מתורתו של האדמו”ר מז’אריק, רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

 

* שמעתי מכבוד אדמו”ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט”א בפסוק “יש לנו אב”, אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז”ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או”ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו”ר מזאריק שליט”א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו’, הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע”י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע”י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה”לכם”, היינו צרכי הגופניות, שנקרא “לכם”, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד’, שתוכלו על ידי זה לעובדו ית’ עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו”ר מזאריק שליט”א, ואתחנן אל ד’ בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל”ה. חז”ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי”ח אלא תפלה. והנה עצ”ב שמח”ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד’ יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז”ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו”ר מזאריק שליט”א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי אהרן דוד, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, “גן ישראל”)


רבי דוד אהרן טברסקי הי”ד, נולד בשנת תרמ”ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס”ו [1906] נעשה אדמו”ר בז’אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ’נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו”ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע”פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ’נסטוחוב בכ”א תשרי תש”ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי”א במנחם אב תש”א (4.8.1941).

בספר “מקדשי השם” מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו”רים, ביניהם, את האדמו”ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: “כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו”. הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: “אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד”. הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב”יד ושם”. באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע”י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי”ד. בני משפחת האדמו”ר אשר נשארו בז’אריק שבפולין, גורשו לגטו צ’נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש”ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ”א בתשרי תש”ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו”ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו”ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ”ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ’ 335, החסידות מדור לדור א עמ’ 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ’נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז’רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 6

מעניין חינוך הבנים – חלק א: חיובם הגדול של האבות לחנך את בניהם לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי”ד

מצות חינוך הבנים

ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו’, פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו’ ושננתם לבניך וגו’.

והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ”ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו’, פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה’. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה’ ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי”ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם).  ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ”ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז”ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.

וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל”ה בשער האותיות אות ד’, כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה’ וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ”ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ”ד ע”א) דרש רבי שמלאי תרי”ג מצות נאמרו לו למשה כו’ בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי”ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי”ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה’ יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי”ג מצות.  וזהו לשון “והעמידן” שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה’ יתברך לישראל מימי קדם.  כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו’ וידעתם כי אני ה’. וכן והגדת לבנך וגו’. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה’ יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה’ והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה’ יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.

על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה’ יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל’, רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע”ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר”א ז”ל המכונה בשם “עלים לתרופה” שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע”ז.

(מתוך מעיני הישועה)


הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל”ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח”כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ”מתמיד מבוברויסק” והוסמך לרבנות ע”י גדולי דורו. בשנת תרנ”ט (1899) עבר לישיבת וולוז’ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים “ברודסקי” לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע”ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע”ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ”ז (1927) כרבה של ווידולקה.

“צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב”ם” מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).

הרב קפלן חיבר פירוש “שערי הקדש” על ספר “עבודת הקדש” של החיד”א (ב”ח, תרס”ז-תר”ע). בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע”ג) הדן ב”הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ”ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ”ט (1939) הוציא לאור את הספרים “שערי הווסתות” ו”לקוטי שושנים”.

הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ”ט בתמוז תש”א (24.7.1941), ע”פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ”ט באב (22.8.1941).

בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר “דברי מאיר”, “שערי מאיר”, מצות התוכחה ובסופו “מאור התוכחה”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.

 

מספר הצפיות במאמר: 4

מטרת ההספד – שהחי יתן אל לבו וישוב אל ה’ / רבי יצחק מאיר זינגר הי”ד בהספדו על אחיינו, ר’ יעקב פנחס שרגא ז”ל בן האדמו”ר מאלכסנדר

רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד

טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז,ב).

וצריכין להבין מדוע אמר המלך שלמה עליו השלום “מלכת”, כפי הפשיט היה צריך לכתוב “מללכת”. וגם מה הוא שאומר, באשר הוא סוף “כל” האדם, והיה די באומרו סוף האדם, ומדוע שינה לשונו “והחי” יתן אל לבו, ולא האדם יתן אל לבו.

התועים בעולם טועים ואומרים, כי פטירתו של אדם לעת זקנתו באה מחמת חולשא והתייבשות ליחותו, ומיתתו של ילד הוא מסיבת טרם בא לכחותיו ועדיין לא נבלע הליחות בעצמותיו. טח עיניהם מלראות יד ההשגחה העליונה ותולים כל מקרה בטבע. אבל ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים. אנו מאמינים ויודעים, כי יד ד’ פעל כל זאת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אמנם הסתלקותו של אדם במבחר שנותיו מלא בכחותיו, מוכרח להניע גם לב אבן, לשוב אל ד’ להאמין בההשגחה אלקית, כי הקב”ה הוא הממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

והנה עיקר הספידא והליכה לבית האבל הוא שהאדם יתן אל לבו ויראה כי אין אדם יודע יום מותו, וישוב אל ד’ ירחמהו, וכשהולכים אל בית אבל המתאבל על נפטר שהיה ראוי לילך לחופה לבית המשתה, ונסתלק בימי עלומיו, אז הכל מודים שהוא מה’ יתברך בעצמו וחוזרים בתשובה.

ולזאת אמר שלמה המלך עליו השלום טוב ללכת לבית אבל, בכדי להתעורר בתשובה, וקמפרש איזה אבל “מלכת לבית המשתה”, מנפטר כזה אשר היה מוכן באותו הזמן ללכת לבית המשתה ונעדר בכל כחותיו בימי בחרותו, שאי אפשר עוד לתלות בטבע ובסיבות שונות, רק כל אחד רואה כי הכל הוא מה’ יתברך ואז לבבו יבין באשר הוא סוף כל האדם, כי אין שום איש יודע יום מותו, והחי, היינו בעת שהאיש הוא חי, מלא בכל כחותיו, יתן אל לבו ושב ורפא לו.

כן גם אנחנו מחויבים לעורר בכי ומספד רב על הנפטר היקר באנשים, הבחור המופלג ושנון ירא אלקים בר חכים בן גדולים וקדושים, בן זקונים לאביו כבוד קדושת גיסי מרן אדמו”ר שליט”א, כמר יעקב פנחס שרגא ז”ל, אשר נפטר בשנת הי”ח לימי חיו, בזמן שהיה ראוי לילך לבית המשתה ולחופה, מה גדול השבר והיגון, מה גדול האסון הנורא, כמו שמצינו בגמרא (מ”ק כה) אשר אמר האי ספדנא עליה דרב חנין חתניה דבי נשיאה שמחה לתוגה נהפכה. 

ובזה נוכל לפרש דברי הנביא ירמיה (איכה ה,טו) אבד משוש לבינו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, או נא לנו כי חטאנו, היינו כנ”ל, כי בזמן שהיה מוכן לעשות עמו מחול ולשמוח עמו, נהפך לאבל, או נא לנו כי חטאנו. אנחנו גרמנו זאת אשר נפש יקר כזה נאבד מאתנו בימי עלומיו.

לזאת מחויבים אנחנו להתעורר בתשובה, כי זה עיקר תכלית ההספד לעורר בכי ותשובה, כמו שמפרשים על הפסוק “הצדיק אבד ואין איש שם על לב”, כי לפעמים שמחה לצדיק במותו, בזמן שמכפר על הדור (כמו שהובא בהקדמה לשו”ת חתם סופר חלק יורה דעה בשם הרמב”ם ז”ל מה שכתב לבנו ר’ אברהם ז”ל, וזה לשונו, ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל, אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. עד כאן לשונו). אך מתי מכפר, בזמן שהעולם מתעוררים בתשובה על ידי מותו על ידי הספד ובוכין עליו ויודעים מה שגרמו במעשיהם, אז מיתת הצדיק מכפרת, ובאם לאו אין מיתתו מכפרת, לזה אמר “הצדיק אבד”, אימתי נקרא מיתתו אבדה, בזמן ש”אין איש שם על לב”, כי אם מתעוררים לבם לתשובה, אין מיתתו נקראת אבדה.

ועתה נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד’ ונעורר בכי והספד על פטירת נפש יקר וקדוש הזה, ואז הנפטר יהיה מליץ יושר בעדינו כי נוושע בישועה שלימה, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ובגבול בית כבוד קדושת גיסי מרן אדמו”ר שליט”א, ובגבול כל בית ישראל, ושיתקיים דברי הנביא בלע המות לנצח, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, ויהיה רק ששון ושמחה בקרב בית ישראל. אמן כן יהי רצון.

