ביאור התשובה ל”מצה זו שאנו אוכלים על שום מה”/ הרב שמואל דוד אונגר הי”ד, רב וראש ישיבה בנייטרא

הרב הי"ד

דברי התורה המובאים כאן הם אוד מוצל מאש ממש. הדברים לקוחים מתוך ספרו של הרב שמואל דוד אונגר הי”ד, “נאות דשא” על הגדה של פסח, חידושים על התורה, על הש”ס ועל האגדות. ספר זה הודפס בארה”ב ע”י בנו הרב שלום משה אונגר, לאחר שקיבל את כתב היד אחר המלחמה מאשה גויה שהצילה את הכתבים ברגע האחרון משריפה והסתירה אותם בביתה.

 מצה זו שאנו אוכלים על שום מה

והקשו המפרשים דמשמע דאלו היה מחמיץ בצקם היו יכולים לעשות בצקם חמץ, והלא כנר נאסרו מקודם – ותירצו כי בפסח מצרים לא היה איסור חמץ רק יום אחד וציווי של ז’ ימים וגם איסור חמץ הוא רק לדורות. אבל הקשו על בעל הגדה דמשמע מדבריו שרק מפני שלא החמיץ בצקם אנו אוכלים מצה, הלא עוד קודם לזה נצטוו על אכילת מצה בערב תאכלו מצות וגם שבעת ימים מצות תאכלו וכדומה.

ונראה לענ”ד בפשטות כי הלא אותו הקושיה הוא גם על קרבן פסח שכתבה התורה שחיוב לעשות פסח. והלא קרבן פסח הוא כמו תודה על הנס שנעשה אז כמ”ש פסח על שום מה על שפסח הקב”ה וכו’ וא”כ קודם שנעשה הנס למה עושים פסח — ואי הכי למה עשו קרבן פסח במצרים.

וע”כ נראה כי בודאי הקב”ה הבטיח את ישראל ע”י משה רבינו עליו השלום שיוציאם וגם כבר אמר מרע”ה לפרעה מה שנאמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך חצרים וכו’. ועוד אמר לו הקב”ה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם שיגרש אותם משם, ועל מה שנעשה באותו לילה שהיה מכת בכורים ונצולו בכורי ישראל אנו עושים הפסח בזמן שבית המקדש קיים. וזכר אשר גרשו המצרים את ישראל ממצרים והשתדלו למהר לשלחם מן הארץ, על זה אנו אוכלים מצה. אבל אז לא היה לישראל זכות להנצל, והיה צריך להם איזה זכות כדי שיהיה אתערותא דלתתא, ועל כן צוה להם הקב”ה שיעשו קרבן פסח. ואז כפעם הראשון לא היה הקרבן פסח בבחינת קרבן תודה, כי אם בבחינת בקשת תפלה והתעוררות דלתתא שיושיעם ה’. ועל ידי שעשו פעולה זו המעוררת ענין זה כאשר נצטוו מהקב”ה אז נצולו ונעשה הנס. וכן הוא גם לענין הזה אשר נתקיים בהם מה שנאמר כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. לזה גם כן היו צריכים איזה אתערותא דלתתא, וזה נעשה ע”י המצה. ועי”ז נתעורר למעלה שנושעו גם בענין הזה ונגרשו ממצרים בחפזון דמצרים. אבל בכל השנים אחר יציאת מצרים אנו עושים הפסח או זכרונו להודות לה’ על הנס ואוכלים מצה לזכר אשר גורשו ממצרים.

וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלתם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות

נראה לפרש כי לפי ראות עיני האדם אם נעשה כעת על ידי מכת בכורות בהלה במצרים שהחזיקו על העם למהר לשלחם מן הארץ, היו צריכים לילך משם מיד במוקדם האפשרי ובמהירות, כדי שלא יתקררו ויחזרו בהם לילך, כמו שעשו כמה פעמים. וידוע כי מלת העם תורה על פשוטי העם ומלת ישראל על החשובים שבהם – והנה באמת פשוטי עם נחפזו לדרכם ונשאו בצקם על שכמם ומהרו ללכת. אבל בני ישראל החשובים והמאמינים באמת לא מהרו כל כך רק עשו כדבר משה והרצון העליון וידעו בטח שלא יעונה להם כל רע בעשותם חפץ צורם ובקיום דברי משה עבדו. וז”ש וישא העם את בצקו טרם יחמץ וכו’ על שכמם כי מהרו ורצו ללכת תיכף ומיד אבל ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו’ כי בטחו בה’ – ואמר הפסוק אח”כ שגם את חן העם הפשוטים אשר לא שאלו ממצרים מחמת מהרותם לצאת נתן ה’ בעיני מצרים וישאילום, וכמאמר חז”ל בעל כרחן דישראל.

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים. ומשמעות הפשט הוא שמפני שלא היה להם שהות על כן לא החמיץ – ולכאורה הלא היה אסור להם חמץ בכרת, כמו שמפורש שם בקרא בפרשת החדש, ועיין בספר יסוד התורה ובמפורשים כי הפסוק רוצה לתרץ כיון דחמץ אסור למה לא אפוהו מיד במצרים. ועל זה תירץ כי גרשו ממצרים. וזה כעין מה שכתב הרמב”ן ז”ל בקדשו.

ועוד אפשר לומר כי הפסוק רצה לגלות לנו בזה חסדי ה’ כי רבו, שרוצה לזכות את ישראל על כן הרבה להם תורה ומצות. כי הקב”ה גזר עליהם מקודם שלא יאכלו חמץ רק מצות, ואם כן בודאי הם הכינו את עצמם ורצו לעשות כמו שצוה להם הקב”ה מצות כשרות. ואחרי זה ראו שלא היה ביכלתם לעשות חמץ אפילו אם היה מותר לאכול חמץ כי גורשו ממצרים ולא היה להם פנאי להמשיך האפיה כמ”ש בעל ההגדה כאן לא הספיק בצקם להחמיץ, וגלוי וידוע לפני הקב”ה שיהיה כן ואף על פי כן עשה הקב”ה מזה להם מצוה לזכות את ישראל – וזה שנאמר ויאפו את הבצק עגת מצות, כמו שצוה להם הקב”ה, אבל האמת הוא, מספר הפסוק, כי לא חמץ מהאי טעמא כי גרשו ממצרים וא”כ לא היה אפשר להיות חמץ, ואף על פי כן עשו בזה רצון הבורא ברוך הוא וראה חסדי ה’ כי רבו,

בהקדמת “נאות הדשא” כותב בנו, הרב שלום משה הלוי ואנגר:

אבי מורי, רבינו הקדוש זי”ע הנהיג ישיבת ל”ט שנה, והעמיד תלמידים לאלפים ואלפים, בדרך ישר מאוד נפלא בכל דרכי התורה – בתכלית העיון לגלות עמוקות בכל מעינות ההלכה — בהתמדה גדולה ורבה, טהורה ונקיה, אשר אפילו כל שהוא של בטול רגע. לא היה בטל בתוכה. – ועל כל אלה היה רב דומה למלאך ה’ צבאות, היודע להשקיע את כל התורה ואת כל החכמה, בקדושה אחת – בקדושה יחידה ומיוחדת. היודע להגביר הקול של קדוש קדוש קדוש, על כל הקולות, אפילו על כמה קולות של תורה ומכל שכן על קולות אחרים. – תלמידי רבינו הגדול זי”ע יודעים המה עד כמה העמיק הרחיב הוא זי”ע בלמוד הישיבה בסוגיות הש”ס – ובכל זאת כמה ידע רבינו זצוקללה”ה להשכיח בכח גדול את כל העמקות ואת כל החדושים, בפשטנות שבפשטנות – ביראת שמים – לפנים ולאחור ובתוך – וביראת שמים שלו זי”ע, היה בטל ומבוטל ונשבר ונכנע לפני כל תלמיד חכם ירא שמים. – כמה מינים של יראת שמים יש לו להקב”ה בעולמו, ויראת שמים של רבינו הגדול זי”ע יחידה במינה היתה. ניכרת לעין כל רואיו. ויש לפרשה ולתרנמה רק בפסקא אחת והוא, כי היא, יראת שמים של רבינו הקדוש מנייטרא זי”ע.

