קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט / הרב ניסן עקשטיין הי"ד

תמונת הרב ניסן עקשטיין הי"ד

ציון לנפשות חיות..
פה נסתם המעיין מבארה של תורה,
פה חדלה מחשבתי מלפרק בהרים,
וידי כה רפתה – משמועה לא טובה,
ב'חברון' שם לוחות התורה נשברים.

שם נפסק המתמיד באמצע לימודו,
וידום מזמרו, מקולו הנעים,
גויתו הטהורה ביחד עם ספרו –
קרעוהו הפראים – לגזרים, לקרעים,
שם גופים של קדושים בארץ מושלכים,
ודמן של טהורים כמים נשפכים,
באוויר נשמותם עם אותיות פורחות,
בלווית עליונים – שרפים, מלאכים,
ה'אבות' גם הם במערת מכפלה,
משנתם זה קמו ופתחו הקברים,
ויצאו לקבל פני בניהם האלה –
שהלכו בדרכם – בני ציון היקרים.
הם רחצו גופותם בדמעות עיניהם,
וקבלו הטהורים על כנפי זרועותם,
לעוף עמהם לישיבה של מעלה,
מי ראה, מי שמע בדרך – אנחותם?

שם אחי ורעי, רבות חברי,
בזויות הבית מפחד מתחבאים,
קול רוח מצויה מאיימם מפחדם –
פן תואבי נפש נכנסים ובאים,
פן ערלי לב אלה אכזרים וטמאים,
ישירו את שירם בקורעם לגזרים –
את יונק ועולל אנשים ונשים –
חניכי התורה זקנים ונערים,
כחית היער, כפראי המדבר,
התנפלו על שקטים, על יושבי האהל,
זה הורג, זה שודד, זה גוזל, זה נואף,
הבאישו האויר ברוחם הגועל…
שם אחד מפרפר בין מתים וחיים,
מלוכלך בדמו של ריעו – המזנק,
הוא חובק אבריו, ועוצר כל תנועה,
הוא נושם בדממה ורוחו מחנק,
אז תמצא, אז תראה גבורי הרוח,
איך סמוך למיתה, ברגעים הספורים –
בגופם הגוסס מסתירים רעיהם,
מחרב הרוצחים, מעין הארורים.

איך אלמוד ואחשוב מעל דפי הספר,
בימים של אבל לכל עם קדשנו,
אין דיו בהקסת – בדמעות נתמלא,
מחורבן התורה – עמנו – ארצנו.
ותפלה על שפתי: הושיעה נא לנו,
נקם נקמתינו ובנה חורבנינו,
גאולה אמיתית מוחלטת תצמיח
בקרוב, במהרה על יד גואלינו!!

(מן הגנזים , יד, עמו' תטו)

בקינה זו מתאר הרב עקשטיין בצורה ציורית את שפך דמן של הקדושים בני הישיבה, ואת אותיות תורתם הפורחות באוויר בעת צאת נשמותיהם, בשעה שהאבות הקדושים, ישני חברון, יצאו מקברם במערת המכפלה ויצאו לקבל את פני בניהם הקדושים. לעומת הרוצחים הארורים, אשר ביצעו זוועות אכזריות, ניצבו הנרצחים הגיבורים בני הישיבה, שדאגו ברגעיהם האחרונים, בעת גסיסתם, להציל, להסתיר ולגונן על חבריהם.  לנוכח הזוועות, בעת האבל הלאומי, המפסיק את חדוות הלימוד, עולה הקריאה לנקמה ולגאולה שלימה בקרוב.


הרב ניסן עקשטיין, ר' ניסן קוז'ניצער, בנם של הרב משה מרדכי ואיטה פריידא עקשטיין, נולד בסביבות שנת תרס"א (1901). גאון מופלג, מגדולי רבני ליטא הצעירים. מקורבם של הגאונים הרב שמעון שקופ והרב חיים עוזר גרודז'נסקי.

בתחילת שנת תר"ץ (1929) מונה לכהן כאב"ד קהילת קוזניצא הסמוכה לגרודנה, היה מגדולי תלמידיו של הרב שמעון שקופ. נשא לאשה את מרת לאה מובשוביץ, ונולדה לו שלישיה: ישראל, מרדכי ואסתר. גיסו היה הרב דניאל מובשוביץ הי"ד מקלם.

