מכתבים למען כבוד ה' יתברך, תורתו הקדושה ולומדיה / הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד

תמונת הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד

ב"ה יום ד' ד' תמוז תפר"ו קיברטי

כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם סיני ועוקר הרים עמוד הימיני וכו' וכו' כבוד קדושת מוה' ר' זעליג ראובן בנגיס שליט"א הגאבד"ק קאלוואריא יצ"ו

שלום וברכה וכל טוב סלה

בנו הרב הגאון שיחיה לברכה שלח לי את ספרו לבקש ממני לעיין בו ולכתוב איזה הערות. ואמנם זה כמה חפצתי לכתוב לכתוב תורתו הרמה הערות רבות לארוכות, אך לאחר זמן מפני איזה טעם מנעתי מזה. אחרי זה בה פרישת שלום מכתב מבנו שיחיה ולהיות כי לא עליכם לעת עתה נהייתי ונחליתי וזה איזה ימים עברו שבתי מקאניגסבורג והפרופסור פקד להזהר מעיון. אמנם מכל מקום מצאתי חובה לנפשי לכתוב איזה הערות לכבוד תורתו להראות חביבותי' לגבן כי רבה היא, כי באמת ובקושטא קאמינא כי ספרו יעיד עליו שהמחבר הוא גאון בחריפות ובקיאות נפלא הפלא. אמנם אין צריך להסכמתי ועם כל זה אקוה כי כבוד תורתו הרמה ימצא חפץ בהערות אלה המעטים והיה כי יטריח להשיב לי דבר, אז בלי נדר כאשר יגזור ה' יתברך בחיים אכתוב בארוכה את כל יתר הערותיי על ספרו וזה יהיה האות כי דבריו נכבדים בעיני.

מאת אוהבו מברכו בכל טוב סלה ובהרמת כסאו כבודו למעלה, מכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו.

נחום ברוך גינצבורג

את סך מחיר ספרו גם כן אשלח אם ירצה ה' בקרוב…

(ישורון, יב, עמו' רלד)


בע"ה יום ה' כ"ו לחדש תמוז שנת תרצ"ג פה פאלאנגן

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד רב ידידי ורב חביבי היקר הגאון הגדול המפורסם כו' כו' כש"ת מו"ה ר' יחיאל יעקב וויינברג שליט"א ר"מ בבי"מ לרבנים אשר בברלין

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה כמשפט

מכתבו היקר המלא ברכת ה' בחריפות ובקיאות והבנה עמוקה בשני המשכים הגעתני בהיותי יושב פה פאלאנגן לנוח ולהנפש מעט מעבודתי הקשה וטרדותי הרבות ומיגוני ואסוני ואבלי הכבד אשר עד היום לא מצאתי לי מנוחה ואני הנני כערער בערבה בלי שום קרוב וגואל והרופא לשבורי לב הוא ירפא את לבי. כאמור הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. וסוף דבר כי אין לי פה שום ספר לעיין, וכמובן רק הגאון החתם סופר ז"ל יכול היה לכתוב תשובות בהיותו יושב במרחץ יערגן וכתב שאין לו שום ספר ומכל מקום ציין בש"ך גם הסעיף קטן. וגם קשה עלי עתה מלאכת הכתיבה והרופאים פקדו עלי מבלי לכתוב הרבה, לכן הנני מן המודעים כי בעזרת ה' יתברך שוב אשוב לביתי לשלום ואכתוב אם ירצה ה' לכבוד תורתו בארוכה בעזרת ה' יתברך על כל דבריו. ואת כבוד הדרת גאונו הסליחה. חס ושלום לא השלכתי את דבריו היקרים אחרי, אבל לכבוד גדול הוא אצלי לבא עם כבוד הדרת גאונו בכתובים ואם ירצה ה' לא אשאר לו בעל חוב ועתה אי אפשר לי.

תשובתו בדבר התזת הראש בעופות עוד לא ראיתיה, אבל שמעתי מהגאון דקובנה שליט"א שהוא מהלל אותה ואת מחברה ומאד אני משתוקק לראותה.

כפי אשר יראת כבוד הדרת גאונו הנני עדנת רחוק מנחמה, אבל בהכרח עלי להתגבר על מכאובי וכבר אמר הרמב"ם מי שמתאבל על מתו יותר מדאי הרי זה טפש, וכמובן שלא אחפוץ להיות בכלל זה.

הכ"ד אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו בכל טוב סלה ומכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו

נחום ברוך גינצבורג

(שו"ת שרידי אש, א, עמו' תקנב)


בע"ה יום ב' לחדש אלול תרצ"ד

זה לי כמה שנים שאנכי מכיר ויודע היטב את מעלת כבוד שאר בשרי ידיד נפשי הרב הגאון סיני ועוקר הרים חריף ובקי בגפ"ת ופוסקים כש"ת מוה"ר ר' יצחק זאב מלמד שליט"א עובד עבודת הקודש בלייפציג.

ביודעא ומכירא ובקושטא קאמינא כי רב גדול מצוין הוא כאחד מהרבנים המובהקים. ועוד בימי עלומיו נסמך להוראה מגדולי גאוני ישראל.

ועתה ראיתי הרבה דברים מקונטרסו דברי בינה, ומאד התענגתי מפרי רוחו והגיונו הנאמרים באמת בהשכל ודעת תורה בחריפות ובקיאות. והוא כגבור מזוין ללחם מלחמתה של תורה, ויורד לעומק ים התלמוד להעלות פנינים יקרים ממצולות הים הגדול והרחב. אקוה כי הלומדים הגדולים יתענגו על דבריו הנחמדים ויראו בו ברכה, כי רב גוברי' לאורייתא בש"ס ופוסקים ונוסף לזה הוא דרשן גדול ודברן מצוין נואם בשפה יפה עד למאד ולוקח נפשות והוא בעל מדות תרומיות וחכם במילי דעלמא ועטרת הרבנות הולמתו וראוי לכהן פאר בעדה חשובה ונכבדה. וה' יתברך יברכהו לשבת במנוחה שלמה שהוא רוצה בה ותירום רישא אכולא כרכא ויתעלה למעלה למעלה במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו ורבים יהנו מאורו הגדול.

הכותב למען כבוד התורה הקדושה ובניה הנאמנים

נאם נחום ברוך גינצבורג

(נחלת שמואל עם קונטרס דברי בינה, קיידאן תרצ"ה, דף סד)


בעזה"י יום ה' י"ג שבט תרצ"ו ינובה

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד האי גברא רבה הוא ניהו הרב הגאון, מזה בן מזה, שושילתא דיחוסא כו', כש"ת מו"ה ר' צבי יהודה הכהן קוק שליט"א, בן לאותו גאון וצדיק, מופת הדור ואורו, המפורסם בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, חסיד ועניו, אין גומרים עליו ההלל וכו' וכו', כקש"ת מוה"ר אברהם יצחק הכהן זצוק"ל נשיא אלקים בתוככי ירושלים עיר הקודש.

הנני לחלות בזה את הדר כבוד תורתו שיחיה בעד הבחור, תלמיד מצוין בהישיבה הגדולה והקדושה כנסת ישראל, הרב החריף והבקי, מתמיד ומצא כדי מדתו, מר מרדכי ווינר בן הרב הגאון ר' אברהם מיכל אב"ד שווענישקי, שידעתיו ושמעתיו שהוא בעל כשרון נעלה, חריף ובקי שוקד גדול על התורה יומם ולילה, משכיל ביראת ד', ואשר יש לקוות בעזרת ה' יתברך כי יעלה מעלה ויהיה לאחד מגדולי התורה והיראה, ובתך ימי עלייתו נשקפה לו סכנה ח"ו שיוכרח לעזוב ד' אמות של הלכה ויראת שמים, וכל תקוותיו ושאיפותיו יעלו בתוהו, ועיני הוריו ומנהליו רואות וכלות ח"ו.

