אקדמות מילין ושריות שיתא ובו' אבקש תפלת דוד המלד עליו השלום.
יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש. ותפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל חס ושלום בדבר כו'.
(חולין ו) העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו חבריו ובית אביו. אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר. דרש להם מקרא וכו וכו' אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (פירש רש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם) מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו. ואמרו לה אין מזניחין אותו. ואמרו לה אין מזחיחין אותו (פירש רש"י מכאן שראינו שקבל רבי עדות, ולמד ממנו אף על פי שדבר תימה שהרי מעולם היו נוהגין בו איסר, למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לומר שלא שמעת. אין מזיחין – אין מבדילין אותו משמועתו לאמור חזור בך. אין מזניחין – אין משקצים את דבריו, מזחיחין – לומר גאוותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין את דבריו, זחוחי לשון גבהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם), וכן איתא בירושלמי דמאי פרק ב' רבי התיר את בית שאן, רבי התיר קסרין, רבי התיר בית גוברין וכו', והיו הכל מליזין עליו, אמר להו בואו ונדיין. כתיב "וכתת נחש הנחושת", וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו, אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בו, ואני העטרה הזאת הניח לנו הקב"ה להתעטר בו.
והיה כי ישאל השואל מה דאיתא בשבת (דף קי"ב) אמר רבי זירא אמר רבא ברבי זימונא אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר. (ובעירובין בפרק כיצד מעברין) אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמלי. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי ואנן כי אצבעתא בבירה לשכחה. עד כאן. ואם האמוראים הקדושים האלה אמרו כך, אנן מה נענה אבתרייהו, וכל שכן וכל שכן הנני העני ממעש, נבער מדעת, ובאפס מזימה איך לא זחלתי חיל ורעדה ופלצות זבוב קציץ כנפים, ניטל אגפים, לעלות דרך נשר בשמים, לחתוא אש מיקוד יקוד אש, ולא ירתיע לאחוריו להיות זהיר בגחלתן פן יכוה מחיות אש ממללות, ליכנס ראשך בין שרפי אש בשלהבת גדולה בין הרים גבוהים, שלא ירוצו גלגלתי חס ושלום, בין אריות חזקים ובין נשרים גדולים לעמוד במקום גדולים אשר כל דבריהם כגחלי אש, מה לך פה, ומי לך פה, ומה ראית על ככה, זה לעשות מה שלא קדמני לך גדולי ארץ, כי התעוררתי על דבר כזה?
האמת אגיד לכם כי גם נפשי לא אדע מה הגיע לי החפץ הזאת. אכן רוח ממרום. ומי בא בסוד ד'. ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, כמו שאמרו חז"ל, והוא כמו שכתוב בספר חסידים (סימן תק"ל) וזה לשונו: מי תכן את רוח ד', הקב"ה גוזר מי נעשה חכם וכמה שנים יחיה וכמה ספרים יעשה, וכן בסודות אחרים כו', והקב"ה גוזר מי יחבר ספר אחד או שנים, וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי זה גוזל מי שמגלה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם", וכתיב "יפוצו מעינותיך חוצה". וזה שכתוב "יביא במשפט על כל נעלם", שגורם שנעלם מן העולם. כד כאן לשונו. ולא דווקא חידוש, אלא אפילו לוקט, מדגילה לו ולבו עוררה לעשות זאת, מסתמא הוא חלקו מן השמים, כי לבי עוררה לי מה לך נרדם קום לך ועשה, כי לכך נוצרת. ואיתא בספר בנין יהושע על אבות וזה לשונו: וכעניין זה כתב הרב המקובל הגאון מו"ה הירץ ז"ל בהקדמה שלו על הסדור, וזה לשונו, אמר קהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ", להורות שיש זמן לדורות אחרונים לחדש דברי תורה, מה שלא יכלו דורות הראשונים לחדשו, אף כי קטנם עבה ממתני אחרונים, לפי שלא הגיע עדיין הזמן של החפץ ההוא. עיין שם. אם כן אין לשאול על דברים כאלה, כי הכל מיד ד' השכיל על האדם לעשות. ובפרט זו אינה שום חידוש אלא מלאכה ואינה חכמה, כי כל מה שעשיתי אינה כלום משלי, כי כולם מלוקטים מתנאים ואמוראים ומחז"ל, על עמודי אור עולם וצדיקי יסוד עולם נשענתי, ובהם יתדותיו תמכתי, וזכותם יגן עלינו, ויעלה לריח ניחוח, כי עשיתי לי טלית נאה משלהם, צועטרה לראשי מאור עטרותיהם, בסוד חילוקי דרבנן ולבושי אור להתלבש בהן נשמתי. בסוד "נר מצוה ותורה אור", להאיר באור החיים. ובוודאי לא יהיה עלי קנאה, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. ואני לא חכם מחכמים ולא רב מרבנים, אבל תלמיד קטן מתלמידיהם, וחכמים אינם מתקנאים בתלמידיהם, וכל שכן וכל שכן בקטן. ואולי מן השמים יתנו לי שכר כפועל בטל המריק מכלי אל כלי.
