ולא אחמיניה", היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון 'אני מאמין' וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב 'שמע ישראל', ב 'אחד' "
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון "אני מאמין" ובקריאת "שמע ישראל" קידשו שם שמים ברבים. הי"ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר' אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר "אמונת ישראל", חלק שני, ירושלים תשכ"ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה, ועוד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 44

נחמו נחמו עמי – תפקיד מנהיגי הדור האמיתיים / הרב יצחק ברייטר הי"ד

תמונת הרב יצחק ברייטר הי"ד

מדוע אנו סובלים?

בתקופה האחרונה נשלחו מהשמים על כלל ישראל צרות שונות רח"ל, צרות בכל מקום, בא"י, ברוסיה, גרמניה, במדינתנו גופא, עינויים גדולים ומרים. מהשמים עוררו אצל כל האומות רעיונות שונים ורעים להרע לעם ישראל, ועד כדי להשמידו ח"ו. עד עתה לא חשבו אפילו אותם העמים על רעות כאלה. מלבד זאת העני עמנו במאוד, והעוני מביא לפחד והיסוס גדול ביותר, וכך אנו מדוכאים ומלאי יאוש בלי לראות שום ניצוץ של נחמה מהיכן תאיר הישועה, וכך מביאים הדברים הרבה יהודים בלא אשמתם לכפירות רחמנא ליצלן, תרעומת על ה' יתברך, ולאט לאט מפסיקים לפעום בלבות היהודים האמונה לה' יתברך, והאמונה בצדקת דרכיו, התקווה להגאל מכל הצרות, שהאמונה תמיד בזמנים הקשים ביותר הביאה בלב היהודי, חיזקה אותו והעלתה את מעמדו הנפשי והרוחני. הגבורה, בה הביט כל יהודי בבוז על פראי האדם שעינוהו, שהאמונה העמוקה הכניסה בקרבו, נחלשת בזמן האחרון, בגלל החלשת האמונה ביןם היהודים, במקום להתעמק ולחשוב על המצב ולראות שההשגחה העליונה רוצה להזכירנו לשוב בתשובה ושנזכור היכן אנו בעולם, הרינו מתרחקים בכל פעם יותר ויותר מאבינו שבשמים.

ידוע מהספרים הקדושים שה' יתברך הוא אב רחמן שברא ומנהיג את העולם באופן שתתראה רחמנותו. ובגין כך נתן את התורה הקדושה לישראל כדי שעל ידי דרכי התורה הקדושה יזכו לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שעל ידי העצות המאירות שבתורה יבינו שה' יתברך מנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם בפרט בדרך משפט, חסד ורחמים.

בכל דור מעמיד הבורא את מנהיגיו אשר זוכין להנהיג את העם לדרך התורה ודעותיה. המנהיגים האלה מרגישים את כל גלות השכינה, דהיינו שכואב להם באמת מה שכבוד ה' יתברך והאמת שבתורה הקדושה כל כך מוסתרים ומושפלים. ולכן הם מחפשים תמיד תחבולות לחזק את עצמם ואת כלל ישראל באמונה ובטחון באהבה ויראה, עם כל האמת אשר רק התורה הקדושה יכולה ליטע בלב האדם. המה רוצים לקרב את האדם לעבודת הבורא, כדי שיזכה לטוב אשר ה' יתברך רוצה להביא לכל אדם, כמו שישעיהו הנביא אומר (ישעיה מ,א) "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם…", זאת אומרת אתם המנהיגים האמיתיים שבכל דור ובכל זמן, נחמו ואמצו את עמי ותשתדלו להאיר את עיניו לילך בדרכי הנצח של התורה והיהדות, כדי שיבין מה שה' יתברך דורש מאתו, למדו אותו עצות שבקלות יחזור לאלקיו ויוכל לעבדו באמת ואמונה, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו.

