להגדיל תושיה שלא תשתכח תורה מישראל / הרב יוסף ביאליסטוצקי הי"ד

הקדמה קצרה והתנצלות המלקט

ישתבח הבורא ויתהלל היוצר שהבאני עד הבאני עד הלום לשלוח על פני תבל חלק אחד מחבורי מסורה גדולה על כל הש"ס ועל כל כתבי קדש שזכיתי והתחלתי לסדר אותם, ה' יעזרני להדפיסם לזכות בו את כל לומדי תורה הקדושה בבקיאות, ועוסקים בה לשמה.

על חבורי זה כמה שנים עמלתי ויגעתי, ואני מאמין שימצא חן בעיני הלומדים וכל השוקדים על דלתי התורה הקדושה והתלמוד ימצאו בו חוסן רב ויהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת מרובה להגדיל תושיה ולצור תורה בלמודים.

ברם יודע אני שרבים המביטים שם כל ספר חדש בסקירה שטחית יחליטו על פי העוף עין שאין בלקוטים הללו כל חדש, ינענעון ראש וישאלו הן יש לנו כבר ציונים ומראה מקומות עומדים ונדפסים בכל התלמוד, הרי הם סימני מסורת הש"ס והמלקט החדש שהביא שאר המאמרים בלשונם, מה בא ללמדנו. לזאת מצאתי מחויב להתנצל בזה ולהראות עי כל אשר הוספתי, ועל מה אדני חיבורי הטבעו. והקדמונים בעבודתם לא שמו עליהם לב, ומקום הניחו לי להתגדר בו, ומובטח אני שכל מבין דבר אחרי עיון מעט ימצא תשובה ניצחת על שאלתו ויענה ויאמר צדקת.

וקודם אספר תולדות חבורי

מתחלה כל המראה מקומות קבצתי בתור רשימות לזיכרון בשביל עצמי בשעת למודי על פי דרך הפשט בטרם יעמיק בפלפול חריפתא. וכן עשיתי בעזרת ה' יתברך ורשמתי בתנ"ך שלי כעין מסורה, כי ראיתי שחסר עוד ספר כזה שיקבץ את הלשונות שבתנ"ך שתהינה מקובצות משולבות אל מקראות אחרות המתאימות ומתייחסות לתוכן אחד. וכבר אספתי לי חומר רב מכל הכתובים בכתבי קודש על ידי סידור נכון.

ובזמן האחרון גמרתי לאסוף המאמרים מדברי חז"ל בכל דף גמרא בכל הש"ס ולעשות ספר מסורה גדולה מן דברי חז"ל המשובצים ומשולבים על פי לשונם למקומות אחרים ועל ידי עבודתי בלקוטים הללו נוכחתי שכמה מילתא דתמיה לכאורה, אבל על ידי המקומות שעשירים במקום אחר יתבררו ויתלבנו יפה.

וחוץ מזה יהיה 'מסורה גדולה' אגב אורחא לתועלת לחזק הזיכרון והמאמר יהיה רגיל על לשון הלומד. וכאשר נסתכל היטב נראה כי רבינו הקדוש מסדר המשניות אחז דרך זה אשר הוא דרך קצרה וכלל יחד במקום אחד כמה הלכות שונות השוות באיכותיהם כמו משנה ראשונה ברכות, 'וכל מה שאמרו חכמים עד חצות – הקטר חלבים ואיברים' וכו', וכן 'שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה… מראות נגעים… יציאות השבת שתים שהן ארבע', והוא כמו במסורה גדולה. 'הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן, הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, הכל סומכין חוץ וכו' הכל שוחטין חוץ' וכו' ועוד, וכן כל 'אין בין' בפרק א' דמגילה, וכן בפרק א' דחולין, 'נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה, כשר בתורין פסול בבני יונה, ועוד שם, וכל מסכת עדויות הוא רק לעניין זה, כמו ר' יהודה בן בבא העיד חמישה דברים, שממאנים את הקטנה ושמשיאין את האשה על פי עד אחד, ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש', והזכירם יחד כי כלל כל מילתא דתמונתם מדכר דכירי אינשי. וכן כל כיוצא בדבר אתה אומר (מ"ק ט"ז:) 'על אודות האשה הכושית אשר לקח', וחשב שם שלשה, ונמסרים הכל במסורה גדולה (יבמות ס:) וכל הש"ס וכל מדרשים מלאים מזה, כי על ידי מסורה כזאת יהיו נהירין לכל שבילי הגמרא ונהרא ונהרא ופשטיה. את ספרי בכתבי יד הצעתי לפני גדולי תורה ולחכמים מביני דבר והמה שבחו את פועל ידי ואמרו שראוי הוא לראות אור.

הנה כמו שעל מקראי קודש יש מסורה רבתא מקדמונים מעשה ידיהם של חכמים וסופרים שספרו כל אותיות שבתורה, וגם על הגמרא הקדושה עשו כבר קדמוני רבותינו סימנים בתוך האגדות וההלכות לשם זיכרון באו, אחר כך גדולים וטובים ממנו והוסיפו ציונים על מאמרים המובאים במקומות אחרים כדמותם וצלמם, אבל מקום הניחו לי להתגדר לעשות כאמור אזנים לתורה באופן אחר. ולא אספתי המאמרים המובאים במסורת הש"ס, אטו כי רוכלא ליחשוב וליזל. ומה שלא התחלתי במסכת ברכות טעמי ונימוקי עמי. הוצאות הדפוס מרובות, ועכשיו מחמת בגידת הזמן שאין פרוטה מצויה נמלכתי עם ידידיי ויעצתי במכתיר ועל פי עצתם נתתי הבכורה למסכת חגיגה שבקרוב מתחילים חברינו ללמוד דף היומי במסכת זו. ואחריו יאיר נתיב על יבמות בעזרת ה' יתברך. ואחריו אקווה לה' להתחיל להדפיס על ברכות, ואקווה שכל אחד מהלומדים בו ישבע רצון ממנו ויאמר 'ברם זכור אותו האיש לטוב שעשה דבר גדול שלא לשתכח תורה מישראל'.

יוסף ב"ר שלמה שלום ישראל ז"ל שמו.

(הקדמת ספר מסורה גדולה)


הרה"ח יוסף ביליסטוקי (ביאליסטוצקי / ביאלוסטוצקי/ 'ר' יוסף שמואל חסיד'ס') הי"ד, נולד בשנת 1881 ברציונז להוריו שלמה שלום ישראל וחנה פרידה בת ר' שמואל החסיד. הוא היה סוחר, תלמיד חכם וחסיד מובהק ממתפללי השטיבלעך של חסידי גור מזגריז' (זגערזש), ושמר על הדור הצעיר שילכו בדרכי אבותיהם. חיבר את הספר "מסורה גדולה" ובו ציונים למאמרי חז"ל הדומים למאמרם במסכת חגיגה (פיעטרקוב תרצ"ג). שאר ספרו על שאר מסכתות הש"ס ועל התנ"ך, נותר בכתב יד ואבד בשואה.

הספר "מסורה גדולה" הנ"ל, זכה להסכמתם של רבני זגריזש ושל האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב מאיר אלטר, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב חנוך צבי הכהן אב"ד בענדין, הרב מנחם מנדל אלטר מפאביאניץ, רבי דוד בורנשטיין האדמו"ר מסוכוטשוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן האדמו"ר מקוצק אב"ד סוקולוב, רבי מנחם מנדל האדמו"ר מסטריקוב, הרב מאיר שפירא אב"ד ור"מ לובלין והרב מנחם זמבה.  

חידושים נוספים ממנו יצאו לאור בקובצי 'וילקט יוסף', בהוצאת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד.

בשנת תרפ"ז ערך את לוח זמני היום, בו נהג להשתמש גם האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור.