ואני משביע כל מעתיק ספרי שיכתוב זאת בפירוש תמיד שאל יסברו העולם שאני המלקט בקי בש"ס בבלי וירושלמי ובספרי ובספרא ותוספתא ומכילתא וכו' ובכל הספרים שהובאו מעבר לדף, כי אני רק כפועל בטל, כמשרת המלך בבית המשתה היין, להביא כל מיני מאכל ומשקה על השולחן ולסדר אותו אצלו כל אחד ואחד, הרי שולחן הרי בשר, והרי סכין, הרי כוסות, והרי יין, ואין חסר כלום. ואם כן מה יתפאר המשרת במלאכתו כלום חסר בבית המלך בלא משרת? כן במלאכתי אינה שום חידוש, כי כולם מלוקטים, והלוקט מלאכה ואינה חכמה, כי כולם מלוקטים מגאוני ארץ, בראשם הר"ש והגר"א ושאר מפורשים, ולהם נאה כל הכבוד והתפארת, כי עשיתי טלית נאה משלהם. אבל אני בעצמי מכף רגלי ועד ראשי, אין בי מתום, כי טרדת הזמן וטרדת הפרנסה הם היו בעוכרי, וטפלי תלוי בי, ואני לא עשיתי זאת רק בחטיפה, וביותר בלילה לאחר חצות, ועשיתי לילות כימים. לכן לא הייתה לבי זכה וצלולה כדאמרינן (בעירובין נ"ה) "לא מעבר לים הוא", לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. ואני סוחר ותגר בטרדת הפרנסה וכו', ואולי איזה שגיאה נפל, אבקש מאוד שידין אותי לכף זכות, כי שגיאות מי יבין, והדן את חברו לכף זכות המקום ידין אותו לזכות, לכן פרשתי ידי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה ואל ישמחו בי חברי וכו'. וזכות כל תנאים ואמוראים יגן עלי וימליצו בעדי שאכוון כוונתם באמת ובתמים ואסדר נכון בכוונה אמיתי לפי המשנה.
ואני אבקש מאוד מאוד כל הלומד בזה הספר אף שלפעמים נמצא הלומד שלא נכון הסדר ההוא או ברייתא זו לא שייך הכא לפי כוונת הלומד, או כל אופן שיהיה שלא כיוונתי חס ושלום לסברא האמיתי, או חס ושלום שכחתי איזה ברייתא, כבר התפלל על זה דוד המלך עליו השלום "שגיאות מי יבין" וכו'. על כל זה אבקש מאוד מאוד לעיין עוד הפעם נכון בנחת בזה הסוגיא, כי לפעמים על פי פירוש אחרת שיש לזו המשנה יש שייכות לזה, או על פי סדר הירושלמי, או על פי סדר התוספתא שהובא, ואם אף על פי כן לא ימצאו חס ושלום הלומד בזה נחת להסכים לפי כוונתו הרמה, אבקש מאוד מאוד לדוני לכף זכות כי לא עשיתי זאת לגדולים ממני, כי אם לבני גילי ולקטנים כמוני שימצא מיד אצל משנה כל הסוגיות השייכות לזה מתנאים ומאמוראים ומפרשים רבותינו נוחי נפש ז"ל לפי דעתי הקצרה והנמוכה לפום ריהטא, כי ניים ושכיב בטרדת הזמן ועול הפרנסה.