אי לזאת אחלה מאת הדר כת"ר יטיב להשתדל למען מצות פיקוח נפש. כידוע דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח, וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין, והוא מובן לכל לתלמיד מובהק מתלמידי הישיבות.

עתירתי ותפילתי כי כבוד תורתו ישלח לו סרטיפיקאט למען יוכל לעלות על, אל המקום אשר יבחר ה' יתברך.

אקוה כי דברי היוצאים מקרב לבי ימצאו מסילות בלב כבוד תורתו לעשות למען כבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה.

ואשאר בזה אוהבו הנאמן אף על פי שאין מכירי, מברכו ומכבדו כרום ערכו, ולמען כבוד אביו הגאון אשר לשמו ולזכרו תאות נפשנו.

נחום ברוך גינצבורג

(אגרות לראי"ה, עמו' תקעח-תקעט)


ב"ה יום ה' י"א מנחם אב תרצ"ו יאנאווא

כבוד ידיד ד' ועמו וידיד נפשי עז לרב חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם לשם ולתהלה בארץ ובחו"ל פאר הדור כו' כו' כש"ת מו"ה ר' יצחק יעקב ווכטפוגל שליט"T אב"ד ור"מ במאה שערים בעיה"ק ירושלים תובב"א

אחרי דרישת שלומו הטוב ואהבת עולם

יקרת מכתביו הראשון וגם האחרון הגיע לפה בהיותי בלונדון ואשר בטח כבר נודע לו מפי הדיליגצי' הרב הגאון ומהרי"ה ורעהו שיחיה ועפ"ד לא היו באפשרותי להשיב לכבוד הדרת גאונו שליט"א.

ועתה כבואי הביתה מצאתי מכתביו, ואם כי עוד עיף ויגע אנכי וטרדותיו רבו למעלה ראש באשר זה חצי שנה שלא הייתי בביתי בכל זאת הנני לכתוב אל מעלת כבוד תורתו הרמה איזה שורות בל ידוה כי הנחתי דבריו אחורי, ותודה רבה לכבוד גאונו על התענינו בספרי. וזאת למודעי כי זה חמש שנים שכבר נדפס המקור ברוך חלק שני ושם נדפס תשובה להגאון אב בית דין קהילת ווירקליס שליט"א על דבר שאלת כבוד הדרת גאונו בענין ערלה ואשר אפס קצה כבר ראה כבוד תורתו הרמה בכתב יד, ולפי שהחלק שני אינו מצוי תחת ידי לכן לא שלחתיו עד כה!…

אחלה מאת הדר כבוד תורתו לחוות דעתו הגדולה בזה…

מפאת טרדותי ויגיעתי שעיין לא נחתי הנני מוכרח לקצר, וכאשר ולסוף כבוד גאונו לכתוב אוסיף אם ירצה ה' גם אני. נא יהא חלופת מכתבים בינינו.

על דבר מה שהעיר לי כבוד גאונו שאין אני עוסק בבנין ארץ ישראל, לא אדע כוונתו. הנני עוסק כמו כל החרדים ומה שביכולתי וכחותי אני עושה. ועל דבר ישיבת מאה שערים, ידע נא כבוד גאונו הנני היושב ראש של ועד הישיבות התיכונות והקטנות בליטא ובעדן אני עושה מה שביכולתי וגם עתה בהיותי בלונדון השגתי בעדן סכום מסוים. ואם יהיה ביכולי לעזור ישיבתו בלי נדר אז אפשר אעשה בלי נדר. יכתוב נא אלי באיזה אופן אפשר לו לעזרו.

אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו ומוקירו כרום גאונו ותפארתו,

נחום ברוך גינצבורג

(בית המכירות גנזים, מכירה 5, פריט 138)


בעזרת ה', ינובה, אור יום עש"ק י"ד לחדש מ"ח שנת תרצ"ז

שלום וברכה וכל טוב סלה לכבוד רב ידיד נפשי ורב חביבי הרב הגאון המצוין בתורתו וחכמתו חריף עצום ובקי נפלא בחדרי תורה כו' כו' כש"ת מו"ה שמואל וואלק שליט"א

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם!

יקרת מכתבו בחידושי תורה וחצי השגותיו עלי הגעתני, ומאוד אשמח לקראת תורתו בראותי מסירתו בלבו ונפשו לדבר ה' זו הלכה. ונאמנים עלי פצעי אוהב תלמיד חכם גדול בישראל. ואם כי נכתבו בטון חריף אבל תלמיד חכם אורייתא הוא דקמרתח ביה, והאמת הוא כי זה זמן כביר שהראה לי הגאון דקאוונא שליט"א איזה קושיות של כבוד תורתו שערך אליו, וביותר בר"ש בפרק ט"ו במסכת אהלות וערכתי על זה קונטרס נפלא בעזרת ה' יתברך וחדשתי אז דפחות מכזית מן המת אין ביה טומאה כלל. וערכתי והארכתי הרבה בבאור אלו העניינים העמוקים, וחפצתי אז לשלוח לכבוד תורתו הרמה  שיחיה את קונטרוסי, בכל זאת לא חפצתי להיות נדרשתי ללא שאלוני, ובכל זאת מסרתי דברים מעט בעל פה לידיד נפשי הרב הגאון המצוין ר' זונדל קרוק שיחיה שהוא ימסור לכבוד תורתו ובטח מסר אליו.

אגב ידע נא כבוד תורתו הרמה שיחיה, אמת שבפעם האחרון לא עניתיו, אבל אין זה חס ושלום מרוע לב או מחמת עניות כי אם מחמת אונס, כפי שידוע לו מסתמא מצבי אז, ובדברי תורה וקדשים הואיל ואדחי אדחי.

גם עתה זה יותר חמשה שבועות שאני לא עליכם במצב אי-בריאות, ערך חודש ימים שכבתי על ערש דוי מראש השנה עד לאחר חג הסוכת הוכרחתי לשכב במטה מפאת לחיצת הדם (בלוט דרוק) שעלה לי למעלה ראש לא עליכם, ובמעלות חום גדול, וזה מעט שירדתי ממטתי ונתקיים בי הסולח לכל כו' הרופא כו', אבל הרופאים פקדו עלי באזהרה חמורה בלי לעיין הרבה ולבלי לכתוב יען עוד דרוש לי מנוחה מנוחת הנפש והגוף, לכן לא עליכם קשה עלי העיון והעבודה. ואקוה לה' יתברך כי לא אשאר בעל חוב לכבוד ידידי.

ובכל זאת מפני כבודו כי גדול אצלי למאוד וגם מפאת חביבות התורה (אשר באמת לא נזהרתי יפה והשבתי באל הימים תשובה להרב הגאון ר' יצחק יעקב וכטפוגל שליט"א במאה שערים בירושלים עיר הקודש בעניין עשה דמשמרת תרומותי, אבל אחרי זה הרגשתי לא עליכם לא בטוב עייף ויגע וחלישות כח). הנני לכתוב הערה קטנה על דבריו, ואם ירצה ה' עוד נשוב לדבר, ואם יחפוץ אשלח לו קונטרוסי בדבר חצי זית מן המת אם יש בו טומאה, כעת הוא מונח ביד אחר.

ואחלה מאת כבוד תורתו הרמה שיחיה לפקדני במכתבים תמיד, ואם ירצה ה' אשיב כפי היכולת בידי, ויותר טוב כבוד תורתו הרמה יכתוב איזה ענין חדש כי מגמר בעתיקא כו'.

החלותי לכתוב תמול בלילה, ומפאת חלושותי לא עליכם גמרתי היום ערב שבת קודש בשעה ב', ומאוד קצרתי.