נשא לאשה את מרת מרים לבית קורן. במהלך השואה נכלא עם רעייתו בגטו לודז'. השתמר מכתב שכתב בהיותו בגטו:

כבוד רבני דאתרא פה געטא
שואל ומבקש מכבודכם
כאשר הייתי בשנה העברה
משגיח בתנור במצות
ברחוב בערזינער מספר 51 ושמתי עין שם על כל
הנעסק להיות בהכשר גדול כן גם עתה שאלתי
מכבודכם להיות שם משגיח להיות יכול להרויח על
חג הפסח, וכן כאשר יהיה לכם מכסף תמיכה על יום טוב
יהיה לכם לזכרון את שמי על תמיכה הגונה כי טפלי
תלוי בי ששה נפשות וכן יהיה לכם לזכרון לפני
אדון עולם להיות בכלל כל העתידים לישועה בקרוב
דברי הבטוח כי תמלא את בקשתו

יוסף ביאלוסטאקי מזגיערש ברחוב
זאווישע 2/47 בעל המחבר ספר
מסורה גדולה על כל הש"ס ותנ"ך ובעל הלוח
הכולל מזגערש

הרב, רעייתו, וחלק ממשפחתו, גורשו מלודז' לאושוויץ בטרנספורט מס' 38, והגיעו למחנה המוות בתאריך י' בניסן תש"ד (1944), עוד לפני הגעת חג הפסח, הם נהרגו שם עקה"ש כעבור זמן קצר. בין הנספים בתם חנה פרידה (אשת מתתיהו ברנט, ובתם פסיה פרימט בת ה-5), בנם ישראל, בתם מלכה (בת ה-20) ובתם רחל (בת 14)..

שרדו בניהם, שמואל (ניצול מאושוויץ, דמות מופת מחשובי חסידי גור, התחתן בשנת תש"ח עם אידיל הענא, ניצולת שואה, בתו של הרה"ח ר' צבי פרץ סקולסקי הי"ד) ושמחה (רעייתו חיה שרה בת מנדל ברנט, נספתה באושוויץ עם בתם חנה'לה פרידה בת ה-5. לאחר שעלה לארץ ישראל התיישב בבני ברק).

מספר הצפיות במאמר: 5

גדולה מעלת המדפיס מאמרים מאת הקדושים וטהורים, ביחוד כשהמדפיס מצאצאיהם / הרב יעקב דוד ויטלסון הי"ד

ב"ה לאדז, יום ד' לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" שנת תרפ"ז לפ"ק.

כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מוכתר בנימוסים מגזע אראלים ותרשישים יקר רוח איש חמודות מוה"ר יעקב משה בלוי שליט"א אב"ד סאסאטא.

אחרי דרישת שלום תורתו,

יקרת מכתבו קבלתי, ושמחתי בקול מבשר ואומר, כי נשאו לבו הטהור לחבר ולסדר תורת רבינו אדומו"ר אור ישראל וקדושו ר' שלמה קארלינר זצלה"ה זי"ע. ועל דבר אשר דרש ממני לשלוח לו הכתבים שישנם תחת ידי מעזבון מורי וחמי זצ"ל הרב הגאון הצדיק הרב ר' נתן נטע הכהן הגאבד"ק קאלביעל, אשר ליקט ואסף מאמרים קדושים מאת הקדושים וטהורים הרב רבי אהרן הגדול מקארלין ובנו הרב רבי אשר ותלמידו הרב רבי שלמה זכר כולם לברכה זי"ע, דחזו להקרבה על מזבח הדפוס, בישרת לב שמחה, מצאתי לנכון למלאות מבוקשו, ובפרט שרום מעלת כבוד תורתו שליט"א הנהו נכדו (יעוין ספר חסידים סי' רכ"ש ובמקור חסד שם), ובטח בל יפקד שמו הטוב של חמי ז"ל עליהם, ואפריון אמטייה למר רום מעלת כבוד תורתו, יהי ה' עמו, ויברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה.

כנפשו ונפש ידידו דורש שלום תורתו ובכל לב ונפש חפצה המצפה להרמת קרן התורה וישראל,

באתי על החתום יעקב דוד בהרה"ג רי"מ זצלה"ה וויטעלזאהן
אבד"ק רודא-פאביאניץ, וכעת מו"צ בלאדז ברחוב וואלבארסקא.

(הסכמה לספר 'שמע שלמה' – הנהגות, תורות ומעשים מאת האדמו"ר רבי שלמה מקארלין, בעריכת הרב יעקב משה קליינבוים)


הרב יעקב דוד ויטלסון (וויטעלזאהן / וויטטעלזאהן) נולד בשנת 1890 לערך בוינגרוב (פולין) להוריו, הרב (יהודה) מנחם מנדל ויטלסון אב"ד שעניצא (פלך ורשה) ולרבנית ויטל. הרב יעקב דוד היה צאצאיהם של האר"י הקדוש, המהרש"א, הרמ"א והמהר"ל מפראג, הבית מאיר, ולמעלה עד לרבינו בעל המאור.

אביו, הרב (יהודה) מנחם מנדל, נפטר בחודש אב תרפ"א. הוא נמנה על הרבנים שחתמו על הנידוי והחרם שלא למנות רבנים תמורת כסף, כפי שמופיע במופיע באבני נזר יו"ד סי' תסה. חותנו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, הרב (משה) יחזקאל בידרמן אב"ד ווישאגראד, כונה על ידי ה'אבני נזר', 'בר לבב זך הרעיון' ונפטר בי"ח בטבת תרס"ז. אביו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, ר' זלמן וויטלסון היה חתנו של ר' ברוך נאומברג, בנו של הרב יהודה נאומברג אב"ד ליסא, חתנו של הגאון רבי מאיר פוזנר, מחבר הספר "בית מאיר".

הרב יעקב דוד נשא לאשה את מרת מרים בלומה בת הרב נתן נטע הכהן דינר, ונולדו להם חמישה ילדים. הרב נתן נטע הכהן דינר היה אב"ד ראדשיץ (פלך ראדום) ומשנת תרנ"ד אב"ד קאלביעל, הוא הוציא לאור את הספרים "רשפי אש השלם" ו"קונטרס לקוטי שבחי מוהר"מ זלה"ה" (פיעטרקוב, תרס"ז) מאת הרה"ק רבי מרדכי מנסכיז, וספר "קרבן ראשית" (ורשה, תרע"ב) מאת רבי יהודה ליב מרגליות.

הרב יעקב דוד כיהן כאב"ד רודא וכמו"צ בעיר לאדז. הוא נמנה על חברי אגודת הרבנים בפולין (כמופיע בקובץ דרושים, תרפ"ד). הוא מימן את הספר 'רשפי אש השלם' שהוציא לאור חותנו והגיה אותו. בהסכמת האדמו"ר רבי יעקב אריה מטרוסק, הוא מזכיר חתנו של הרב נתן נטע הכהן אב"ד קאלביעל, "האברך הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד נ"י בהרה"ג המפורסם רי"מ אבד"ק שעניצא".

חותנו כתב בהקדמת הספר 'רשפי אש השלם':

"עתה הנני מחזיקנא טובתא רבא לחתני הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד וויטטעלזאהן נ"י (בן הרב הגאון חריף ובקי שושלת היחס המפורסם מוה"ר יהודא מנחם מענדל שליט"א אבד"ק שעניצא)* ותשואות חן רב לו על גודל עמלו והיגיעה להשגיח בהשגחת עינא פקיחא על הספר הקדוש הלז שיצא מתוקן ומוגה כראוי בהגהה מדויקת והזיל מכספו הוצאת הדפוס, וזכות רבינו זצוקללה"ה זי"ע יעמוד לו שלא ימוש התורה והיראה וכל טוב ממנו ומזרעו ומזרע זרעו עד עולם. ומעתה ידי תכון עמו להזהיר אחינו בני ישראל שלא ישיג שום אדם את גבולו להדפיס הספר הקדוש הלז הן במתכונתו והן שלא במתכונתו בלתי רשות חתני הנ"ל או בא כוחו כי הזכות שייך לו ולבא כוחו לחלוטין ולמ"ע.
נאום נתן נטע הכהן אבד"ק הנ"ל

* נכד הגאון הבית מאיר שהיה נכד הגאון ר' פנחס הורוויץ גיסו של רבינו הרמ"א עד רבינו בעל המאור, ומצד אמו נכד הגאון הצדיק ר' יעקב דוד אב"ד קאזניץ בעל המחבר הגהות מהרי"ד על תורת כהנים שהיה נכד הגאון הפני יהושע ונכד רבינו ר' דוד לידא ונכד הגאון החסיד ר' יוסף מפרעמיסלא שהיה נכד רבינו הרמ"א. ונכד רבינו הגדול המהר"ל מפראג עד רבינו האי גאון עד זרובבל בן שאלתיאל ונכד רבינו האר"י לוריא אשכנזי מצפת. הכל כמבואר בספר הגהות מהרי"ד הנ"ל".

