תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

כנ”י אדר א’ תרח”ץ

איתא במסכת שבת י’, רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז”ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.

אמרו ז”ל (תענית ב’) “ולעבודו בכל לבבכם”, איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה’ על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב”ה בלשון נוכח “ברוך אתה ה'”, ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה’ עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) בא חבקוק והעמידן על אחת “וצדיק באמונתו יחיה”.

תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, “ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר”, רק “העושר והכבוד מלפניך”, ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.

וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו “אלמלא הקב”ה עוזרו לא היה יכול לו”. גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”. בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה’ יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים “והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך”.

ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!

חכמינו ז”ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק”ה) “המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה”. ומבאר הרב רבנו יונה (ברי”ף ברכות פ”ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים “כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך”. עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.

אך דברי הרב רבנו יונה הנ”ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר “שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף”, כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.

אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב”ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.

ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך “מזמור שיר חנוכת הבית” וגומר, ה’ אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו’. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו “העלית מן שאול נפשי”. צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ”ח)


הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ”ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס”ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל להזר על שיחות ה”סבא” לני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה”סבא”  בעבודתו החינוכית.

בשנת תרע”א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר’ דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי”ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.

הוא נשלח ע”י ה”סבא” עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ”ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה”סבא” עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.

עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ושם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.

לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב”ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.

ביום י”ב בתמוז תש”א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר’ זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדר התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.

בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה’ ביום כ”ז בתמוז תש”ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.

בנו ר’ אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ”ה באב תש”א, ומאז אבדו עקבותיו.

בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.

בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ”ג בטבת תש”ה. הי”ד.

בשנת תשכ”ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר “תורת אברהם”. חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע”י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון “כנסת ישראל”.

בהקדמת “תורת אברהם” כותבים בני הרב אברהם הי”ד, כי הוא “אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש”ס והראשונים ז”ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, הנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה”.

בחלק א’ של הספר “מבית אברהם” (תש”ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.

מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח”א עמ’ 17, וכן באישים שהכרתי. 

הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ”א לכ”ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.

מספר הצפיות במאמר: 34

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי”ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק”ד ע”ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד’ להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ”ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא “ראש” ו”לי”, הם כשומרים לפרי הל’ והי’ הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם “לי”, ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל“ראש”. ונמצא התיבת “לי” הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א’ צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב”ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב”לי”, בתיבת “לי”. וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד’ פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה”לי” השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת”ר ל”י בגימטריה ת”ש, תרום קרנינו, ה”לי”, הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י’ ע”ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב”ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ”ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס”ז ע”ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י”ז י”ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע”א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב”ב (י ע”ב) אמר ר’ אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו’ ע”א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת “ישראל” נעשה מתיבה הזאת ראש, רא”ש רק כח הפנימי. אבל לא ח”ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק”ג ע”ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר”ם ואם תשפיל הר”ם אז נשאר יש”ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק”ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו”ה דוד הערשקאוויטש הי”ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס”ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי”ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי”ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי”ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש”ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב”ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי”ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב”ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס”ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג’ בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 31

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות  לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת  תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה  לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 48

המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין / ר’ אלימלך שטייאר הי”ד

תמונת ר' אלימלך שטייאר הי"ד והילדים

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!
בא היום לו קיוה העם:
עומד לתלפיות בלובלין העיר
בית לתורה נישא ורם.

הסופר והמשורר החרדי המפורסם ר’ אלימלך שטייאר הי”ד, ממילץ, ניסח במילים אלו את ה”המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין“, שנחנכה ברוב עם, עם עשרת אלפים יהודים, בתאריך כ”ח סיוון תר”ץ (26.06.1930).

לתולדותיו של ר’ אלימלך שטייאר (שטייער) ראה באידישע ווארט (ביידיש). בירחון “בית יעקב” (תשכ”ד) כותב הקורא שלמה פרנקל:

הסופר ר’ אלימלך שטייאר נספה בבלזיץ. לכבוד מערכת “בית יעקב”: שלום רב. בקשר לרשימה על אודות הסופר החרדי המפורסם ר’ אלימלך שטייאר הי”ד ברצוני להעיר שהמנוח הצליח בימים ה­חמורים, לצאת מגיטו וורשה לגיטו מעליץ, בגליציה המערבית, מקום הילדתו, ומשם נשלח אחר־כך למחנה־עבודה פוסטקוב, ליד דמביץ. בשנת תש”ג כשהגר­מנים ימ”ש החליטו לחסל את מחנות־ההסגר של היהודים, נשלחו כל האסירים וביניהם ר’ א. שטייער להשמדה לבלזיץ, ושמה כולם נספו על קידוש השם. את זה מסר לי עד ראיה, שהצליח להמלט ממש ברגע האחרון בעת משלוח הטרנס­פורט הנ”ל לבלזי’ץ.

יש שני דפי עד על ר’ אלימלך שטייאר – ומהם עולה כי ייתכן ונספה כבר במחנה העבודה פסטקוב, בטרם נשלחו שארית העובדים בו למחנה ההשמדה בלזיץ.

התמונה המובאת כאן למעלה התגלתה בארכיון גטו ורשה, ובו רואים את ר’ אלימלך שטייאר הי”ד בתפקיד מפקח במטבח לילדים עזובים. במוסד זה למדו הילדים בחשאי תורה ויהדות, בראש מפעל חינוכי מחתרתי זה עמד ר’ אלימלך עד לחיסולו של מוסד הילדים. הי”ד.

על תולדות ישיבת חכמי לובלין – ראה מאמר בקול לובלין.