אחלה מכבוד תורתו הרמה שליט"א להשיב לי דעתו הגדולה על זה, כי כן הוא דרך התורה זה בונה וזה סותר, וכל כוונתינו הוא רק להגדיל התורה ולהאדירה ולהעמיד על האמת, ודעות בני אדם שונות זה מזה, עיין בדברי מרן הקצות החשן בהקדמתו לקונטרס משובב נתיבות.

בצאתי לסוף מכתבי הנני מדגיש עוד הפעם כי שמח אנכי על דבריו היקרים והמחוכמים ונאמנים לי פצעי אוהב,ובכל זאת אקוה כי גם הפעם ימצא כמה דברים טובים בהערה הקטנה שכתבתי, ואם ירצה ה' כשאשוב לאיתני עוד אכתוב. ומפאת אי בריאותי מכתבי וכתב ידי אי נורמלי.

אוהבו וידידו הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו ומוקירו כרום ערכו

נחום ברוך גינצבורג…

(ישורון, לא, עמו' תתקלז-תתקלח)


בעזרת ה', ינובה, יום א' ד' לחדש כסלו שנת תרצ"ט

כבוד ידידי הבלתי מכירי הרב הגאון המפורסם בתורתו ויראתו וחכמתו ותבונתו כשמן תורק שמו מפארים כש"ת מו"ה ר' דוב ד"ר רעוול שליט"א מנהל ור"מ במתיבתא רבתי "ישיבת הגאון מרן ר' יצחק אלחנן" אשר בניו יארק.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם

הנני פונה בזה אל מעלת כבוד תורתו הרמה בדלהלן

בישיבת טלז המעטירה נמצא בחור אחד אשר אנוכי מכירו היטב מפניו ומפי כתבו שהוא גדול ממש בתורה ויראה הרי הוא ידידי וחביבי הרב הגאון המפורסם ר' שמואל וואלק שליט"א. ואדע אל נכון שהוא בקי בכל הש"ס בעומק הגיון ורו"א, ומעמיק גדול לרדת לעומק ים התלמוד ולהעלות פנינים מתהום מצולה, מחדש גדול חידושים נפלאים בכל חלקי התורה ויראתו קודמת לחכמתו בעל מדות תרומיות חכם ונבון איש חמודות, ומפאת סבות שונות אדיר חפצו לנסוע לאמיריקה, ושם בדעתו להוציא לאור את חידושיו הנעלים והיפים ולהפיצם בישראל. וכאשר לבא לארצות הברית דרוש דרישה, ודורש אין לנפשו, לכן עתירתי יערב לפני מעלת כבוד תורתו הרמה שיחיה כי ישלח לו דרישה מטעם המלך וגדוליו מאן מלכי רבנן הוא ניהו מר רבה דעמיו, בתור מנהל ישיבת ר' יצחק אלחנן לספחהו אל הישיבה בתור תלמיד הישיבה. ואקוה לה' יתברך כי יהנה ממנו עצה ותושיה ודעת אלקים כי מצוין האיש ודגול מרבבה ונאמן שמואל, וחס ושלום לא הפרזתי על המדה בשבחו, וכל מה שכתבתי הוא אמת וצדק, האיש הלזה אהבת עולם אהבתיו וחביב עלי כגופאי אך מפאת גדולתו בתורה ומדותיו התרומיות ואדיר חפצי לראותו עולה על במתי ההצלחה בתור אדם המעלה ברוחניות וגשמיות, ועתה כפי שאדע אין לו דרך אחרת כי אם לנסוע לאמיריקהף ומגלגלין זכות על ידי זכאי כבוד תורתו הרמה שיחיה להגדיל התורה ולהאדירה, וכאשר כבוד תורתו הרמה שיחיה ידבר אתו יראה ויוכח כי נאמנים דברי וכבוד תורתו יהיה בעזרת ה' שבע רצון ומלא ברכת ה' יתברך, ברור אשך יקים את דברי התורה הזאת, אקוה כי כבוד תורתו הרמה שיחיה ישים לב לדברי היוצאים מן הלב, ושכרו כפול מן השמים. הכותב וחותם למען כבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה וגדוליה, מצפה לרחמי שמים ביום חבש ה' יתברך את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. הדורש שלום תורתו מברכו ומכבדו כרום ערכו.

נחום ברוך גינצבורג, אב"ד יאנאווא ליטא, בעהמח"ס מקור ברוך ב"ח

(שערי טהר, ד, דף שיח-שיט)


בע"ה יום ב' כ' לחדש אדר שנת ת"ש

כבוד ידיד נפשי וידידי עז הגאון הגדול המפורסם בגדולת תורתו ויראתו וחכמתו עמוד התורה והיראה באה"ב כו' כו' כש"ת ד"ר רעוול ראש המתיבתא רבתה אשר בניורק ע"ש הגרי"א שליט"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהבת עולם והערצה ובכבוד הראוי לכבוד הדרת גאונו הנני פונה בזה לכבוד הדרת גאונו בדלהלן.

בתוך הגולה אלו הן הגולין מארץ פולין ואשר באו אצלנו בתור פליטים, נמצא צעיר אחד עלוי נפלא מקראקא הגאון ר' חיים קריייזווירט שליט"א אשר ממש לא ראיתי כמוהו כמעט שהוא בקי בעל פה בכל הש"ס לאמר ממש בלשון המשנה והגמרא. הרבה סוגיות הש"ס הגיד לפני בעל פה ואשר לא נפל צרור ארצה, וכן הוא בקי בירושלמי והרמב"ם וראשונים ואחרונים ומחדש נפלא בעומק הגיון והבנה החדה ועמוקה, ופי שנים ברוחו, שגם פיו מפיק מרגליות ובעל מדות תרומיות איש מתון ומנומס, סו"ד הוא איש נפלא הפלא ופלא, וכי נפלא בעיני העם הזה וגם בעיני יפלא.

וכאשר בארצנו בליטא עם כל הפנים היפות שהראתה ממשלתנו יר"ה להגולים הפליטים והכניסה האורחים האי-קרואים אבל סוף כל סוף פליט הוא שאין לו זכות אזרח ולא נשא הארץ אותו. אדיר רצונו לנסוע לאה"ב. שאלתי ובקשתי ונפשי פונה אל הדר גאונו שליט"א כי יאבה לספחהו אל ישיבתו הגדולה ולהכניס את המרגלית היקרה לבית אוצרו. ובחנוני נא בזאת אם לא יפתח לכם שמים חדשים ותרבה הדעת לראות איך גאון צעיר לימים ראשו לעד יגיע ענק גדול ממש עומד למשמש במרום הרים ובעל פה יגיד ממש אלו נאמרים בלשונם, וכאשר יראה בעיניו אם ירצה ה' כי לא הפרזתי על המדה ח"ו, אבל האמת לאמתו הוא. אקוה כי כבוד הדרת גאונו שליט"א ישים אזן קשבת דברי היוצאים מקרב לבי ואשר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם אשר רק למען אהבת התורה וכבודה ותפארת הוגיה כתבתי. ובטוחני כי כבוד הדרת גאונו יושיט ידו להביא ברכה לבית הגדול והקדוש מקום שמרביצין תורה ויראת שמים ויתחזק על כל המפריעין ויאמר הנני.

אוהבו המברכו בכל טוב סלה ומוקירו כרוב גאונו ותפארתו מצפה לחמי שמים ביום חבש ד' שבר עמו ימחץ מכתו ירפא.

נחום ברוך גינצבורג אב"ד ינובה

(מוריה, גליון רפו-רפח, עמו' נה)


ביום ה' ח' בניסן ת"ש כתב הרב בן-ציון קלמן גליזעל, אב"ד טוצין שבמחוז קובנה, מכתב לרבני אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה, ובו תיאר את היותו פליט חסר כל בינובה ואת היותו נזקק לסכום הגון להציל נפשות, ולכן הוא מבקש את עזרתם. עוד הוסיף במכתב "האחרון חביב בזה אבקש כפי שידוע לכם שלהשאר בפה אין יכולים לכן אחלה מהרבנים שליט"א אולי יש תקוה להשתדל שאכל להמציא רשיון מהממשלה ע"ד לבא לארצות הברית כי בזה מקיימים במלואה מצות והחזקת". על כך הוסיף הרב נחום ברוך וכתב:

בע"ה.