בשורות שלפני הסכמת הרב יעקב דוד ויטלסון לספר "שמע שלמה" (פיוטרקוב תרפ"ח), ולפניה הוסיף העורך את השורות הבאות:

"מכתב מידיד נפשי הרב הגאון ר' יעקב דוד שליט"א אבד"ק רודא, בדבר ששלח לי כמה כתבים מחמיו ז"ל. והנני בזה להכיר לו טובה, ולהביע לו תודה, על אשר נהג עמי טובת עין לתתם לי ולזכות הקדוש בעל הספר, יעמוד לו ולזרעו עד עולם, שיתברך בכל טוב מאת שוכן מעונה, וימולא משאלותיו בכל כת ועונה, ויצלח בכל אשר יפנה, ויזכה לעלות לציון ברינה".

בשנת תרפ"ב שכב אביו על ערש דווי, והורה לראשי הקהל שבשעניצא, שאף שיש לו בן הראוי למלא את מקומו, בהיותו תלמיד חכם גדול ויושב בישיבה כל היום, מכל מקום העיר נצרכת לרב ומנהיג מסוגו של הרב יוסף יונה גבריאל שארפזין אב"ד סערצין.

הרב יעקב דוד ומשפחתו גורשו לגיטו לודז'. בשנת 1942 נספו הרב, הרבנית וארבעה מילדיהם, ובהם בנם, ר' יוסף צבי ויטלסון – שנולד בשנת 1911, היה שוחט ובודק והתגורר בפשיסחה עם רעייתו רחל לאה. הי"ד.

ברשומות בגיטו לודז' מופיע יעקב דוד מלודז' נולד ב-10.03.1884, התגורר בגיטו שם, ונרצח בתאריך  20.04.1942 (ג' באייר תש"ב).

בנו, שלמה יצחק, שרד, התגורר בעכו והנציח בדפי עד ב'יד ושם' את הוריו, את אחד מאחיו ואת דודו, הרב ברוך ויטלסון הי"ד שהיה ראש ישיבה בעיר ורשה.

תמונת החותמת של הרב יעקב דוד הי"ד מובאת כאן באדיבות ברנד מכירות פומביות

מספר הצפיות במאמר: 13

שאלות ששלח הרב יעקב שמעון פאדווה הי"ד לרב הגאון הרוגוצובר

תמונת רבי יעקב שמעון פאדווה הי"ד

יעקב שמעון פאדווא

בהר"צ מאפאטשנא זצלל"ה

לאדז קילינסקיעגא 21

לאדז, יום ג' לס' ויחי תרצ"ה

אל כבוד הדרת גאון ישראל ותפארתו שר התורה רבינו יוסף רוזין שליט"א אבד"ק דווינסק ומצודתו פרוסה על כל קצות הגולה.

הדלקת נר עלעקטריא ביום טוב

הנני בזה לשאול דעת כ"ג שליט"א אם מותר להדליק נא עלעקטריא ביו"ט או לא, אי חשיב מוליד אור מחדש או הוא רק כמו מדליק נר מנר שדולק מכבר.

הדלקת רדיו בערב שבת שידלוק בשבת

גם ימחל נא כבוד גאונו שליט"א להודיעני דעת תורה הקדושה אם מותר לפתוח את הראדיע בערב שבת קודש סמוך לחשיכה ולהניחו פתוח כך גם בליל שבת קודש או לא.

ארי אם יש לו בושת פנים

בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו הארי יש לו בושת פנים. ופלא מש"ס פסחים מ"ט ע"ב מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים. ויעויין עוד סנהדרין צ' ע"ב ובמדרש רבה במדבר פרשה י"ח (פסקה כב) דאכל ארי את האיש שהחייהו.

צירוף אכילת חצי זית חלב

ראיתי בפירוש רבינו גרשום מאור הגולה בחולין סוף פרק גיד הנשה (קג, א) שפירש הא דחלקו מבחוץ דקאי אחלב, ורצונו לומר סבירא ליה אכילה במעיו בעינן שיבלענו יחד במעהו. ותמהני הלא משנה שלימה רפ"ג (דכתובות) דכריתות (מ"ב) דאם אכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית חייב כיון דהוא ממין אחד.

מקור מאמר חז"ל

בתשובת הרשב"א חלק א סימן פ"ד ובספר כפתור ופרח סימן מ"ד הביאו מאמר חז"ל בזה הלשון אמרו ליה לרב פפא מה שמך אמר להו רב פפא אמר ליה והא כתוב "יהללך זר ולא פיך", אמר ליה אם אין זר, פיך. עד כאן לשונו ובעניי לא אדע מקומו איה.

חרב כחלל בראשון לטומאה

ברב עובדיה ברטנורא פסחים פרק א' משנה ו' ד"ה בנר שניטמא אם אב אב, אם ראשון ראשון. וצריך עיון דברמב"ם פרק ז' מהלכות אבות הטומאה הלכה ב' מבואר דלא אמרינן גבי ראשון חרב הרי הוא כחלל.

קרבן עולה ויורד

ברבינו בחיי פרשת ויקרא בפרשת עולה ויורד (ויקרא ה,ו) כתב כי קרבן עשיר בעולה ויורד מביא כשבה או שעירה הוא בכסף שני שקלים כיון דמיקרי "אשם" בפסוק, וקרבן הדל שמביא ב' תורים דמיהם עשירית של קרבן בהמה היו, וקרבן דלי דלות שהיא עשירית האיפה דמיו עשירית של דמי תורים הנ"ל. יעויין שם. ונפלאתי הלא גמרא ערוכה בשבועות ל"ז ע"א דשבועות העדות שהוא קרבן עולה ויורד מביא חטאת בת דנקא, ואף למצוה מן המובחר מדרבנן דיו בכבש בעולה ויורד, כמו שאמרו בש"ס כריתות דף י' ע"ב.

היש מעלת שמינה או כחושה בקרבן

בגור אריה למהר"ל כתב בפרשת בחקותי על הרש"י (ויקרא כז,י) "טוב ברע" תם בבעל מום, כתב דאין לומר טוב שמינה רע כחושה, דכלפי גבוה מה לי שמינה או כחושה. והדבר מבהיל עיין מנחות ס"ד ע"א ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה, ושם סט. ועוד בהרבה מקומות.

אש של מעלה על מזבח הפנימי

בתוספות עירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דריש כתבו דעל המזבח הפנימי לא היה יורד אש של מעלה לקטורת, דמערכה שניה היתה לקטורת, יעויין בפרק ב' דתמיד משנה ה', וכן כתוב בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע'. וצריך עיון מש"ס ירושלמי סוף מסכת חגיגה לעשות מזבח 'למקטר קטורת' אין כתיב כאן אלא 'מוקטר קטורת', המזבח היה מקטר קטורת.

קשר של תפילין אי בעי קשר של קיימא

ראיתי בשו"ת אבני נזר מהגאון הקדוש מסאכטשוב חלק אורח חיים סימן קפ"ג (אות ה) שכתב אין יוצאין בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא, והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר. עד כאן לשונו. אבל לפי עניות דעתי יש הרבה לעיין בדין החידוש הזה, ונפשי בשאלתי מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א להודיעני חוות דעתו הרמה דעת תורתינו הקדושה האיך לנהוג להלכה למעשה.

תולעים בעור דגי הקרפיון

ועל זאת אדרוש מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א על דבר התולעים הנמצאים בדגים הנקראים קארפען – תחת הקשקשים מובלעים בעור הדג אם מניה קרבי או מעלמא קאתי, וכדעת החכמת אדם שיש עליהם איסור דאורייתא ממש, ואם כן הוא נכון לפרסם הדבר ברבים להפרישם מאיסור תורה.

על כל זה אבקש מאד מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א למחול להודיעני תשובה ברורה וה' יתברך יחזק אותו ללמד תורה לעמו ישראל.