(נהור שרגא, עמ’ נו-נז)


רבי יצחק מאיר זינגר הי”ד, נולד בלודז’ בערך בשנת תרל”ג (1873) לאביו הרב אליהו זינגר, שהיה בצעירותו רב אשיוקוב, ברזניצה, פשיסחא ובשלושים שנותיו האחרונות היה ראב”ד קאליש.
בנו, יצחק מאיר, למד בשקידה עצומה והיה בעל תפיסה גאונית, עד שזכה ללמוד את הש”ס כולו עוד לפני בר המצוה שלו. כבר בילדותו השתתף בשיעורי אביו שנתנו לאברכים ובחורים מופלגים. האדמו”ר מאלכסנדר, בעל ה”תפארת שמואל”, בחר בו, בגיל 11, להיות חתן בתו הבכורה מלכה פרל. כאברך כישרוני ושקדן, התעלה בתורה והעבודה, במידות ובחסידות. הוא נודע כבעל הוראה נפלא, גאוני, היודע את כל מכמני התלמוד והפוסקים.
בשנת תר”ע (1910) מונה רבי יצחק מאיר לרב ואב”ד העיר אלכסנדר. הוא הצטיין כדרשן המשמיע דברי חסידות ומוסר עם חריפות עצומה, והיה אהוב על כל שכבות החברה בעיר. כאחד מגדולי רבני פולין, היתה השפעתו על פני אזורים נרחבים, והתחשבו בחוות דעתו בוועידות הרבנים.

הרב כתב חידושי תורה רבים, אך לא רצה לפרסמם, וכן הרבה לכתוב הגהות על רבים מספריו, אך כתביו וספריו אבדו בשואה. עם פלישת הנאצים, הם באו לחפש אחריו ולכן ברח ללודז, ומשם ברח והסתתר עם משפחתו בעיר טומשוב – מאזובייצק. כשגילו הצוררים את מחבואם רצחו אותם שם ביריות. הם הובאו לקבר ישראל בטומשוב, כשאלפי יהודים ליוו אותם, בתנאים קשים.

היו לרב יצחק מאיר בן ובת. 

בתו, הרבנית רויזא מינדל הי”ד, נשאה לאחיו של הרב יצחק מאיר, הרב חיים אלעזר הי”ד, רב ומו”ץ בלודז’. הם נספו עם חמשת ילדיהם עקה”ש.

בנו, הרב יעקב שרגא פייבל זינגר הי”ד, נולד בתרנ”ט, שימש כרבה של אוסטרובה, והיה חתנו של האדמו”ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. הוא נכלא בגטו סלונים. עם הכיבוש בנאצי, סבל הרב התעללויות ועינויים וזקנו נגזז בהוראת הגסטפו. באישון לילה הצליחו הרב ומשפחתו לעבור לסלונים, שהיתה אז תחת כיבוש סובייטי. הם רצו להמשי לוילנה, אך רק בנו יחיאל מנחם, תלמיד ישיבת חכמי לובלין, הצליח להגיע לשם, והמשפחה לא ידעה מה אירע לו. לאחר שסבלו כשנה מעול הכובשים הסובייטים בסלונים, נכבש המקום ע”י הנאצים, והיהודים רוכזו בגטו. כעבור כשנה של סבל בתנאים איומים, הוצאה המשפחה לפנות בוקר באחד משלושת ה”אקציות”, בהם נלקחו יהודי הגטו לשדות פטרלוביץ. הרב ומשפחתו נכלאו בבית המעצר ברנדינסקי ליום ולילה ונרצחו ביריות בשדרות צ’מפלובה, בט”ו בתמוז תש”ב.

הבן יחיאל מנחם, שהגיע לוילנא, הצליח להימלט מליטא בשנת 1942 ברכבת הטרנס סיבירית והגיע ליפן, באמצעות ויזות שהנפיק חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בקובנה, צ’יאונה סוגיהארה, שפעל בניגוד להוראות הממונים עליו. הם עברו את סיביר ואת סין, ולבסוף הגיעו לגטו יהודי בשנגחאי ולמדו שם בישיבה עד לשנת 1945. בסיום המלחמה הוא עבר דרך מוסקבה והגיע לארה”ב בשנת 1946.

שנים רבות סבר רבי יחיאל מנחם כי כל שבעת אחיו נרצחו ביחד עם הוריו, ושהוא השריד היחיד ממשפחת אביו הרב יעקב שרגא פייבל, ממשפחת אבי אביו – הרב יצחק מאיר זינגר, וממשפחתו הענפה של אבי אמו – האדמו”ר מאלכסנדר רבי שמואל צבי דנציגר מחבר ה”תפארת שמואל”, שמנתה יותר ממאה וארבעים צאצאים, הי”ד. העדויות ששמע הובילו אותו למסקנה שכל משפחתו נורתה יחדיו ונקברה בקבר אחים. הוא הנציח הוריו ואת כל אחיו בהגדה של פסח “ישמח ישראל – תפארת שמואל”, ובמשך עשרות שנים הופיע בספרים רבים הסיפור של הבן היחיד שנותר שריד אחרון לכל משפחתו (ראה: תולדות אנשי שם, תפארת זקנים, אמרי קודש – תשס”ב, “אלה אזכרה” ח”ז עמ’ 97,  מגילת פולין – אוסטרו מיזובייצק עמ’ 61, ידי דוד – דברי ירמיהו, אהל יוסף עמ’ רלז).

לימים מונה רבי יחיאל מנחם לכהן כאדמו”ר מאלכסנדר בארה”ב, ונפטר שם בשנת תשמ”ט (1988).

אבל, שנים רבות אחר כך, בשנת 2009 כותבת גברת מנתניה, מרת שפרה דבורה בוימגן בת הרב יעקב שרגא פייבל זינגר, דפי עד להנצחת הוריה וכל אחיה[!]. היא כותבת שאחיה אברהם אלעזר, נלקח עוד בסלקציה באוגוסט 1941 ונרצח ליד סלונים, בגיל 17. ועל אחיה אפרים, כתבה, שהסתתר בעליית גג של נגריה בשנת 1942 עד שנאלץ לקפוץ מהקומה שנייה בעקבות שריפה ואז נורה, בהיותו בן 19. היא כתבה על אחותה הגדולה רבקה חיה, שברחה יחד אתה לשורות הפרטיזנים בעת חיסול הגיטו, ונהרגה בקרב בינואר 1944, בהיותה בת 17. שפרה דבורה מילאה דף עד גם על אחיה חיליק, הרב יחיאל (חיליק) מנחם, שידעה שהגיע לגטו וילנה בגיל 23, ונעלם.

ככל הנראה שפרה דבורה, שברחה עם אחותה לפרטיזנים בהיותה בת 8, נמסרה לאחר המלחמה למנזר קתולי ושהתה שם שנים רבות, עד שיצאה שם, נשאה ליהודי, עלתה לארץ והתגוררה בנתניה. עד אחרון ימיו לא ידע אחיה שהיא שרדה. גם אם חשב לחפש אותה, ספק אם היה מוצא אותה בהיותה במנזר. גם היא לא ידעה עד אחרון ימיה שאחיה ניצל והקים משפחה. שרדי המשפחה לא זכו לשוב ולהיפגש בחייהם.

מקורות: אלה אזכרה, אלכסנדר האחים הקדושים עמ’ 234-235, דפי עד באתר “יד ושם”  ועוד. 

מספר הצפיות במאמר: 48

אין בעולם יותר משיש בהלכה / הרב אברהם יצחק בלוך הי”ד

הרב אברהם יצחק הי"ד

ד’ אמות של הלכה

ישנם גדולי תורה שמציינים את תכונתם בתור מסגורים בד’ אמות של הלכה. ולנו נדמה לפי זה, כי דבר אין להם עם הוויות העולם ואינם מעורבים בדעת עם הבריות. דווקא ע”י התורה הכרתו מתרחבת ונוגעת אף ברשעים וברחוקים ביותר, משום שגם מעשי הרשעים והרשע נאורים רק באור התורה בבהירות יסודית ומקפת.
מצינו בחז”ל חשש שמא יאמרו הרמאים כי אין החכמים בקיאים במעשה ידיהם. זאת אומרת בקורת תהיה אם לא יבינו החכמים במעשה ידי הרמאים. על כורחך הגיעו לידי הבנה זו על ידי לימוד התורה, המגלה אף את הפינות האפילות בנפש האדם. וגם במה שחכם לא היה יכול לדעת מצינו “איבעית אימא מרביה יליף ליה ואיבעית אימא ‘סוד ד’ ליראיו'”. ואדרבה, תלמיד חכם הצופה על הכל על ידי אספקלריה של התורה, רואה כל דבר כפי מהותו הנכונה. “אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד” – היינו כי אין בעולם יותר משיש בהלכה, והיא היא ההגדרה האמיתית של הפרט והכלל בבריאה, למקומו, שעתו ונשמתו, כפי רצון הבורא. אם כן המציאות המצטיירת מן ההלכה היא היא המציאות האמיתית שאין בה אלא רצון היוצר. כן השקפתנו על כל עניין ועניין צריכה להיות כפי שזכינו ללמוד מפי הבורא ברוך הוא על ידי תורתו. בה במדה שמחשבתנו תהיה תורנית, נהיה קרובים לגוף האמת.

לפי זה מובן מאליו כי הד’ אמות אינן שטח צר, אלא העולם ומלואו נכלל בהן. אין לך דבר בעולם שהתורה אינה דנה עליו ומקפת אותו.

אין להקב”ה בעולמו כי אם ד’ אמות ההלכה – בורא עולם אינו מוצא בעולמו כי אם ד’ אמות של הלכה בלבד. בה ורק בה נמצאת ההערכה של ענייני העולם כלו. לכן זה שמשקיף על החיים מתוך דברי ההלכה, זוכה לראות נכונה.