לאחר כיבוש פולין על יד הגרמנים וברית המועצות, קם ארכון חשאי לתמיכה בלומדי התורה ובחינוך יהודי מחתרתי בליטא, בעידוד ובמימון הרב חיים עוזר גרודזינסקי. בין ראשי הארגון וגדולי העסקנים בו, נמנו הרב ניסן עקשטיין מקוזניצא, רבי שלמה דוד יהושע וינברג האדמו"ר מסלונים הי"ד, הרב זליג שפירא הי"ד מסמורגון – אחיו של השר ר' משה חיים שפירא ומנהלי מרכז 'ועד הישיבות' בווילנה, הרב יוסף שוב הי"ד והרב אהרן בערעק הי"ד.

לאחר שהתענה במשך חודשיים במחנה מעצר קולבאשי (קאלקאסין), נרצח הרב, עם משפחתו וקהילתו בחצר בית החולים בגרודנה, בסביבות 08.1941. הי"ד.

השתמרו מספר מאמרים שכתב: 'בדין שומר שמסר לשומר' ו'בענין עובר ירך אמו' (אודים מאש, אש התורה, עמו' תלג ותלו), מכתבים בשיטת ר"ת דדם הזבח נפסל מתחילת שקיעת החמה (הבאר, שנה שמינית, תרצ"ג, חוברת א-ב, עמו' יב; אודים מאש, אש התורה, עמו' תקמו), 'זכין לאדם ופרעון חוב בעד חבירו' (בית דוד, חושן משפט, עמו' פז), תשובה 'אם מותר לעשות חנוכת בית מדרש ביו"ט משום דאין מערבין שמחה בשמחה' (הבאר, שנה ו, תרצ"א, חוברת א-ב, עמו' לא; אודים מאש, אש ההלכה, עמו' קסב; קובץ תורני אורייתא, טבת תשס"ט, עמו' מג), 'בדרך הראשונים' – ליובלה של תורה להגאון רבי שמעון הכהן שקאפ זצוק"ל (ספר היובל, עמו' מו; אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רסה), קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט (בתוך מכתב מתאריך י"ט אב תרפ"ט, יום לאחר הטבח הנורא בשבת י"ח באב תרפ"ט. תחילת המכתב עוסק בענייני הקדש וערכין, והוא נכתב לרב אהרן כהן, לימים מראשי ישיבת חברון, חתנו של ראש ישיבת סלובדקה-חברון, הרב משה מרדכי עפשטיין. הקינה פורסמה בספר מן הגנזים , ארבעה עשר, עמו' תטו), על השאגת אריה סי' י"ז (הבאר, שנה ה, חוברת א-ב, עמו' לד), 'אם מקיים מצות תנחומי אבלים ע"י כתב או ע"י טיליפון' (הבאר, שנה יג, חוברת א-ב, עמו' קו), בביאור יבמות מ"ה (הבאר, שנה טו, תרצ"ח, חוברת א-ב, עמו' לג), בענין עובר ירך אמו (כנסת ישראל, וילנא תר"ץ, חוברת ד, עמו' ס, וחוברת ז עמו' קו), כן פרסם בחוברות נוספות ובהם בחוברת הראשונה של 'האשכול'.

מספר הצפיות במאמר: 11

כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו, על פי חנוך והדרכה טובה וישרה / הרב מנחם מנדל זלמנוביץ הי"ד

מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).

אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.

האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.

ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).

הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.

ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.  

ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.

ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.

ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.

וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.

(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)


הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.

בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.

בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. ‏

בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.

בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.

בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.

בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.

בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית.‏ מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.

בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד,  לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.

בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".

בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.

בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.

בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.

בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.

מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).

הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".

הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).

בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).

בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".

הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 8

מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק א

הספד מר תאניה ואניה על הלקח ממנו מחמד נפשי ולבי, זוגתי החשובה והצנועה אשת חיל עטרת בעלה ותפארת בניה, הצדיקת הענא לאה בת חיה שרה ע"ה שנפטרה באשמורת הבוקר שבת קודש פרשת בראשית אסרו חג של סוכות שנת תרצ"ד בעיד וויען, ונקברה למחרתו ביום א' בשעה א' אחר צהרים במחלקת שומרי שבת, וקצת מזה אמרתי לפני מיטתה כפי מסת הפנאי.