מנאי הדורש שלום כבוד גאונו הרמה ומתפלל בעד אריכת ימיו בבריאת גופו בתוך כל קהל עדת ישראל המצפה לשמוע לקח מפיו.

יעקב שמעון פאדוואה בן הרב הצדיק מאפאטשנא נכד הבעש"ט הקדוש זצ"ל

(קובץ תורת אמת שטפנשט, קובץ ה', תמוז תשע"ג, עמ' כב)


הרב הקדוש רבי יעקב שמעון פאדוויאה (פאדוואה/ פאדווא/ פאדווה) (1885 לערך – 1941), האדמו"ר מקאלושק בלאדז, היה מצאצאי הבעל שם טוב. אביו היה רבי  ישראל אהרן פאדוויאה (פרלוב) מאופוטשנא וסבא רבה שלו היה רבי יעקב דוד, האדמו"ר הזקן מאמשינוב.

נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז'. אשתו ובנם ר' ישראל אהרן (1916-1944) נהרגו על קידוש השם..

גם אחיו של הרב יעקב שמעון, רבי יצחק מרדכי הי"ד האדמו"ר מאופוטשנה, נהרג על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 110

מכתב אל הרב מנדל כשר בבירור דין החרמת שלל עמלק / הרב ראובן ישראל קוט הי"ד

תמונת הרב ראובן ישראל קוט הי"ד

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)


הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר monsey.info נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן. 

מספר הצפיות במאמר: 131

חשבון העוונות הנהפכות לזכויות, ותוכחת משה רבנו עליו השלום / הרב נחמיה אלטר הי"ד

תמונת הרב נחמיה אלטר הי"ד

ב"ה, דברים.
המפרשים מקשים על מה שכתב רש"י ז"ל שהוכיחם ברמז וכו', והלא אחר כך כתוב כל החטאים שהוכיתם משה רבנו עליו השלום בפרוש.
ויש לומר דהנה ידוע שבתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות. והנה בספר הקדוש קדושת לוי כתב על מה שאמרו חז"ל "ראשון לחשבון עוונות", כי בחג הסוכות באים ישראל לידי תשובה מאהבה, והזדונות נהיות כזכויות, ולכך מחשבים את העוונות, כדי לעשות מהם זכות. וזהו הפירוש "ראשון לחשבון עוונות". ודברי פי חכם חן. ולכך יש לומר כאן שמתחילה הוכיחם משה רבנו עליו השלום ברמז, וכיון שישראל הבינו את תוכחתו של משה רבנו עליו השלום בוודאי עשו תשובה מאהבה, וממילא נעשה מכל העוונות זכויות. ולכך חושב אחר כך את כל העוונות בפרוש, כדי לעשות מהם זכויות. אבל מתחילה, קודם שתיקנו את החטאים, לא רצה לביישם ולהוכיחם בפרוש.

(הגאון רבי אפרים פישל רבינוביץ זצ"ל דיין ומו"צ בלודז', בספרו כת"י עה"ת "עלי עין" בשם רבי נחמיה אלטר הי"ד, הובא בחידושי רבי נחמיה, סימן ל"ה, עמ' קכג)


רבי נחמיה אלטר, בנו הרביעי של האדמו"ר מגור ה"שפת אמת" ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת" וחותנו של האדמו"ר ה"לב שמחה". נולד במנחם אב שנת תרל"ה (1875). מיום שעמד על דעתו שקד על התורה ועבודת ה', והיה עילוי בבקיאות ובחריפות, במידות וביראת שמים. ישב בבית המדרש הגדול בגור יום ולילה, ולמד מידי יום עם אביו. בהגיעו לגיל 15, נשא לאשה את מרת אסתר גליקא בת רבי צבי הירש מלאמז' – בנו של רבי דוד מקאצק ונכדו של האדמו"ר "השרף" מקאצק. אבי אמה של מרת אסתר גליקא היה האדמו"ר מראדזימין, רבי יהושע דוד שלמה, שגידלה לאחר שהתייתמה מאמה בצעירותה. לאחר נישואיו נשאר רבי נחמיה זמן מה בראדזימין ואחר כך שב להיות עם אביו בגור. רק לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזב עם משפחתו את גור ועבר לוורשה. לאחר המלחמה עלה לירושלים. הוא התגורר במשך ששה חודשים בצפת, עד לשנת תרפ"ו, ואז חזר לירושלים והיה ראש ישיבה בישיבת "שפת אמת" ולימד בה שיעור שבועי. היה מלמד את סוגיות הש"ס בעיון, ויורד לעומקה של הלכה, לביאור הדברים לאמיתה של תורה. עם התדרדרות מצב בריאותו, חזר לפולין בשנת תרצ"א (1931) והיה מורה הוראה בקהילת לודז', חבר בוועד הרבנים בעיר. הוא הקפיד לא להתערב בעניינים הציבורים בלודז' והתמקד במתם מענה לשאלות בהלכה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לפולין התיכונה מהעיירה וישנובה-גורא הסמוכה ללודז'. הוא נתפס בידי הנאצים בהגיעו ללוביטש הסמוכה לוורשה והם עמדו לגזוז את זקנו, אך הוא הזדעק ובאורח פלא הניחו לו. רבי נחמיה חזר ללודז' ושהה בלודז' כשנה וחצי, עד שהוברח על ידי חסידי גור לוורשה. שם חלה בדלקת ריאות, נפטר בכ"ב בתמוז תש"ב והובא לקבר ישראל בבית הקברות באוהל רבי יעקב אריה מראזדזימין בוורשה. עמו נספו שלשת בניו וארבע מחמש בנותיו, ארבעה מנכדיו ושתים מנכדותיו. הי"ד. בשנת תשמ"ג יצא לאור הספר "חידושי רבי נחמיה" ובו שרידים מחידושיו על הש"ס, ובהם חידושים מתוך כתב יד שנמצא בשנת תשי"ג במחנה ההשמדה מיידנק.

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, אחיו רבי משה בצלאל הי"ד נרצח בטרבלינקה בכ"ג באלול תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

מקורות: תולדותיו שהובאו בסוף הספר "חידושי רבי נחמיה", מעמ' קכז. וויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 149

כל זמן שישראל שרוי בגולה – חייו בסכנה / הרב דוד פצנובסקי הי"ד

הארץ הקדושה

בעניין ישוב ארץ ישראל בכתבי אגדה שלי כתבתי, הא דמשה רבנו עליו השלום קרא לבניו גרשון ואליעזר, שמות הללו כי פחד שמא יטעו בניו לחשוב את ארץ מדין לארצם ומולדתם, ולא ירצו לעזוב את מדין ערש ילדותם אשר לא ידעו בה כל עוני ומחסור. על אותם שבמצרים לא דאג כלל, ענים ולחצם יזכיר ויעורר געגועים לארץ אבות, אבל בניו נכדי יתרו כהן מדין, אולי לא ימירו ארץ מדין בארץ אבות נחלת כל ישראל, על ידי זה מיום היוולדם, ביום שפקח ראשון שבבניו את עיניו לראות אור עולם, קרא לו משה שם מזכיר גלותו בארץ נכריה, שמו יעיד עליו כי ארץ מדין עם כל הטובות שינק ממנה איננה ארצו, ושאיפתו תהיה ללכת יחד עם כל ישראל אל ארצו, וכדי להראות לבניו כי כל זמן שישראל שרוי בגולה חייו בסכנה, קרא לבנו השני אליעזר, לזכר נהס שהצילו ה' מחרב פרעה, אף שנתגדל בבית פרעה רצה להרוג אותו.
גם בימינו נמצאים הרבה מישראל שוכני ארצות נכריות, ואינם רוצים לשוב לארצנו, ואומרים מה לנו באיזה ארץ נהיה גרים בארץ ישראל או בחו"ל, כל זמן שאין לנו מלך משלנו והארץ אינה קנייננו. אבל תשובתם בצדם, ארץ ישראל היא ארץ מגורי אבותינו, יש לנו שם זיכרונות קדושים על כל פסיעה ופסיעה, ויש בה די לקשר אותנו במוסרות אהבה וחבה על עמנו ותורתנו. במדרש רבה וישב פרשה פ"ד, "וישב יעקב, כך אמרו חכמים לא נהג יעקב ממושב עד שגר במגורי אבותיו, זו ארץ כנען, ששם גר יצחק אביו", יעקב גר עם לבן ונתעשר.