ובתורתו וחכמתו, יבכה האמת הגדול שלו, שהיה שפל ברך כל כך. ביראתו וענותנותו, היה לו לרבינו כח הנהנה בכל תוקף ועוז, הן בהנהגת הישיבה והן בהנהגת הקהלה. כי היה אב”ד בכמה קהלות – בקראמפאך, בטירנוי ובנייטרא –והן בהגת מדינה, והנהגת מדינות, בשנים האחרונים. – רק מי שעמד פעם אחד פניו זי”ע, יודע קצת להשיג, עד כמה היה בכחו של רבינו הגדול זי”ע, להבריח שמץ של לצנו, וריח של שקר מד’ אמות של דבריו, כלומר דברים הנאמרים בפניו.

הנסתרות לה’ אלקינו, יודע הוא לבדו, דרך צדיקו של דור. והנגלות לנו, לעינינו. כי מן השמים הסכימו על תורתו של רבינו זי”ע בהרבה הסכמות. – בדורו של שמד, באמצע השרפה, בארצות הדמים, הנהיג רבנו הקדוש זי”ע את ישיבתו הקדושה בנייטרא עד חצי אלול תש”ד. ויודע היום כל איש מישראל מה הזמן הזה אומר. – בכל אלו הימים של אלו השנים, לא פסק רבינו זי”ע מתלמוד תורה דרבים בלמוד הישיבה אפילו יום אחד – בימים אשר כל יום ויום נחשב לאלף שנה, בפחדו ואימתו. – והיה הוא זי”ע לומד במחבואות שונות, עם התלמידים – אך לא פסק אפילו משעור אחד, פשוטו כמשמעו. – בחצי אלול תש”ד עדיין היו יושבי בית מדרשו של רבינו זי”ע כמו שני מאות תלמידים וכמה גאונים מובהקים צדיקי הדור שנמלטו בצלא דהמנותא של בית מדרשו ער שנלכד בעו”ה גם בית מדרשו הקדוש ביום י”ז אלול תש”ד.

היה בית מדרשו של רבנו הגדול זי”ע יחיד, להשמיע קול תורה ברבים, בשעה שככר נשתתק בעו”ה קול תורה בכל ארץ הדמים – זמן רב – בשעה שכבר קיים הקב”ה בעו”ה בכל בתי מדרשות של ארצות הרשעה, את נבואת הנביא (ירמיה ט’) כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו – ובמדרש חז”ל בפתיחתא דאיכה, על זה.

ורבינו זצוקללה”ה כבר היה מנוע לחזור לבית מדרשו בעו”ה וברח ליערות, ואני בעו”ה נתחייבתי וזכיתי להיות עמו. נתחייבתי לראות ענויו וחליו והסתלקותו ולהביא גופו הטהור לקבר, וזכיתי לראות שלא פסק פומי’ מגירסא ושלמד תורה ברבים כל הימים הללו מן י”ז אלול תש”ד עד ט’ אדר תש”ה, עם בחורים ואנשים שהסתתרו סביב לו במערות וביערות. ומי כמוהו ידע את כל אשר נעשה לביתו ולבית מדרשו, לזרעו ולזרע זרעו, ולתלמידיו אשר אהבם כנפשו, ובכל זאת הבליג על יגונו ועל מכאובי לבו ולמד תורה ברבים. – בחורף ביער — ברעב ובחוסר כל — ועל כל אלה ביסורי נפשו הנוראים, כמעט בכל יום עד ט’ אדר ת ש”ה. מי לא ידע היום הזה – מה הזמן הזה אומר, במדה של מסירות נפש.