אבל זחלתי מפני כבוד המדומה, אבל תמכתי יתידותי במאמר החכם מכל האדם הבל הבלים בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחירותיך" וכו', ועל זה דרש עקביא בן מהללאל באבות פרק ג', בורך, בוראך, בארך, הסתכל בשלשה דברים אלו בארך. זו באר שבאת ממנה טיפה סרוחה של זרע ולובן. ולאן אתה הולך, בורך, קברך, מקום רימה ותולעה, ואתה עתיד ליתן דיו וחשבון לפני בוראך, ואם כן מה כבוד המדומה יכול להיות היום כאן, ולמחר המכבד והמכובד בכאן.
אמר המדבר, תלמיד ולא חבר, בלב נשבר, ולעג לשון, חושן ואשון, בשפה רפה, אינו מנופה, רעיוני סליקו על משכבי. מה לך נרדם לך אסוף על סדר אמונת זרעים אצל כל משנה ומשנה מאמרים מתנאים ומאמוראים מן מכילתא וספרי וספרא ותוספתא ותנא דבי אליהו וכו' מחכמי התלמוד בבלי, כי תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, כדאיתא בבבא בתרא קמ"ה תנו רבנן עתיר נכסין וכו', עתיר כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא. פירש רש"י שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו, והיינו "עתיר כמס", כמו "כמוס עמדי", שמכניסין לאוצר ולכשיגיע עת המכירה ישתכר וירוויח. עוד שם בבא בתרא "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, פירש רש"י סוגית גמרא ותירוצי משניות וברייתות זה עיקר גמרא, שאם לא הגמרא אין למידין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן (בסוטה כ"ב) התנאים מבלי עולם, וכי מבלי עולם, והלא מישבי עולם הם, אלא שומרין הלכה מתוך משנתן. (בסוטה כ"ב) אתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אומר הרי זה בור, רבי ינאי אמר הרי זה כותי. פירש רש"י שמוש תלמידי חכמים ללמוד סברת גמרא בטעמי המשנה, כי על ידי טעמים יש חילוק באיסור והיתר, ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי, מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי, ואמר מאי בנייהו, איכא בינייהו. (סנהדרין כ"ד) מאי בבל. אמר רבי יוחנן בלולה במקרא, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. פירש רבינו תם בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמינו ממה שאמרו חכמים, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בש"ס. (ובירושלמי פאה פרק שני) אמר רבי זירא בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואין אתה יודע מה טובה אל תפליגה לדבר אחר וכו' (פירוש אל תדחה אותה) שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. רבי זירא בשם שמואל אין למדין מן הלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתא, אלא מן התלמוד. בבלי בבא בתרא אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמר לך הלכה למעשה וכו'. עיין ברשב"ם דכתב ואי לאו דפסק בגמרא הלכה כמותו, לא סמכינן אפסק דמתניתין, אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכינן, דכיוון שפסקם וכתבם, רב אשי ורבינא, שהם סוף הוראה, ודאי עלייהו סמכינן כו'. עיין ברש"י נדה דף ז' מדאצטריך למימר להו הלכה, שמע מינא דאין למידן הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני אין למידין מהם שאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו, אלא כל חד מה ששמע מרבו ומלמדו לתלמידו שמועה כמות שהוא, והוא היתה נקראת משנה וברייתא כו'. והנה רבינא ורב אשי חיברו רק על ארבעה סדרים, כדאיתא בהקדמה לפירש הרמב"ם ז"ל על משניות והובא באמצע דבריו, וזה לשונו: ומה שנמצא מחיבור רב אשי בתלמוד הם חמש ושלושים מסכתות. ולא מצינו לו דבר בסדר זרעים אלא בברכות לבד, ומסדר טהרות אלא נדה בלבד וכו'. אבל יכול אדם לפרש הסדר ההוא אחר יגיעה רבה ועמל גדול ושיסייעהו התוספתא והברייתות וילקוט הלכות הבאות על ענינו בכל התלמוד ויוציא בשכלו העיקרים של המסכתות וענייניהם מן הלכות ההם כפי שתראה כשנפרש הסדר ההוא בעזרת ה' יתברך. עד כאן לשונו.
