“נעשה” בהר סיני מתוך הכרח, “ונשמע” בימי מרדכי ואסתר ברצון / הרב אליהו פרנקל תאומים הי”ד

דף רשמי של הרב אליהו פרנקל תאומים הי"ד

ונשמע ג’ במסורה. א – נעשה ונשמע, ב – ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ג – ונשמע פתגם המלך.

אפשר לומר בהקדם ליישב קושיית התוספות שבת דף פ”ח, על מה דאמר התם על הפסוק “ויתיצבו בתחתית ההר”, מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, הקשה דהרי קבלת התורה היתה מרצון, שהרי אמרו “נעשה ונשמע”.

ולעניות דעתי, יש לומר דבשתי תיבות אלו “נעשה ונשמע”, כוונו לקבלת התורה עתה וגם לקבלת התורה בימי אחשוורוש, וזהו שאמרו על קבלת התורה דעכשיו “נעשה”. ויש לומר בתיבת “נעשה” פירושו על ידי כפיה, כמו דאיתא בגיטין דף פ”ח ע”ב “גט מעושה” דהכוונה על ידי כפייה בעל כורחו, כהאי גוונא כיוונו בתיבת “נעשה”, והיינו כמו אב שנותן לבן כל צרכו, רצונו בעל כרחו למלאות רצון האב אף שהוא נגד רצונו, כן בעל כורחם רצו ישראל לקבל את התורה הקדושה למלאות רצון אביהם שבשמים. וכדאיתא באבות, בטל רצונך מפני רצונו, והבן.

ומה שאמרו “ונשמע”, סתמא כפירושו על לעתיד, שעתידין לקבל בימי אחשוורוש, שאז יהיה ברצון, ועלו במתן תורה למדרגה עליונה, ומאז פסקה זוהמתן וזכו לרוח הקודש לומר שיקבלו בימי אחשוורוש התורה ברצון להבין ולדעת מה שעתיד להיות.

ובזה אתי שפיר מה שאמרו שם בשבת הנ”ל דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב”ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו. וצריך ביאור.
ולדברינו יש לומר בהקדם דברי הגמרא חגיגה דף ט”ז ע”א, ששה דברים נאמרו כו’ ג’ כמלאכי השרת וג’ כבני אדם. ג’ כמלאכי השרת כו’ ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך?! אלא ששומעין כו’. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג’ כמלאכי השרת, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. יעויין שם. והמתבאר מזה דמלאכי השרת שומעין מה שעתיד להיות, לא כן בני אדם. וכיוון דבשעה שאמרו “נעשה ונשמע” הייתה כוונתם בתיבת “ונשמע” על מה שעתידין לקבל את התורה בימי אחשוורוש, אם כן הרי שמעו זאת מה שעתיד להיות כמלאכי השרת, ועל כן אמר הקב”ה מי גילה רז זה לבני, שישמעו מה שעתיד להיות, שמלאכי השרת משתמשין בו. והבן.

ומיושב קושיית התוספות הנ”ל על מה שכפה עליהם הר כגגית דהא אמרו “נעשה ונשמע” ברצון, ובזה אתי שפיר דהא מה שאמרו “נעשה” באמת הייתה כוונתם על ידי כפיה ברצון, וכדברי הרמב”ם בהכוונה על מה שאמרו “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”. ואתי שפיר.

ושוב על פי זה יש לומר גם קושיה השנייה שבתוספות שם [וכן במגילה] על מה דאמר רבא הדר קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, הקשה התוספות דבמגילה דך ז ע”א גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה, אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הווא אמינא דידי עדיפא מדידכו, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה. ואמר רבא התם, דשמואל לית ליה פירכא.

וקשה דהרי גם לדשמואל אית ליה פירכא, דהרי צריך קרא זה לדרוש דקימו בימי אחשורוש ברצון מה שקבלו כבר באונס, עכ”ק.

ולהנ”ל יש לומר דכוונת שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, העיקר הוא הרוח הקודש ששרה אז בישראל בקבלת התורה כשאמרו “נעשה ונשמע”, שהיתה כוונתם בתיבת “ונשמע” על ימי אחשוורוש אחר נס זה, ונמצא שתיכף אז, במתן תורה, אסתר נאמרה ברוח הקודש מפי ישראל.

וכן במגילה דף י”ט, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד’ עמכם בהר, מלמד שהראה הקב”ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [ועיין בספר בני יששכר חודש אדר מאמר ז’ אות ה’, שהביא כן מהזוהר ולא הביא דברי הגמרא הלז] ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה. יעויין שם. והכל עולה בקנה אחד. ועל אופן זה נתן להם ה’ יתברך התורה שיקבלו עתה ברצון על ידי כפייה ואחר כך יקבלו ברצון גמור בימי אחשוורוש. ובזה אמר בני החריף כמר יוסף יחיה לפרש כוונת הגמרא במגילה דף ז’ הנ”ל, קימו וקבלו היהודים למעלה, עתה בימי אחשוורוש, מה שקבלו “למטה” כבר בקבלת התורה, למטה בתחתית ההר, ועתה בימי אחשוורוש קבלו “למעלה” היינו במדרגה גבוהה, במעלה עליונה, ברצון, וכמו למעלה על ההר בלי כפייה.

