ורבנן להיכא אזלו? על אחריותם ותפקידם של גדולי ישראל בדור הרס וחורבן רוחני / הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד

תמונת הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד

ורבנן להיכא אזלו?

אותה העלילה הנשגבה של קדוש-השם, שהתקיימה בשעתה בגלות בבל ע"י חנניה, מישאל ועזריה במעמד באי כח כל העמים, שריהם וסגניהם, אותם המאורעות הנסיים רבי הפרסום של יציאתם שלמים מכבשן אש מצד אחד, והחייאת מתים על ידי יחזקאל, באותה שעה, בבקעת דורא, מצד שני – ראויים היו שיזעזעו את העולם כלו, ולפכחו מרוחות תוהו ועוועים שאחזוהו. צריכים היו, לא רק לשרש את העכו"ם לפי שעה, כי אם לנפץ ככלי-יוצר, לדורות, כל ממלכות האליל, לתקן עולם במלכות ש-די, למלאת כל הארץ דעה ולהביא בכנפיהם גאולת-עולם.

ולסוף, לא לבד, שהרשעה כלה, לא כלתה כעשן, ממלכות האליל לא חלו ולא רגזו, ומימיו של נהר כבר לא עיכבו מרוצתם, אלא שגם עולמו של ישראל כמנהגו נוהג. אין כאן יקיצה פתאומית, התעוררות לתחיה, התנערות מעפר הטמיעה, לרגל אותה המערכה הנפלאה של שנויים בלתי משוערים בעולם הטבע. אין כאן אותה התפרצות הכחות הראויה בעקב אותם המעשים. והכל על מקומו, עד מלאת לבבל שבעים שנה. האין זה פלא?

על מדוכה זו ישבו חז"ל, ועל שאלתם שהביעו בסגנון קצר "ורבנן להיכא אזלו?" באה תשובתם: "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". כלומר: כל מאורע בלתי-טבעי, כל עובדא של קדוש-השם, אפילו הכי נשגבה והיותר מפליאה עלולה רק אז לפעול פעולתה, לשנות פני המצב השורר, ולהביא בכנפיה ברכה נצחית, אם מרקעים את הברזל כשהוא רותח, זאת אומרת, כשנגרר אחריה שורה של מעשים מכוונים לנצל עד כדי מצוי רב טוב האצור, באותה תופעה של קדוש-השם, באותה התגלית בלתי-טבעית, כשיש כאן עמידה על המשמר מטעם גיבורי התופעות לשם מלוי תפקידם, ולשם שמירתן מהתנוונות, התכווצות או רפיון. בקצרה: אם אחרי הרוח-רעש-ואש, באה קול דממה דקה שניזון מקוויהם, הרי זה משרה כבוד ה'. מה שאין כן, אם אין כאן אותו ההמשך החשאי התדירי, כי אם הפנאה לעסקי הפרט ומנהגו של עולם, הרי מרוצת החיים היום-יומיים ששוטפת בלי הרף, מוחה לאט לאט את שארי הרשמים שנקלטו בשעת מעשה של התגלות, עד שמתנדפים והולכים להם. ולפיכך גם אותן העצמות היבשות עצמן שנעשה בהן, באותה שעה מכריעה של קידוש השם של רוח-רעש-ואש, הפלא הגדול של נתינת גידים, העלאת בשר, קרימת עור, והפחת רוח ודעת, גם הן מעלו בתעודתן, אגב שטפת-החיים, גם הן "הלכו לא"י, נשאו נשים והולידו בנים". ואליל אחר שנעקר שב לעשות פרי, ועולם כמנהגו נוהג…

הכל מודים, שהאספה הקטוביצאית, הכנסיה הגדולה, כראשונה כשנייה, היו מטעם רבנן של דורנו, מערכות נשגבות של קדוש שם שמים. והכל מודים, שאגודת-ישראל יצירת כפם, היא הפחת רוח בעצמות יבשות, והיא היא שתמריצנו להרים קול צווחה, ולצעוק ככרוכיא, ורבנן להיכא אזלו?!

חיים אנו בתקופה הרת-חידושים, של פשיטת צורה ולבישת צורה, קבע של דורות נעשה ארעי. וארעי – בין לילה כחלום יעוף. ערכים נוצרים לבקרים, ואחרים הולכים בתהו, מושגים מתנדפים, ומשניהם יורשים מקומם.

כל המתרקם בעולם, ממהר להגיח לתוך מחנה ישראל, ומשם לתוך מחננו אנו. ובעקבותם צפים לפנינו כמה עניינים, שאלות ופרובלימות שלמות בחיים, שדורשות מאתנו עמדה, יחס, פתרון ובירור תכוף על פי תורה ודעתה.