מרכז אגודת הרבנים בליטא מחלה את כבוד תורתם הרמה למלא את בקשת הגאב"ד דטוצין שלי"טא כי הוא רב גדול בתורה ויראה ובעל מדות תרומיות והרבה-הרבה סבל טרם בואו הנה בגוף ונפש באופן שאין לשער יסוריו וגם עתה טרם בא אל המנוחה ואל הנחלה ולכן אנו מבקשים את פני הדר תורתם להשתדל ולמלאות רצונו בכל האפשרות כראוי והגון לאדם גדול כזה ומקוים אנו שדברינו ימצאו הד בלבם ויתנו אזן קשבת לזה.

נחום ברוך גינצבורג ינובה

יושב -ראש אגודת הרבנים דליטא.

(אתר גנזים, מכירה פומבית 10, פריט 183)


הרב נחום ברוך גינצבורג [גינזבורג] הי"ד, נולד בעיירה הסמוכה לפוניבז' לאביו האופה ר' צמח דוד בשנת תרמ"ב והתייתם בילדותו. הוא היה הראשון והמיוחד בין תלמידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר השוחט, מחבר הספר "נועם המצות", המכונה "ר' הרצל קרצ'מר", אשר ייסד את הישיבה הראשונה בעיר פוניבז' לאחר שנפטר בנו יחידו בטרם היותו בר מצווה. הרב הרצל ורעייתו שרה לקחו תחת חסותם את הנער היתום נחומק'ה, ואימצו אותו כבן ממש. הרב הרצל הכיר בכישרונותיו המיוחדים של נחומק'ה, שכר עבורו "חברותא" הדריכם בסוגיות הגמרא ומפרשיה וחינך אותם לגדול בתורה וביראה. במשך הזמן רבו נוספו תלמידים נוספים בישיבה והמקום בבית המדרש היה צר מלהכיל אותם. בשל כך עברה הישיבה ל"גליק'ל קלויז", שהיה בית מדרש מרווח בבית שהקדישה מרת גלי'קל'ה. הרב הרצל היה מקדים לשוב מבית השחיטה ומלהיב את תלמידיו ללמוד בהתמדה ביום ובלילה. הוא העמיד מאות תלמידים ורבים מבני העיר והסביבה גדלו בה לתורה וליראת שמים, עד לפטירתו הפתאומית בגיל חמישים בשנת תרע"ג (1913). עוד בילדותו נתגלו בנחומק'ה כישרונות מיוחדים, שכל חריף וכוח זיכרון נפלא ויכולת שקידה והתמדה. מרוב התמדתו נאלצה אימו לנתקו אותו מספסל הלימודים כדי שיאכל.

בהיותו בחור היה נחום גינזבורג תלמידו של הרב שלמה עזרא, תלמיד חכם חריף ובקי שנמנה על הלומדים הקבועים בקלויז בכל שעות היממה. לאחר כמה שנים שלחו הרב הרצל לישיבתו של ה"סבא" מסלבודקה. לאחר מספר שנים של התמדה בלימוד חזר הרב נחום לעיר הולדתו פוניבז' והיה לתלמידו של רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ, "ר' איצ'לה פוניבז'ר". חידושים רבים מאת ר' איצ'לה פוניבז'ר הובאו על ידי הרב נחום ברוך בספרו  "מקור ברוך", ובזה הונחלו לדורות הבאים, בעוד החידושים שר' איצ'לה כתב וערך בעצמו אבדו. בשנת תרס"ג (1903), בהיותו בן עשרים ואחת, התחתן הרב נחום ברוך עם בתו של הרב יהושע ליב שטיין, רבה של אופינה, שכבר נפטר לפני כן. הרב נחום ברוך הוסמך על ידי ר' איצ'לה פוניבז'ר ועל ידי הרב אליעזר גורדון, אב"ד ור"מ טלז. למרות גילו הצעיר, מונה הרב נחום ברוך, כממלא מקום חותנו ברבנות העיירה אופינה, וניהל ודן בעל ענייני הקהילה בנחת וביושר, מתוך בקיאות עצומה בכל חלקי התורה. במהלך שבע עשרה השנים בהם כיהן כרב באופינה, הצליח הרב ללמוד בהתמדה של שמונה עשרה שעות ביממה, לחדש חידושים בכל סוגיות הש"ס ולעמוד בקשר מכתבים עם גדולי דורו עמם נשא ונתן בהלכה. בהיות אופינא סמוכה לטאווריג, נהג לבקר אצל העילוי הידוע מטאווריג, הרב אברהם אהרן הכהן בורנשטין מחבר ספר "נר אהרן" ולפלפל אתו ארוכות.

הרב נחום ברוך כיהן בהמשך כרב העיירה וירזאן, כרבה של העיירה קיבארט השוכנת במחוז וילקובישק בסמוך לגבול בין ליטא וגרמניה, וכרבה של ינובה דליטא, הבנויה על גדות נהר ויליה במרחק של 30 ק"מ מהעיר קובנה. הרב נחום ברוך פיתח בינובה את כל מערכות חיי הקהילה ועמד בראש הישיבה לצעירים בעיר. בישיבה למדו כשבעים תלמידים, בארבעה שיעורים ובוגריה המשיכו ללמוד בישיבה הגדולה בסלבודקה.

הרב לא זכה להעמיד צאצאים, והיה כאב לבני קהילתו ולילדיהם, ובהם הנער יצחק קוליץ, שהיה לימים רבה של ירושלים.

הרב התפרסם באמצעות ספרו "מקור ברוך", שעשה רושם גדול בעולם הלומדים. הספר כולל שו"ת, חקירות, הערות, באורי סוגיות וביאורים להלכות חמורות במשנה תורה לרמב"ם בענייני קדשים וטהרות, ומתוך הספר נכרת בקיאותו הרבה של המחבר בש"ס בבלי וירושלמי, חריפותו וכוח ההסברה שלו. הרב נחום ברוך מסר את ספרו לדפוס בשנת תרע"ד, בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וסמוך לפרוץ המלחמה אבד כתב היד, השקעתו הכספית ירדה לטמיון והיה עליו לסדר את הספר מחדש. בשנת תרפ"ז (1927) שלח חלק אחד מספרו שוב לדפוס, אבל הוא לא היה מרוצה מבית הדפוס בשל השיבושים הרבים, ולכן עצר את ההדפסה והעביר בשנת תרפ"ח (1928) את הדפסת הספר לבית דפוס אחר בקיידאן. בשל מגבלות כספיות עצר את הדפסת ספרו ולא הספיק להוציא לאור את חידושי לסדרי קדשים וטהרות ועניינים רבים נוספים  .

בראש המהדורה השנייה של ספרו "מקור ברוך", מספר המחבר על ביקורו אצל הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, וסיפר לו הרב מאיר שמחה על שמחתו הגדולה בשל כך שזכה לחדש חידוש נפלא בהבנת הגמרא בחולין, וכשנרדם חלם שבפמליה של מעלה דנו בכך שאין בעולם מי שיכול לחדש לאמיתה של תורה, והרשב"א קם שם והעיד כי בעיר דווינסק ישנו רב היושב ולומד ומכוון לאמיתה של תורה. ואכן בספרו "אור שמח" (הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ז, הלכה ג) מביא הרב מאיר שמחה את חידושו ואת גרסת הרשב"א ומוסיף "ושמחתי מאד שהנחני ה' בדרך אמת".