עני בא אל לבן ועשיר יצא משם, ובכל זאת לא היתה דעתו נוחה מארם נהרים, והרגיש עצמו ער כגר "עם לבן גרתי", נפשי נכספה לשוב לבית אביו, אף על פי שעדיין לא נתנה לו הארץ, ואף על פי שגם בארץ כנען היה גר. כי פלאי פלאים אנו רואים בעניין רגשות ישראל לארץ ישראל, כמו אהבת אבות לבנים, ואהבת אדם לאברי גופו, ובזה תבדל אהבת סתם אנשים לארצות שונות מתכונת אהבת עם ישראל לארץ ישראל.

כי בעוד אשר אהבת הראשונים תחקר ותתבאר בחשבון ובטעם ובסבה, אבל אהבת עם ישראל לארץ, לא תדע סבות, לא תבקש חשבונות, אך היא מתאהבת ממילא. וידידי הגאון רבי ברוך עפשטיין שיחיה בספרו מקור ברוך פרק ג' סעיף ב', ביאר זה על פי הסבר לשון הכתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", לאהבה את עשו צריך טעם וסבה, אבל את יעקב אין צריך לכל טעם ולכל סבה, כי מעצמו מתאהב בלא חקירה ובלא חשבון. ואף אם היה לנו כל טוב בחו"ל היה חובת כל איש יהודי, אם יש לאל ידו לנסוע לארץ ישראל, וכמאמר החכם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ואמרו חז"ל במדרש משפלי פרק י"ז, זו ארץ ישראל, שאפילו אדם אוכל בכל יום פת ומלח ודר בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ממי שדר בחו"ל שהיא מלאה חמסים וגזלות. ולכאורה צריך עיון מה גריעותא דפת חרבה שלא יזכה אם אוכלה לעולם הבא שיצטרך המדרש לאשמעינן. ויש לומר על פי מה שכתוב בנדרים דף י', למה נקרא נזיר חוטא בשביל שציער עצמו מן היין.ולא יאמר מה לי לעזוב ארצות חו"ל שבה נשב בשלווה ובשובע ולעלות לארץ ישראל לחיות חיי צער, ותהיה אם כן מצווה הבאה בעבירה. ובא רבי יוחנן להוציא מלבן של בני אדם דעה זו, שאפילו אוכל בכל יום פת חרבה ויושב בארץ ישראל אף כי הוא מצטער הרבה, בכל זאת מובטח הוא לעולם הבא, כי ארץ ישראל נתנה על ידי יסורים, כדאיתא בברכות ה'. ומה גם אנן שבגלות אינם נותנים לנו מנוח, ונתתנו לשמצה ולבזה, דברי הימים לישראל כתובים בדם הרוגים, מגילות כתובים בם קינים הגה ונהי, גירוש אחר גירוש, טירוף אחר טירוף, צרות אחרונות משכחות את הראשונות, ועל כל צרה שלא תבא מאשימים אותנו, חרב מלחמה כי תעבור, דבר ורעב כי תפרוץ, מאשימים אותנו שישראל בתכונת גזעו הוא יסוד מהרס, וכעלוקה מוצץ דם התמצית של שכניו וכלחוך השור את ירק השדה מנצלים אנחנו את תבואות ארצם, אנחנו הגרים בארצם, עולם מעלה מעלה, והם יורדים מטה מטה. ובכן למה נגרע חלקנו מכל בריה ובריה השואפת לחיי חופש ודרור, הלא אנו רואים נח ובניו וכל הברואים ויצורים שהביאו עמהם, הלא ישבו שלווים ושקטים בהתיבה, מצאו להם פרנסתם מן המוכן די והותר, ומה המריצהו לנח לשלח שלוחים לדעת הקלו המים. אך היא רגש החופש שנטע הקב"ה בברואי תבל, טובים לו מאכלים מרים בעולם הרחב, ממאכלים מתוקים וערבים בתיבה כלואה וצרה. על אחת כמה וכמה שאנו צריכים לראות לצאת מצרה לרווחה, שגם בגשמיות "טובה הארץ מאוד מאוד". ואנו רואים שהופיע רוח ממרום אצל גאוני וצדיקי דורנו יחיו שמעוררים את קהל עדת ישורון העם סגולה לחביבות ארץ ישראל ולפדות ולסחור את אדמת הקודש מידי זרים. והמה בעצמם נוסעים לא לארץ ישראל עם לווית אנשי מדע וקנו שם נחלאות. ובהפלאה כתובות ק"ז:, על מאמר חז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמו שיש לו אלוקי, "דומה" משמע שבאמת אין לו, אלא דומה כמו שיש לו, והרי קאמר וכל הדר בחוץ לארץ דומה כי שאין לו, משמע שבאמת יש לו. אם כן חוץ לארץ יותר במעלה, חס ושלום, רק דמעלת ארץ ישראל היא כל כך שאפילו אין לו כל מצווה שבעולם רק מצווה זו לחוד שדר בארץ ישראל, הוא דומה כמי שיש לו אלוקי. וכל הדר בחוץ לארץ שאפילו יש לו כל הזכות והמצווה שבעולם חוץ מזו, אפילו הכי דומה כמי שאין לו אלוקי, חס ושלום. עיין שם. ובמדרש תלפיות ענף ארץ ישראל, כל הדר בארץ ישראל בהחלט שהוא צדיק אף על פי שאין נראה לעיניים כצדיק, כי אם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאו, כמו שכתוב "ותקיא הארץ את יושביה", ואם אינו מקיא בהכרח שהוא צדיק, ואף שהוא בחזקת רשע. עיין שם ובספר שלום ירושלים סימן ב'. וד' יקבל תפלתנו וישמיענו ברחמיו לאמר: הן גאלתי אתכם.

(ביכורי דוד, על ספר פרדס יוסף, שמות)


הרב דוד פצנובסקי, חסיד גור, נולד בשנת 1894 בלאסק לאביו הרב יוסף פצנובסקי ולאמו מרת רוחמה בת צבי הרב הירש הלוי מלאסק. הוא חי בפאביניץ, זגירז' ואחר כך בלודז. הוא נשא לאשה את דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן, אב"ד זגירז' הי"ד. הוא היה תלמיד חכם שפרסם את חידושיו על התורה בהערות "ביכורי דוד" על ספרו של אביו "פרדס יוסף". במהלך השואה הוא גורש לגטו לודז ומשם לאושוויץ. הוריו נפטרו בגיטו לודז. גם אחותו חיה, נשלחה לאושוויץ מגטו לודז.

הרבנית דינה נספתה ב1942 באושוויץ בגיל 48.

בנם של הרב דוד ודינה, שלום צבי פצנובסקי, נספה בוורשה בשנת 1942, בהיותו כבן 28.
בתם אסתר, אשת הרב יעקב אייבשיץ, נספתה בוורשה בגיל 26, ובעלה נספה בגטו ורשה בגיל 34.
בנם יעקב פצנובסקי, נספה באושוויץ בשנת 1942, בגיל 13.
בתם חיה עלתה לארץ, והנציחה את משפחתה בדפי עד ב"יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 158

הבכייה פותחת את השער, אך השמחה משברת את המחיצה / הרב פינחס זליג גליקסמן הי"ד מלודז

בשמחה היה כל ימי חייו

הרב ר' משה נחמיה הכהן היה בעל קומה וכביר כח ועשוי לבלי חת. מעשה שבלכתו בדרך יחידי לפשיסחא או לווארקי, הרעימהו שודד אחד ויתנכל להמיתו. ויך אותו ר' משה נחמיה מכת לחי חזקה, והשודד נפל מתעלף מתבוסס בדמו. והוא אחז דרכו הלאה שוקט ובוטח. מספרים כי ר' משה נחמיה היה מתחנן אל הגזלן, כי ירשהו לכל הפחות, לשתות עוד מעט יי"ש, אשר נמצא אצלו, והגזלן הטה לו חסד וירשהו, ואחר השתית עשה לו מעשה רב ההוא.