אשרי הזוכה לדור בד’ אמות ההלכה. בתחומן לא ישלטו פגעי הזמן שירגיזוהו ממנוחתו. באשר הכל מוצא את ההלכה בתורה, ועל ידה יוסיף לראות את משפטה:  “אחת שאלתי מאת ד’… שבתי בבית ד’ כל ימי חיי… כי יצפנני בסכו” – כל ימיו המצא ימצא צפון בסתר אהלה, על כן ירא בהמיר ארץ. נכון לבו בטוח בד’!

(מתוך “דרכה של תורה” בתוך הספר “שעורי דעת”)


הרב אברהם יצחק נולד בשנת תר”ן (1890) לאביו רבי יוסף לייב בלוך, שהיה רבה של טלז, וראש ישיבת טלז, ולאמו מרת חסיה לבית גורדון. בשנת תרפ”א (1921) החל הרב אברהם יצחק בלוך לכהן כראש ישיבת טלז, ומשנת תר”ץ (1930) נתמנה גם לאב”ד ורבה של טלז. תחת הנהגתו גדלה הישיבה ופרחה ומספר תלמידי המכינה והישיבה היה קרוב לארבע מאות. התלמידים אהבו אותו כאהבת בנים לאביהם.

עוד בימי עלומיו נודע כעילוי, בעל הבנה עמוקה בהלכה וחוקר מעמיק באגדה, ומימיו לא מש מאהלה של תורה. בעמל התורה ובהתמדת לימודה ראה את עולמו בחייו. הוא היה מגדולי תנועת המוסר והוגיה והיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובתנועת “יבנה”. לרב ולרעייתו מרת רסיה לבית דניס נולדו שבעה ילדים.

עם כניסת הרוסים לליטא ביולי 1940, נסגרו על ידם  כל הישיבות שם. תלמידי ישיבת טלז התפזרו ברחבי המדינה, אך המשיכו ללמוד בחמישה סניפים שהתנהלו במחתרת במספר ערים שונות. הרב בלוך המשיך לדאוג להם גם בתנאים הקשים ששררו אז.

הצבא הגרמני נכנס לטלז בתאריך 26.6.1941, וכבר למחרת גורשו היהודים מבתיהם, רכושם נשדד, והם נכלאו ברפתות ובאסמים באחוזת רייניאי ועונו שם בעבודת פרך. בי”ט בתמוז (14.7) באו למחנה גרמנים וליטאים והחלו להתעלל ביהודים לעיני קהל של תושבי טלז שצפה במחזה. באותו היום ולמחרתו נרצחו ביער כל הגברים היהודים שהוחזקו באחוזת רייניאי, ובהם גם יהודים מעיירות וכפרים סמוכים. בין הנרצחים בכ’ בתמוז תש”א (15.7.1941), היו גם הרב בלוך וכל חברי הנהלת הישיבה והמכינה, עם כל הרמי”ם וחברי “כולל הרבנים”. הי”ד. 
לאחר שבוע הובלו הנשים והילדים למחנה גירול ושוכנו שם בצפיפות גדולה עם נשים וילדים מיישובים סמוכים. הם גורשו משם ב- 30.8.1941. 500 נערות ונשים צעירות הוצעדו ונכלאו בגטו בטלז, וכ 1500 הנותרות נרצחו בידי ליטאים. ב 24-25.12.1941 גורשו הנשים שנותרו בגטו טלז ונרצחו ליד אחוזת רייניאי. הי”ד. 

אודים מוצלים מיצירתו הספרותית של הרב, דרשותיו וחידושיו, מופיעים במספר ספרים.

מקורות: אודים עמ’ 160, אתר רבנים שנספו בשואה, דברים לזכרו בספר הגאון רבי אליעזר גורדון, דפי עד, אנציקלופדיה של גלויות, בספר יזכור לקהילת טלז. וראה אודותיו גם בספר “אישים שהכרתי” מאת הלל זיידמן.

מספר הצפיות במאמר: 36

מתורתו של רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, האדמו”ר מדוברוביץ

תמונת הרב נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד”ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי”ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה “וישלח אברהם את ידו” (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: “אל תשלח ידך”. אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך “אל תשלח ידך”, כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש”י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: “אחרי רבים להטות” צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא “כי מראש צורים אראנו”, החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה’ יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית “ומגבעות אשורנו”. בזמן מתן תורה סיבב הקב”ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ”ל היה מלבד אדמו”ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב”ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ’ 285-286, הרב ד”ר יצחק אלפסי, תשס”ז)

 

 


במה אנחם

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, נולד בתרל”א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו”ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו”ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ”ל האדמו”ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו”ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז’לוצ’יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב”ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב”סמיכה” גם מהגאון רבי חיים סולבייצ’יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו “סמיכה”. חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע”ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב”ד למשך שלושים שנה. מתרפ”ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר”ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי”ד אלול תש”ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י”ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו”ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו”ר, ודבריו האחרונים היו “הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!”. הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.הנצחה הרב נחום יהושע הלוי פטשניק ובני קהילתו

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו”רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו”ר אמרה ליד הקבר הפתוח: “כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ’ 3, הצפה 10.09.1957 עמ’ 2, תולדות האדמו”ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו “מטה אהרן” ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש”מ) ובמאמרו “אבי מורי זצ”ל, הי”ד” בתוך “שנה בשנה”  עמ’ 497 (תשכ”ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי”ג.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 32

חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם / הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד

תמונת הרב שלמה פיינזילבר הי"ד

מטרת מאמרנו הוא:

א) להראות בעליל כי אי אפשר להגיע אל השתלמות כי המדות רק אחרי הלימוד והעיון וההתבוננות היטב בכל מדה וענפיה כי מדה היא תקציב [פרינציפ] שאדם מכיר ומבין מדעתו שכן צריך להיות ואי אפשר להיות באופן אחר, ואינו דומה למצות המעשיות כמו תפילין וציצית וכו’ שיכולים לקיימם אף בלא הכרה עמוקה רק שכן צוונו ד’. מה שאין כן המדות, אי אפשר להגיע אליהם רק על ידי הכרה ושימת הלב וההתבוננות הנכונה.

ב) מאחר שכל תורת המדות יסודתם בהררי קדש בכמה מצוות עשה ולא תעשה המפורשות בתורה, כמו שביררנו בפנים, הרי חיובם על כל אחד מישראל לידע אותם ואת פרטיהם, כמו שהחיוב על. כל אחד כישראל לידע דיני קריאת שמע ותפילין וכו’.

בימנו אלה מחמת תהפוכות ומצוקת הזמן והנה רוח סערה באה ותגע בפנות בית ד’ ותעש שמות בארץ ומהפכה נוראה נהיתה, שערי תורה שוממין. בכל פנות שאנו פונים והנה תהו ובהו. החרבן נורא מאוד, ולא די לנו בזה, אלא שגם המדות הנשחתות גברו בארץ. נשכח מכל אחד מה חובתו בעולמו. אם כי יש ללמד זכות על עם קדוש, שתהפוכות הזמן גרם לזה, וכמו שכתב הרמב”ן ז”ל פרשת תצא על הפסוק ולא יראה בך ערות דבר, שבעת המלחמה אף הישר באדם מסיר מעליו הבושה ועושה דברים שלא היה עושה כן בעת השלום. אבל על כל פנים קשה מאוד להביט על זה בקרירות רוח. ולכן חוב קדוש מוטל עלינו לרפאות את מזבח ד’ ההרוס ולהפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

וגודל החיוב בזה הלא היא מצוות עשה שבתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך כו’. והאמת שיקשה מצוות עשה זו להוכיח את כל אדם בפרטות על דרכו והנהגתו, ומחמת זה מוצא כל אחד אמתלאות שונות שלא להוכיח את חבירו, אבל מצאנו לרבותינו ז”ל (בעבודה זרה) כשגזרו על רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ועל אשתו להריגה, אמרו שם דעליו בשריפה, משום שהוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו להריגה, משום שלא מחתה בו, ואמרינן שם, והיכי עביד הכי, הא תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים כו’. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ומשני דלהתלמד עבד, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא איענש. משום דהוגה את השם בפרהסיא הוי, ועל אשתו להריגה שלא מחתה בו. והדבר מבהיל. הגע בעצמך רבי חנינא בן תרדיון שכל חכמי ישראל משכימין לפתחו ומפלפל עמהן במשא ומתן של הלכה, ומה  לה לאשתו להתערב בעניינים כאלו במה שבעלה מפלפל עמהן בעמק הלכה. כמעט, שלפי שכלנו, אין אני רואין עליה, ואין מרגישין שום חטא, אף כחוט השערה, במה שחטאה שלא מחתה בו. ובפרט שגם העוון של רבי חנינא בן תרדיון הוי כחוט השערה ממש, שהרי מותר היה לו ללמד כן לחכמי ישראל, אלא שהיה בפרסום יותר מן הראוי, והיא רק כחוט השערה ההבדל שבין פרסום לאינו פרסום. ועל כל פנים, ראינו מזה שהשגחה העליונה שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ראתה שעל כל פנים עוון של חוט השערה יש גם באשתו, אלא שהעוון של חוט השערה שלה הוא בדקות יותר מהעוון של חוט השערה שלו, ולכן הוא נדון בשריפה, ששריפה חמורה, כדאיתא (בסנהדרין פ”ז), והיא בהריגה בסייף, שהיא קל. ומזה אנו יכולין לידע כמה נורא הוא העוון של מי שיכול למחות ויכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו. ומזה יכולין אנו לידע, שאף שפוטרין אנו את עצמנו בכמה אמתלאות בעניין תוכחה, אבל מי יודע כמה תביעות יש עלינו מהשגחה העליונה, שהרי אין לנו אמתלא טובה ממה שהיה לאשתו של רבי חניניא בן תרדיון במה שלא מיחתה בו, ובכל זאת לא נקתה מהעונש הנורא.