במסכת מועד קטן דף כ"ח אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשה פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרה אף מיתתן של צדיקים מכפרה אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יש לדקדק למה להגמרא להביא ב' ראיות על שמיתת צדיקים מכפרה ממיתת מרים וממיתת אהרן, בחדא לא סגי לן בתמיה. ועוד יש לדקדק דר' אמי אמר בלשונו 'לומר לך מה פרה אדומה מכפרת', ור' אלעזר לא אמר הלשון 'לומר לך', ועוד יש לדקדק דהתוספות שם בד"ה מיתת אהרן כתב בגדי כהונה דכתיב (במדבר כ') 'והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם'. ואם כן בחד פסוק היה להגמרא להביא מתחילה הםמוכין דרבי אלעזר דהםמוכין שלו חד פסוק ואחר כך הםמוכין של רבי אמי דהסמוכין שלו בשני פרשיות.

ואפשר לומר דהגמרא רוצה להשמיענו שבל תטעה לומר שרק מיתתן של צדיקים אנשים מכפרת יען אמרו חכמינו ז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וכן מה שהצדיק היה יותר ברוב המעלות והמדות בתורתו וצדקתו מחיים, לפי מדריגתו שהיה בחייו לפי ערכו גדול במיתתו, ולכן אנשי צדיקים הזכרים יוכלו להשיג בחייהן מדריגה גדולה ואמיתות הן בלימוד תורה הקדושה והן בקיום המצות, ולכן מיתתן מכפרת. לא כן נשים צדקניות לא ניתן להם אפשריות להגיע למדריגה גדולה כל כך כמו אנשים, כי הם פטורים ממצוה עשה שהזמן גרמא, ופטורים מלימוד ועסק תורה הקדושה בחייהן, הוה אמינא שמיתתן אינו מכפרת.

ולזה בא הגמרא להודיענו שלא כן הדבר, כי גם מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, והטעם כי זולת נשים צדקניות לא היה באפשר כלל לבעליהם להשיג מדריגה גדולה כראוי, היא מנהלת צרכי הבית ועל ידי זה יש מקום לבעלה לעלות מעלה מעלה לתכלית המכוון, ובכן יש להאשה כשירה חלק בכל מה שרכש הבעל בתורה ובמצות, והוא ממש כעניין יששכר וזבולון הנודע. וזולת נשים צדקניות שמטריחות עצמן בצער גידול בנים ובעולל ויונק, היא היא הראשונה ביסוד בנין התורה של בנים, באהבתה ובחכמתה היא מגדלת ומחנכת בנים הקטנים, ומוליכות בניה באורח סלולה ביראת שמים בקטנם להיות מוכשרים לקבל עליהם עול תורה ומצות. וידוע מה שפירש היערות דבש בדרוש ח' מאמר חז"ל במסכת ברכות דף י"ז נשים במה זכיין דנטרין לגברייהו. עיין שם. ובכן בדין הוא דגם מיתת נשים צדקניות מכפרת, הא חדא.

ועוד אדרבה מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים, והטעם יען ריבה הכתוב לאנשים תרי"ג מצות, וכמעט אי אפשר לשמור כולם, כל מצוה ומצוה בפרטותיה בדקדוקיה וכוונותיה, ואפילו אם מקיים כל המצות, מי יודע אם כוון לאמיתה של המצות כי רבים הם המצות. לא כן נשים דאצלם המצות המצוות עליהם מעט מספר המה, ואותן המעט ביכולתן לקיים בכל כוונותיהם. ובכן על מה שהן פטורין אין להם חיוב כלל לשמור, ומה שמחויבת הן באמת נשים צדקניות מדקדקת עליהם עד להפליא, ואם כן אדרבה לפי חיובן הן יכולין להגיע למדריגה יותר גדולה מאנשים.