(דברי התעוררות, תרצ"ז)

 

ר' יצחק ברייטר (תרמ"ו-תש"ג) נולד בפולין, וגדל בלי לשמוע אי-פעם על חסידות ברסלב. יום אחד, בבחרותו, בעודו סמוך על שולחן חותנו ולומד תורה בישיבת רבי צדוק בלובלין, נתקל בספריית בית המדרש בעותק ה"ליקוטי מוהר"ן". הוא שקע בתורה ס"ד שבחלק הראשון, שפתח לפניו עולמות מחשבה חדשים שלא היו ידועים לו. בעקבות כך, הוא יצר קשר עם חסידי ברסלב באומן. בערב ראש השנה תרס"ו נסע לשם, והיה אחד הראשונים שבא לשם מפולין. כשחזר היה ר' יצחק פעיל בהפצת משנת ברסלב בכל רחבי פולין. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות בוורשה. בעת המשבר הכלכלי שהיה שם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים איבד את משרתו ומצבו הכלכלי הורע מאד. משראה שאין אפשרות לןהשיג פרנסה אחרת, התיישב בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודת ה' במשך כל שעות היום והלילה. באותה עת חיזק רבים לאמונה ובטחון בה' יתברך.

באחד משיחותיו אמר: "הלא רואים אנו שבתפילת שמונה עשרה, צריך אדם לעמוד על רגליו ולא להשען בגופו. ועל כך קבעו הפוסקים, שסמיכה כלשהי אינה שמיכה, ועד היכן שיעורה, עד שיוטל הדבר שנשען עליו המתפלל ולא יפול. כן הדבר, בענייני בטחון, אם ניטל הבסיס הגשמי, כמקור הפרנסה, עליו נשען האדם ואינו נופל מבטחונו בה' יתברך, סימן הוא שבטחונו חזק ואמונתו איתנה".

הוא כתב מכתביו רבים, המופיעים בספרים שארית ישראל, נחלי אמונה ועוד. וכן פרסם בוורשה חוברות "דברי התעוררות" וכרוזי התעוררות להתבודדות, ללימוד השו"ע, להדפסת ספרי מוהר"ן ועוד. הוא הקים "קיבוצים" של חסידי ברסלב בוורשה ואחר כך בישיבת חכמי לובלין, לימד את תורת ברסלב, קירב אלפים לעבודת ה' והרבה נפשות לחסידות ברסלב. כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בוורשה, ונכלא בגטו. הגרמנים ראו בו אחד ממנהיגי היהודים, "יודן פיהרר", ולכן היה בין הראשונים ששולחו לטרבלינקה, עם רבנים נוספים, ושם נספה.

(רבנים שנספו בשואה, שארית יצחק ועוד)

ראה תולדותיו וכתביו בספר שארית יצחק והוא סיפור חייו והנהגותיו וקובץ מאמריו, שיחותיו ומכתביו של… ר' יצחק ברייטער (תש"נ).

מספר הצפיות במאמר: 55

ביאורים ודרושים להפטרת שבת חזון / הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

תמונת הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי – הנה אם הנער הלומד בבית הספר לא יקשיב לדברי רבו, אזי יכהו רבו ברצועה קלה, וההכאה מועילה לו להטות אזנו לשמוע ולהבין דברי רבו. אבל אם התלמיד לא יבין את למודו מפני שאינו בשלימות בריאותו בשעת הלימוד, היינו בשעת השעור הוא חש בראשו או מרגיש איזה חולשת הלב, ומפני זאת אינו יכול להטות אוזן קשבת לדברי רבו, אזי אם הרב לא יבין את זאת ויכה את התלמיד יסתכן ויעזוב התלמיד את בית הספר לגמרי.