והנה על סדר טהרות כבר קם הנשר הגאון הגדול הרב הצדיק וכו' כש"ת ר' גרשון העניך זצ"ל בספרו סדרי טהרות וישר חילו זי"ע, אבל על סדר זרעים לא מצינו עדיין, ואולי משמיא מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. על כן אזרתי את מתני בזריזות כי לבי עוררה מה לך נרדם זה כמה שנים, עורה עורה התעוררי. לך אחרי הקוצרים ואלקט בשבלים, עד שידך מנעת, ושמתי לילות כימים, ועמלתי ואספתי בסדר הזה ביגיעה רבה ועמל גדול לעשות קישוטין לסדר זרעים, וזכות תנאים ואמוראים וחכמינו ז"ל יעמוד לי שלא אכשל חס ושלום בדבריהם ולילך בדרך האמת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הוריני ד' דרך חוקך ואצרינה עקב. הט לבי אל עדותיך. ופרשתי ידי בצלותא ובעותא ואתפלל תפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל בדבר ואל ישמחו בי חברי וכו'.
וקראתי שם הילקוט בשם אמונת זרעים כדאיתא בשבת דף ל' אמר ריש לקיש והיה אמונת עתך וכו'. אמונת זו סדר זרעים, עיין שם בפירוש רש"י ובפירוש תוספות בשם ירושלמי על שם שמאמין אדם בחי עולמים וזורע. ובעת כתיבת הקדמה הזמין לי ד' יתברך ברעיוני זה הדברים, והזמנה מילתא, כי יציאת מצרים היה בזכות אמונה, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר", שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן למדו חז"ל גם כן תחיית המתים מהתורה, שיהא בעגלה בזמן קריב. ובזכות אמונה נגאלין מגלות המר, על כן צריך אדם לעסוק במסכת אמונה, כדאמרינן במכות, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ועל זה מתורץ קושיית תוס' שהקשו בקדושין דף מ' מהא דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, אהא דאמר רבא (בשבת דף ל"א) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו "נשאת ונתת באמונה", משמע דתחילת דינו של אדם הוא על נשאת ונתת באמונה. עיין שם. ולפי עניות דעתי השתא הכל מתורץ על נכון, כי הוא הוא וכולא חד הן הן דברי תורה, והן הן אמונה, כי בלא אמונה אין תורה, וכולה תלי באמונה, ושלשתן לדבר אחד נתכווונו, רצוני לומר ריש לקיש ורבא ורב המנונא, והחוט המשולש וכו' ולא פליגי, וכולם לדבר אחד נתכוונו, על אמונה. על כן בא חבקוק והעמידן על אחת, "אחת דיבר אלקים" וכו', זה אמונה, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וצדיק באמונתו יחיה. ואולי גם כן לסדר אמונה נתכוונו. תחילת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה, בא חבקוק והעמידן על אחת, רצה לומר ראשונה, והוא סדר זרעים, דהוא ראשונה שבש"ס דהוא נקראת גם כן בשם אמונה, דשמו נאה לו כדריש לקיש אמונת זו סדר זרעים.