חנוכת ישיבת חכמי לבולין

בין כתביו הרבים המפוזרים בעיקר בכתבי עת שונים (בעיקר ב”דרכנו”, שנערך גם על ידו), ניתן לציין את: אובדים ונידחים, בין גל לגל (סיפור), נקמת דם (סיפור), אז כשנפתחו השערים, בליל סגריר (רשומה), הקדמה לחיבור דער וועג צו קדוש השם (יידיש), לשאלת הנוער, טרם התלבנו והתבררו הדברים, זאת התורה – אדם כי ימות באהלמעשה באחד, רסיסים והתחזקתם.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא / הרב אלישע הורוביץ הי”ד

ביאת בן דוד ומציאת דג לחולה

איתא במסכת סנהדרין צ”ח, אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. וצריך בירור. ואמרתי בדרך רמז דהנה אנו רואים בכל החיות, הזאב טורף את השה, אבל הזאבים יחדיו חיים בשלום וכן הארי הדוב כולם דורסין וחוטפין את שאינו מינן, אבל במינן יש שלום, חוץ מהדגים, שדג אחד בולע לאלפים דגים קטנים.

ואפשר שזה מרמז התנא, אין בן דוד בא עד שיתבקש דג, היינו המידה של הדג, ששונאים איש את רעהו. לחולה, היינו ישראל השרויים בצרות. ולא ימצא, דהיינו שיהיה שלם, אז יבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן. (אמר המסדר, חידוש תורה הלז אמר לי הרב רבי יחזקאל הורוויץ שליט”א מה ששמע בשם אביו הגאון הצדיק זצ”ל הי”ד).

(מתוך קונטרס זכרון אלישע, מאת הרב אלישע הורוויץ הי”ד)


הרב אלישע הורוויץ הי”ד, נולד לאביו הרב נפתלי צבי זצ”ל שהיה דומ”צ בדעש שבצפון טרנסילווניה. סבו, הרב יוסף הורוויץ מקראס, היה חתן הרב משה פאנעט זצ”ל אב”ד דעש מצאצאי רבי נפתלי מרופשיץ.

הרב נשא לאשה את מרת שיינדל בת הרב הגאון המפורסם ר’ אברהם צבי גינצלר הי”ד, דומ”צ בהומנא, שמשרידי כתביו לזכר הרב הורוויץ מדעש בי"דיצא לאור בשנת תשע”ד הספר יצב אברהם.

הרב אלישע היה ר”מ וראש ישיבה בדעש, והרביץ תורה ברבים במשך 22 שנה. בכל יום העביר במשך שמונה שעות חמישה שיעורים לבעלי בתים ולתלמידי הישיבה. בכל ימיו כתב חידושי תורה, שהצטברו לכעשרים חיבורים גדולים. כל תורתו אבדה בשואה, מלבד מעט מן המעט שקובץ לקונטרס זכרון אלישע שהודפס בסוף הספר זכרון יעקב.

דעש הייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה. בכ”ו באב ת”ש (30/8/1940) חזרה דש לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שחוקקה הונגריה נאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר משנאכפו בתוך הונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים עשרות משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. רוב המגורשים נרצחו. בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים מדש לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה בכ”ד באדר תש”ד (19/3/1944). גם לאחר הכיבוש, נותר על כנו המנגנון המינהלי ההונגרי, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-י’ באייר תש”ד (3/5/1944) הורה ראש העיר להקים את גטו דעש ביער בונגור השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיר. בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו דעש כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דעש ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה. מדי יום נלקחו מכסה של גברים לעבודה כפיה בעיר. לאחר שעונו לגילוי מקום הסתרת חפצי הערך שלהם, גורשו תושבי הגטו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו בחג השבועות (28/5/44) ובט”ו וי”ז בסיוון תש”ד (6 וב-8 ביוני 1944).

משנת 1944 ועד לשחרור המחנות, הובאו יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן למחנה מטהאוזן-גוזן ששימר מרכז גדול לעבודת כפייה. הרב אלישע הי”ד גורש למחנה גוּזֶן, וגם שם המשיך הרב, במספר הזדמנויות, ללמד גמרא ומפרשים בעל פה ברבים. הרב נספה בשבאוסטריה בכ”ז בתשרי תש”ה. אשתו, הרבנית הצדקת נפטרה בדעש בכ’ כסליו תש”א. בנו יצחק אייזיק נפטר בי”ד שבט תש”ב בדעש. ילדיו חנה, אסתר צביה, משה חיים ואליעזר ניסן נהרגו ונשרפו באושוויץ, ביום י”ח בסיוון תש”ד.

בניו, הרב מנחם מנדל הורוויץ והרב יחזקאל הורוויץ, שרדו את השואה.

מקורות: קונטרס זכרון אלישע, זכרונות המאור, אנציקלופדיה של גיטאות

ראה גם: ספר יזכור לקהילת דש

 

 

מספר הצפיות במאמר: 45

תיקון הנפש וכבישת היצר / הרב דוד רפפורט הי”ד

תמונת הרב דוד רפפורט הי"ד

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב”ם ז”ל (שמונה פרקים פ”ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו”כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו’ אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ”ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג”כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק”מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא”כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז”ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז”ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ”י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ”מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע”י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר”ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע”י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר”ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק”ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי”ד

נולד בתר”ן או תרנ”א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר”א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר’ דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז’ והביאדוד רפפורט עמו את חיבורו המוכן לדפוס “צמח דוד” על כל הש”ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל “בית ישראל” בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ”ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את “מקדש דוד” חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ”ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת “אהל תורה” בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר’ דוד כאחד מגדולי הרמי”ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של “מקדש דוד” הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ”ב, ובתרצ”ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של “המקדש דוד”, העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת”ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר’ דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י”ט בסיון תש”א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש”ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו “יד ושם”.

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)

מספר הצפיות במאמר: 64