הנהלת אגודת ישראל, שמרוסנת לעגלת החיים היום-יומיים ותנאיהם, בכל טוב כוונתה הרצויה, אי-אפשר לה להתעכב בכל פרט ופרט בעבודתה המסובכה, עקב חדירתה לכל ענפי החיים והשתתפותה הבעל כרחית בצרכיהם – לדון אם אין בו משום סטיה קלה, ישרה או בלתי ישרה, מדרך התורה, או מגבול שגבלו לנו ראשונים.

הבהלה והתכיפות, בנות המיכניות שפשטה בכל פינות שאנו פונים, וידה בכל, חוסמות בעדה את האפשרות להקיש על אהלי תורה, ולדון תמיד בקרקע לפני רבותינו: ילמדנו רבינו!

ובמקום ובשעה שהכל נמדד במדה סיטונית, שאמירת א' מכרחת לאמר ב', שיש כאן רצוא, ואין כאן שוב, היש מקום לקוות לביקורת עצמית, לצווחה מרעדת לב, "נורא בי עמרם"?! והשאלה בוקעת ועולה. ורבנן להיכא אזלו?

העזובה בעמודים שכל דת יהודית נשענת עליהם, כמו שבת, טהרת המשפחה, צניעות וכשרות, הולכת ורבה לעינינו, כל יום פרצתו מרובה משלפניו, אסור של אתמול נעשה היום כהיתר, כל כחות הטומאה כמו התאחדו לפעול פעולתן המהרסת ומחרבת, בחציפות יתירה, קרעו מסווה הבושה מעל כל פנים, וחציפא נצח לבושה. ובמחנה התורה השלך הס. אין מגיב כראוי אין חוצץ בפני הטומאה, ואין אומר למלאך המשחית הרף.

ושאלה מנסרת בשמי בית ישראל, ורבנן להיכא אזלו?

הדוד הצעיר ברובו מתגדל ללא תורה, וללא דרך-ארץ הקודמה לה. במבחר פרקו של "ספו ליה כתורא" מתנתק ממקור חיים לשם רעיה למקום מים הרעים. נלעט מדעת או שלא מדעת סמי מוות לגוף ונשמה גם יחד, פורק ממנו עול תורה ודרך-ארץ. והאבות אחרי האנחות הראשונות מתרגלים אל המצב. בתחילה בחשאי ואחר כך בפרהסיא, והמכה מהלכת מבית לבית וממקום למקום. קול התורה הולך ומשתתק, בתי המדרש מתרוקנים, ואם אין תיישים אין צאן, ותורה מה תהא עליה?

ואם אמנם גדולי ישראל מתכנסים פעם לשנתיים או לשלש שנים לפונדק אחד, לדון בכובד ראש ולהתייעץ במה לקדם פני הרעה, אבל לצערנו אותו הטמפו הנפלא שבו מתפתחים מאורעות חיינו, בדורנו דור הרס וחורבן רוחני, מעמידים את גדולינו, עשירי הרוח שלנו, ממש במצבה של מרתא בת בייתוס, עתירתא דירושלים בשעת חורבן המקדש, שהגם שנחתא דרגא מפעם לפעם, מסמידא, לחיורתא, לגושקרא, לקמחא-דשערי, אבל אדאזלה אזדבן, ועד שהחליטה "איפוך ואחזי אי איכא מידי למיכל" גוועה ברעב. התרופה היותר מועילה של אתמול אובדת ערכה בתנאי החיים של היום, ואם אין כאן עמידה על המשמר יומם ולילה, אם אין כאן אותו הקול דממה דקה, תוצאת הרוח-רעש-ואש, עד שיתכנסו שוב רבנן, לחבול תחבולות ולהסיק מסקנות, מי יודע, איזה מעוות שלא יוכל שוב להתקן, וכמה חסרונות שלא יוכל עוד להמנות? מי יודע?

כבוד שמים, כבוד התורה, כבוד נושאי דגלה, כל המאמצים הרבים שהושקעו על ידם במערכות של "רוח רעש ואש" שנתונים עכשיו בהכרעה, בשעה רבת אחריות, מטילים חובה קדושה על כל גדולי התורה בכל מקומות מושבותיהם, לחרוג ממסגרותיהם, לישב על מדוכת חיי יום-יום ושאלותיו הרבות, ליקח עמדה לכל דבר גדול וקטן שתיפול במחנה ישראל, לבקר ולהעיר על כל מגרעת וחשש מגרעת, לפלפל בחכמה ולהסיק מסקנות לגורל הנוער הטובע במחשכי הבערות, להאירו באור חיים, חיים של תורה ויראת שמים.