על אף שהיה עמוס בעבודת הרבנות בינובה, קבע הרב עתים לחיבור חידושי תורה והוציא לאור בפיוטרקוב בשנת תרצ"א (1931) את החלק השני של ספרו "מקור ברוך", הכולל הרבה עניינים וחידושים אשר המחבר דן עם גאוני דורו, ובהם הגאון הרב יצחק יעקב מפוניבז', הגאון הרב אברהם אהרן הכהן מטבריג, הגאון הרב שמואל אביגדור פיבלזון, הגאון הרב ליב רובין מוילקומיר, ועוד גאונים וגדולים. ספרו מהווה אחד מספרי העיון היסודיים בסדרי העיוני בסדר קדשים ומחברו הינו אחד מסוללי הדרך ללימוד הישיבתי בסדר קדשים בדורות האחרונים. היו לו כתבים רבים נוספים, כולל חיבור מסודר על מסכת נדה ושו"ת עם גאוני דורו, שלא הספיק להוציא לאור ואבדו בשואה.

הרב היה נשיא "אגודת הרבנים" בליטא, על אף שהיו רבנים ותיקים וזקנים ממנו, בשל למדנותו ובקיאותו העצומה לצד יכולתו להתמצא בעולם המעשה. בשנת תרצ"ו מונה הרב לאחד משני סגני יושב ראש הוועד הפועל של אגודת הרבנים בליטא. וכן היה חבר ועד החינוך, ועד הישיבות, הוועד להצלת השחיטה והוועד לבחינת שו"בים.

בשנת תרפ"ט (1929) השתתף הרב באספת הכנסייה הגדולה השנייה של אגודת ישראל בווינה, כנציג רבני ליטא. בשנת תרצ"ו (1936) נסע הרב לשוויץ והתרים נדיבים לתמיכה ב"מרכז יבנה", שניהל את תלמוד התורה בליטא. בשנת תרצ"ט (1939) חתם הרב עם רבנים נוספים על קול קורא לעזרה מטעם "ועד הישיבות התיכוניות והקטנות ע"י אגודת הרבנים בליטא". הרב נודע כדרשן נפלא ובשנת ת"ש הוא הוזמן לווילנה להספיד את הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי.  

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת פליטים יהודים מפולין לליטא, כאשר מספר ישיבות גלו לווילנה והתפזרו בעיירות סמוכות, פעל הרב נחום ברוך רבות לסייע לבחורי הישיבות ולומדי התורה, והצליח להעביר לינובה את ישיבת קלצק הגולה בראשות הרב אהרן קוטלר, תוך שהוא דואג לצרכיהם הכלכליים על מנת שיוכלו לחדש את הלימוד בהתלהבות, בהתמדה וביגיעה. אחרי חג השבועות ת"ש ביטלו הסובייטים את עצמאותה של ליטא ושבו לכבוש אותה.

במהלך הקרבות בין הנאצים לסובייטים, הופגזה העיר ושמונים יהודים שהסתתרו במרתף ביתו של ליבר פרבר נספו. פניו של הרב נעשו חיוורות וכשנשאל "מה יהיה?", ענה "צריך בטחון בה'. יהודים! עלינו להיות חזקים", והתייפח בבכי.

ב-26.06.1941 כבשו הנאצים את ינובה, ומייד ציוו על כל היהודים להאסף בכיכר העיר. רדיפת היהודים נעשתה בשיתוף פעולה רצחני של הנאציים והליטאים הפשיסטים. אנשי המשטרה הליטאית פשטו על בתי היהודים והכו באכזריות כל מי שטרם נאסף בכיכר. היהודים אולצו לכרוע על הברכיים. במהלך סדיסטי הועמדו רב העיר והרב יהושע לויסון, נכדו של ה"חפץ חיים", במרכז הכיכר ובידם דגל סובייטי אדום טבול בבנזין, כאשר מסביבם התייצבו ליטאים מצוידים במקלעים. המעמד צולם לצורכי תעמולה על מנת להציג את היהודים בינובה ובראשם הרבנים כמי שעומדים בתהלוכה בולשביקית. היהודים חששו שהרבנים יוצאו להורג וישרפו חיים, אך באותו רגע נורתה אש ממכונת ייריה ומתותחים ממצודה שמרחק מספר קילומטרים שהייתה עדיין בשליטה רוסית, וכולם התפזרו בבהלה. הליטאים בזזו את בתי היהודים ורצחו ביריות מספר יהודים. מי שנתפש בורח מהעיר הובל לאתרי הרצח ב"פורט התשיעי" של קובנה.

באמצע חודש תמוז תש"א (1941) נכלאו היהודים והם נדרשו לשלם כופר נפש בזהב ותכשיטים בסכום אדם של 150 אלף רובל. משלא הצליחו היהודים לגייס סכום זה נלקח הרב כ"בן ערובה". הוא הוכה באכזריות ומרטו לו את שערות הזקן. אחר כך הובל הרב לגטו קובנה בליווי משמר ליטאי פשיסטי, והיהודים בגטו קובנה נדרשו לסלק את יתרת דמי הכופר.

בתחילת חודש אב תש"א (1941) נלקחו הגברים היהודים שנותרו בינובה לחורשה סמוכה ונורו לתוך בורות ותעלות. לפני הרצחם אולצו הנרצחים לכתוב לבני משפחותיהם שישלחו עבורם כסף ובגדים ל"מחנה העבודה" בחורשת גריאלקה. לאחר כמה ימים נלקחו גם הנשים והילדים לחורשה ונרצחו בירי בבורות. האחרונים שנרצחו היו הרב נחום ברוך, הרוקח קגן ונתן נטע ולצקובסקי, שנרצחו ביום ח' באב תש"א. לאחר שחרור ליטא נחשף אחד הרוצחים וגילה את מקום קבורתו של רב העיר. לימים הוצבה מצבת זיכרון באתר קבר האחים בינובה המציינת כי "במקום זה השמידו הנאצים ושותפיהם המקומיים בשנת 1941, 2100 יהודים, ילדים, נשים וגברים". הי"ד.

בספר הזכרון ליהודי ינובה כתב אחד מבני העיירה על הרב העיר:

"ליבי מתפלץ בבכי על רב עיירתי, ינובה. הרב הסתפק בפת קיבר, לא ידע קנאה, הכיר רק אלוקיו, וכרועה השגיח על צאן מרעיתו. בעודני ילד, זכורני דמעותיו בדרשו לקהל, לעוררם לתפילה, לטיהור וזיכוך הנשמה, להכינם לקבלת פני השכינה וגאולה שלימה. ערפו ממש את ראשו, מוות אכזרי, מידי מרצח, גוי של עיירת מולדתי".

מספר הצפיות במאמר: 91

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות / הרצאת הרב שמעון צבי דוביאנסקי הי"ד, חבר כולל קאוונא

תמונת הרב שמעון צבי דוביאנסקי הי"ד

חסד שביראה

בשעה שברא הקב"ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).

אמרו חז"ל, כשבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י"ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.

מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (סנהדרין צ"ג).

לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.

כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. "אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם" (יומא ל"ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.

על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב"ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. "ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח".

ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. "ברא כרעיה דאבוה". וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז"ל (ת"כ), הובא בפירוש רש"י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז"ל: ד' דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל"ט).

בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז"ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן "בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'" (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.

אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. "אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול". כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.

איתא ברמב"ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד' מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ"ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ"ה). הרמב"ן בחוקותי ז"ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה', וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י"ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.

האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז"ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.

אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו". כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ').

ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב'). מרן הסבא זצ"ל היה אומר, שכמו "ונתתי גשמיכם בעתם" ועל ידי כך "ונתנה הארץ יבולה", הוא טבע, כן טבעי הוא "אם בחוקותי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעתם", מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר "נפש החיים" שער א' על המאמר כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק "חטאים תרדף רעה", שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו', לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.

דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.

מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.