כן אם נראה איש בריא וחזק באמונתו אמונת חכמים ואין לו שום מיחוש ראש בהרהורים לא טובים ולבו בריא אולם להבין דברי חכמים ואינו מהרהר אחריהם, ואיש כזה פורש מן התורה, חס ושלום, בשביל הבלי העולם ותאוות יצרו, והוא כמו מומר לתיאבון, לו תועילנה מכות שיכהו ה'  ועל ידי ההכאות ישוב לשמוע דבר ה'. אבל אם אחד פורש מן התורה מפני מיחוש ראש, חס ושלום, היינו שיחקר במופלא ומכוסה ממנו ומהרהר אחרי רבותיו, איש כזה חולה הוא בנפשו, ואם יכהו ה' לייסרו ביסורי הגוף, תתגבר עליו מחלתו מחלת הנפש יותר ויותר, כמאמר חז"ל אפקורס ישראל כל שכן דפקיר טפי, ויותר טוב שלא להרגיז את עצביו ומבלי להתווכח עמו, ורק לשבקיה במנוחתו בהתבודדו, אולי ישוב מעצמו לאיתנו, כמו הנהגת הרופאים עם איש חולה במחלת העצבים. ולאיש כזה איש יכהו ה' לייסרו, או שיאבד את עצמו מרוב השעמום ובלבול מחשבותיו או יאבד לגמרי את נשמתו להיות כמו מומר להכעיס מחמת טירוף הדעת שלו.

וכן מצינו באומה כולה, שאמרו חז"ל, גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שכולם לא החזירו את ישראל למוטב, וגזרת המן וקיומה על פי הסרת הטבעת, הועילה להחזיר את ישראל לתשובה, וכדאיתא שם שקבלו ישראל אז עליהם ועל זרעם עול התורה והמצות. וכל זאת היתה בשעה שכל האומה הישראלית האמינה בה' ובעבדיו הצדיקים, וראש האומה היה אז בתכלית הבריאות, כמו מרדכי הצדיקק וחבריו מסנהדרין הגדולהורוח הקדש שרתה עליהם. ורק העם סרו מאחורי ה' לתאוותם, שנהנו מסעודת אחשורוש שלא כדת התורה, אבל בעצם האמונה היו בריאים, כי היה בהם גם אמונת חכמים לקבל כל מה ששצוה מרדכי עליהם. ולכן הועילה הגזרה להחזירם לתשובה

אבל כאן, הוא מתאונן כי כל ראש לחולי, היינו ראשי האומה ומנהיגיה כמו חולים המה במיחוש רע להרהר הרהורים של חקירות כאלה המבלבלים את השכל האמיתי, וכן לבם בל עמם, היינו חסר להם אמונת הלב וכמו בדרך שגעון ינהגו את כל האומה הנמשכת אחרי הראשים האלה ותתפשט המחלה בכלל האומה מכף רגל ועד ראש, ואם ידפקום ע"י הכאה ימותו, חס ושלום, או מיתת הגוף או אבדן הנפש וגוף קיים…

כספך היה לסיגים סבאך מהול במים, כאשר מבואר במקרא שלמעלה כי השופטים לא שפטו על פי דעתם, כי אם הכל על פי דת התורה שצריך להיות עדים בכל דבר, ולזאת היו מאנים באופן שלא יהיו עדים בדבר ועשו במחשך מעשיהם וזיפו זיוף פנימי שאינו ניכר כדי שיהיה ביכולתם להכחיש ולאמר כי הוא גם כן לא ידע מהזיוף. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודפי שלמונים, ההסבר כמו איש חולה שידרוש ברופאים, אם הרופא הוא איש נאמן יתן רפואה לשרש מחלת החולה מכל וכל ושיחזיר לבריאותו כמו שהיה ושלא יצטרך עוד החולה לבא אצלו לרפאותו. אבל אם הרופא הוא אוהב בצע, אזי לא ייתן להחולה סמי תעלה לרפאותו ולשרש המחלה, כי אם ייתן להחולה סמי הרפואות רק להקל מחלתו לפי שעה כדי שיבא אצלו כמה פעמים ויקבל הרופא שכר על כל פעם בקור שידרשהו ויחקרהו. כמו כן היו השרים אוהבי שוחד, כאשר בא לפניהם איזה משפט, וכאשר ידוע שכל ריב ומשפט יסתעף לכמה סכסוכים ובעיקר הוא משפט אחד ורק ע״י דברי הבעלי דינין וטענותיהם נראים הדברים כאלו יש ביניהם הרבה סכסוכים, וכדי להרבות שכר להשופטים, לא עשו השופטים משפט שלם ולפסוק את הדין לאמיתו ולהודיע להבעלי דינין מי הזכאי ומי החייב בפעם אחת ומכל הסכסוכים וענפים יעשו משפט אחד, כי כן העיקר לפי הדת לידע מקור הטענה על בוריה ולדון בעיקר ושרש של המשפט. והם לא עשו כן, כי אם חלקו את המשפט לפי הטענות של בעלי הדינין ומכל סכסוך וטענה עשו משפט וגמר דין, ומכל גמר דין לקחו שכר בעד טרחתם. וזהו הלשון רודפי שלמונים, כי אחרי גמר דין כמו שנעשה שלום בין הבעלי דינים, ואם השופטים היו שופטים את כל סכסוכי המשפט בבת אחת ועשו שלום רב ביניהם, אזי היו נקראים רודפי שלום. אבל אם היו מחלקים כל משפט לחלקים קטנים ובכל פעם כאלו נעשה שלום בין שני הבעלי דינים, אבל לא שלום גמור, רק מעט שלום היו עושים היום ומעט שלום מחר, ולזאת נקראים רודפי שלמונים, שלום קטן כמו, מאיש אישון, איש, הוא גדול, אישון, קטן, כן שלום, ושלמון, מלת שלום ביאורו שלום גדול וגמור ומלת שלמון מורה על שלום שאינו גמור.