ועוד מצינו לרבותינו ז”ל (סוכה נב) אביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא. אמר איזול אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמי. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי אורחין רחוקא וצוותין בסימא. ואנו עומדים ומשתוממים על מסירת נפשם של רבותינו ז”ל שאביי מצא בעצמו שיש בידו לאפרשינהו מאיסורא, והלך אחריהם שלשה פרסאות רגלי, ולוא לא היה פרשי מהדדי, היה הולך אחריהם כמה וכמה פרסאות. אף, שבוודאי היה יכול למצוא כמה התרים לנפשו שלא לילך אחריהם רגלי כמה פרסאות, כי ממש היא מסירת נפש, אבל היה ירא מאוד מהעונש הנורא של מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ולא חיפש אחרי אמתלאות ותרוצים שונים, ומצא את עצמו מחויב בדבר עד מסירת נפש ממש. ואנו שאין לנו מסירת נפש כזה לאפרושי מאיסורא לכל אחד בפרט, על כל פנים, חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

ומצינו בגמרא ברכות (לא) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ד’ מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. ופירש מהרש”א שרמז להם שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר. הרי שלהכניס יראת שמים על רגע אחת בלב של גדולי התורה המלאים בתורה ויראת שמים, כדאי הוא לאבד זכוכית של ד’ מאות זוז. מכל שכן להכניס יראת ד’ בלבות הרחוקים מיראה, ולהפיח בקרבם שלהבת קודש של יראת ד’. על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כל היגיעות שבעולם על זה. וכבר כתב בזה הגאון החסיד מורנו הרב ישראל מסלאנט זצ”ל, וזה לשונו, מה מאד תגדל מצווה על האדם לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ולהזכירם לעוררם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ובאזנם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו אל אחריתם לשוב אל ד’ יתברך להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטיב כמות ואיכות מצות הרבים אשר תלוה לאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הואץ עד כאן דבריו.

והנה הלימוד בהשתלמות המדות היא היא הרפואה היותר נחוצה לתחלואי העם. כי המדות הנשחתות וההפקרות בא מן היאוש, שאינו מחשב מאומה אודות האנכי שלו, ואינו מחשב שום חשבון של אצילות, ואינו מחשיב את העצמיות שלו בתור אדם רם המעלה, ואינו מרגיש מאומה שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע להמעלות היותר רמות ונשגבות. ועל ידי הלימוד בהשתלמות המדות יבא להתבונן מהו האדם, מה מטרתו, ומה חובתו, ומה תכליתו. ועל ידי זה ירגיש שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע אל המעלות החמודות. וזהו שאמרו ז”ל באו חשבון, באו ונחשוב כו’ (ב”ב עח). העיקר הוא לחשוב, ומחשבה כזו בוודאי תביאנו לידי תוצאות היותר נשגבות שירגיש בנפשו רגשי קודש. וכבר אמרו ז”ל (שבת מא) הרוחץ ירחץ ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאיברים, רצונו לומר הרוצה לרחוץ את עצמו מגסות החמרי ולהיות לו גוף טהור, ירחץ ראשו תחילה, שבו הוא מבחר כל היצורים, והוא החשבון האמיתי הנחוץ לעבודתו יתברך. אבל תועלת החשבון הוא רק אחרי הלמוד והעיון היטב בתורת המדות. ועל ידי ידיעת המדות, יבא לידי קנין המדות.

והאמת הוא כי לוא היה כל אחד מישראל עושה כפי מה שיודע, היה יכול להיות קטן שבישראל כגדול שבגדולים. כל אחד מישראל יודע שהקב”ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו, והשגחתו יתברך מקפת אותנו מכל פנה ופנה בכל חלקי כחותינו בדיוק גדול. וכמו שכתוב, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב לד), רצונו לומר שכל תנועות האדם הקטנות והפחות שהם עד כמדרך כף רגל שאין האדם שליט ברוחו שידעם הוא בעצמו, לפניו יתברך הם חרותים ומבוארים מאד. וכמו שחכמתו בלתי תכלית, כן ידיעתו. ונאמר מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד’).  ונאמר אני ד’ חוקר לב בוחן כליות (ירמיה י”ב), רצונו לומר שאפילו דמדומי משבות העוברות על דעת האדם גלוי וידוע לפניו יתברך. ומה מאוד תסמר שערת בשרנו בשום אל לב איך ידיעת הבורא והשגחתו מרחפת על פנינו והנה ד’ נצב עלינו צופה ומביט ומאזין ורואה עלילותינו, וכל צעדנו יספור, העבר והעתיד וההוה דורש יחד, ולוא היתה הנהגתינו כך לפי ידיעתנו הלא זהו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני־אלהים כמו שכתב הרמב”ם במורה נבוכים פרק נ”ב, והעתיקו רמ”א באורח חיים סימן א’. ועל זה אמרו רז”ל (אבות פרק ג’) כל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו’ והוא מאמר כולל לכל אחד מישראל, שכל אחד יכול להרגיש בנפשו כי חכמתו, רצוני לומר, ידיעתו, מרובה ממעשיו.

ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה, בתפלת ראש השנה יום כיפור, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו כו’, רצונם לומר שהנהגתנו תהיה כפי הידיעה. וכבר הובטח לנו שהזמן שאנו מקווים אליו תמלא הארץ דעה את ד’, וכיון שתהיה הנהגתנו כפי הידיעה הגדולה כזאת, הלא זה המדרגה שאנו מקווים לזכות אליה. ועל כל פנים כל מה שהידיעה יותר בתורת המדות, כן נוכל להנהיג אז עצמנו במדות היותר נשגבות. ולכן כתבתי במאמרי זה הרבה עניינים בחיוב ההתבוננות בתורת המדות, ואקווה לד’ שיהיה תועלת גדולה למי שיקרא ויעיין בו. וד’ יתן חלקנו בין מצדיקי הרבים, וכמו שכתוב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

(השלמת המדות, הקדמת המחבר)


הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד נולד בשנת תר”ל/תרל”א (1869/70) בעיר קארטוז-ברזה (פלך הורדנה. ע”פ בנו, הוא נולד בווילקובסקי), לאביו הרב אהרן יוסף אב”ד ביאלובקה, מחבר ספר “עבודת אהרן” בן הרב אריה מוואלקאווויסק מחבר ספר “פני אריה“. עוד בהיותו נער החל לכתוב חידושי תורה ולהתכתב עם גדולי דורו. בהיותו בן 18 נשא לאשה את מרת שרה טובה בת הרב חיים שור. הרב שלמה נסמך להוראה בגיל 21 מרבי יצחק אלחנן ספקטור, מרבי חיים סולבייצ’יק ומרבים נוספים. הוא כיהן כרב בקהילות טוריק פלך ווילנה, פרוזובה פלך גרודנה (משנת תרנ”ו), ווקשנה פלך קובנה (משנת תרס”ד. שם ניהל ישיבה). בשנת בואו לווקשנה נפטרה אשתו הצדקת, ושנה אח”כ נשא לאשה את מרת שרה הינדה לבית קלבנסקי. בשנת 1914 גורש עם עדתו לרוסיה, ורבים מכתביו נותרו מאחור ונשרפו במלחמה. הקים ישיבה בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה, ונתמנה לרב בית הכנסת הגדול שם. בשנת 1920 שב לווקשנה והחל לרשום מחדש את חידושיו. בראשית שנות העשרים פרסם מאמר בשם “משמיע שלום” ובו קרא לאיחוד מפלגות למען ארץ ישראל. לאחר ארבע שנים עבר לעיר קיידאן והיה בה אב”ד ומייסד ישיבה, שבראשה עמד הרב שמעון דוביאנסקי הי”ד. בשל סכסוכים ומחלוקות פוליטיות בין מפלגות בקיידאן היו מספר שנים בהם הרב לא קיבל את משכורותו וחי חיי עוני ודוחק. הוא כיהן כנשיא אגודת הרבנים בליטא במשך יותר מעשרים שנה, וחיבר את הספרים “נשמת חיים” (ירושלים, תרס”ה), “השלמת המדות” (קיידאן, תרפ”ה. ספר זה הונהג כספר לימוד בישיבות המוסר של סלובודקה וטלז) ו”יריעות שלמה” (תרצ”ד) על הרמב”ם הלכות עבודה והלכות הקרבנות. מכתבו משנת תרצ”ח לרב אשרי הובא בספר ממעמקים. הרב הי”ד היה בעל זכרון פנומנלי, גאון, מתמיד ובקיא מופלג בש”ס בבלי וירושלמי, צדיק וחסיד שפעל גדולות בהתלהבות לטובת הפרט והכלל.