(כנסת ישראל)


הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ"ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר' שמעון קריצובער. הוא למד אצל "הסבא", רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע"ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר' משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא  ונודע שמו בעולם כר' שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב"ד קיידאן ויו"ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי"ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.

בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח"כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י"ב באייר תש"ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י"ז באדר תש"ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר "אמרי חיים", נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי"ד.

בשנת תשנ"ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר "דברי שמעון" ובהם מאמרו "חסד שביראה" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ח), מאמר "קידושי חוץ מפלוני" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי"ד.

מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ' 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח"א עמ' 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ' 10, קיידאן ספר זכרון עמ' 113.

מספר הצפיות במאמר: 102

תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

כנ"י אדר א' תרח"ץ

איתא במסכת שבת י', רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז"ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.

אמרו ז"ל (תענית ב') "ולעבודו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה' על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב"ה בלשון נוכח "ברוך אתה ה'", ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה' עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה".

תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, "ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר", רק "העושר והכבוד מלפניך", ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.

וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו "אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו". גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים". בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה' יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".

ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!

חכמינו ז"ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". ומבאר הרב רבנו יונה (ברי"ף ברכות פ"ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים "כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך". עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.

אך דברי הרב רבנו יונה הנ"ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר "שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף", כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.

אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב"ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.

ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגומר, ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו'. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו "העלית מן שאול נפשי". צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ"ח)


הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ"ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס"ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל לחזור על שיחות ה"סבא" לפני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה"סבא"  בעבודתו החינוכית.

בשנת תרע"א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר' דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי"ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.

הוא נשלח ע"י ה"סבא" עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ"ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה"סבא" עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.

עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ומשם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.

לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב"ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.

ביום י"ב בתמוז תש"א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר' זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדרך התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.

בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה' ביום כ"ז בתמוז תש"ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.

בנו ר' אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ"ה באב תש"א, ומאז אבדו עקבותיו.

בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.

בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ"ג בטבת תש"ה. הי"ד.

בשנת תשכ"ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר "תורת אברהם". חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע"י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון "כנסת ישראל".

בהקדמת "תורת אברהם" כותבים בני הרב אברהם הי"ד, כי הוא "אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, המנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה".

בחלק א' של הספר "מבית אברהם" (תש"ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.

מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח"א עמ' 17, וכן באישים שהכרתי.

הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ"א לכ"ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.

מספר הצפיות במאמר: 393

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי"ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו', ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז"ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא", וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר' פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו', משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו' דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ"א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, ויאמר ה' על עזבם אח תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר"ן בשם הרב רבינו יונה ז"ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש"י בבבא מציעא (דף פ"ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז"ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז"ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז"ל (שם) ויתר הקב"ה על ג' עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו', אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו'. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ"ב) ובפסיקתא רבתי (פ"ה ופ"ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ"ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט"ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש"י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב"ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ"ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס"ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת "כנסת בית יצחק".

בשנת תרע"ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ'וג, בה שהתה גם ישיבת "כנסת ישראל" מסלובודקה. בין השנים תרע"ח-תרפ"ב (1918-1922), שימש כר"מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ"ב ע"י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו "דברי יחזקאל" (תרצ"ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר"מ בישיבת "אור ישראל" בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר "האקציה הגדולה" בגטו הגדול של קובנה, בח' בחשון תש"ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר "בדין עציץ נקוב", מאת הרב ברנשטיין הי"ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ"ג, ומאמרו "בדין חציצה" הופיע שם בשנת תרצ"ח. לקט ממאמריו הובאו ב"דברי יחזקאל" בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 168

עשה את המוטל עליך להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם / הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד

תמונת ישיבת לידא 1913

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש:

והנה דמעת העשוקים – ואין להם מנחם!

ומיד עושקיהם כח – ואין להם מנחם! (קהלת)

בן אדם! רק בשעת התחדשות פנימית, בשעת טהרת הנפש והזדככות הנשמה, רק בשעה זו יכלת להביע דברים כאלה!

דרך המלים המעטות האלה נשקפת נפש מרגשת בצער האדם, נפש סובלת ומתענה יחד עם כל האומללים, הנענים ונדכאים!

מה גדול, מה נשגב הצער הזה!!

התדע מי זה מצטער? השכינה אשר בקרבך! האהבה הנצחית, הקדושה העליונה, הגבורה האלקית!

ומה עמוק, מה נורא הצער הזה!

אנשים מצטערים, נענים, סובלים, נדחקים ונרמסים תחת רגל גאוה – היחיש הקץ ליסוריהם, לענוייהם?! היבוא להם מושיע וגואל?!

אין להם מושיע!!

אנשים הולכים שחוח תחת משא יגונם הגדול המעיק עליהם, אנשים תועים בגיא צלמות, חלקלקות ואפלה, חושך ואפלה מסביב – חושך ואפלה גם בתוך נפשם – ומוצא אין! ורע להם, ומר להם… אין תקווה… היאוש מתגבר…

היופיע להם מנחם – זה שיגלה לפניהם את האור האלקי שבנשמתם; זה שיעודדם, שיחזקם, שיפיח בעצמותיהם היבשות, הנמקות, רוח של חיים, של תקוה, של בטחון ־ היבוא?! היופיע?! – – אין ל הם מ נחם!!…

פה מגיע, צערך, בן אדם, למרום פסגתו!

גם מנחם אין להם, לאומללים האלה!… וסובלים המה בלי קץ, בלי אחרית… ואחיהם בני האדם – רעים המה! נחשים וצפעונים המה!… אינם מרגישים בצער אחיהם האומללים, אינם מושיעים, אינם מנחמים!!…

אולם לאט לך, בן אדם! אל תוציא משפט!…

אתה מרגיש בצערם התהומי של אחיך, בני האדם האומללים? כן

היה אתה להם למנחם!!

לך אל הנענים והנדכאים – והוצאת להם את נפשך, ושפכת עליהם את אהבתך הבוערת, והבערת בם את אש האלקים – והוקל להם, וחם להם, ואור להם!

ואל ה"מאושרים" השבעים תבוא, בן אדם! והשמעת להם את קול האלקים, ואצלת מרוחך, רוח הקדש, עליהם, ועודדת בקרבם רגשי האהבה הנצחית, וגם הם יעשו כמוך!

ואל הפושעים ה״עושקים" תבוא, והוכח תוכיחם על חייהם המקולקלים, וקרא תקרא אותם לתשובה, לחרטה!

אל תקבל, בן אדם, אל תתאונן על צער אחיך, כי מלא תמלא את תעודתך הקדושה בחייך! אל תתאונן, אל תצטער – כי עשה תעשה את המוטל עליך – להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם!

כן הוא, אח אומלל! אם נפשך נקרעת לגזרים מצער עמק ומיסורים נוראים, אם סובל אתה מכאובים פנימיים איומים, אם המון פגעים ונגעים באים עליך ומרגיזים מנוחתך, שודדים ממך את היקר והאהוב עליך ומאימים גם על נפשך לקחתה – הוי, אח נענה! אם בשעה רעה ומרה כזאת מתמלטים מפיך דברים נוראים על האלקים ועל החיים ־ דע, כי טועה אתה!

כי בזה שאתה מצטער וסובל בנפשך מן המקרים והפגעים הרעים הבאים עליך – אתה בעצמך אשם!

כי לו התקרבת באותה השעה הנוראה אל ה' אלקיך מקור האהבה והסליחה, החסד והרחמים; לו היית נכון לחבק בזרועותיך, את כל אדם, את כל חיה, את כל עשב – לאמץ היטב, היטב אל הלב את כל הטבע, את כל היקום, את כל הבריאה ולאהב בלי קץ ובלי תכלית, בלי כל שכר וגמול –

לאין ולאפס היו כל היסורים והפגעים שבאו עליך!