רבותינו! אם על כבד שהתליע, עלו בני אסיא ליבנה שלש רגלים, על כבדו וכבודו של ישראל סבא, על אחת כמה וכמה!

(רבי אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, כתבים נבחרים, עמ' 123)


הרב אלכסנדר זושא פרידמן נולד בסוכוטשוב בשנת תרנ"ז (1897) לאביו ר' אהרון יהושע, חסיד אמשינוב, שהיה שמש בית הכנסת בעירו,. עד בצעירותו היה מתמיד ועילוי, ולעולם לא חדל לעסוק בתורה. בגיל 3 ידע בעל פה את כל ספר בראשית, ובגיל 9 המלמד הודיע לאביו שלאין לו עוד מה ללמד את בנו, לכן השקיע אביו את כל משכורתו החודשית לשכור לו מלמד תלמיד חכם מופלג מעיר אחרת. בחגיגת בר המצווה שלו השתתפו הרבי מסוכוטשוב וגדולי הרבנים, ושמעו את דרשתו שנאמרה בחריפות ובקיאות. בגיל 17 למד בישיבת סוכצ'וב. בשנת תרע"ד (1914), בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לוורשה. באותה שנה התחתן עם מרת פסה שיפרה (יאלובה). ר' אלכסנדר זושא נעשה חסיד נלהב של האדמו"ר מגור. את פעילותו הציבורית התחיל במסגרת תנועת "צעירי אגודת ישראל" והיה עורך ביטאון התנועה "דגלנו", ועורך ביטאון אגודת ישראל העולמית, "דרכנו". הצטיין בישרותו ובכשרונותיו כנואם, כמחנך, פובליציסט, משורר, סופר ומארגן. בתרע"ט (1919) השתתף ונאם בוועידה הארצית של אגודת ישראל. בתרפ"ה (1925) התמנה למזכיר הכללי של שלומי אמוני ישראל" – אגודת ישראל, ועוזרו האישי של הרב יצחק מאיר לווין. מתרפ"ו (1926) היה חבר מועצת קהילת וורשה מטעם אגודת ישראל. הוא ריכז את כל פעלתנותו לתחום החינוך, היה המנהל הכללי של "חורב", עמד בראש רשת תלמודי תורה, חדרים וישיבות קטנות –  "יסודי התורה", עמד בראש "קרן התורה" שתמך כספית במוסדות החינוך הדתי, היה חבר בהנהלת מרכז "בית יעקב", ייסד סמינר למחנכים חרדיים בוורשה ולימד שם ובסמינרים למורות של בית יעקב. הוא התבטל מפני גדולי התורה, הצניע לכת ובענוותנותו מעולם לא דיבר על עבודתו הגדולה. הוא חיבר את "בית יעקב – א רוף צו די יודישע פרויען און טעכטער" (קריאה לאשה היהודית – תרפ"א). כמו חן חיבר ספרי לימוד, כגון ספר על תפילת שמונה-עשרה, ספר "אידיש לשון", ספר לימוד בשם  "כסף מזקק" (ורשה, תרפ"ג) על כללי התלמוד ויסודות הפלפול, וכן מאמרים פדגוגיים ורעיוניים בירחון "בית יעקב". חיבר גם את "הצעת תכנית ופרוגרמה של מוסדות החנוך הדתיים" (תרצ"א) ומשנת תרצ"ח הוציא לאור את סדרת ספריו "דער תורה קוואל" ("מעינה של תורה") אמרות, רעיונות, השקפות ופתגמים מאת גאוני וגדולי ישראל – על התורה, על ארבע פרשיות ועל הגדה של פסח.

הרב זושא ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ד, במשלחת של "אגודת ישראל" בראשותו של הרב יצחק מאיר לווין. הוא החשיב מאוד את תקיעת היתד בארץ ישראל ופנה להמונים החרדים בפולין בקריאה להגביר את עבודת ההכשרה לעליה ולבנין הארץ. הוא שאף להשתקע בארץ, אך נאלץ לשוב לפולין בשל מחויבותו לתפקידיו הרבים שם.

גם כשהיה עסוק מאוד בפעילות ארגונית ומדינית, ייחד לו מידי יום לפחות שלש שעות ללימוד התנ"ך, התלמוד והפוסקים. בשנת 1939 לרגל הגיעו לגיל 40, עמד לפרסם את ספר חידושי התורה שלו על כמה מסכתות בתלמוד וקונטרס שו"ת בהלכה הכולל חילופי דיעות עם הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד, אך בשל פרוץ המלחמה הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת תרמ"ד (1984) יצא לאור ספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים", ובראשו הובאו תולדותיו.