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. חז״ל אמרו שחורבנה של ירושלים היה מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה. והכוונה הפשוטה הוא משום שהבעלי דנים היו מקפידים אהדדי ולא וויתרו משלהם כלום לפשר ביניהם בדרך שלום, אלא רצו שהבית דין יפסקו להם הדין תורה, באופן שיקוב הדין את ההר, השרים היו רודפים לעשות פשרות להפיק רצון משני בעלי הדינים לקבל טובת הנאה משניהם או פשוט היו יראים מפני חומר הדין, והיו רוצים ביותר לעשות פשרה בין הבעלי דברים. ואם היה להפך, היינו אם הבית דין היו דנים דין אמת לאמיתו, והבעלי דינים היו מוותרים משלהם, וזאת היא הפשרה, שכל אחד מבעלי הדין יוותר ממון שלו לחבירו לפי דעתו, אזי לא היה גזל ועושק בירושלים,  אם היו מתנהגים באופן טוב כזה.

ולזאת יאמר שלעתיד יהיה כן, היינו ציון במשפט תפדה, כאשר ידוע שהשם ציון הונח על מקום המצוין בהלכה, הוא מקום המקדש ולשכת הגזית מקום מושב סנהדרי גדולה, המה יהיו נפדים בשביל שישפטו משפטי צדק על פי דת התורה, ושביה, בצדקה, הבעלי דינים המה יצדקו משלהם ויהיו וותרנים בממונם ויתפשרו ביניהם בדרך צדקה, לא יקפידו, ממילא לא יהיה עוד שוד וחמס בישראל. וכיון שיהיו חיים חיי שלוה ביניהם, לא יבאו עוד שבר חיצוני, וכמאמר הכתוב יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ (ישעיה כו,ג), ולא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

(עין צופים, דברים)

הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד נולד לאביו ר' יצחק צבי, בשנת תרכ"ז,1867. למד בקובנה, אצל ר' יצחק אלחנן ספקטור, ואחרי שהוסמך לרבנות נתמנה לדיין ומו"ץ באוגוסטוב, שבווהלין, אח"כ היה לרב ואב"ד של העיר. דאג לרווחתם של יהודי העיר, ובין היתר טיפל בחיילים היהודים שחנו שם, ובחג הפסח היה עורך להם ליל סדר. רצה לעלות לארץ, אך מסיבות שונות לא הצליח לעשות זאת. בשנת תרפ"ב-תרפ"ג פרסם את ספרי "עין צופים" הכולל ביאורים ודרשות על הפטרות השבתות והמועדים. ובשנת תרפ"ה חיבר ספר הספדים, בשם ממעונות אריות, על הרוגי מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרצ"ח פרסם את ספרו "לבוש עדנים" על מסכת עבודה זרה, אך ספרים  אלו הושמדו בבית הדפוס בשואה, מלבד חלק קטן שניצל והודפס בספר "עוללות ישראל". הרב עזריאל זליג נח נעצר עם אנשי קהילתו וגורש לטרבלינקה, שם נספה בכ"ט בטבת תש"ג.