ומעתה מיושב קושיית תוספות הנ”ל דהא הדרש במגילה דף ז’, אסתר ברוח הקודש נאמרה מן “קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה”, הוא דרש אחד מפסוק זה “קימו מה שקבלו כבר”, דהא גם התם הפירוש ביותר שנאמר ברוח הקודש בעת שאמרו ישראל “נעשה ונשמע” וקיימו בימי אחשוורוש למעלה במדרגה עליונה כעל ההר, מה שקבלו אז במתן תורה למה בתחתית ההר, ואתי שפיר.

ומיושב על פי זה קושיית התוספות שם בשבת על שאלת השטן, תורה היכן הוא, והשיב הקב”ה נתתיה לארץ, והקשו התוספות דמה שאל השטן תורה היכן הוא אחר שהיה הויכוח הגדול אם ליתן התורה לישראל או לא. ומה זה שהיתה תשובת הקב”ה נתתיה לארץ. ואפשר לומר אחר שנדקדק בלשון הגמרא, שם בשבת איתא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר תורה היכן הוא, ויש לדקדק במה שאמר “בשעה שירד משה”, והלא אז בקבלת תורה הקדושה על ידי נביא נאמן ביתו משה רבינו היה אז במעלה עליונה ומה זה לשון ירידה, וכדברי חז”ל על הפסוק “לך רד”. ולהנ”ל יש לומר כי הויכוח שהיה אם ליתן התורה לישראל או לא, דימה השטן דנתינת התורה לישראל הוא בשמחה וברצון הטוב, וכראותו שירד משה לתחתית ההר ושהיה על ידי כפייה, נתינה טמירתא באונס, אז מצא השטן מקום לטעון תורה היכן הוא בתחתית ההר בכפייה ובאונס. ועל זה הייתה תשובת ד’ יתברך “נתתיה לארץ“, היינו לתוך הארץ בתחתית בכפייה, וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע אחר כך ברצון בימי אחשוורוש. ואם כן כיוון דעתידין אחר כך לקבל ברצון אחר כך, ואצל ד’ יתברך ההווה והעתיד הכל אחד, הווה כאילו קבלו גם עתה ברצון.

ואפשר לומר שזהו כוונת הפסוק [בפרשת יתרו] כל אשר דבר ד’ נעשה וישב משה את דברי העם אל ד’. דקשה למה הוצרך להשיב דבריהם אל ד’. ודברי רז”ל ידועים ואתי שפיר, דכן כתבו במגילה י”ט דמגילה נתנה מסיני, מהפסוק “ועליהם ככל הדברים“. ולזה רמזו ישראל במה שאמרו כל אשר דבר ד’, היינו לקבלת התורה בימי אחשוורוש, ועתה נעשה על ידי כפייה, ועל כן וישב משה את דברי העם אל ד’, היינו הפירוש ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד’, דהוא מקרא מגילה. ויש לומר עוד ואקצר.

וזה כתבה המסורה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו נעשה עתה בכפייה ונשמע בימי אחשוורוש ברצון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שנתכוונו בזה ברוח הקודש כנ”ל, וד’ יתברך שמע מדריגתם ועל כן ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים הקב”ה אשר יעשה, שמסכים כרצונם לנתינת התורה, וכמו שאמר הקב”ה נתתיה לארץ. והבן בכל זה מאוד.

נחלת אב”י


הרב אליהו פרנקל תאומים [תאומים פרענקיל], בשנת תרנ”ז לאביו הרב יהושע השל אב”ד ליביטשוב, שהיה ממשפחה מיוחסת של רבנים וגאונים (שושלת המשפחה מופיעה בראש הספר נחלת אב”י). הוא למד בהתמדה מאביו, והיה בקי בכל מקצועות התורה. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר’ אברהם אבלי אינגבר מהכפר פשנדזיל. במשך מספר שנים עסק שם בתורה ושימש כאב”ד פשענדזל והכפרים בסביבתה. בהמשך עבר לאולינוב שם עסק במסחר של יצוא עצים דרך נמל דנציג, תוך שהוא ממשיך ללמוד בשקידה ולחבר את ספריו. היה עשיר צנוע ובורח מהכבוד, מעורב עם הבריות ונעים הליכות. ביתו היה בית ועד לחכמים, ופתוח לרווח לעניים ולאורחים. משנת תרפ”ד כיהן כאב”ד של פשוורסק והגליל, והיה מחשובי הרבנים מגאליציה. בשנת תרפ”ז נפטרה הרבנית הצדקת רייזל, עליה כתב בנה הרב יוסף כי היתה “המפורסמת בחכמתה אשר עמדה לימין אאמו”ר זצ”ל וכל מגמתה בחיים הי’ שיוכל לעסוק בתורה ולגדל בניהם לתורה ולמעש”ט”.