עם פרוץ המלחמה, פעל כנציג היהדות החרדית בג'וינט. הקים רשת מטבחים כשרים ללומדי תורה, וארגן מערכת שלמה של מוסדות חינוך מחתרתיים, שהווסו כמטבחים עממיים, בתי משחק או מרכזי סיוע רפואי. בחשון תש"א (20.11.1940) נכלא ר' זושא עם עוד 23 עסקנים כ"בני ערובה", ושוחרר כעבור שבוע. באלול תש"א (ספטמבר 1941) אישרו הגרמנים לקיים מערכת חינוך רשמית, ואז דאג ליסוד מוסדות חינוך דתיים באישור היודרנט ובתמיכת הג'וינט. לאחר שמונה ליו"ר המועצה הדתית של היודנראט, בחודש 02.1942, המשיך ביתר שאת לדאוג לצרכיהם הדתיים של התושבים.

לפני שהחל הגירוש מגטו וורשה, שהחל בערב תשעה באב תש"ב (22.07.1942), אירגן ר' זושא פרידמן אסיפה בא השתתפו רבי מגדולי התורה ועסקני הציבור. ע"פ עדות מיהודי שהגיע מלובלין היה ברור שהסכנה גדולה והצורר מתכוון לעקור את הכל. ביוזמתו של ר' זושא נשלח שליח לשוויץ בניסיון להזעיק את היהדות העולמית לעזרת יהדות פולין. בקיץ תש"ב, כשהחלו הגירושים מוורשה, חיבר תפילה מיוחדת לשלומם של המגורשים, ביחד עם הרבי מפיאסצנה והרב שמשון שטוקהמר. אשתו ובתו היחידה, בת 13, שנולדה לו לאחר 18 שנות נישואין, גורשו לטרבלינקה, ונרצחו שם. הרב אלכסנדר זושא נשאר בוורשה והמשיך בפעילויות חינוכיות, תורניות ובפעילויות הסיוע והרווחה. הוא מצא מקלט בבית המלאכה (שופ) של שולץ. הוא עבד שם בתיקון מגפיים ונעליים, ובשעת העבודה למד בעל פה פרקי משניות, מדרשים ונ"ך עם חבריו לעבודה. במרץ 43 שלח לו ר' חיים ישראל אייז מציריך דרכון של פרגוואי, אבל תעודה זו לא הועילה, והוא גורש באדר תש"ג למחנה המוות בטראווניקי שבמחוז לובלין, שם נרצח ב-ה' חשוון תש"ד (11.1943).

מקורות: פרדימן הרב אלכסנדר זושא – אנציקלופדיה יהודית, אתר דעת.
תולדותיו בראש הספר "אלכסנדר זושא פרידמן – כתבים נבחרים".
פרידמן אלכסנדר זושא – במרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
"חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמן", עיתון "שערים", 26.07.1945, עמ' 2.
דף עד באתר "יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 208

כוחו של יוסף פועל לדורות בעידוד ובנחמה, שנתחזק, לא נתייאש מצרות הגלות ונצפה לגאולה / הרב שבתי הכהן רפופורט הי"ד

תמונת הרב שבתי רפפורט הי"ד

אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד' המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י"ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.

ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו "חזק חזק ונתחזק", אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד', והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד' את יוסף בעניו, ויהי ד' את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד' אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.

(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)


הרב שבתי הכהן רפפורט הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש"ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו"ר החידושי הרי"ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו"ץ.

היה מחשובי חסידי גור ומפעילי "אגודת ישראל" והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע"ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ"ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.

בערב ראש חודש אדר תרצ"ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב"חסידות פולין", מאת מנדל פייקאז' עמ' 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו "שפתי כהנים" ובו שו"ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.

בשנת תש"ב, נשא דרשה ליום א' של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש"ע).

עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד"ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש"ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר' שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.

מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר' שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב"ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה"שם משמואל" מסוכוטשוב.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ' קס"ו, אלה אזכרה חלק ב עמ' 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.

מספר הצפיות במאמר: 161

לקראת שבת שירה: ערכה של שירה / הרב יהודה אורליאן הי"ד

תמונת הרב יהודה אורליאן הי"ד

הרב יהודה לייב אורליאן (כ"ב באדר א' תר"ס, 21/2/1900 – סוף תשרי תש"ד, סוף אוקטובר 1943) היה מחנך והוגה דעות, מנהל סמינר בית יעקב בקרקוב ונשיא פועלי אגודת ישראל בפולין.