בנו, הרב יקותיאל עזריאלי זצ"ל, ניצל בפרעות תרפ"ט בחברון והיה לרבה של זכרון יעקב. מאמריו ושיחות מוסר שלו יצאו לאור בתשמ"ח בספר "אלי בעזרי". אחיו, של הרב יקותיאל, הרב ישראל אריה, גאון עמקן ומחדש נפלא, ממצוייני ישיבת סלובודקה ומיר, נפטר עוד בחיי אביו. אלמנת הרב ישראל אריה, עם כל שלושת בנותיו, נספו בטרבליקה בא' שבט תש"ג. גיסו הרב יצחק אלחנן אדלשטיין זצ"ל, הציל במסירות נפש שרידים מתורתו של הרב ישראל אריה, כשברח מחמת המציק ועלה ארצה במלחמת העולם השניה, בשנת תש"א.  דברי תורה אלו נאספו ויצאו לאור בספר "עוללות ישראל" (ירושלים, תשכ"ט).

בהקדמתו לספר ממעונות אריות, כותב המחבר:

"אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם" (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ז). הספר הזה שאני מוציא היום לאור כולל הספדים אשר נשאתי במקהלות בעירנו אגוסטאוו בשנות תרע״ה – תר"פ, בתקופת המלחמה בעת הנוראה, מלבד הספד אחד אשר נשאתי בעיר שטוצין (פלך ווילנה) בעת בריחתי שם מחמת המציק. אין מספר לכל המאורעות דעדי ועברו עלינו במשך התקופה הזאת; עירנו שהיתה עיר הספר נהפכה למעונות אריות ולמשכן חיות טורפות; מטר של אש וגפרית המטיר ה' עלינו, ונתקיים בנו הכתוב "והיו חייך תלאים לך מנגד" פשוט כפשוטו, ורק חסדי ה׳ היו עמנו להצילנו מכף כל הקמים עלינו. במשך התקופה הנוראה הזאת נלקחו מאתנו גאוני וצדיקי הדור, מורי העם ומנהיגיו הרוחניים, וקראתי עליהם לבכי ולמספד. כמו כן, נשאתי קינה על קדושי האומה, שנהרגו ונרצחו בידי עריצים והובלו לקבורה בעירנו ועל יקירי העיר שמתו בשנות המהומה. בכל מקרים ומאורעות אלה נשאתי נהי קבל עם על האבדות הגדולות שנאבדו וקראתי אל אבל להספידן ולבכותן. ושמתי אל לבי להוציא לאור את ההספדים האלה, אשר יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה ואשר ישמשו לנו לזכרון מעשיהם הטובים של גאוני ויקירי האומה מן הדור העבר, אשר בערוך מעשיהם עלי ספר יוכל כל אחד ללמוד ממעשיהם הטובים ולדעת את כל תוקף קדושתם וצדקתם, כי בתאור מהלך חייהם של האנשים הגדולים אנו רואים לפנינו תמונות חיות ושלשלת ארכה של מעשים חיים, שזה פועל הרבה על הנפש להישירה בדרך הטובה. ויה"ר שהשי״ת ישים את דמעותינו בנאדו ויאמר לצרותינו די וימהר ויחיש לגאלינו בגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. המחבר.

יהי רצון שגם הדברים המובאים כאן יהיו זיכרון למחבריהם, יביאו לנו את הד מאורעות המלחמה הנוראה עוד יותר, וישמשו לנו לזיכרון מעשיהם הטובים של המחבר ומשפחתו, כדי שנוכל ללמוד ממעשיהם הטובים ולישר את נפשנו בדרך הטובה.

 (מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת עוללות ישראל, דפי עד, ועוד)

מספר הצפיות במאמר: 39

שאינו יודע לשאול, את פתח לו / הרב מנחם מנדיל אלתר הי"ד

תמונת הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד

ושאינו יודע לשאול את פתח לו. כמדומני ששמעתי שמרמז כעין תפלה כלפי מעלה, שה' יתברך יפתח לנו שאיננו יודעים לשאול, כמו שכתוב בשם הרב ר' ברוך זצ"ל על הפסוק ופסח ה' על הפתח, פירוש אותו פתח של פתחו לי כחודו של מחט.