בהקדמת ספרו יריעות שלמה כתב הרב פיינזילבר:

בימינו אלה שארצנו הקדושה הולכת ונבנית תפרח ותשגשג ועיני כל ישראל נשואות אליה, מפני שרואים ומרגישים כי רק שם ביתם. ויהא רעוא שבנינה של ארצנו הקדושה יהא על יסודי תורתנו הקדושה, כי זאת אנו מבקשים… ואות היא מן השמים כי קרובה ישועתנו לבוא, וכמו שכתוב בונה ירושלים ד’ נדחי ישראל יכנס, ופירש רש”י בברכות (מט) בונה ירושלים, תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ד’ ואז נדחי ישראל יכנס. וכן אמרו ז”ל בסנהדרין (צח ע”א) שאין לך קץ מגולה מזה, ואנו מצפים ומחכים לראות בביאת גואל צדק ובבנין בית קדשנו. 

חורבנה של קהילת קיידאן החלה ב- 15.8.1941, בסדרת עינויים נוראיים. ביום חמישי, ה’ באלול תש”א  28.8.1941, הושמדו יהודי קיידאן באמצעות מכונות יריה ורימונים על שפת בורות שהפכו לקבר המוני. רק בודדים הצליחו למלט את נפשם.

הרב נהרג בה’ באלול תש”א (1941) עם עדתו. הי”ד. כן נספו בשואה ארבעה מילדיו: חיה (עם בעלה הרב אהרן גאלין הי”ד מו”צ בקיידאן וארבעת ילדים), לאה (עם בעלה הרב אפרים שלמה קראוויצקי הי”ד רב בעיר לוקניק, ושבעת ילדיהם), פרמוט (עם בעלה הרב זלמן פרמוט הי”ד מנהל כולל קובנה, כן נספו שלשת ילדיהם: שמואל, יוסף וטייבה) ומתתיהו (עם בנו יונה). צבי, בנו של הרב שלמה הי”ד, עלה לארץ וכתב דפי עד לזכר קרוביו. 

מקורות: ממעמקים, דור רבניו וסופריו חלק ב עמ’ 39-38, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 235-232, אהלי שם עמ’ 67, דפי עד במאגר השמות של “יד ושם”

מספר הצפיות במאמר: 27

למען לא יפלו במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן… / אגרת קודש מאת רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד

תמונת רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו”ר הקדוש מרן מבאבוב שליט”א.

ב”ה ג’ לסדר לישועתך קויתי ד’ תרצ”ט באבוב יצ”ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ”ו ות”ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי”ד. ובכל זאת שמו בד’ כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא’ כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב”ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו’. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד’.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד’ את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד’ צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד’ גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג’ עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג”ע פרשת לך על אומרם ז”ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג’ עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו”ר זי”ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי”ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי”ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש”י ז”ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ”ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז”ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה”ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ”ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)


האדמו”ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד, נולד בי’ באייר תרל”ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו”ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה”דברי־חיים” מצאנז. בין השנים תר”מ-תרנ”ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ”ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא’ בתמוז תרס”ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו”ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה’ ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי”ד מראצפערד, בנו של בעל ה”דברי חיים” זצ”ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע”ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת “עץ חיים”. הוא הקים מחדש בשנת תרפ”א (1921) את ישיבת “עץ חיים” בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש”ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר “קדושת ציון”: “בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו”ר ז”ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות“.

בשנים תרצ”ב-תרצ”ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ”ח (1928) את “אגודת הרבנים דמערב גליציה”, לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר’ בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש”א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה’ בתמוז תש”א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר’ אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ’קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א’ באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר’ משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד’ באב תש”א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה”ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר “קדושת ציון” (ב”כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו”ר מחב”ד לאדמו”ר מבאבוב, חב”דפדיה, אלה תולדות אדמו”רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו”רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ”ה מעמ’ 12 – ‘דער באבאווער רב זצ”ל’. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.

מספר הצפיות במאמר: 97

בדבר היתר נישואי אלמנה בלא בנים, שאחי בעלה קומוניסט שאבד ברוסיה – חלק 1 / תשובת הרב אהרן וואליקין הי”ד לרב יהודה זוליאר הי”ד

תמונת הרב אלתר יהודה זוליאר הי"ד

ב”ה ערב שבת קודש י”ט אדר תרצ”ה פינסק.

כבוד ידידי הרב וכו’ מהור”ר יהודה זוליאר רב בלונינעץ.

על דבר העובדא דאתי לידו באשה מ’ שיינא בת ר’ אהרן צבי קאפלינסקי שבעלה מ’ שמערל ראגאלין מת במדינת רוסיא מיד אחר חתונתם זה קרוב לארבע עשרה שנה בלא זרע קיימא, ונפלה ליבום לאיש כזה שיושב גם הוא במדינת רוסיא והוא מכת הפוקרים ועוזבי דת להכעיס ועל דגלה חרות “בעזבאזניק”. ואפילו אם היה היכולת לפניו לחולצה לא היה עושה כן מצד שהוא רשע ופוקר ואת דתי היהודים אינו מכיר ואינו עושה, כאשר העיד על זה העד ל’ הערצולין מלונינעץ. וזולת זה אפילו אם היה מרוצה לחולצה, אין זה ביכולתו בהיות ששעת חירום היא והמלכיות מקפידות מאוד ולא יניחו לבוא להתם, אין יוצא ואין בא מהכא להתם ומהתם להכא. והאשה צעירה לימים אשר לפי מצב חלישות בריאותה הכירו הרופאים כי צריכה להנשא לאיש וכאם לאו יש חשש סכנה עבורה וכפי תעודה בכתב מרופא מומחה מווארשא המונח תחת ידי. והנה לאחר המון המכתבים אשר שלחתי לרוסיא לדרוש ולחקור אחר היבם, נתקבל מכתב מעיר ווערכני דנעפראווסק מאחד ממכירי המשפחה כי לפי השמועה ששמע מיהודים שונים, היבם הזה מר זלמן ראגאלין כבר מת בקרבת עיר אדעססא. זהו תוכן השאלה.

ומאוד לא רציתי להזדקק לעניין זה. רק אחרי שהעגונה תדפוק על דלתי יום יום ודמעתה על לחיה על ימי נעוריה ההולכים לאיבוד ועל מצב בריאותה דאזל ומתדלדל, נכמרו רחמי לעיין בדין זה. וזה אשר עלה כמצודתי בשריותא דידה כבעזרת ה’ יתברך:

והנה בעובדא כמו נידון דידן ממש, עוזב דת וגם אינם יכולים להתקרב ולבוא זה לזה, כבר הורה זקן הררד”כ ז”ל לפוטרה בלא חליצה, כמובא בשמו בבאר היטב לאבן העזר סימן קנ”ז. ובהיות שדין זה היא חידוש גדול לא שערוהו הפוסקים האחרונים להתיר בלא חליצה, וגוף הספר אין עמדי לעיין על מה הטבעו יסודי ההיתר שלו, לכן אמרתי לחפש בדברי הראשונים ז”ל אולי יעלה בידי למצוא בדבריהם סנגוריא לדברי הררד”כ.

יגעתי ומצאתי אמנם יסודות גדולות להיתר. הראש והראשון בהיתר זה דיבם מומר הוא תשובת הגאונים ראשי מתבתא דמתא מחסיא, שכבר נשאלה שאלה לפניהם בדין יבם מומר, ופסקו דאינו זוקק ואין צריכה חליצה. הובא דבריהם במרדכי פרק החולץ ובאור זרוע  הגדול ובטור אבן העזר סימן קנ”ז. ההיתר שלהם נבנה על שלשה עמודים.

א) דבחליצה כתיב אחיו, ומומר אינו אחיו. וראיה מרבית דמותר להלוותו ברבית, משום דברבית כתיב “וחי אחיך עמך”, ומומר לאו אחיו הוא. והכי נמי בחליצה כי ישבו אחים יחדיו כתיב, וזה אינו אחיו.

ב) איך אפשר למומר ליבם, והרי אסור לו לבוא עליה וקנאין פוגעין בו. ובמקום ערוה קאי, ואיך יחול עליה זיקתו בדבר האסור לה.

ג) מטעם דכהי גוונא אין זיקה כל עיקר על פי מה שכתבו בבבא קמא דף ק”י, אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהא לא קדשה נפשה. ומשני אתתא בכל דהו ניחא לה. עיין שם. ומשמע דאי לאו דהיה לה גם הנאה כל דהו ודאי לא קדשה נפשה. ואם כן במומר אנן סהדי דאין לה הנאה כלל, ובוודאי לא ניחא לה, לא קדשה נפשה מעיקרה, ולא שייך זיקה, כיון דאין כאן קדושין מעיקרו:

אכן שכנגדם חולק עליהם היה מאור עינינו רש”י ז”ל. ומי ראה רש”י ז”ל יוצא בראש המלחמה ונפתח בגדול דכויתיה, מיד יצאו אחריו המון ראשונים ואחרונים לבטל דברי הגאונים דמתא מחסיא וסתרי כל ראיות ויסודי ההיתר.