נולד למשפחת חסידי גור ובילדותו למד בשטיבל של גור ונעשה לחסיד נאמן של ר' אברהם מרדכי אלתר זצ"ל בעל ״אמרי אמת״. לאחר נישואיו עסק במסחר, אך קבע עתים לתורה והרבה לעסוק בספרי המחשבה של הרמב"ם וספרי מנהיגי יהדות החרדית בגרמניה, הרש"ר הירש והרב ד"ר יצחק ברויאר.

במהרה התפרסם כנואם מעולה בכנסים של "שלומי אמוני ישראל" שהפכה בהמשך לאגודת ישראל. הוא גם פרסם חוברות ומאמרים ביידיש, ה"מצטיינים בהתלהבות דתית-מוסרית" (מתחת לקו, הצופה 4.4.1946), אשר חלקם הופיעו כקונטרסים בהוצאת "נצח".

היה ממייסדי "פועלי אגודת ישראל" וכיהן כנשיאה הראשון בשנים תרפ"ב-תרצ"ב. (1922-1932) בנוסף שימש זמן מה מנהל בית ספר בית יעקב בוורשה. הוא החליט להקדיש את כל זמנו לחינוך ובית הספר בניהולו שימש מופת לכל רשת "בית יעקב" בפולין. הסמינר חינך וגידל מורות עבור למעלה מ-250 בתי-הספר של תנועה זו בפולין, על 40 אלף התלמידות שבהם. בתרצ"ה (1935) מונה למנהל סמינר "בית יעקב" בקרקוב לאחר פטירת שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר "בית יעקב". היה עבור תלמידותיו גם מורה דרך לחיים והן התייעצו עמו גם בענייניהן הפרטיים. הוא נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומידות טובות שבאו לידי ביטוי בעזרה לזולת ובמסירות נפשן בגטאות ובמחנות בימי השואה. תלמידותיו שימשו כמורות בכל רחבי פולין והשפעתן החינוכית הייתה גדולה בכל הקהילות שבהן חינכו ולימדו עד השואה.

רי״ל אורליאן, נועץ רבות ברבו האדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ זצ"ל, עד שפעם העיר לו, כי בהיות ובעירו מתגורר האדמו״ר מבויאן, רבי משה'נו (הרב משה פרידמן), ומן הראוי כי ילך להתיישב עמו, ומאז היה יוצא-ונכנס אצל הרבי מבויאן ומביא בפניו את בעיותיו. לא פעם היה הרב אורליאן מביע את התפעלותו מן ההבנה של רבי משה'ניו והתפיסה המבריקה שלו והעצות המועילות שנתן לו לחינוך הבנות.  בו בזמן נוצר גם קשר הדוק בין רבנו לרבי יוסף ביגון הי״ד, מטובי ישיבת מיר, דמות מוסרית ואצילה, אשר שימש כאחד מגדולי המחנכים של ״בית יעקב״ בקראקא. הרב אורליאן התייחס אליו וישב לפניו כמו תלמיד לפני רבו, אף כי היה הרב אורליאן קשיש ממנו בשנים, ואף בעל עמדה ציבורית וחינוכית רבת ערך.

בפרוץ המלחמה היו שערי בית הספר נעולים בגלל חופשת הקיץ, והם לא נפתחו יותר. הרב אורליאן אבד את פרנסתו ואז נחלץ לעזרתו הרבי מבויאן, והקים קרן מיוחדת שסייעה לרב אורליאן להמשיך בפעילותו החינוכית. הוא המשיך ללמד תנ"ך ושאר מקצועות היהדות בסיוע הקרן ובסיוע הרב יוסף ביגון, וחידש את הקשר עם מורות "בית יעקב" בכל רחבי פולין. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר ואף שלח להן שיעורים בכתב שסייעו להן בעבודתן.

בטבת ת"ש (ינואר 1940) בעת החיפושים, ניתפס בביתו ברח' ונסקה הרב אורליאן והוכה מכות קשות בידי הגרמנים תוך כדי חיפוש בביתו. בעקבות זאת החליט לברוח מקרקוב ועזב לוורשה כשרוב משפחתו עברה לעיירה ונגרוב במחוז לובלין.