ובזה אתי שפיר מה שדקדקנו בגמרא הנ"ל, ראשית רוצה להשמיענו רבי אמי ממיתת מרים שאף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, ורבי אלעזר דדרש ממיתת אהרן שמיתת צדיקים מכפרת ולא היה לנו סגי בחד ילפותא כיון דיש בכל אחד פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו, ולא הוי זה כראוי זה, כי אם היה מביא רק הילפותא ממיתת מרים, היינו אומרים שרק מיתת נשים צדקניות מכפרת ולא מיתת אנשים צדיקים, יען אנשים לא יוכלו כמעט לבוא בכל חיובי המצות שלהן בכל דקדוקי הכוונות לתכלית כל הכוונות, ואם היה לנו רק ילפותא ממיתת אהרן היינו אומרים להיפוך כנ"ל, על כן צריכים שני ילפותות, חד לנשים צדקניות וחד לאנשים צדיקים. והקדים הגמרא הילפותא שמיתת נשים צדקניות מכפרת כי יותר הסברא נותנת שמיתתן מכפרת ממה שמיתת אנשים צדיקים מכפרת, כי באמת היא במדריגה יותר גדולה מאנשים צדיקים, יען יש להם חצי שכר המצות של בעליהם על ידי שהיא עוזרתו לכך, ועל ידי זה היא שוה לבעלה. אולם יש לה עוד מצות מה שהיא מקיימת מה שאצלה מכחה, על כן במכוון הקדים הגמרא הילפותא דרבי אמי. גם מדוקדק הלשון של רבי אמי לומר לך כדי להחזיק ביתר תוקף ושאת הילפותא שהיא העיקר.

ויש להמתיק עוד כוונת רבי אמי כי לכל מצוה ומצוה יש לה טעם ידוע, זולת מצוה פרה אדומה כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה י"ט ג') על דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', ולהשיג טעמי המצות בלתי אפשר כי אם על ידי לימוד תורה הקדושה בהעמיק עצמו האדם בעמקי ים התלמוד, וכבר ידוע מה שכתבה שהתורה הקדושה דאם האדם יודע ומבין טעם המצוה ומקיימה אין שכרו גדולה כל כך כמו השכר של האדם כשמקיים המצות בלי שום טעם ידוע, רק שכן ציותה לנו התורה הקדושה, כי כן נגזרה מאתו יתברך שמו. ואף שאדם אין משיג טעם המצוה לא יוכל לקיים המצוה בכל הכוונות הנקשרים לה, עם כל זה ערבה לה קיומו בכוונת גזרת המלך, כי הוא לא יחטיא המטרה. ובכן אנשים צדיקים שמקיימים מצות יען למדו ועסקו בתורה הקדושה אין חידוש גדול כל כך יען יודעים ומבינים טעם המצות, ואף אם הם מקיימים לא מחמת טעם הידוע אלא כמצות המלך, עם כל זה יען יודעים הטעם אם כן עשיית המצוה מובן מעצמו ודבר פשוט הוא אצלם שצריך לקיים. לא כן הנשים, שלהן לא ניתן מקום להגות בעמקי תורה הקדושה, להן מופלא בלתי נודע טעם המצות, ועם כל זה מקיימין הן המצות שלהן מטעם גזירת המלך כי כן צוה ה' יתברך, זהו מדריגה גדולה עד למאוד, והוא ממש כמצות פרה אדומה שהטעם מופלא מכל.

ואתי שפיר מה שיליף רבי אמי מסמיכות מיתת מרים לפרה אדומה, היינו מיתת נשים צדקניות לפרה אדומה, כי מדריגה אחת לשניהם כמו שמצות פרה אדומה הוא חוק בלי טעם, כן נמי קיום המצות של נשים צדקניות לא בעבור טעם המצוה.

והנה מה שפרה אדומה מכפרת עיין שם בתוספות ד"ה מה פרה אדומה פירוש על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש (במדבר רבה י"ט ד) משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין שם בחידושי אגדות מהרש"א שכחב על דברי התוספות והוא דחוק שנתכווין לאותו מדרש, ומה שכתב בחידושי אגדות מהרש"א הטעם שמכפרת גם כן דחוק. אמנם לפי מה שכתבתי יבוא על נכון ופשוט הוא שפרה אדומה מכפרת יען קיום מצותיה הוא חוק בלי רשות להרהר אחרי הטעם, ואם ישראל מקיימין מצות פרה אדומה אף על פי שאין יודעין לה שום טעם, בזה גילו דעחם ורצונם שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצות ה' מחמת גזירתו יתברך שמו, וענין זה לחוד סגי ודי לכפרה. כמו כן נמי מיתת נשים צדקניות שבחייהן נשתעבדו עצמם למצות ה' למען חפצו ורצונו יתברך שמו כן.