על טעם הראשון צווחו כולם, איך יעלה על הדעת דמומר ורשע לא נקרא אחיו, והא מקרא מלא הוא “הלא אח עשו ליעקב”, אף על פי שעשו מומר היה , כמבואר בקדושין דף י”ח.

על טעם השני מפני שאסור לבוא עליה הרעישו לסתרו. דמה בכך שאסור, אבל הוולד הוא אינו ממזר. וכל שאין הוולד ממזר אף על פי שאסור לבוא חל עליה זיקת יבמין. וראיה לדבר חייבי לאוין, ששנינו ביבמו. דף כ’ חולצת ולא מתייבמת. הרי להדיא שאף על גב שאסור ליבמה ולבוא עליה מדאורייתא אבל זיקתה לא נפקע וחולצת מיהא.

וגם על טעם השלישי מפני קידושי טעות, דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, הניפו ידם לבטלו מפני מה שאמרו התוספות בבא קמא שם, דדווקא בקדושי אירוסין אמרינן כן, אבל לבתר נשואין לא, דמשום חבת נשואין מחלה לתנאי.

זהו הציר והקוטב שעליו יסבו דברי המתירין והאוסרין, וכל כך מצאו טענותיהן של הסותרים האוסרים חן בעיני הפוסקים עד שהבית יוסף כתב שאין לדברי המתירין שורש וענף ולא שום צד סמך כלל, וגם בשולחן ערוך פסקה לאיסור:

 

(התחלת תשובת הרב אהרן וואלקין הי”ד, בספרו זקן אהרן, אבן העזר , סימן קכד)


בתשובה שתחילתה מובאת כאן, הדומה בסגנונה לענייני היתר עגונות, נכנס הרב אהרן וואלקין הי”ד לדון בעומקם של סוגיות, במאמץ ניכר, בענווה גדולה ובבקיאות ובחריפות נפלאה, על מנת למצוא היתר לאשה אלמנה צעירה בלא ילדים, העגונה כ”זקוקה לייבום” כבר ארבע עשרה שנה, אשר דופקת מידי יום על דלתו ומבקשת בבכי לחוס על ימי נעוריה ההולכים לאיבוד ועל מצב בריאותה ההולך ומתדרדר.

אחי בעלה, נעשה קומוניסט תוך הפניית עורף לכל עניין יהודי כך שאין סיכוי שיסכים לחלוץ, ואין למצוא אותו. גם אם יוודע מקומו, ואפילו אם יסכים לחלוץ, המדיניות הרוסית לא תאפשר לו לצאת מהמדינה לצורך החליצה ולא תאפשר לאלמנת אחיו להגיע אליו. יתירה מכך, התקבלו שמועות על כך שאחי בעלה כבר נפטר.

הרב וואלקין מסביר כאן את שלושת הטעמים של גאוני מתא מחסיא המתירים אלמנה לשוק ללא חליצה, כאשר היבם שלה הוא מומר. וכן מוסברים נימוקי האוסרים, לדחיית טעמים אלו.

באופן פשוט נראה שהפוסקים קבלו את דעת הפוסקים, ואף הבית יוסף כתב שאין שורש וענף ולא שום צד סמך כלל להיתר. עם זאת, בהמשך התשובה ימצא הרב ביסוס לדברי הגאונים שהתירו.

לא הצלחתי לגלות מידע על עתידה של מרת יינא בת ר’ אהרן צבי קאפלינסקי. האם הצליחה להינשא שוב? האם הקימה משפחה? האם שרדה את השואה?

אולם יש לי מידע לגבי השואל, הרב אלתר יהודה זוליאר הי”ד רבה של לוניניֶיץ שברוסיה הלבנה.

הרב נולד בתרכ”ו (1886). בסוף שנות השמונים של המאה הי”ט התיישב בלאחוביץ וכיהן שם כדיין.

עד סוף שנות השמונים של המאה ה- 19 היתה לונינייץ כפר גדול. על-פי התקנות משנת 1882 נאסרה על יהודים הישיבה בו. עקב סלילת מסילות-הברזל, והפיכת המקום לצומת, החלו יהודים מקוז’נהורודוק הסמוכה ומכפרים סמוכים להתיישב בלונינייץ. בשנת תרנ”ה (1895) נבנה בית- הכנסת הראשון, של חסידי קרלין-סטולין, וכעבור שנתיים הוזמן ללונינייץ הרב אלתר יהודה, שכיהן באהבה, בנאמנות ובמסירות נפש, כרבה של לונינייץ במשך יותר מארבעים שנה, מראשית הישוב היהודי בעיר ועד לחורבן הקהילה בשואה.

הרב היה חסיד סטולין. הוא ניהל את עדתו בנחת, רך כקנה, אף שידע להיות גם קשה כארז. במבט חביב ומחייך, אהב שלום ורדף שלום, והשתתף בכל השמחות באופן לבבי. היה אהוב אף על ידי ציונים ובונדאים והיתה לו השפעה רבה גם על הדור הצעיר. ביתו היה תמיד מלא באורחים, שפט מישרים והתמיד בלימוד התורה. שימש גם כשו”ב ומוהל, וכסופר סת”ם. הרב התפרנס בדוחק רב ממכירת חמץ ויין בערב הפסח, ועסק מעט במכירת נרות ושמרים. רק בשנים האחרונות החל לקבל משכורת חודשית מהקהילה. הרב ובני משפחתו ברחו מהכבוד, הסתפקו במועט ומעולם לא נשמעה מהם תלונה על מצבם הקשה.

הרב סבל מיסורים ואסונות רבים. בנו הבכור, ליבל’ה, היה למהפכן בשנים 1905-6, הוגלה לחרבין, ושרד את השואה. כל שאר ארבעת בניו ובתו נפטרו בצעירותם, באסון טביעה, בעקבות מחלות ומעשי רצח של פולנים עם נסיגתם מהעיר ב-1919.

עם נסיגת הבולשביקים מהעיר, נלקח הרב בקרון אסירים, ורק אחרי השתדלויות ובכיות של בתו, הוא שוחרר.

הרב נספה עם הרבנית ועם בני קהילתו. לפני שנורו בבור, פנה הרב לבני הקהילה ואמר שמפלת היטלר קרובה ועודד אותם למות על קידוש השם.

מקורות: http://yizkor.nypl.org/index.php?id=2301 תמונה 88, לונינייץ באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 32

הקמת המשכן מעידה על גדולת הבורא וענוותנתו, ועל השגחתו התמידית והישירה בשמים ובארץ / הרב אברהם באב”ד הי”ד (ומתורתו של אביו על פורים)

חותמת הרב באב"ד בוסק הי"ד

במדרש רבה (פרשה נ”א סימן ח’) אמר הקב”ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב”ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים. ואומר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.

ולהבין תוכן כוונת המדרש, אפשר לומר, על פי מה שידוע מהמפרשים הקדומים שזה שעשו בני ישראל את העגל מפני שטעו אז וחשבו שאין מכבוד הבורא שהוא בעצמו ישגיח על העולם השפל על כן עלה בדעתם שתמיד צריך להיות איזה אמצעי בין העולם השפל ובין הבורא. ומפני טעותם חשבו שזה שציווה להם אהרן פרקו נזמי הזהב היא גם כן כמו שחשבו הם כדי שיהיה דבר חשוב ויקר. וכוונת אהרן היה בזה שדבר חשוב לא ירצו ליתן וממילא יתבטל הדבר.

ועל פי זה פירשתי הכתובים בפרשת יתרו, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לי. כי מי שהולך בטעות זה חלילה צריך לעשות לאמצעי הזה מכסף ומזהב שיהיה דבר חשוב ויקר מאד. אבל אתם ראיתם איך שאני לבדי דברתי עמכם בלי שום אמצעות, על כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי וכו’. וזה באלה הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן.

וצריך להקדים עוד לזה מדרש רבה פרשת תרומה (פרשה ל”ד סימן א’) דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב”ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב”ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו’. אמר הקב”ה לא כשם שאתה סובר כך אני סובר, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה וכו’. וכבר הארכתי במדרש הזה במקומו.

מצינו למדין שבעת עשיית המשכן נודע שהקב”ה דר בתחתונים ומצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה. וזה כוונת אומרן ועכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, שעיקר היה מקום הארון, וזה משכן העדות. וזה אמר הקב”ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד וכו’. פירוש, בעולם הזה על ידי האמונה הזאת שהקב”ה משגיח בעצמו בלי שום אמצעי חלילה יתרצה להם, וכן לעתיד לבוא, שנאמר הנה אלה מרחוק יביאו וכו’. פירוש, שיבואו להאמין שהקב”ה משגיח תמיד ולא הסיר את השגחתו אפילו רגע אחת מעולם הזה אף שהוא רחוק. וטעותם היתה העיקר בזה שנתנו גבול לגדלות הבורא, על כן חשבו כי על דבר חשוב משגיח, כי זה הוא לפי כבודו הגדול. אבל באמת אין קץ וסוף לגדלות הבורא והכל כאין נגדו, ואם כן שוב אין חילוק והכל שווין אצלו.