אז היית פושט את צווארך לשחיטה בקריאת "שמע ישראל"!

אז היית עולה על המוקד ושירי תהלים בפיך!!

(מושיע ומנחם, מתוך "ממקור הנצח")

הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד, מחנך, סופר, עסקן ציבורי והוגה דעות מעמיק, נולד בשנת 1893 וגדל בתורה בישיבות ובעיקר בישיבתו של הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל לידא. הוא היה ממייסדי ומנהלי רשת החינוך הציונית דתית "יבנה" בליטא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת "צעירי מזרח" והיה מבוני ומראשי התנועה הדתית "צעירי ישראל". כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של תנועה זו ולימד בסמינר למורים של "יבנה" בטלז.  בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה החרדית ("האוניברסלית") "יבנה" בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. היה המייסד והעורך של כתב העת "הנאמן" (תרפ"ח-תרצ"א) וממייסדי ביטאון היהדות החרדית בליטא ה"אידישער לעבן".

בשנת תרצ"ב פרסם בקובנה חוברת בשם "ממקור הנצח". בפתיחת חוברת זו כותב המחבר:

הדברים, הניתנים בזה לפניכם, הם פרי הגות רוח, שבאה מתוך תפלה ומתוך עיון בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, אשר הרגשתי חובה בנפשי לפרסמם: אולי ימצא בהם מי מאחי, כמוני, אי־איזה נוחם לנפש ומרפא לנשמה בתוך סערת החיים ומהומות השטן של הדור; אולי תתרקם על ידם איזו מחשבה קלה בלב המרוחקים בזרוע ממקור חייהם – לשוב ולהתקרב אל תורת ה', נביאיו וחכמיו – אל מקור חיי הנצח!

המחבר מציין את תוכנתו להוציא לאור ספר כסדרה של חוברות, בכדי להקל על הקונים, והוא מבקש מהקוראים:

והיה אם בקראכם, אחי, את הדברים האלה ושמעתם בהם את הד קול לבכם אתם – אל נא תאחרו מבוא בקשר את המחבר ומהביע לפניו את הגות לבכם, כדי שיקוים בנו: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים" – על ידי יחוד הלבבות של השואפים לחיי אמת וטהרת הלב יגלו בארות מים חיים של תורה הקדושה, יפתחו מעינות הישועה ושאב נשאב מהם כולנו בנערינו ובזקנינו, הקרובים והרחוקים – נטהר לבנו לעבדו בלבב שלם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

הרב יצחק נשא לאשה את אלה שמואלוביץ לבית שוורץ, מחנכת בבתי ספר "יבנה", עסקנית, בתחום החינוך החרדי, מנהיגת "בנות יעקב" בליטא ועורכת ביטאונן. יחד עם רבים מגיטו קובנה, גם בני הזוג וילדיהן נלקחו להשמדה באקצייה ביום ה' בתשרי תש"ב (26.9.1941), הי"ד.

עוד ראה אודות הגימנסיה הראילית העברית בקובנה מיסודו של הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד בויקיפדיה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 134

הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל, רבה האחרון של קובנה

תמונת אברהם דובער כהנא שפירא

הרב אברהם דובער כהנא שפירא היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הרבנים בדורנו וממנהיגיו, גאון בתורה ומושלם בכל המעלות. הוא נולד בעיר קאברין במוצאי יום הכיפורים שנת תרל"א (1870) לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, אב"ד ור"מ מאלץ וקריניק, מצאצאי ר' חיים מוולוז'ין. למד בישיבת וולוז'ין והתפרסם כעילוי מקוברין. היה ממקורביו של ר' חיים סולבייציק. בהיותו וולוז'ין הצטרף לתנועה הסודית של אגודת "נצח ישראל", העמיק את ידיעותיו בתלמוד והתקרב לענייני ציבור.

משהגיע לגיל עשרים גויס לצבא הרוסי ונשלח למינסק. ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, הידוע בשם "הגדול ממינסק", עמד על כשרונותיו המצויינים והשתדל לשחררו מהצבא. משנשתחרר, בגיל עשרים ואחת, היה לחתנו של "הגדול" ועשה שנים אחדות בביתו והתמחה שם בענייני הלכה למעשה.

לאחר פטירת "הגדול" בשנת תרנ"ו (1896) מילא את מקומו חתנו ר' אליעזר רבינוביץ, רבה של סמלוביץ פלך מינסק. והרב כהנא שפירא נתמנה במקום גיסו לרבה של סמולוביץ. שם חיבר את ספרו "דבר אברהם" בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע"ג (1913), בגיל ארבעים ושלוש, נבחר לרבה של קובנה, בירת ליטא, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רכשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך כשלושים שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה ממייסדי אגודת הרבנים בליטא ונשיא הכבוד שלה. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר בתקופה זו בה עברה יהדות ליטא זעזועים מדיניים וחברתיים גדולים. היה נערץ אף בעיני מתנגדיו.

אברהם דובער כהנא-שפיראהיה חובב ציון נלהב, התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע"ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין "האגודה" להסתדרות הציונית העולמית. והשתדל להביאם לידי הסכם בנושא של עבודה משותפת למען ארץ ישראל. שאף מאוד לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

בשנת תרפ"ד היה שותף למשלחת רבנים לארצות הברית לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי"ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה שהה בשווייץ לצורך ריפוי. בינתיים פרצה המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו"ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אך הרב התעקש סירב לעזוב את קהילתו, חזר לקובנה והמשיך, על אף מחלתו הקשה, בהנהגת הציבור ובפסיקת הלכה בשאלות המיוחדות לאותה תקופה קשה, תוך עמל ממושך בלילות ללא שינה על מנת לענות לשואליו. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו"ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תלך ותחריף. כשנשאל מה הוא כותב ענה "אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותנו". אז התברר כי כתב בנושא זה מאות רבות של עמודים, אך למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו.

כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה'. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל"ה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים" (שו"ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בשנת ת"ש הודפס בקיידאן החוברת "טהרת המשפחה" ובה מובא נאומו של הרב בכינוס כללי של בית הספר "בית יעקב" בליטא. חוברת זו הופצה לאלפים בארצות רבות, נתקבל בכל החוגים ואף תורגמה לשפות אחדות.
כאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרברה של קובנה, הרב יצא בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה'.

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. בידעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת גירוש היהודים מהעיר לגטו קובנה, באזור סלובודקה, יועברו ספרי תורה וספרי קודש בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור צ"ל (רבה של קובנה במאה הי"ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים. עם אובדן בית הרב בגטו, אבד כתב היד המסודר לדפוס של ספרו "זכרונות" ובו משא ומתן בהלכה עם גדולי עולם וקונטרס חידושי תורה מנעוריו.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל"גזירת הזקן". נגזרה גזירה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל.
הרב נפטר בגטו קובנה בכ"ב (או כ"ג) אדר א' תש"ג לאחר מחלה ארוכה וקשה. למרות סכנת הנפשות, ליוו אותו למנוחת עולמים כעשרת אלפים איש, אנשים, נשים וטף. מקום קבורתו בבית העלמין בקובנה, ליד האהל של הרב הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה.

אין ספק שמאורעות הזמן קרבו את פטירתו והי"ד.

במהלך חודש כסלו תש"ד נרצחו אשתו רחל, בנם הפרופסור חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, ולא נודע מקום קבורתם.

ביולי 1944 כשהצבא הסובייטי כבר עמד בשערי ווילנה, השמידו הגרמנים את גטו קובנה.

שנים אחדות לאחר פטירתו הוציא לאור בנו עו"ד ירוחם יהודה לייב שפירא, את ספריו "דבר אברהם – חלק שלישי" (ניו-יורק, תש"ו) ו"דבר אברהם – חלק הדרוש" (ניו-יורק, תש"ט).