ועל. המזבח הנורא אשר לפני ד’, אשר ראינוהו בעינינו בעו”ה, היתה נפשו הטהורה של רבנו הקדוש זי”ע העולה של בין הערבים, אשר עליה השלימה מדת הדין, סדר אחד, של כל הקרבנות כלם – סדר הקרבנות של מרביצי תורה ותופסי ישיבת הגדולים, גאונים וצדיקים שנתפסו בעוון הדור, זי”ע ועכ”י – והועילה מסירת נפשו של רבנו אאמו”ר זי”ע לקיים מקצת מהמקצת מן תורתו הקדושה בקרב שירי שיריים מתלמידיו שנשארו בזכותו ובהשתדלותו – ואף כי למה נחשב זה, לעומת האבדה – אבל על כל פנים נשאר כאן לוז שממנו תחית המתים — אם יסכים ד’ — והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים — אם נסכים אנחנו, ויהיה רצוננו בתחיה זו. ובכן יהיו נא בית המדרש אשר שמו של רבנו זי”ע נקרא עליו — והדפסת כתבי הקדש שלו, זצוקללה”ה, ולמודם ההתחלה לתחיה הזאת.

כמו שמנה אלפים ספרים היו לו לרבנו זי”ע באוצר הספרים שלו, רובם יקרי ערך – וכלם נשרפו באש של רשעה, בחורף של שנת תש”ה, ולא נצולו אלא כתבי יד של רבינו הקדוש זי”ע, ברובם, בדרך נס ופלא, שנספר אותו אי”ה, בשעה שיהיה כאן המקום לספר. ובכל זאת בעו”ה אחרנו עד כה, מחמת רוב הטרדא בקיום בית מדרשו של רבינו הקדוש זי”ע – כי ידענו כי הוא רצונו הראשון זי”ע, העולה על כל רצוניו הטהורים…

וברור ה’ הטוב אשר הציל מכת”י רבינו זי”ע כמה כרכים, דבר ה’ זו הלכה על רוב סוגיות הש”ס – וגם איזה שו”ת – ודברי אגדה ויראת שמים – אף שנאבדו ונשרפו בעו”ה ב’ כרכים, דברי הלכות ודרשות וכרך גדול של פסקים ושו”ת והגהות הש”ס והפוסקים, מלבד חבור נכבד מאוד על בעל המאור ומלחמות, שנננב מביתו עוד לפני כמה שנים…

ומצוה עלי, בגזרה מפי כ”ק אאמו״ר רבינו הקדוש זי”ע להגיד בזה דבר לתלמידיו:

כי במצבו הנורא והאיום, ביערות באנסקא ביסטריצא, אמר לי רבינו זי”ע, לפני הסתלקותו, בט’ אדר תש”ה, בתורת צואה בתוך שאר דברים בזה הלשון: אמור לבני ולתלמידי, אשר ישארו בחיים, כי הנני מבקש מאתם שיקבעו עתים לתורה ושיתפללו במנין – ויזהרו מאוד שלא לשיח שום שיחה בשעת התפלה – ולא בחזרת הש”ץ ולא בשעת קריאת התורה – ויזהירו את הסביבה שלהם על כך. אחר כך אמר רבינו את הוידוי בעינים זולגות דמע, ונסתלק מתוך פסוקי יחוד. כל כך גדול וחזק ואמיץ היה רצונו של רבינו זי”ע, שיתפללו תלמידיו כדת וכראוי, – עד שאפילו במצב כזה – בשעה כזו — זאת היתה בקשתו הקשורה בנפשו הטהורה ביותר.