היינו שאז בשעת יציאת מצריים הייתה אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא. לזאת אנו מבקשין שיהיה כן גם כעת בלילה הזה. ונראה דלכן שינו רבותינו ז"ל את חג המצות לקרוא אותו בשם פסח, לרמז המבוקש הנ"ל, שיפסח ה' גם עתה על פתח הנ"ל

אבל כמובן הכל רק באם יודעים זה שהננו "אינם יודעים לשאול", כמו שכתוב בשפת אמת בחלק ג' ל"ח ד' עניין עם חסיד תתחסד, הוא ההנהגה בחסד ה' והוא שאינו יודע לשאול, ויודע שאינו יודע ומייחל רק לחסדו, עיין שם.

(מתוך קונטרס "שארית מנחם" בספר שם ושארית לנפש חיה כולל שו"ת חד"ת ודרשות, תשכ"א)



מנחם מנדל אלטר מפאביניץ-קאליש

כ"ק הגאון הקדוש מוהר"ר מנחם מנדיל אלתר זצ"ל הי"ד, היה רבה של פביניץ וקאליש, וראש אגודת הרבנים בפולין. נספה על קידוש השם בבית המוקד בטרבלינקה בכ"ט במנחם אב שנת תש"ב.

הקדוש, הגאון ר' מנחם מנדל אלטר זצוק"ל הי"ד, צעיר בניו של ר' יהודה אריה ליב אלטר מגור בעל ה"שפת אמת", נולד בשנת ה'תרל"ז. היה נשיא אגודת הרבנים בפולין, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומייסד העיתונים החרדיים בפולין. נספה בטרבלינקה במנחם-אב ה'תש"ב, והוא בן שישים וחמש שנים.
אחיו, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להמלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש , אך ידי הרוצחים הגיעו אל אחיו הצעיר ר' מנדלי כמו גם אל בנו של האדמו"ר, אשר היה יחד עם דודו. שני סיפורים על ימי גבורתו האחרונים של הגאון ר' מנדלי תחת התופת הנאצית: האחד פורסם על ידי ל' פיינגולד בעתון "הצופה" בשנת ה'תש"ו, בו מתואר איך הועלה על קרון הבקר הדחוק אל מחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם הסופר ר' הלל צייטלין ועם הדיין הוורשאי הרב קאנאל.

סיפור שני פורסם על ידי משה פראגר בספר "אלה שלא נכנעו" חלק א הוצאת נצח, ה'תשכ"ג, שבשמעו את פקודת הרוצחים לפשוט את בגדיו לפני הרצחו, התחנן לפני אחד ה"קאפוס" היהודיים במחנה ההשמדה שיביא לו מעט מים, כדי ליטול בהם את ידיו לפני תפילתו האחרונה, תמורת הבטחה שיהיה לו עולם-הבא. הוא הנהיג תפילת וידוי אצל הנמצאים עימו, עד שהרוצחים ירו במתוודים.

שני הסיפורים הובאו בספר "אני מאמין", ירושלים ה'תשכ"ה, עמ' 28-29. בא' סיון ה'תש"ב כבר לא נותר יהודי חי בפוביָניץ שבמחוז לודז'. כאמור, חודשיים אחר כך נרצח. ראה אודותיו באריכות באינציקלופדיה "אלה אזכרה" חלק ב, עמ' 52-60.

(מתוך כצאת השמש בגבורתו, הרב הראל כהן)

לקריאה נוספת:

ויקיפדיה, תולדות יהודי קאליש – עמ' 201. אתר זכור – אמונה בימי השואה, גיליון 69 של בית יעקב (תשכה), אידישע ליכט תש"מ, 31, 8.