הרב אליהו הי”ד כתב חידושי תורה רבים בכל מקצועות התורה, ובהם ספרים רבים שהיו בכתב יד, אך רובם אבדו בשואה. תשובות אליו מופיעים בשו”ת אמרי דוד, דובב מישרים, דעת משה השלם, חזון נחום, מהר”ש, מהרש”ם, מנחת הקומץ ועוד. בשנת תרצ”ז הוציא לאור את ספרו שו”ת נחלת אב”י על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובו גם קונטרס “קדושת ביהכנ”ס”, קונטרס “בני מלכים” ו”מסורת התורה” על ספרי בראשית ושמות. בסוף הקדמת המחבר לשו”ת נחלת אב”י כותב המחבר את שאיפות חייו: “ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל כאישים וניחוחים ונזכה לראות בנועם ד’ בהיכלו כבוד. ותחזינה עינינו בשוב ד’ את שיבת ציון ברינה בגאולה קרובה בגוף ונפש יתגדל ויתקדש שמיא רבא במהרה בימינו אמן. ושאזכה לישב לאורך ימים טובים ארוכים בשיבה ונחת מבניי היקרים יחיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעשות ויהיו לתפארת אבות הגאונים הקדושים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בישראל, ככתוב לא ימישו מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך עד עולם. ולהדפיס יתר החלקים וחידושים שונים. אמן ואמן נצח סלה ועד“.
מהדורה שנייה של הספר נחלת אב”י הודפסה ע”י בן המחבר בשנת תש”מ.

בתחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוהטין, וראה שם את חתנו נרצח. עם התגברות הרציחות הסתתרו כל בני המשפחה בבונקר, עד שנתגלו ביום כיפור תש”ג (1942), נרצחו ונטמנו בקבר אחים. הי”ד.

שמונה מילדיו נספו בשואה עם משפחותיהם: הרב יהושע השל רעייתו מלכה בת ר’ יצחק ליב ארנברג וארבעת ילדיהם, ר’ יעקב יצחק ורעייתו טויבא בת הרב מנחם מנדל באב”ד עם ילדיהם, ר’ אברהם אבלי עם רעייתו פריידא בת ר’ מנשה הורביץ עם ילדיהם, הבחור אביגדור מנחם מנדל, פיגא ובעלה ר’ מרדכי הלר ומשפחתם, הינדא מירל אשת ר’ יצחק שטיינברג אב”ד ירוסלב ובסוף ימיו אב”ד בתל-אביב יפו, פרידא הענא ובעלה ר’ יצחק ברגמן ומשפחתם, מלכה ובעלה ר’ מרדכי ליפא תאומים אב”ד רוהטין. הי”ד. מכל ילדיו הרב אליהו פרנקל תאומים, שרד רק בנו הרב יוסף. כן שרד נכדו הרב אברהם שטיינברג.

מקורות: מאורות גליציה ח”ד עמ’ 308-311, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של “שו”ת נחלת אב”י”.

מספר הצפיות במאמר: 6

דווקא בעת צרה ליעקב, בחשכת הלילה והאפלה, יאיר לנו אור תורה כעמוד האש / הרב אברהם יצחק פרלמן הי”ד

התורה - עמוד האש של ישראל

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

בתכלית הבריאה

ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז”ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל”ח כל מה שברא הקב”ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו’. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב”ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב”ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד’ שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד’ שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

במעלת התורה

אשה יראת ד’ היא תתהלל, זה דורו של ר’ יהודה בר’ אלעי (סנהדרין דף ב’).

מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז”ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד’ בעולמו הוא רק הדבקות בד’ ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו’ וכמדומה לנו שאין  לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל”א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז”ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב”ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר’ יהודא בר’ אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ’, מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה’ היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.

גבורה ותפארת

חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב”ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.

אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו’ וכו’ זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד’ יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד’ מצא חן עמי במדבר וגו’. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב”ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד’ היא תתהלל, ורק בדור זה הקב”ה מתפאר בו.

התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו

אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).

ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו’ וכו’ וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז”ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב”ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד’ ותורתו, וד’  יעזור לנו.

המחבר

(פתיחה לספר פני אברהם)


אברהם יצחק ב”ר טוביה פרלמן הי”ד, נולד בטלז בשנת תר”ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע”ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.

בשנת תרפ”ח (1928) הוציא לאור את ספרו “פני אברהם”, שו”ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש”ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב”ם ז”ל ונושאי כליו ובד’ חלקי השו”ע.

הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ”ג אלול תש”א).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 4