במאמרו של ל. פיינגולד "מגיא ההריגה, מגילת השמד בגיטות ובמחנות המוות" נכתב שאגודת ישראל פתחה את חדרי "יסודי התורה" בגיטו וורשה, בהם למדו אלפיים תלמידים. החדרים היו מנוהלים בידי

אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה-לייב אורליאן, הרב איידלברג, אליעזר-גרשון פרידזון ואברהם-מרדכי רוגובי. הם ניהלו אף את בתי-ספר "בית-יעקב". כלפי חוץ עסקו הבנות באריזת חבילות המזון של הג'וינט. יהודה-לייב אורליאן היה מרצה בכל יום ויום בפני מבוגרים הרצאות על נושאים שונים. הדבר היה מסוכן, שכן בעד הרצאות פומביות היו כולאים במחנות-ריכוז נאציים. (פורסם בעיתון הצופה, 24.02.1946). הרב אורליאן ארגן עם חבריו חמישה בתי ספר של "בית יעקב" כשהוא מפקח עליהם ומשמש כמנהל של שניים. כן ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. הוא ענה לשאלות אמוניות ושאלות אחרות בענייני השעה שהופנו אליו על ידיהן, והיה בשבילן המעודד, היועץ והתומך.

בקיץ תש"ב (1942) התקיים כנס חירום של רבנים בגטו ורשה בביתו של הרב שמשון שטוקהמר בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו בנוסף אליו ולרב שטוקהמר, גם הרב מנחם זמבה הרב שמחה טרייסטמן ועוד. (וראה ל. פיינגולד, סוכות תש"ג אצל הרב מנחם זמבה ז"ל, הצופה 09.10.1946).

גם בתקופה הקשה הזו למד תורה ודברי חסידות בנוסף לתרומתו לכלל. הוא המשיך למסור שעורים, ולא פסק מלעסוק בתורה ובתפילה. וכן המשיך לדבוק ברבי מגור, האמרי אמת שהעיד עליו: "יהודה לייב עולה ב'מדרגות' מיום ליום", והיה מקורב מאוד גם לרבי מבויאן-קראקא, ובגטו ורשה היה קשור גם לרב זמבה.

בגטו התגורר בחדר יחד עם הגאון מקולוביל, רבי אריה לייב לנדאו הי"ד.

עם התחלת האקציות, בחצי הראשון של חודש אב תש"ג (החצי השני של חודש יולי 1943) החלו הנאצים בגירוש יהודי וורשה להשמדה. לדירותיהם נכנסו יהודים שזלזלו בספרי הקודש, ואף זרקו ושרפו חלק מהם. יצחק גוטרמן, מאנשי הג'וינט, הזדעזע ממעשים אלו וביוזמתו ארגן היודנראט "חוליית אוספי הספרים"  שהורכבה מאנשי רוח שאספו את הספרים הזרוקים. בראשם עמד פרופ' מאיר בלבן. גם הרב אורליאן השתתף באיסוף הספרים.

עובדת היותו פקיד הארכיון של הקהילה עזרה לו להיות מאלו שבינתיים ניצלו מהשמדה, כשרעייתו וחמישה מששת ילדיו נרצחו בונגרוב. בת אחת הייתה אתו בוורשה.

בשמחת תורה תש"ג (3 באוקטובר 1942) התאספו מעט היהודים שנותרו בגטו ורשה לתפילות החג בביתו של הרב זמבה, כשהרב אורליאן בין המתפללים. בריקודים עם ספרי התורה הבחין הרב אורליאן בילד בן 12. הרב אורליאן התרגש מאוד לראות את הילד, כיוון שאז היה נדיר לראות ילדים בגטו, והוא קפץ וחיבק את הילד יחד עם ספר התורה שבזרועו, תפס בידי הילד לריקוד עם ספר התורה שבידו וקרא: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה!"

באדר א' תש"ג (פברואר 1943) שלחה בעבורו תלמידה שלו לשעבר, שהתגוררה בשווייץ, אשרת הגירה של פרגוואי, בניסיון להצילו. בד' בסיוון תש"ג (7 ביוני 1943), אכן נשלח, יחד עם יהודים נוספים, כנתין חוץ לברגן בלזן. המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה. גם במחנה זה המשיך ללמוד וללמד תנ"ך ויהדות, והביע חרטה על כך שלא פעל מספיק לעלייה לארץ ישראל. במשך זמן מה הייתה תקווה שהוא יינצל כנתין פראגוואי עם כל בעלי האשרות הנוספים, אך פרגוואי הודיעה כי היא אינה מכירה בבעלי הדרכונים כנתינים שלה. כתוצאה מכך נשלחו בעלי הדרכונים הזרים, ובכללם הרב אורליאן, בשמחת תורה תש"ד (21 באוקטובר 1943) למחנה ברגנוי, לאחר שהגרמנים הונו אותם בספרם להם כי הם יוצאים לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. ומאז נעלמו עקבותיו. ויש אומרים שבמקום להישלח לברנוי, נשלחו לאושוויץ-ביקרנאו.