באתר זכור הובאו תולדותיו של הרב שמואל דוד אונגר הי”ד:

הרב שמואל דוד אונגר – סלובקיה 
ראש ישיבה ומנהיג דגול

תאריך לידה: תרמ”ו, פישצאן, סלובקיה
תאריך פטירה: ט אדר תש”ה, יער קאלישטי, סלובקיה

נולד בשנת תרמ”ו בפישצאן, לאביו המרא דאתרא הרב יוסף משה אונגר. למד בישיבת דודו בפישצאן, הרב נח ברוך פישר, ולימים בא בברית הנישואין עם בתו. בגיל 21 נתמנה לדיין בקהילת קרומפאך, ולאחר תקופת רבנות בטירנוי, נתמנה לרבה של ניטרה ועמד בראשות הישיבה במקום. המיוחד בהנהגתו בישיבה: היה מלמד גם ספרי מוסר, כגון חובות הלבבות ואגרת הרמב”ן. כמו כן היו לו שני מבחנים קבועים: ביום ראשון מבחן בגמרא, ובכל מוצ”ש מבחן על חומש ורש”י.
הרב אונגר היה ידוע גם כבעל תפילה גדול. הוא הראה דוגמה אישית לתלמידיו כיצד לשפוך שיח לפני בורא עולם. לא רק לתלמידיו, גם לחבריו הרבנים היה למופת בתפילתו. מסופר שבכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל באלול תרצ”ז, שהתקיימה במרינבאד בנוכחות ר’ אלחנן וסרמן הי”ד, הוא עבר לפני התיבה באמירת תהלים וגרם להתרגשות ולהתרוממות רוח של כל הרבנים שנאספו מכל העולם לעורר רחמים על עם ישראל, שהיה כבר נתון בסכנת המלחמה.
הרב אונגר זכה להעמיד אלפי תלמידים במשך קרוב ל- 40 שנה. התלמידים באו גם מארצות מחוץ לסלובקיה. חלק מאותם תלמידים היו לרבנים ולראשי ישיבות בעלי השפעה רבה באירופה. יש לציין שגם השלטונות העריכו מאוד את פועלו, לדוגמה: הם הסכימו לממן ולתחזק מקווה כשרה. תופעה זו של תמיכה ממשלתית הייתה נדירה מאוד במדינת הונגריה הגדולה.

