תגית: גטו ורקליאני

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק"ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע"ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע"ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ"א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי"ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט' באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהנו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז"ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

—

הרב אליעזר יעקב הי"ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ"ל' שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר "תורה ודעת" על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א' על ספר בראשית (ריגא, תרצ"ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו "הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז"ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה".

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע"י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג' בתמוז תש"א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י"א באב תש"א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי"ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 189