ובני היקר יוסף שיחיה חשב על פי גמטריא טעם לשבח בשם אמונת זרעים כי שמי ושם אבי בקרבו יהודא ליב בר' אהרן מאיר ל"ז שנה אנכי היום בגמטריא תתכ"ד כחושבנא "אמונת זרעים". ואמרתי לו יוסף בני יוסף ד' לך כל טוב כי לכוונה אמיתי כוונת על פי דאיתא בכל ספרים דצריך להזכיר המחבר שמו בספרו ואף על פי שאני לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן אם הזמין לי שמי בתוכו בוודאי מן שמיא קא מסכים לי בזה והזמנה מילתא. כדאיתא בספר שלחן שבת כל העוסקין לשם שמים מראין להם סימן טוב מן השמים אף על פי שלא עלה על דעתם לזו הכוונה אף על פי כן מן שמיא קא מסכים ומגלגלין זכות על ידי זכאי לכווין לדבר אמת, ונתן לי גם כן עצה נכונה להדפיס מצד א' פירש רש"י על גמרא ושאר מפרשים בדרך הפשוט, ובצד הב' מהרבה מפרשים איש על שמו. וביותר מהגר"א ז"ל כל שנות אליהו מפירוש הארוך על סדר זרעים. והסכמתי לו כי הגאון הגר"א מווילנא הפליא לעשות כי הביא הירושלמי מיד אצל המשנה על פי פירוש אמיתי השייך לאותו משנה. ומי שלומד בזה הליקוט הפנים מתלמוד בבלי ומתוספתא וממכילתא ותורת כהנים וכו', ובצדו ממפרשי רבותינו אשר מפיהם אנו חיין ובראשם הר"ש והגר"א ושאר מפרשים, בוודאי יהיה מבואר בעזרת ד' יתברך על נכון וברור. כי הוא מחובר תלמוד בבלי וירושלמי ביחד, שבת אחים גם יחד, כדאיתא בסנהדרין כ"ד אמר רב אושעיא מאי דכתיב "ואקח שני מקלות" וכו', מקל נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, מקל חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל. עיין שם ברש"י. ובחידושי אגדות איתא היינו דכתיב "חבלים נפלו לי בנעימים". עיין שם. והובא דבריו בהקדמת מפרשי ים על הירושלמי ששניהם ביחד טוב. מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד בבלי וירושלמי, חבלים נפלו לי בנעימים, חבלים זו בבלי, בנעימים זו ירושלמי, ששניהם יחד היינו משני המקלות ביחד בוודאי ד' יתברך מיקל עלינו מכל הצרות אם ילמוד משניהם יחד. אף נחלת שפרה עלי, ישלח לנו נחלות בשני עולמים בשפע, עלי ועליכם ועל תלמידהן ועל כל תלמידי תלמידהון ועל כל דעסקין באורייתא וכו'. את מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. והנה טרחתי ועמלתי לקבץ פירוש רש"י על גמרא בבלי אות באות, כי הוא על פי רוח הקודש, ועל משנה פירש הרע"ב, כי הוא מקובל על עולם ונלקח מפירוש רש"י ומרבינו שמשון ומרמב"ם. ועל תוספתא פירש ממנחת בכורים ומחסדי דןד ושאר מפרשי הש"ס. ומצד השני מפרשי הש"ס אשר נקבו בשמות, איש על שמו ועל מקומו, ובפנים באותיות גדולות תלמוד בבלי ותוספתא וממכילתא ותורת כהנים וספרי ותנא דבי אליהו מחכמי התלמוד וכו' אצל כל משנה ומשנה. ונזהרתי על פי הסכמת גדולי ארץ ובראשם הנשר הגדול הצדיק וכו' מוה"ר מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצע שליט"א שלא לשנות אפילו קוצו של יוד מדבריהם, שום שינוי חס ושלום וחס ושלום, היינו אפילו למיכתב תיבת ת"ר, או תניא, או אתמר, או תנן התם, וכדומה, במקום שלא הובא בגמרא תיבת אחת על תוספתא או על משנה וכו', רק אות באות גמרא הקדושה או ברייתא וכו'. וכמו כן שלא לגרוע חס ושלום תיבה, כגון לפעמים הובא הכא תיבת תנן התם, אף על פי שהכא לא שייך תיבה זו, כי הכא עיקר, והכא מקומו, ולא שייך לומר "תנן התם", או כמו לפעמים הובא בגמרא הכא, התם היינו טעמא, ואף על פי שצריך לומר "הכא היינו טעמא", כי הכא הוא התם הוא, והתם הןא הכא הוא, הואיל דהכא בסדר זרעים הוא אף על פי כן לא שנותי חס ושלום כי דבריהן כל מילה ומילה אות באות על פי רוח הקודש נמנו וגמרו במספר, ודי לחכימא.