שמו של הרב אורליאן ייזכר כמחנך דגול אשר נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומדות טובות, מדות אשר באו לידי ביטוי מוחשי בעזרה ההדדית ובמסירות הנפש שלהן בגיטאות ובמחנות.

(מקורות: אתר זכור ועוד)

חלק מכתביו:

בעיות החינוך זרמים ושיטות,  ספרים תורניים בע"מ, 1984 (הופיע גם בסדרה כתבי רבי יהודה לייב אורליאן הי"ד, מורשת ספרים, תש"ך)

דעת או השכלה, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

שירה חרדית, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

"לשבעים ולרעבים , ירושלים – תל-אביב : נצח יד

"גן העדן האבוד, "דער פארש וואונדענער גן עדן"

על סדר ומשטר

במותה ציותה לנו את החיים, אם הדרך, מכון בית יעקב למורות,תשס"ה

זמנה ומיקומה של שיטת רש"ר הירש, מבוא לספר במעגלי השנה, כתבי הרש"ר הירש

החינוך היהודי ויסודותיו בעבר ובהווה, מבוא לספר יסודות החינוך, כתבי הרש"ר הירש

מה זה מוסר, מרכז בית יעקב בארץ ישראל; מכון בית יעקב למורות (ירושלים);תשכ"ח

 

לקריאה נוספת

הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף קדושי ת"ש-תש"ה א', ניו יורק תשט"ז (1957)

הלל זיידמן, אישים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)

אסתר פרבשטיין, בסתר רעם : הלכה, הגות, ומנהיגות בימי השואה (ע"פ מפתח שמות), מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ח (2008 – מהדורה שנייה)

על שירה חרדית

הרב יהודה לייב אוריאן, פורסם ב"מרבה ספרים מרבה חכמה", הוצאת בית יעקב, עמ' קפד

ערכה של שירה

כל נשמה שפוכה לפרקים באור ועטופה לפעמים בצללים. קטן הגוף מלהכיל את השפע הפתאומי. בין השמחה ובין הצער, ששפעת האור ופקעת הצללים מולידים באדם, מוכרחים לפעמים לעבור את גדות המסגרת הגופנית. צר, מאוד צר בעשה אז בתדרי לב. רוצים לפתוח את כל השערים, לפרוץ את כל המחיצות, ולפנות את הדרך בפני המעינות של הרגשת הלב. האדם אסור באזיקים והוא פורץ לחופש, ולגאולה.

במיצר זה, יכולה מלה אחת לשחרר את האדם. אם מוצאים את הבטוי ההולם לרגש הגדוש וללב המלא על גדותיו אזי מרגישים כבר הקלה ושחרור. המלה, הבטוי, הוא בנידון זה המלאך הגואל היחידי, ואם לא מצאת את הצורה לבטא בה את הויתך הפנימית, אינך עדיין אבוד. איבר יחידי ברגשותיך, ישנם עוד אנשים שזורחת להם שמשך וכואב להם כאבך, בין אלה תחפש את האמן. שיודע לתת שם לרגשותיך. השם והבטוי, בודאי שישמשו הרווחה לצערכם המשותף.

אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי.

כלל אחד ישנו בשירה. במקור השירה, בנשמה, צריך שיהיה דבר משותף ביני ובין המשורר. אנחנו חייבים להיות נילושים מאותו החומר.  שמחתו וצערו חייבים להיות גם שלי. אני יכול להבין רק שיר כזה, שבעצמי הייתי צריך לשוררו. בינינו מפריד רק הכשרון הטכני למצוא את הבטוי, את המלה.

אין זה בכן פלא, שלנו היהודים, ובפרט ליהודים המאמינים, כה זר ומוזר השיר של גויים או של יהודים מתנכרים. אנו יכולים להתפעל מן הצורה, מן השפה, לשמוח על הסגנון אבל בכל אופן לא להזדעזע עד עומק הנפש,  בשום אופן לא להשליך את חיינו באש ובדם למען החזון המובע. אנו רק מסופחים להם ולא מרותקים ומחוברים. אנו בעצמנו לא היינו יכולים לשיר כך. במעין שירתנו אין דמעה שכזו. ושיר כזה מוכרח שישאר בשבילנו בלתי מובן. .