בתקופת השואה
בתחילת המלחמה היו לרב אונגר מספר הזדמנויות לצאת למקום בטוח, אך הוא סירב באומרו שהישארותו במקום תתרום לקהילה, ובכלל – אמר – “איך אוכל לעזוב את אחיי ואת תלמידיי הנתונים בצרה?!”.
בשבת שאחרי פסח תש”ב (1942) החל גירוש היהודים מנייטרא. בסעודה שלישית דרש הרב בדברי תורה וחיזק את המיועדים לגירוש. כאשר התחילו לבכות – עצר בעדם ואמר: שבת! שבת!
למרות צו הגירוש זכה הרב אונגר במעמד מיוחד מטעם השלטונות. באִסרו חג של פסח קיבל מטעם הממשלה את המינוי לרב ראשי של יהודי סלובקיה, בצירוף הכרזה על ביתו ועל סביבתו כשטח אקסטר-טריטוריאלי – שטח חסות – אליו אסור היה להיכנס אפילו לשוטרים, ולמעשה, כל מי שנמצא שם היה מוגן. לעתים פרצו לשם החוליגנים של הכומר לינקה, וכהגנה מפניהם הוכנו כמה בונקרים, שם מצאו התושבים מחסה.
השמועה עשתה כנפיים, ואל הרב ושכונתו נקבצו פליטים מגליציה ומפולין, אולם רק למאתיים רבנים ולמאה וחמישים תלמידים היה מקום, ואלו עסקו בתורה יומם ולילה. כל אותה עת השתדל הרב, יחד עם חתנו הרב מ.ד. וייסמנדל, להציל יהודים רבים ככל האפשר. כבר בראשית המלחמה שלח את חתנו ללונדון על מנת להשיג רשיונות כניסה לקנדה עבור משפחות מיהודי סלובקיה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. מאוחר יותר היה הרב מעורב בתכניות ההצלה הגדולות שיזם חתנו, וביניהן התכנית הגדולה של מתן שוחד בגובה שישים ושניים אלף דולר ומיליון ושש מאות אלף כתרים סלובקיים, שהועברו לוישליציני ולהימלר. תכנית זאת גרמה להפסקת הגירושים למשך שנתיים וחצי, ובהפסקה זו רוכזו 4000 יהודים בעיר סרד, עד שנשלחו לאושוויץ באלול תש”ד.
באותו חודש הוכרח גם הרב עצמו להיפרד מבני משפחתו, לא לפני שדרש דרשת פרידה לבני עדתו שעמדו לפני הגירוש. בדרשתו דיבר הרב על ההשגחה של ה’ בעולם, ועל החובה לקבל את הדין באהבה. בסוף דבריו קרא לקהל לקבל עול מלכות שמים בקריאת “שמע ישראל”. מפאת מחלתו נאלץ הרב לשהות תקופה קצרה בהרי זאבאר הסמוכים לניטרא. כאשר ראה שאינו יכול לחזור לעיר (בגלל הגירוש) התחיל במסע נדודים בהרי זאבאר, בליווי בנו ותלמידו. מלוויו באותה תקופה סיפרו עד כמה המשיך להקפיד על קלה כחמורה. נזהר מלאכול פת עכו”ם, שתה רק חלב ישראל, הקפיד על נטילת ידיים ועל פרטי הלכות שבת. בימים נוראים ובסוכות הייתה תקופת רגיעה, ואז הצליח להגיע לעיר באנסקה ביסטריצה, תקע בשופר, התפלל בציבור ודרש לפני הקהל.
כאמור, רבים שאלו בעצתו גם ממקומות אחרים, ובמכתבו האחרון אל הרב חנניה יו”ט דייטש (רב בדאבשינא סלובקיה, ואחר כך בקליבלנד), הגיב הרב אונגר על השאלה האם כדאי להימלט מסלובקיה להונגריה, ואמר שקשה לו להחליט, מכל מקום הוא ייעץ לו לחכות קצת. כאילו נבואה נזרקה מפיו, שכן סמוך לכתיבת התשובה נכנסו הגרמנים וכבשו את הונגריה.

חודשים אחרונים 
אחרי שכבשו הגרמנים את באנסקה ביסטריצה, שוב ברח הרב עם מלוויו ליער. ביער קאלישטי, הסמוך לעיר, חפרו בונקרים ושם הסתתרו בשלג ובכפור במשך חודשים רבים. הנהגה ראויה לציון מאותה תקופה: היה מוכן להסתכן ולעלות מן הבונקר החשוך, כדי שיוכל ללמוד תורה באור.
הרב נחלש מיום ליום והרגיש שסופו קרב. הוא כתב צוואה, ובין השאר ביקש מתלמידיו שלומדים בהתמדה שיתפללו בכוונה ושיזהרו שלא לשוחח בשעת התפילה, חזרת הש”ץ וקריאת התורה. הרב נפטר ב-ט באדר תש”ה, והובא לקבורה זמנית ביער. לאחר המלחמה נטמנו עצמותיו בפישצ’אן – עיר הולדתו – ליד קבריהם של אביו ושל הרב קלמן וובר. בין הניצולים מבני משפחתו: בנו, הרב שלום משה; חתניו הידועים: הרב מיכאל דב וייסמנדל והרב האדמו”ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שנישא לבתו בנישואין שניים לאחר המלחמה).

מקורות: 
אלה אזכרה, חלק ב.

 —

תולדותיו הובאו במורי האומה, חלק שלישי, מאת הרב ישראל שורין זצ”ל.

 

מספר הצפיות במאמר: 59