וטרחתי בכל כחי עד שידי מגעת לבקש כל התוספתא, מכל סדר זרעים המפוזר והמפורר בכל הש"ס, ובפרט בסדר זרעים שלא על מקומו. טרחתי לסדר ולזווג אצל כל משנה ומשנה. ולפי עניות דעתי הנמוכה והקצרה איש על מקומו ועל מכונו, דליכא מידי בתוספתא דלא רמיזי במשנה. ואם חס ושלום שגיתי באיזה ברייתא באיזה מקומות אתי תלין משוגתי, והוא רחום יכפר וכו', ונסלח לכל וכו'. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, כי מחמת גודל טרדת הפרנסה וטפלא תלי בי הם היו בעוכרי. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל שיהא חן מלמעלה ולמטה, ורוח הבריות ורוח המקום נוחה ממנה ויכול לברך על המוגמר שאזכה בזכות תנאים ואמוראים ומרבותינו ז"ל שימליצו עלי שלא אכשל חס ושלום בדבר ויהא לי הצלה מאימת הדין, ויקוים בהתהלכך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, חיים של פרנסה, שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ותל לכל איש די פרנסתו, ותמהר ותחיש לגאלנו, ונהיה דבוקים בבורא עולם ונזכה לנחמת ציון ליחד של י"ה בו"ה, ולאוקמא שכינתא מעפרא, כי זה עיקר עבדות בגלות המר הזה לבכות מן המצא קראתי י'ה. בזה הגלות רק חצי שם בשם י'ה, ענני במרחב י'ה, שיה מרחיב תיבת י'ה, ובאמצע יהא שם ו"ה שיהא שלם. כי כל הגויים סבבונו בשם דק כי אמילם, כי נכרתה שם י'ה, דועכו כאש קוצים מחמת שם ד' כי אמילם, ועל זה אנו מבקשים ענני במרחב י'ה שיתן ריווח באמצע תיבת י'ה שלא יהא אמילם ויהא שלים כי בכל צרתם לו צרף רחל מבכה כל בניה, עמו אנכי בצרה, ויהא אם הבנם שמחה ובא לציון גואל אמן ואמן. ואיתא בפנים במסכת פאה סוף משנה א' באריכות. דברי המלקט, הק' יהודא ליב בר' אהרן מאיר נ"י ממשחת מענדילזאהן לקוצרים הוי"ה עמכם לפ"ק.
הק' יהודא ליב (ברא"ם) מענדילזאהן מווארשא מורנאוו 15
(אמונת זרעים, התנצלות המלקט)
הרב יהודה ליב מנדלסון הי"ד מוורשה, נולד בסביבות שנת תרל"ו 1876, לאביו, הרב אהרן מאיר מנדלסון, ולאימו, לאה בת ר' משה דרשר.
בשנת תרע"ג הוציא לאור את ספרו "אמונת זרעים" (מהדורה בתרא של ספר זה הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרפ"ח). ספר זה כולל לקט מאמרי חז"ל המפוזרים בעניינים השייכים לסדר זרעים, עם שני פירושים. הספר יצא עם הסכמות גדולי הדור, ובהם החפץ חיים, רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, רבי מאיר דן רפאל אוסטרוב, הרב אלתר ישראל שמעון מנובהמינסק, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי משה נחום ירושלמיסקי אב"ד קילץ, הרב פתחיה הרנבלאס מוורשה, הרב יעקב חיים זליג מוורשה והרב משה בצלאל אלטר מגור. הרבנים כותבי ההסכמה תיארו את הרב יהודה ליב כרב גאון, חסיד, יגע ושקדן בתורה, מתמיד, מופלג ושנון, חריף ובקי, ירא אלקים וחרד על דברו. הרב למד במסירות רבה, על אף טרדותיו הרבות בענייני פרנסה, והוא מודה בפתיחת ספריו לרעייתו לאה על כך שהיא מסייעת לו בכל כוחה, כך שיתאפשר לו ללמוד. בסיום הקדמתו לספר "אמונת זרעים" הוסיף המחבר דברי שבח ותודה לרעייתו:
מנשים באהל תבורך ראוה בנות ואשרוהו וכו' חכמת נשים בנתה ביתה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה ה' האשה הצנועה מרת לאה בת ר' משה נ"י אשר בכל כוחה עוזרת לי באוכל ללמוד בנחת ולטוב יזכר שמה ולכל יוצאי חלציה.