תקוה אפוא נשקפה לו, כי יאריך ימים מאד. אבל לא כן היה, כי בשנת תרי"ג היא שנת הס"ד לימי חייו, בהיותו בדרך שובו מווארקי אחר חג השבועות, סר לעיר לודז, ופה חלה בדלקת הריאה, ימים אחדים הוכח במכאוב על משכבו ונתבקש בישיבה של מעלה.

בו נתקיים מאמר חז"ל (סוכה נ"ג): רגלוהי דבר אינש אינון עריבין ביה, לאתרא דמתבעי, לתמן מובילין יתיה. נראה הדבר, כאלו מאנה ההשגחה העליונה לתת לאותו חסיד מנוחת עולם במקום אשר בגד בו, ותבחר לו מקום מנוחה הטוב ממנו.

והנה לפני פטירתו היתה דעתו מיושבת עליו מאד, כראוי לתלמידו המובהק על הרבי ר' בונם. מעשה,  בשעה שצדיק זה הלך למות ראה את זוגתו והנה היא בוכה, ויאמר לה: "למה את בוכה, הלא כל ימי למדתי את עצמי למות". גם תלמידו ר' משה נחמיה הלה, כפי הנראה, מלמד עצמו למות, אחרי אשר קודם יציאת נשמתו הבין השכיל כל כך לצוות, שעל מצבתו לא יחרתו רק המלים האלה:

פ"נ

הרב החסיד המפורסם בשמחה היה כל ימיו מו"ה

משה נחמיה בן מו"ר בנימין הכהן זצלה"ה נו"נ ביום ד' ט"ז סיון תרי"ג לפ"ק.

בנוסח מצבתו זה חפץ בוודאי אותו חסיד להורות דרכה של החסידות, אשר לפיה כלל הוא, כי האדם צריך להתחזק ולהתגבר ולהיות בשמחה תמיד, באשר השמחה מורה שאוהב הוא את הדבר הרבה, והיא מדרגה יותר גדולה מן הבכייה, כי הבכייה פותחת את השער, והשמחה משברת את המחיצה. משל הוא, כמו שני אנשים המתאבקים זה עם זה, אם אחד הוא עצל, ינוצח בקל לנפול, אף שהוא גבור מחברו.

עדותו על עצמו ברגעי חייו האחרונים היתה בוודאי נאמנה, כי אין אדם משקר ומשטה בשעת מיתה, אבל היא מעוררת השתוממות בקרבנו, כי איך היה יכול להיות שרוי בשמחה, בזמן אשר רבים קמו עליו, הרעימוהו והכעיסוהו, קפחוהו בהלכות, וירדו לחייו. אכן מכתבו של אותו צדיק יסוד עולם ר' יצחק מווארקי יניח דעתנו. ידע הרב ר' משה נחמיה, כי מורו ורבו הרב הדומה למלאך ד' צבאות, עומד לימינו ומצדיקהו, התעודד ויתחזק ויהי אך שמח, כדרכו תמיד, כי הוא היה שקול יותר מן כל מנגדיו, ולעומתו מה הם נחשבים.

בכל אופן יכול הרב ר' משה נחמיה להיות בדבר הזה למשל ולמופת בישראל.

שמעתי אומרים, כי השאיר אחריו קובץ של כתבים בענייני הלכה ואגדה, אבל נאבדו.

(מתוך "הרב של שמחה", תולדות רבי משה נחמיה הכהן זצ"ל, מאת ר' פינחס זליג גליקסמן הי"ד)

הרב פינחס זליג גליקסמן הי"ד נולד בלסק בב' בחשון תרכ"ז (22/10/1865) לאביו הרב אברהם צבי הירש, ולאמו מרת זלטה בת רבי יצחק זעליג הלוי פרנקל, מחשובי חסידי קוצק. הרב אברהם צבי הירש היה תלמיד חכם גדול ובקי בהוויות העולם, והדריך את בניו לאהבת התורה והחכמה ולאהבת ישראל גדולה, ונטע בליבם אמונה חזקה.

הרב פינחס זעליג גדל בלודז. עוד בשנות צעירותו הצטיין הרב בידיעת תורה נרחבת , ובידע בחוכמת העולם, אותם הביא לידי ביטוי כסופר חסידי מוכשר. הוא ראה בעטו מכשיר המתאים להפצת תורה ויהדות להמוני העם בתקופתו, וכתב במשך כששים שנה.

כבר בצעירותו השתתף הרב בכתבי עת שונים ביידיש ובעברית. הוא הרבה לכתוב על קהילות ועל תולדות אנשים חשובים. עם היותו נטוע בעולם הספרים, כתלמיד חכם וכסופר, היה עוסק בצורכי ציבור באמונה ושמו יצא למרחוק.

בתחילת דרכו הספרותית הכין לדפוס את ספרי סבו של אביו, הרב הגאון הצדיק יסוד עולם הגדול בנגלה ובנסתר, כליל החכמות והמדעים מו"ה ברוך בענדיט גליקסמן זצ"ל. לאחר שהרב פינחס זעליג נשא אשה והיה סמוך על שולחן חותנו רבי יוסף יששכר רוזנשטיין בראדומסק, מסר לו אביו את כתבי היד להכשרתם לדפוס. לספרים הוסיף הרב הקדמות ואת הסכמות הרבנים שקיבל לפרסומן.

הספר "נחלת ברוך" על כמה מסכתות בהלכה ובאגדה ועל פרק שירה, פורסם בשנת תרס"ב. הספר "בריחי זהב" ה"מורה דרך לנבוכים ביסודות התורה שבעל פה, דת יהודית וחכמת הקבלה. ומלמד את הטועים באמונה דעת ותבונה", פורסם בשנת תרס"ט, ובמהדורה השניה בשנת תרפ"ח צורף מכתב על חכמת הקבלה. הספר השלישי שפרסם היה "ספר ויכוח" ובו דו שיח בין כומר המקטרג על ישראל, תורתם ומנהגיהם, ובין שר ומלך המלמדים עליהם זכות. לספר הוסיף הרב פינחס מאמר משלו על אי ענישת אדם על סמך הודאת עצמו.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהחל בפרסום יצירותיו הספרותיות המקוריות, המשיך להוציא את כתבי סבו של אביו, "טעם ברוך" (תרפ"ח) ובו פירוש על ספרי משלי ואיכה, "בית תפילה" (תרפ"ח) ובו ביאור על סדר התפילה ועל הגדה של פסח, "ברכת קודש" ("בית תפילה חלק שני", תר"צ) ובו ביאור לשיר השירים, תהלים ופרקי אבות, "תכלית חכמה" ("בית תפילה ג" תרצ"ג) ובו פירוש למגילת קהלת. "ביאור ומדרש תורה" (תר"צ) על חמישה חומשי תורה ומדרש רבה, וספר "אמרי ברוך" (תרצ"ה) ובו פרוש לספר איוב בצירוף מקצת ספרו "שבט הגדי".

רבי פינחס זעליג הצטיין בתיאור תולדות רבנים ואדמו"רים. בחיבורו הראשון "תפארת אדם" ב"כ (תרפ"ג-תרפ"ד) כתב על תולדות אביו ופרסם בו מכתבים ממנו. החיבור כולל פרשיות מתולדות חסידות קוצק, איז'ביצא, גור ואלכסנדר, ומגדולי דורו והדורות הקודמים. בספרו השני "עיר לאסק וחכמיה" (תרפ"ו) מתאר המחבר את תולדות קהילת לאסק במשך שלוש מאות שנות קיומה. ספרו "הרב של שמחה" (תר"צ) מתאר את דמותו של הגאון רבי משה נחמיה הכהן אב"ד דווארט. לספר מצורפים מכתבים מהאדמו"רים רבי בונים ורבי יצחק מווארקי. לספרו "מענה לנחום סוקולוב" (תרצ"ב) צורפו תולדות הגאון החסיד רבי הירש טומאשובר מבית האדמו"ר מקוצק. הספר "רבי זאב ליפשיץ" (תרצ"ד) עוסק בתולדותיו של רבי זאב לישפיץ, רבה של רדזינוב, מלאווא ואוזורקוב, ובתולדות גיסו האדמו"ר רבי אברהם מצ'יכאנוב. בספר נכתב גם על תולדות אוזורקוב ורבניה. בתרצ"ו פרסם את ספרו "רבינו אליקים געץ" רבה של הילדסהיים בגרמניה. ובשנת תרצ"ח-תרצ"ט פרסם את שני חלקי ספרו הגדול על הרבי מקוצק, "דער קאצקער רבי", ובו יצא להגן בלהט של קדושה על אותו קדוש וטהור מדברים בלתי נכונים שתלו בו סופרים אחרים, שהציגו את קוצק באור לא נכון. חלקים גדולים של הספר תורגמו לעברית והודפסו בספר "היכל קאצק – הרבי מקאצק וששים גיבורים סביב לו" (הוצאת "נצח", תל אביב, תשי"ט-תשכ"א).