ובזה אני רגיל לפרש מאמר חז”ל שאמרו בשם רבי יוחנן שבכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב”ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו’, כי מהיות שגדלותו הוא בלתי קץ ותכלית, ואם כן לא שייך לומר שדבר זה הוא לפי כבודו, כי הכל כאין נגדו. ואם כן שוב אין שום חילוק אצלו. וזה על יד גדולתו מוצא אתה ענוותנותו, וזה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום בתהלים, מי כד’ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. פירוש, שמגביה לשבת כל כך שאף לראות בשמים צריך להשפיל את עצמו כמו שצריך להשפיל לראות בארץ, ואם כן על ידי זה באנו לאמונה שמקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, כי הכל כאין לנגדו, ועל יד גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ודו”ק:

(כוכבי אברהם, פרשת פקודי)

הרב אברהם (אברמצ’י) באב”ד נולד בסביבות שנת תר”ם (1880) בזולקווא לאביו הרב ישכר דוב זצ”ל מגדולי חסידי בלז שהיה אב”ד בוסק כממלא מקום אביו משנת תרס”ו ועד לקראת פטירתו בשנת תרצ”ח. עד בואו של אביו לבוסק, גדל הרב אברהם בבית דודו הרב החסיד מנחם מנדיל זצ”ל ב”ר גדליה ואשתו מרת פיגא ע”ה, שנפטרו ללא ילדים.

הרב אברהם סייע לאביו ברבנות ובדיינות, מילא את מקום אביו והיה הרב האחרון ממשפחת רבני באב”ד בבוסק. בשנת תרצ”ד הוא לאור את ספרו “כוכבי אברהם” – “בו ימצא הקורא דרושים ובאורים על חומשי תורה ועל מדרש רבה ומאמרי חז”ל, הכל בדרך דרוש לא רחוק מהפשט ועל פי הקדמות ויסודות נאמנים, ובקצירת האומר, להקל הטורח ומשא מעל העובר ובא מאוהל ספרי, וכדי שיהיה ספרי לפני כל נפש ורוח”. בהקדמת הספר מבאר המחבר בענווה יתירה את הסיבות לכתיבת ספרו, ומציג את הספר כנספח וטפל לחיבורו של אביו “אוצר י”ד החיים” (תרצ”ד). המחבר מסביר שמסר לדפוס רק את ביאוריו לספרי בראשית ושמות כדי שיספיק להדפיס את ספרו יחד עם ספרו של אביו. המחבר מוסיף ומסביר שכתב ספר דרשות ולא ספר הלכות ופלפול, בשל צוק העיתים וגודל השעבוד ועול הגלות, המונעים את יכולת הריכוז הדרושה להבנת הפלפול, ” והלוואי שיהיה להם”, לקוראים, “לב להבין איזה דברי אגדה”.

בהקדמות ספריהם כותבים הרבנים לבית באב”ד את הייחוס המשפחתי שלהם בקצרה. ומוסיף מחבר ה”כוכבי אברהם” וכותב שבכוונתו להדפיס בהמשך את מגילת היוחסין שלהם בהרחבה, “בכדי שבנינו יהיו יודעים מקור מחצבתם ונזר שלשלת ראש משפחתינו”. ומבאר עוד שם, “ולא עשיתי זאת חלילה להתפאר, רק שעל ידי זה אפשר יראו שילכו בדרך הטוב והישר, ואדרבה אם אדם יודע שהיו לו אבות גדולים וקדושים, זה מביאו להכנעה ושפלות, כי חושב תמיד בדעתו, מה אני נגד אבותי הקדושים…”. עיין שם.

הרב אברהם באב”ד נספה בשואה עם כניסת הנאצים לבוסק, לאחר שקלגסי הגסטאפו הופיעו ובעזרת האוקראינים עצרו את הרב ולמעלה משלושים מנכבדי העיר היהודים, הוציאו אותם מחוץ לעיר, הכריחו אותם לכרות לעצמם בור וירו בהם.

כן נספו בני דודו הרב ר’ יעקב שלום, עם כל משפחותיהם: הגאון ר’ זונדל באב”ד אב”ד קהילת לשנוב ובראד, שהיה מפורסם בתורה ובהוראה ונואם בחסד. הגאון ר’ משה באב”ד אב”ד קהילת ברזדוביץ, שהיה גדול בתורה ועובד ה’ במסירות נפש. והגאון הרב אברהם באב”ד שמילא מקום חותנו כרב בזמושץ והיה דומ”ץ בפרמישלא, שהיה בעל הוראה נפלא.

מקורות: ספר יזכור לקהילת בוסק – תמונות 87, 217, 289. מאורי גליציה א 364-365, 401-402.

וראה בדף יזכור בספר מעמק הבכא מאת הרב שמעון אפרתי.

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולשמחה, לא נמנע מלהביא את דברי אביו של הרב אברהם הי”ד, הרב ישכר דוב באב”ד זצ”ל, הדן במה זכה המן לכך שמבני בניו יהיו לומדי תורה:

… ואפשר שהטעם שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, על פי מה שאיתא במכילתא בשלח שם בסופו, וזה לשונו, רבי יהושע אומר לא בא המן אלא לזכר לדורות, כנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והנה איחא בגמרא דמגילה דהסרת טבעתו של אחשורוש היה פועל יותר לתשובה מארבעים ושמונה נביאים, ואיתא בספרים שלפעמים נצמח טובה על ידי רשע מתוך עבירתו לרעה, אף שנתכוין לרעה.
וזה כוונת רבי יהושע, דלא בא המן אלא לעשות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו’, ואיתא בערכין דף י’ עמוד ב’ שקריאת המגילה זה הלילא, וכיון דעל ידו באה טובה לישראל, על ידי כן נצמח לו טובה שמבני בניו למדו תורה בבני ברק.
ועיין במדרש פרשת לך פרשה מ”ב אות ח’ על הפסוק ויבא הפליט וכו’, ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברם זה קנינין הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יצא למלחמה ונהרג ואני נוטל שרי אשתו. אמר ליה הקב”ה שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם וכו’. ועיין בפירוש יפ”ת שם הטעם כיון שעל ידי עוג נתגדל אברהם, ואף על פי שהיה מתכווין לרעה מכל מקום המצוה מצד הטוב אשר בה אי אפשר שלא תפעל את פעולתה.
וכן הוא במדרש דברים.
וזה כמו שפירש העיקרים הפסוק כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שבשר ודם אי אפשר לו שישתמש בשני כוחות הפכיות שיעניש אותו על מעשים המגונים ויעשה לו טובה על הדברים שעשה, שזה רק יכול הבורא יתברך שמו. ועוד עיין יבמות ע”ח עמוד ב’ שהקשו תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא חבע על שהמית את הגבעונים, ועיין שם בפירוש רש”י, ומתרץ, אין, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בצפניה בקשו ה’ כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ופירש רש”י, במקום שדנים לאדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
וזה כוונת הכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו, אף שהרגע באפו, אז חיים ברצונו. וכן היה גבי המן, אף על פי שהיה כוונתו לרעה מכל מקום כיוון שבאתה טובה על ידו אי אפשר שלא תפעל המצוה פעולתה.

מספר הצפיות במאמר: 34

עצם וסיבה בקורות האומה / מאמר לעשרה בטבת מאת הרב אליעזר יעקב גרודסקי הי”ד

תמונת הרב אליעזר יעקב גרודסקי הי"ד

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק”ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע”ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע”ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ”א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי”ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט’ באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהנו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז”ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

הרב אליעזר יעקב הי”ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ”ל’ שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר’ מאיר שמחה זצ”ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר “תורה ודעת” על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א’ על ספר בראשית (ריגא, תרצ”ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו “הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז”ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה”.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע”י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג’ בתמוז תש”א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י”א באב תש”א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי”ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

על הרב יעקב חיים טרושקין הי”ד, רבה של שקוד, שטרם מצאתי דבר תורה משמו

תמונת הרב יעקב חיים טרושקין הי"ד

הרב יעקב חיים הי”ד בן ברוך ודבורה טרושקין נולד בתרמ”ג, 1883. בבלארוסיה,  למד בישיבות שברוסיה ובפולין וכן בישיבת סלבודקה שבליטא ונשא לאשה את חניה, בתו של הרב יחיאל מיכל הובשה זצ”ל.

מיד לאחר פטירת חותנו, בשנת תרע”ז, 1917, נבחר הרב טרושקין למלא את מקומו כרב של קהילת שקוד שבליטא, ששכנה לא הרחק מהגבול הגרמני, הסלובקי והרוסי. הוא כיהן בתפקיד זה עד לחורבן הקהילה, והיה מנהיג רוחני אהוב על כל תושבי הקהילה מהעיר הישנה והחדשה כאחד, משכין שלום שהרבה בעשיית צדקה וחסד לכל הנזקקים, שהרבה לעסוק בתורה וחקר גם עניינים מדעיים. באזור החדש של העיירה שקוד פעלו בית כנסת ושני קלוייזים.