שירת הגויים

אם אתה תתבונן היטב לשירת האמן, הגאוני ביותר בין הגויים, אתה מרגיש סוף כל סוף איזה ריח בלתי נעים של תאוות בשרים. הוא שמח בטבע ככלב עם עצם. הוא אין לו כל קשר לעולמות העליונים, לאצילות של הבריאה, לנשמת העולם, לאין סוף, ממילא מאבד הוא גם את אחיזתו הקצוצה בחומר שבטבע. אין זה אלא רגע לפני מוות. ושירתו אינה אלא גניחתו של גוסס, ובשום אופן לא חבלי לידה של יצירה והתחדשות. אבל אחרת היתה צריכה להיות אצל המשורר המאמין, אם ישנו עוד כזה בתוכנו – דברו היה צריר לנחמנו. בשירו היינו צריכים למצוא את הראי של חויות נשמתנו. בבטוי שלו היה צריך להחשף בשבילנו הסוד העמוק של החיים. כי מה הדוי הנורא שלנו המכאיב לנו כל כך, אם לא הרז של קיומנו האישי, הלאומי והאנושי?

לרגע נדמה לך שכבר עמדת על סוד המשולש הזה, לרגע אתה חושב ששמים וארץ כבר נבקעו לפניך, והמסכה העבה נתפנתה בפניך, וברגע השני כבר פרשו שוב עליך, עננים כבדים ועוטפים את הכל בעשרות הסתרים. ברגע אחד אתה תושב שאתה הטוב והעדין ביותר, וברגע שלאחריו אתה מתבייש להסתכל בפניך עצמך מחמת קטנותך וחולשתך. אתה מתלבט ביסורים נוראים. נקלע משמים לארץ וחזרה. ובתעיה זו אתה מחפש את ידידך, גואלך, את המשורר. מי זה יכול להרגיש זאת יותר מאשר אחיך הנאמן, היהודי הדתי? מתחיל אתה לחפשו בין המשוררים הידועים לך – אבל קשה למוצאו.

היכן המלה היהודית החזקה?

ומנקרת בתוכי שאלה: למה לא נשמע מבני אדם שעומדים לגמרי בתוך תחומנו, את המלה היהודית החזקה, את הנעימה היהודית האמיתית, את המוטיב היהודי הברור?

שיר יהודי חייב לשובב נפש כמעין נובע. שירה יהודית חייבת להיות תשפוכת של דם, מח ודמעות של נשמה סובלת עד תהום. אמנות יהודית חייבת לשקף את הצער של שכינתא בגלותא, את הצער של התרפקות לדעת, לקדושה ועליה. המשורר היהודי הלא חייב להכריח את הקורא, לבכות כשהוא בוכה, לזמר כשהוא מזמר, ולהתפלל כשהוא מתפלל.

אבלי איך יכול משורר דתי להעלות רגשות של תרעומות על היצירה האלקית? איך הוא יכול להשאיר בשירו את הרושם של מתיאש? אצלו הלא צריך שתתנוצץ הבבואה של הנצח, של אין סוף. וכל כמה שלא יהיה מדוכא ורצוץ על האסון הכי נורא, צריך שישמע מדבריו את סוף דבר של אהבת השם, ובטחון בהשם.

בקיצור, שירה חייבת לנבוע ממקור הכי עמוק, מהנשמה האצילית, ואם אין כל תא של העמק הזה ממולא ברגשות יוצרים, לקוב״ה, תורה וישראל, אזי לא תזרום משם שירה יהודית.

יותר מתמיד, חסר לנוער שלנו, התחזקות באמונה, בטחון מוצק, ועקרונות קבועים. האם מקבלים הם את זה מהספרות האירופאית? האם רוכשים הם את זה אולי מהספרים החדשים, הבולעים אותם היום, נגיד אפילו מהטובים שבהם? המכיר את הספרות הזו הלא יודע, שהיא מלאה יאוש, ספקות, פסימיות, ושגעון של איבוד לדעת. כל השירה היהודית של היום מכלה כל רגש יהודי טוב, ומרקיבה את הנימה היהודית הכי עדינה.  למה להביא בזמן שכזה מן הנכר? למה לא יתקרבו המשוררים הצעירים למקור היהודי? למה לא להדבק ביהדות בלי תערובת של נכר?

ינסו את זה. יתחילו לכתוב ברוח יהודי, ושירתם תהיה רק אז לבבית,  קרובה, ושולטת בלב היהודי.

לרפאות הדסה רייזל בת שרל, בתוך שאר חולי ישראל

מספר הצפיות במאמר: 361