בנוסף ליקט הרב גליקסמן דברי התורה על פרשות השבוע ועל מועדי השנה ופרסם אותם בגליונות בשם "פון דער סדרה" (תרצ"א. החוברות הוצאו בהמשך כספר עוד על ידי המחבר. הדברים תורגמו ויצאו כספר בשם "מתוך הפרשה ועל המועדים" ההוצאת משאבים, ירושלים תשמ"ג).

בשנת תרצ"ד הוציא לאור את "פרק שירה" עם פירושי היעב"ץ, המבי"ט ואבי זקנו, רבי ברוך בנדיט גליקסמן. רבי פינחס זעליג צירף לספר את הפרק על "תולדות היעב"ץ ויחסו לארץ ישראל", וכן על תולדות המבי"ט.

בשנת תרצ"ז הוציא לאור את "רפדוני בתפוחים", ובה מופיע פירושו של רבי אליקים געץ לאגדות רבה בר בר חנה. לספר צירף המוציא לאור קיצור מתולדות המחבר.

בתרצ"ח פרסם יחד עם ד"ר פ. פרידמן קובץ בפולנית בשם "בית העלמין היהודי הישן בלודז", ובו ביוגרפיות של אנשים חשובים הקבורים שם.

בירחון "בית יעקב" (שבט תרצ"ו) נכתבו דברי הערכה לרב גליקסמן לרגל יובל השבעים שלו.

הרב פינחס זעליג נספה בשואה בגיטו לודז' (אלה אזכרה, ה), או שנהרג ב- 9/1942 במחנה ההשמדה חלמנו (דף עד ב"יד ושם").

לקריאה נוספת באנגלית על תולדות ר' פינחס זליג גליקסמן הי"ד – ראה מאמרו של חיים ליב פוקס.

(תולדות המחבר שהובאו כאן מבוססים ברובם על מאמר מתוך "אלה אזכרה")

מספר הצפיות במאמר: 136

מלחמת החשמונאים ודין החוזרים מעורכי המלחמה / הרב שמואל דוד לאסקי הי"ד

תמונת הרב שמואל דוד לאסקי הי"ד

ב"דרכנו" גליון י"א דן הרב הגאון הכותב הנכבד יצ"ו על הסתירה שמצאו המבקרים בין דין המשנה סוף פרק ח דסוטה שבמלחמת מצווה הכל חייבים לצאת ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לבין מה שכתוב בספר חשמונאים א, ג, שיהודא המכבי העביר קול במחנה לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ישוב לביתו ככתוב בספר תורת ד' ", אף ששם מלחמת מצווה הייתה, והרב הגאון הנכבד טרח בזה הרבה להשוות את הניגוד הזה.

ולדעתי לא קשה כלל על פי שיטת ההלכה, שהרי מסקנת הש"ס בסוטה מ"ד: דלמעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו לדברי הכל אינה בכלל מלחמת מצווה לעניין שיהיו צריכים לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואינה בגדר מצווה אלא לעניין עוסק במצווה לבד.

ועיין ירושלמי ושי"ק שם, ומבואר שמלחמה אשר מטרתה היא להכניע את האוייב לבל יתנפל על אדמת ישראל נוהג בה דין השבים מעורכי המלחמה. ואין החיוב לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה חל אלא בשכבר התפרץ האויב לתוך גבול ישראל. (ו"אין נקי" הכתוב אצל מלחמת אסא במלכים א,טו שבארו הירושלמי שם שהכל היו חייבים לצאת ואפי׳ חתן מחדרו, וכן פירש רש"י במלכים שם, על כרחך צריך לומר לפי זה ששמועה זו היתה בטרם שבתה המלחמה וחיל בעשא נמצא עוד בגבול יהודה).

ואותה המלחמה שהכריז בה יהודא המכבי על הפטורים לצאת שישובו היתה מחוץ לגבול ישראל, כמו שנאמר שם ג,מא "וירא יהודא ואחיו כי הקצף הולך וגדל וכי קרב הצר אל קצה גבולי הארץ", ושם לט, כי מחנה האויב הנה בערבה אשר על יד אמה, ואמה זו מארץ פלשתים היתה, עיין שמואל ב,ח. ואם כן כדין עשה יהודא, כי כל עוד לא דרך האויב על אדמת ישראל לא נתחייבו עוד אלו לצאת, ובמלחמות הראשונות בטרם גורש האויב מן הארץ והמלחמה היתה בקרב הארץ, באמת לא נמצא כלל הכרוז הזה, ולא נזכר רק במלחמה זו שהייתה מחוץ לגבול ישראל. וזה האות, כי אין כאן סתירה כלל, ויהודה כדין וכתורה עשה על פי קבלת חז"ל.

שמואל דוד לאסקי אבד"ק סאמפאלנא

הרב שמואל דוד לאסקי נולד בתרנ"ב, 1892, לאביו ר' אברהם (אף שבמאמריו הוא חותם "בהרב רח"י זצ"ל"). ממנהיגי אגודת ישראל, למדן דגול, בעל מחשבה וסופר נפלא, למד בהתמדה יומם ולילה והיה לתלמיד חכם עצום, איש רוח בעל מידות, גדול הבקי בכל חדרי תורה, הבורח מהכבוד כמאש, אוהב אמת ושלום, רודף שלום ומעביר על מידותיו.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל ב"צעירי אמוני ישראל", תנועת הנוער של אגודת ישראל.  מכיוון שידע גרמנית היה בקשר עם הרבנים ד"ר פנחס כהן ועמנואל קרליבך מגרמניה, שהניחו את היסודות לאגודת ישראל בפולין. אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כרב ברדוגושץ', באזור לודז'. אחרי זמן מה נתמנה כרבה של סומפולנו, שבאותו האזור, בה כיהנו אבותיו כרבנים, ונודע כ"סומפלנר רב". כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר לוועד הרבנים של לודז'.

בצד לימודיו התורניים רכש גם השכלה כללית, ובין פרסומיו היתה גם חוברת ביידיש, בענייני אסטרונומיה שבה יצא נגד תורתו של קופרניקוס (דער פאטאלער טעות : א פאפולערער שמועס וועגן דער געאצענטרישקייט פון וועלט-סיסטעם : קאנטרא קאפערניקוס). רבים ממאמריו  פרסו בעיתוני אגודת ישראל.

בעיתון הצפה 3/7/1939 מופיעים דבריו בוועידת הסופרים בלודז': הרב שמואל דוד דיבר על השקפת היהדות על ספרות ועתונות. הסופר החרדי אין לו רק תפקידים אמנותיים, עיקר מטרתו היא לחנך את הדור. בכל מה שהוא כותב צריכים להכיר את הנקודה היהודית הדתית. הספרות מלאכת שמים היא ומטעם זה אחראית מאוד.

כשהיה בגטו לודז' סרב לשתף פעולה עם רומקובסקי, על אף האיומים הנסתרים שנתלוו לכך. בעת כינוס רבנים עם רומקובסקי, הרב התרומם מכסאו מלא אומץ וגאון ואמר בקול עז: "אדון רומקובסקי, גם אתה למדת פעם מגילת אסתר, ולבטח תזכור את המאמר 'אל תדמו בנפשך' … אל תדמו בנפשכם… אל תשלו את עצמכם… להימלט… איננו יכולים לשתף פעולה אתכם! חיינו אינם יקרים יותר מחייהם של כל היהודים. אל תסמכו עלינו!".