מקורות 
תולדות אנשי שם, ספר יזכור לקהילת ליטא (תמונה 1298), אתר דעת, ויקיפדיה, הראי"ה והדבר אברהם.

התמונה הראשית בעמוד זה – לקוחה מאתרו של ד"ר בן ציון קליבנסקי

מספר הצפיות במאמר: 336

הערה בדין מילת זכריו בעשית הפסח/ הרב יונה קרפילוב הי"ד

תמונת הרב יונה קרפילוב הי"ד

יבמות דף עא: כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין.

ופירש רש"י בשעת עשייה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, והם אינן יכולים לעשות את פסחן, ושחט שלוחן עליהם. ואשמועינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה, מילת בניו מעכבתו.

והקשה המהרש"א אמאי חייבת האם למול את הבן, הא ממעטינן בקידושין דף כ"ט מקרא ד"אותו" ולא "אותה".

ונראה דיש לתרץ, דהנה מלבד חיובא דאב למול, היכא דמת האב, והוי זה דין אכל ישראל. עיין ברמב""ן שם דמובאר להדיא דהוי דין אכל ישראל. ולפי זה אפשר לומר, דנהי דנתמעטא האם מדין חיוב האב על הבן, מכל מקום מחוייבת מדין כל ישראל. ואף דבכל ישראל אין מעכב הך חיובא בעשיית הפסח, הוא משום דלא הוי זכריו, דזהו עיקר הדין דמילת זכריו מעכבת בעשיית הפסח. אבל גם אם דמקרי זה "זכריו", שפיר מעכב הך חיובא דכל ישראל בעשיית הפסח.

ביאור דבריו: התורה אסרה למי שלא מל את זכריו לאכול פסח. ומובא בגמרא במסכת יבמות שאם האב והאם היו אסירים ולא מלו את בניהם, אסורים לאכול מקורבן הפסח שנשחט עבורם. והקשה המהרש"א, מדוע האם מעוכבת מלאכול פסח כל עוד לא נימול בנה, והרי חובת מילת הבן היא על האב ולא על האם. ומסביר הרב יונה הי"ד, שאם האב לא מל את בנו, חל חיוב זה על כל עם ישראל, ובכללם גם על האם. חיוב זה אומנם אינו מעכב את הכלל מלאכול פסח, לפי שאין הבן שלא מל בכלל "זכריו", אך האם, שנכללת בכלל ישראל החייבים למול את הבן כשלא מל אותו אביו, מעוכבת מלאכול בפסח, הואיל ובן זה הוא בנה הנכלל בכלל "זכריו" (עורך אתר "תורתך לא שכחתי").

הרב יונה קרפילוב היה תלמיד חכם ליטאי, שיצא שמו בעולם כגאון ומעמיק בתורה, הנחשב לאחד מבחירי עולם הישיבות באירופה לפני השואה.

הוא נולד בשנת תרס"ט, להוריו יחזקאל ובאשע בעיר מינסק בירת בלארוס. בשנת תרע"ח בהיותו בן 9, התחיל את לימודיו בישיבת "ניי-שטאדט" ושואבי המים, בראשות הרב יהושע צימבליסט, והחל בלימודי תלמוד והלכה מפי הרב שלמה מלצר. בהיותו בן 12, עם מהפכת הבולשביקים, עבר לישיבת סמילוביץ' בה כיהן באותה עת הרב אלחנן וסרמן. עם נדידת רבות מהישיבות משטחי רוסיה הסובייטית לפולין, נסע עם הרב ראובן גרוזובסקי לוילנה, בה הצטרפו לישיבת כנסת בית יצחק ששהתה באותה העת שם. בישיבה זו למד כחמש שנים, והיה מבחירי תלמידיו של ראש הישיבה רבי ברוך דב ליבוביץ  ("ר' ברוך בער").

הרב יונה נמנה עם קבוצת הבחורים שהגיעה לישיבת מיר בשנת תרפ"ו 1926 מישיבת "כנסת בית יצחק" כשזו העתיקה את מקומה לקמניץ שבליטא. קבוצה זו הייתה מורכבת ברובה מבוגרי ישיבת מיר בעבר שעברו זמנית לישיבת "כנסת בית יצחק" בעת שהותה בוילנה, אך בחזרתם למיר הביאו עמם כמה מטובי תלמידי "כנסת בית יצחק" ובהם הרב קרפילוב, והרב אליהו חזן, לימים ראש ישיבת תורה ודעת בניו יורק. קבוצה זו הביאה לישיבת מיר את דרך הלימוד המוכרת כ"שיטת בריסק" ועד מהרה תפס יונה קרפילוב את מקומו במיר כלמדן מעמיק שחידושי תורתו עוברים מפה לאוזן בין תלמידי הישיבה ומחוצה לה, והוא נחשב בין טובי בוגריה של הישיבה, בה התקיימה בשעתו שיכבה של בחורים מבוגרים ששמם הלך לפניהם בעולם הישיבות באירופה ומחוצה לה,

בכל זמן ובכל המסיבות, בימי קור וכפור חום ושרב, בימי חופש ובימי חג, תמיד העסיק את מחשבתו בדברי תורה. זמנו היה קודש לעליה והתעלות, כל מעשיו היו שקולים ומדודים, בשובה ונחת.

הוא וחברו רבי אריה לייב מאלין, זכו להכרה מלאה של שאר בני הישיבה בקומתם התורנית, ונעשו באופן לא פורמלי, למשיבים. מעמדם הגיע לידי כך, שבני הישיבה החלו מונים אותם ברשימה אחת בין ראשי הישיבה המכהנים.

הרב יונה נמנה עם קבוצת בחירי ישיבת מיר שנשלחו לבקשתו של הרב איסר זלמן מלצר לקבל תורה, בעיקר בסדר קדשים מפיו של "הרב מבריסק" רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, בבריסק בשנים תר"צ-תרצ"א. רשימותיו משיעורי הרב מבריסק נחשבו למדויקים ביותר, בשל הבנתו העמוקה והיותו בר סמכא בכל הנוגע לדקויות הניסוח של דרכי הלימוד הישיבתיות השונות.

אחרי שישיבת מיר עברה לשנחאי, נשאר הרב יונה בקובנה, רחוק מביתו ומישיבתו ומחוג ידידיו ומעריציו. הוא נספה בגיטו קובנה בתאריך בסוף חודש סיון תש"א (1941), בביתו של הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד.

אחיו הוא הרב זאב וילנסקי, הוציא לאור ספרון מחידושי תורתו של אחיו הרב יונה קרפילוב, שהשתמרו בעל פה בקרב בני הישיבות, תחת השם "יונת אלם", הרומז לשמו ומבטא את היאלמו בגיל צעיר בנסיבות טרגיות. הוא מציין שאלו מעט מזעיר מחידושיו:

"כל החידושים האלו הם כטיפה מים חידושיו שהיו אתו. אם כי דבריו היו קב ונקי, אולם מרוב התמדתו ושקידתו לא עבר יום בבית מדרשו ללא חידוש. המעט מהחידושים האלו אינם משקפים אמנם את גדלו ושעור קמתו בתורה, רק אפס קצהו יש לראות בחידושים אלו מישרותו והבנתו, עמקותו והגיון דבריו".

חידושי תורה מפיו, מלבד אלו שקובצו בספרו "יונת אלם", מוזכרים לרוב בספריהם של חבריו ותלמידיו בוגרי ישיבת מיר, כמו "קובץ ביאורים" של הרב שלום צבי שפירא, "תורת חסד" של הרב בנימין ציילברגר‏ ועוד. מאמרים מסודרים מכתביו נדפסו בקבצים וספרים שונים כמו:

  • תורה אור, שנת תש"ו
  • התבונה (כתב עת), גיליון א, תש"ז

(מתוך ויקיפדיה ומהקדמת "יונת אלם")

 

מספר הצפיות במאמר: 393