בתחילת ספרו חוזר הרב על תפילתו שיצליח בליקוט דברי חז"ל בדרך האמת והישר וימליצו עליו התנאים והאמוראים, להצלחתו ולהצלחת כל משפחתו בזה ובבא:
ומעתה פירשתי עוד הפעם בצלותי ובעותי קדם אבוהן דבשמיא וארעא הדריכני בנתיב מצוותיך, ולמדו תועים בינה, לפקוח עיניים עוורות, לילך דרך האמת, ללקט אורות בדרך הישר, אוכל מתוך אוכל. ובזכות תנאים ואמוראים ימליצו עלי להצליח בכולי עלמין ואוכל להוציא לאור על כל סדר זרעים, ויהא ברכה במזל והצלחה הן בגשמיות ורוחניות עלי ועל כל יוצאי חלצי ועל כל תלמידי תלמידהן וכו' ויצמח פורקנא בעגלא אמן.
הרב יהודה ליב מנדלסון קישר בתחילת ספרו "אמונת זרעים" בין סוף סדר טהרות לתחילת סדר זרעים, ובתוך הסברו עמד על חשיבות האחדות והשלום, וכתב:
אציע הקדמה אחת והוא ישר. ונקוט כלל זה בידך כי כל דבר שמקבל טומאה הוא רק בתלוש, אז יכול לפגוע בו טומאה, אבל כל זמן שמחובר בשרשו אין שום פגע וטומאה. הן בני אדם כל זמן שיי אין בו שום טומאה, כי דבוק בשורשו חלק אלו-ה ממעל. ואם חס ושלום יצא ממנו שום טומאה זיבה או אם נגע בטומאת מת ושאר דברים, אזי ירד למקוה מים חיים, שמחובר המים בשרשו למקור, לא על ידי שאובים, אז מחבר הוא גם כן לשרשו על ידי המים חיים, ויחזור הוא גם כן להיות חי, לדבוק בשרשו, לחוט שלו דבוק קשר חזק לבורא עולם, הדבק במידותיו ואז נקרא מחמת המים חיים אדם חי. חי חי הוא יודוך. ואתם הדבקים בד' וכו' חיים וכו'. חיים ודאי כולכם חיים, הקב"ה מלך חי, ועל ידי מים חיים אדם חי. וזה כוונת גמרא במסכת ברכות בן איש חי, צדיקים במיתתן נקראין חיים, ולא יכול לשלוט בהם שום טומאה. צדיקים אין מטמאין. וזה הכוונה יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי.
והן בזרעים ופירות, כל זמן שמחובר לשרשם, אין יכול לשלוט בהם שום טומאה, כי דבקים בשרשם. אבל אם נכרת משרשו, אזי יכול לשלוט בהם טומאה. ורשעים בחייהם קרוים מתים, וצא צא תאמר לו, אל תגע בו. על כן צריך אדם להזדרז לקרות חי, וטבל במים חיים, בן איש חי. וכך גזר הבורא עולם.
ולפי עניות דעתי שזה מרמז רבינו הקדוש בסוף משניות לקרות מסכת עוקצים, דמיירי בקבלת טומאה, כי כל זמן שמחובר בעוקץ שלו באילן בשרשו, אזי אין שום טומאה. אדרבה, כל זמן שמחובר אזי הפרי מקבל השפע וכל טוב מאילן מתמת חבורו באחדות הגמור. אבל אחר כך שנכרת מאחדות שלו, אזי הפרי מקולקל ויבש, ויכול לשלוט בו טומאה ופגע רע.