הרב השפיע רבות על כל המתרחש בחיי תושבי העיירה ובעיירה עצמה ונשא דרשות רבות בשבחה של ארץ ישראל. מתוך הכרה בכך שאין עתיד ליהודים בגולה ושהאדמה בוערת מתחת לרגלם, תמך בתנועת המזרחי, אירח בביתו את כל השליחים שבאו מן הארץ והאזין בקשב רב לסיפוריהם אודות המתרחש בה. הוא חינך את ילדיו ואת כלל הנוער בעיירה לאהבת הארץ ולחובה לעלות אליה. שלוש בנותיו זכו לעלות אליה, אך בנו צבי הירש (1910-1941) נהרג בשואה הרב לא חת להביע את דעתו, על אף שרבו הקולות בסביבתו ששללו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית.

בבית הרב התנהלה כבית פתוח עם פעילות קהילתית ענפה. הוא הקים בעירו כיתות וחוגים למשנה ולגמרא בקלויז, .ותלמידים רבים נהגו לבוא ולהשתתף בשיעוריו וליהנות מחכמתו הרבה, לאחר שסיימו את יום הלימודים שלהם, במסגרת פעילותם בסניף “תפארת בחורים”. גדלותו של הרב הייתה ניכרת בתחומים רבים של נתינה לקהילה שלו, במנהיגותו רוחנית, בדמותו החינוכית, בהקניית ערכים יהודיים שורשיים לנוער ובפיתוח עמדות של חברי הקהילה בעניינים לאומיים וציבוריים שעמדו על הפרק.

בתקופת השלטון הסובייטי בליטא (1940-1941) היו תמורות רבות גם על יהודי שקוד, בעיקר בתחום הכלכלי. מפעלים ובתי מסחר הולאמו. פעילות הנוער הציוני נאסרה ובית הספר העברי נסגר.

ביום שפרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, בתאריך 22/6/1941, נכבשה העיירה, ורק מעטים הספיקו לברוח. הליטאים שמחו לבוא הגרמנים וסייעו להם להתעלל ביהודים ולבזוז את רכושם. היהודים נלקחו לעבודות פרך קשות מבזות. הליטאים הכו יהודים ונטפלו לנשים.

הגרמנים השאירו חיל מצב של כמאה איש בשקוד שתוגבר על ידי ליטאים. הגבלות רבות הוטלו על היהודים, ונמסר להם כי על כל גרמני שיהרג הם ירצחו 100 יהודים. בשלב חסימות הדרכים חזרו לשקוד היהודים שניסו לברוח ממנה, ורק חלק קטן מבני הנוער הצליח להצטרף לצבא האדום, ולהילחם במסגרת הדוויזיה הליטאית שלה.

בשבת, ג’ תמוז תש”א 28/6/1941, הותקף הכוח הגרמני הקטן שהוצב בשקוד על ידי חיילי הצבא האדום שניסו לשוב ולכבוש את העיירה. כתוצאה מהקרב נשרפו בתים רבים, וחיילים משני הצדדים וכן אזרחים רבים נפגעו ונהרגו. בין ההרוגים היה הרב יעקב חיים טרושקין ויהודים נוספים.

בשבת בבוקר הזעיקו הגרמנים תגבורת וגברו על חיילי הצבא האדום שנאלצו להיכנע. הליטאים האשימו את היהודים בפרוץ הקרב, ובתגובה רוכזו הגברים היהודים במועדון “השאוליסטים” ואילו הנשים והילדים נכלאו בבית הכנסת הישן.

למחרת, בערב יום ראשון 29/6/1941 הובלו הגברים למקום בו פקדו עליהם לחפור בורות ושם הם נורו בידי שכיניהם הליטאים ובראשם ספר מהעיר העתיקה של שקוד, שהכיר היטב את קורבנותיו, שהיו שכניו ולקוחותיו. לאחר כשבוע שבו היו כלואים בתנאים איומים הוצאו הנשים והילדים מבית הכנסת והובלו אל הכפר דימיטרובה, ונוצלו לעבודות חקלאיות עד להירצחם בסתיו.

שבוע הקדשתי זמן רב בחיפוש אחר דבר תורה משמו של הרב יעקב חיים טרושקין הי”ד, אך עד כה לא מצאתי דבר. אני קורא לקהל הקוראים היקר לעדכן אותי אם המצא תמצא בידם דבר תורה משמו.

אמנם אף שלא מצאתי דבר תורה של הרב טרושקין הי”ד, כדי שלא לסיים בלי דבר תורה, ראיתי לנכון להביא מכתבי חותנו הרב יחיאל מיכל הובשה, מחבר “מיכל מים” עה”ת, “מאמר להחזקת היהדותHH” ודברי הספד על הרב שמואל מוהליבר בקונטרס “וימת שמואל”.

בהקדמת הקונטרס מסביר הרב הובשה את הסיבה שטרח להדפיס את דברי ההספד על הרב מוהליבר:

ידעתי שחברי ורבותי מיודעי, ישאלו ויתמהו, מה ראיתי להדפיס הספדי זה, בכרך קטן בפני עצמו, יותר מההספדים האחרים אשר  נשאתי, על הסתלקותן של גאוני וגדולי דורנו?

כבן אוהב לעמנו, עוררני מצבנו האיום, בשנים האחרונות עוד יותר, לחקור ולחשוב את סבת ירידתנו פלאים מיום ליום, ברוחניותינו  וחומריותינו, ואחרי כל העיונים והחשבונות, הוכחתי גם אני ככל  מביני דבר לאשורו, שמקור כל הרעות וכל צרותינו הוא חסרון אנשים גדולים טובי לב, ואוהבי עמם באמת, אשר יחפצו ויוכלו וידעו להשתדל לטובת עמנו ואשרם. אם כי סבות החסרון הזה רבות הגה,  וענפיה ישתרגו עד למרחוק, אם ביסוד רוע מצב החומרי של ישראל  וגדוליו, אם בחסרון כחות רוחניים, מאיזה סבה וטעם שיהיה, זאת אנו רואים שהתמעטו מאד בעוונותינו הרבים אנשים כאלו בעמנו, וספינת ישראל  מטולטלת ומנודנדת על גלי מי ים הזועף, רק מחסרון חובלים ומלחים אמיצי רוח, שהיה בידם להסיר הרבה מן הרע, ולהביא רוב טובה לישראל, ולכן יהמה לבי כחלילים לפטירתו של הגרש״מ זצ״ל, אשר בו התאחדו הרצון והיכולת, לב חם, ואהבה בוערה לפעול לטובת עמנו הנדכה, ולא היה דבר נשגב ממנו, והפקיר ממונו לאלפים, וטרח ועמל הרבה בגופו,  וותר על כבודו, לטובת ישראל ואשרו, כפי אשר מצא לטובה ולאשר, והרבה מאד עלה בידו, וכפי שידעתיו והכרתיו ובחנתיו היטב, היו כל  מעשיו ופעולותיו לשם ה’ עמו ותורתו, קבל על עצמו את אשר התנה ה’ את משה רבינו, וכן התנה הוא את פרנסי ישראל שהעמיד, כמבואר בילקוט פ’ בהעלתך “בני ישראל טרחנים הם, על מנת שיסקלו אתכם  באבנים ומעפרים עליכם בעפר” כו’, ידע הקב״ה שכח סבלנות נורא מאד נדרש לפרנסי ישראל האמיתיים, בלב תמים, אף בהיות כל העם מאוחד במדבר, תחת הנהגתו של משה רבינו ע”ה. ומכל שכן בדורנו זה, אשר חולקנו למפלגות שונות ורבות בעונותינו הרבים, כמה אהבת הלאום  וכמה סבלנות ואמץ רוח, ידרש עתה לפרנס ישראל, החפץ להרבות טובה וחסד לעמו, שלא ייעף ולא ירבץ תחת משא הטרחנים מצד אחד, והמביטים אחריו מצד השני.

רוחי הבוער לאהבת פרנסי ישראל  ועסקי בטובתם, אם ברוחניותם ואם בחומריותם, וידיעתי בענות נפשם  וכח סבלנותם, לא יסתפק במה שהספדתיו וספרתי בשבחו של הגרש״מ זצלל״ה בבית המדרש הנזכר, חפצי שישמעו דברי לכל אחינו בני ישראל,  שידעו להוקיר את אוהבם באמת ותום לבב ודרש טובתם, ושיועמד  לפרנס כמותו בזמנינו, שֵם בספרותנו הקדושה והעתיקה, אולי יתעוררו  אחינו בית ישראל על ידי דברי המעטים האלו, להוקיר את דורשי טובתם באמת, שיוקל עי״ז משאת החפצים לעסוק בטובתם ולהאשירם כפי כחם ואונם והיה זה  שכרי.

מספר הצפיות במאמר: 27