תמונת הרב שמואל דוד לאסקי הי"ד

בכ"ו בשבט תש"א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו על החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב. באדר תש"א היה בין הרבנים שהוציאו הנחיות למשגיחי הכשרות לקראת אפיית המצות בגטו לודז'.

היה מהרבנים הבודדים שנצלו בדרך נס בהסתתרם במחבואים, בעת שנתפסו וגורשו להשמדה שאר הרבנים בלודז'. נפטר במצוק וברעב בגטו לודז' בד' בסיון תש"ג, 1943, והובא שם לקבר ישראל בהלוויה רבת משתתפים.
מקורות:

רבנים שנספו בשואה, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור 4 עמ' 450, אלה אזכרה ה עמ' 275-281, לאָדזשער געטא עמ' 455, די ווירדיגסטע מצבה פאר די קדושים, מאמר רבנים אונטער די נאצים מתוך אידישע ווארט תשרי תשל"ה, ווי איך געדענק זיי…  מתוך אידישע וואלט אדר תשכ"ה, בשנות השואה והשבר  בית יעקב סיון תשכ"ב, ועוד.

ראה עוד: אנצקלופדיה שמע ישראל א, בקדושה ובגבורה ב, דם ודמע בגיטו לודז',

רשימת מאמרים שמצאנו עד כה:

שמואל דוד לאסקי1"בעוד מועד" מאת הרב לאסקי הי"ד הופיע בספר אודים : לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה בשנות ת"ש-תש"ה (אינדלמן אלחנן, ירושלים, תש"כ-תשכ"ה).

ביאורי אגדות – מתוך ספר היובל לכבוד מהר"ם שפירא

בינה במקרא – מתוך הדביר, תרפ"א.

המוסר העברי – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ד.

המוסר העברי ב – מתוך קובץ דרושים, אלול תרפ"ד.

המוסר העברי ג – ההשגחה – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ה.

המוסר העברי ד – מהות החיים – מתוך קובץ דרושים, תרפ"ו.

דת וחסד – מתוך יבנה תמוז תר"צ.

נצחיות הנפש והמדע – יבנה ניסן תרצ"א.

על הקטטות ועל המריבות – דרכנו גליון א, אלול תרצ"ד.

מלחמת החשמונאים – מתוך דרכנו, תרצ"ה.

האגודאי הגדול – מתוך רבי מאיר שפירא במשנה, באומר ובמעשה, תשכ"ז

קונטרס הלכה למעשה – תיקון איסור ריבית – מתוך קובץ דרושים

מאמר ממנו מופיע גם בספר "ימים נוראים אלמאנאך": כי אתה אלקים אמת ודברך אמת

תורה, איד און מענטש – אידשע וואלט, אייר תשכ"ב.

די באנקראטירטע קולטור –  אידשע וואלט, סיון תשנ"ט.

מספר הצפיות במאמר: 199

חיבור סיום התורה לתחילתה ולתחילת המשנה, וחיבור סיום הש"ס לתחילתו / הרב חיים פינחס לוריא הי"ד מורה ההוראה מלודז'

תמונת הרב חיים פינחס לוריא הי"ד

במשנה מאימתי כו' ראיתי בצל"ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י ז"ל ששיבר את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש"ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב' ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ"ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ"ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ"ח ע"א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו' מה דרש קל וחומר כו' והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב"ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע"פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי' תצ"ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו', דהסכמת הקב"ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו' ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ"ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די"ב ע"ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס"א אות א' מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ"ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ"ל כתב לחבר סיום הש"ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו', ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ"ל.

(פני חיים, ברכות ב ע"א)

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ"ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר' שלמה זלמן צבי זצ"ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע"ה בת הגאון החסיד ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל, מחבר הספר "כתר שלמה". לאחר נישואיו עבר ר' חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח"כ עסק במסחר עד לשנת תרס"ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה' דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני 'בדרך' אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו "פתח הדעת" הלכות מליחה).

בשנת תרס"ה עבר ללודז' והיה בן בית אצל רבה של לודז', הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו"ר מגור זצ"ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ"י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו"כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד' היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד' בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז' רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע"א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ"ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו"ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ"ג, תרפ"ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ"ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש"ס (תרצ"ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד"ס ועוד.

בשנת תש"י מצא בנו את אחד מספרי השו"ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז' בד' באייר תש"א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

מספר הצפיות במאמר: 232

המצוה לבנות הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים / הרב שמואל מנחם לייב הי"ד, לודז'

סוכות בגיטו לודז'

ערב יום כיפור שנת תש"ב

אורח חיים סימן תרכ"ד סוף סעיף ה' ברמ"א, זה לשונו: והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והגהות מיימוני).

ובסימן תרכ"ה מביא הרמ"א וזה לשונו: ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כיפור, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (מהרי"ל). עד כאן לשונו.

ועל זה כתב המגן אברהם הפירוש לתקן, היינו לבנותה כולה, כן הוא במהרי"ל.

ובעטרת זקנים שם כתב על דברי הרמ"א, ומצוה לתקן הסוכה מיד אחר יום כיפור. והוסיף הוא ז"ל, ואפילו הוא ערב שבת. ופליאה לו דברי הרב שולחן ערוך (שו"ע הרב, או"ח סימן תרכ"ה סעיף א) שמביא דברי הרמ"א שמצוה לתקן הסוכה ודברי המגן אברהם מה שפירש ולבנותה כולה עם הוספה מיד למחרת יום הכיפורים אחר יציאתו מבית הכנסת, מה שלא כתוב בדברי רמ"א רק הלשון מצוה לתקן מיד לאחר יום כיפור משום מצוה הבאה לידך וכו', מזה הלשון משמע מיד בלילה כמו בסימן תרכ"ד.

רק נראה לי שהיה קשה להם להמגן אברהם ולהרב הקדוש כפילת הדין במהרי"ל בסימן תרכ"ד בהלכות יום כיפור ובהתחלת הדין בהלכות סוכה, על כן לזה פירש המגן אברהם דברי המהרי"ל בהלכות סוכה מה שכתוב מצוה לתקן הסוכה, כוונתו לבנותה כולה. ועל זה פירוש רבינו הרב בעל השולחן ערוך, כיהודא ועוד לקרא, למחרת, אחר יציאת בית הכנסת. ובזה יהיה מדוקדק דברי המהרי"ל שפיר, במוצאי יום כיפור כתב רק שהמדקדקים מתחילים משום ילכו מחיל אל חיל, ומה שכתב בהלכות סוכה מצוה לתקן הסוכה כוונתו לבנותה כולה.

ובהוספת העטרת זקנים ואפילו הוא ערב שבת, אפילו יש עוד יום או יומיים עד סוכות יעשה הסוכה מיד למחרת יום כיפור אפילו בערב שבת, כמו שביאר אדמו"ר מורי ורבי הקדוש בספרו אבני נזר הלכות סוכה בתשובה להרב הגאון ר' יואב יהושע ז"ל שכל היכי שיש זמן פטור שאינו ראוי לעשות המצוה הוי הפסק, ונקרא מעביר על המצוה, ואין מעבירין על המצוות דאורייתא, כמו במגילה דף ו' למאן דאמר שקורין המגילה באדר ראשון משום אין מעבירין, עיין שם הדק היטב באבני נזר. ועולה הכל בעזרת השם יתברך בכוונה מדוייקת.

יעזרני ה' יתברך עוד להגות בתורתו כמקדם ולחדש חידושי תורה, הלא כה דברי כאש בוער בעצמותי, מחלתי מתגבר עלי יום ויום ואני תפילה לאל חי, ערב יום כיפור שנת המלחמה הנוראה שנת תש"ב, הושיעה נא את עמך ישראל מכל צריהם. שמואל מנחם בן שרה.

(נזר התורה, אלול תשע"ד)

לא מצאתי דבר על הרב שמואל מנחם לייב הי"ד, מלודז, תלמיד הרבי מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל, מעבר למה שמובא כאן בקובץ "נזר התורה". אשמח אם מישהו יוכל להוסיף על אודותיו.

בתמונה למעלה נראים יהודים מתפללים בהושענא רבה, סוכות תש"ב, 1941, בגיטו לודז.

מספר הצפיות במאמר: 376