ומרמז בזה גם כן אחדות ושלום שיהא בין בני אדם, שכל זמן שהם באחדות אזי הם מקושר קשר של קיימא באחד, והכל חד, ומקבלים כל שפע כל טוב, כי גדול כח השלום. אפי' חס ושלום עובדים וכו', אם הם באחדות, אזי מוחל להם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", מחמת שמקושר כל ישראל לאביהם שבשמים, ואם שבט אחד חס ושלום יצא לעבוד, אפילו הכי הנח לו, כי הם דבקים באחדות לשבטים אחרים, וחמת זה הם בטלין ומבוטלין, וגדול כח השלום (עיין בפנים פרק א משנה א בעניין והבאת שלום).
ובזה העניין ראיתי זה כמה שנים בספר (לא זכרתי שם ספרו) מה שנוהגים אצל צדיקים בדורנו ליתן מעות, אם אדם צריך לצדיק להתפלל על החולה, חס ושלום, או דברים אחרים להוושע, ליתן לו איזה פדיון, כדאמרינן הרוצה להנות יהנה כאלישע, מחמת כל אדם שמקושר בבורא עולם אין בו שום חסרון כי מאתו לא תצא הרעות וירד תמיד שפע וברכה וכל טוב. רק אם אדם חס ושלום חטא אזי החוט שלו, העוקץ שמחובר, נפסק ונכרת, אזי לא יכול אותו אדם לקבל השפע ויכול לפגוע בו כל סיבות רחמנא ליצלן, כמו הפרי שנפסק מעוקץ שבאילן. אבל אם הוא נותן איזה דבר להצדיק, ומחבר אצלו במעות או כל דבר התקרבות להצדיק, אזי הצדיק מחמת שהיא דבוק בשרשו בד' יתברך אזי יכול גם כן לאותו אדם לחבר בעוקץ שלו לשרשו לקבל השפע וכל טוב מחמת חבורו לשרשו באחדות, והכל על ידי השלום.
בנו, ר' יוסף מנדלסון הי"ד, בן השבע עשרה, הוסיף הקדמה לספרו של אביו "אמונת זרעים" ופרסם בו את חידושיו בקונטרס "עיני יוסף".
בשנת תרפ"ט יצא לאור ספרו השני של הרב יהודה ליב מנדלסון, "מסכת עדויות בחירתא", הכולל ילקוט גדול על מסכת עדויות עם שני פירושים. ספר זה יצא לאור גם הוא עם הסכמות רבות ונכבדות, הכוללות גם מעט הסכמות חדשות, ובהם הסכמת הרב מנחם זמבה, ועוד. ההסכמות הובאו בקיצור, על מנת לחסוך בעלויות הדפוס.
הרב ומשפחתו העניפה הוגלו לגטו ורשה. הרב יהודה לייב ורעייתו, נספו בשואה עם רבים מילדיהם: יעקב ורעייתו, ר' יוסף ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד. בתם, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).
כן נספו אחיו של הרב יהודה לייב מנדלסון: יעקב ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד.
דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי גיסו של הרב יהודה ליב מנדלסון, ישראל דוד פולר, ועל ידי נכדתו, חווה טון מרמת גן.
מספר הצפיות במאמר: 67
רבי מאיר שלמה יהודה רבינוביץ' הי"ד, הרבי ממזעריטש הסמוכה לביאלא (זה אינו מעזריטש שבואהלין, מקומו של המגיד רבי דוב בער) נולד בשנת תרכ"ח (1868) לאביו, רבי יצחק יעקב מביאלא בעל ה"דברי בינה", חתנו של רבי יהושע אוסטרובר ובנו של רבי נתן דוד משידלובצא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ה (1905), המשיכו ארבעת בניו את שושלת הקודש והנהיגו חסידים בערים שונות: רבי נתן דוד מפאצובה, רבי מאיר שלמה יהודה ממזעריטש, רבי אברהם יהושע העשיל מלובלין ורבי יחמיאל צבי משעדליץ.