מספר הצפיות במאמר: 133

נרות חנוכה כעדות שהשכינה שרויה בישראל/ ארץ צבי, הרב אריה צבי פרומר הי"ד

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי"ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

"…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…" (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו', הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה', ולשיטתם חיבור ע"י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.ארץ צבי

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה', וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ" – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב"ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו"ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ"ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד,1924, בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ' 286, ועוד).

מספר הצפיות במאמר: 50

חשיבות ניצול הזמן שלנו בעולם הזה/ מעשה באדמו"ר הזקן מראדזמין, מאת הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד

חשיבות שמירת הזמן

 בסוף הספר תועפות ראם, הובאו מכתבו של הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן אודות האדמו"ר הזקן רבי יעקב אריה מראדזמין זצ"ל, שנכתב בוורשה ביום ד',  ויגש, ד׳ טבת תרצ"ו.

ושם מובא המעשה הבא
:

זה לפני חמשים שנה בהיותי צעיר לימים והייתי במרחן שצאויניץ עפ״י פקודת הרופאים שם הי׳ אז תלמיד חכם אחד מלובלין. וסיפר לי כי פעם אחת היה בווארשא ושמע כי הגאון הקדוש ר׳ יעקלי מראדזמין הנהו בווארשא ומתאכסן בבית קאפטאל. ואז היה לבית הזה חצר גדול אשר עתה הוא שם רחוב מלאווסקי. וביקשו הרב הקדוש ר״י שילך עמו בצוותא לטייל בהחצר הגדול. אחר שתייתו מים מקרלסבאד. והרופאים צוו לטייל אחר השתיה וכן עשה. בתוך הליכתם עמד הרב הקדוש ר״י ועיניו נשואות השמימה בדביקות גדול. ואמר אליו תדע חביבי אשר נשמות מצדיקים שכבר המה בעולם העליון משתוקקים ומתאוים הלואי ינתן להם רשות לשוב לזה העולם על כל פנים על חצי שעה, שיהיה להם היכולת לעשות עוד איזהו מצות ועבודת השם יתברך, כי שם במתים חפשי נאמר. ורק בעולם הזה יכולים לקנות בכל רגע ורגע איזהו מצוה וזכות. וכמו במשה רבינו עליו השלום שהשתוקק לקיים מצות התליות בארץ ולבוא לארץ ישראל כחז"ל סוטה (דף י״ד) "וכי לאכול מפריה הוא צריך". וכאשר אנו בעולם הזה אין אנחנו יודעים עד כמה להזהר שלא לאבד כל רגע ורגע בביטול ח"ו. וכאשר סיים דברי קודשו הלך הלאה הטיול בלי שום דבור רק בדביקות כדרכו בקודש. בהאחזו בשרול (ארבעל) של התלמיד חכם הצותא  שלו והמלוה איתו:

 דברי ידידו

 צבי יחזקאל מיכלזאהן

בועד הרבנים דפה

באתר רבנים שנספו בשואה, נכתב על הרב צבי יחזקאל מיכלסון

נולד בתרכ"ג,1863. בתרמ"ה,1885, נתמנה לרב בקרסנוברוד,שבאזור לובלין. בשל הלשנה רדפו אותו שם השלטונות הרוסיים. הוא נאלץ לעזוב את העיר, ובתרנ"ג,1893, נתמנה כרבה של פלונסק, שעל יד ורשה, וכונה "דער פלונסקער", הפלונסקאי. בתרפ"ב,1922, עבר לוורשה, ושם עסק הרבה בצרכי ציבור. היה בוועד הרבנים של הקהילה היהודית בעיר, ובתפקיד הזה המשיך גם כשהיה בגטו ורשה, אף שבאותה העת היה קרוב לגיל שמונים. היה חבר בתנועת המזרחי. היו לו 43 ספרים מודפסים, מלבד אלה שבכתובים. שני ארגזים של כתבי יד שלו אבדו בשואה, בהם, בין היתר, הספר "אמרי יחזקאל" על התורה, הספר "מאת צבי" ואחרים.היה אחד הרבנים הרשמיים האחרונים בגטו ורשה. נספה בטרבלינקה.

בעזרת ה' עוד נמשיך ונביא מתורותיו הנפלאות של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 63

1 2