ויש לפרש בזה כוונת המסורה מובא בבעל הטורים פרשת ויקהל ג' פעמים 'וכל הנשים': 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' (שמות ל"ה), 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' (אסתר א), 'וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיה מ"ד). דהנה בגמרא (תמיד ל"ב) איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. שם חכם לא יאות אלא על מי שמבין ומתבונן לא לבד על ההווה אלא גם על העתיד, וצריך האדם לידע את אשר לפניו לעשות, כי לא לעולם יחיה ומה יהיה יתרון לכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם לא שעומל בתורה ובמצותיה שהוא נצחיות, ויהיה לו מזון נצחיות לעולם הנצחי. וכל מה שיותר מזדרז עצמו האדם לאסוף לעצמו הרבה מצות, כן ולעומת זה יהיו חייו מאושרים לעולם הנצחי. והא תינח אנשים שיש ביכולתם לקיים כל מצוה ה', ועל ידי זה יש בכוחם לרכוש לעצמן הון רב, אמנם מה יעשו הנשים שצימצם להם תורה הקדושה המצות שלהם ואין ידם משגת לצבור בעצמן בעולם הזה כאות נפשם, וכי על ידי זה יהיה מושבם בדיוטא התחתונית, לא כן הדבר אלא כמו שכתבתי אם הן עוזרות באמת ובתמים בכל מאמצי כוחן את בעליהם שיכלו להשיג מדריגה האמיתות וכל מגמתה וחפצה הוא רק שבעלה ובניה יעסקו בתורה ובמצות, והיא עוזרתן ומסייען לכך, ובלתי תמיכתה לא היה אפשר להם לבוא לכך, האופן כזה הוא בשותפות ממש עמהם וכאילו היא בעצמה השלימה עצמה בכל וכל. וידוע מספרים הקדושים שעולם הזה הוא עולם ההולך, הרצון שיש ביכולת האדם לילך מעלה מעלה בסולם העולה בית ה' על ידי קיום התורה והמצות. לא כן לאחר שמת נעשה חפשי מן המצוה הוא במדריגת עומד, שם בעולם הבא אין יכול להגיע למדריגה יותר גבוהה ממה שהכין לעצמו בעולם הזה.

וזה כוונת המסורה. 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה', שחכמות הן ורואין מה שעתיד לבא להן לעולם הבא, ושם אי אפשר לחיות רק עם תורה ומצות שהכינו לעצמן בעולם הזה, וזה אי אפשר להן בכל וכל, יען מעט מאוד מספר המצות שלהן, ונשים חכמות האלה, על כן 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהם', עוזרהו ומסייעו לבעליהם בקיום המצוה שלהן, ועל ידי זה 'וכל הנשים' אף ש'עומדות' בעולם הבא, שהן בבחינת 'עומדות', עם כל זה 'קהל גדול', יש להם קהל גדול תורה ומצות על ידי שגרמו לבעליהם שהשלימו עצמו, בזה נחשב כאילו הן בעצמן עסקו בהן.

ובעיקר הדבר מה שרבי אמי מסמיך מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יש לומר הטעם דמצות פרה אדומה ידוע שהוא חוק מופלא ובלי להשיג טעמו, כמו שאמר הכתוב (במדבר יט) "זאת חוקת התורה", ואופן עשייתה מתחילה ועד סוף ותכלית עשייתה מכוסה ונעלם מעין ושכל כל איש. רק זאת ידוע לנו שמכפרת, כמו שכתוב  כמו שכתב החא"ג "כפרה כתיב בה כקדשים", כי תכלית עשייתה לאפרה הוא ומאפרה היה מזין כל טמא לנפש, כל הבא לאוהל המת או נגע במת מטמא. ואפשר לרמוז דבראיית אדם המת, החי יתן אל לבו כי סוף כל האדם למות, ובעל כורחך אתה מת. אוחזת האדם פחד ועצבון, כיון שאחריתו יהיה לעפר רימה ותולעה, ומה יתרון בכל עמלו שיעמול ומחשבתו אחוז בעבותות הדאגה ויגון ומש ששון ושמחה. ובכן כמעט מן הנמנע הוא לעבוד עבודתו, עבודת ה', עבודה תמה וברורה. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז:) אונן פטור מכל המצות עשה, יען כוונתו ומחשבתו אי אפשר להיות בתכלית המכוון.

וזה הרמז שמת מטמא פנימיות האדם עושה אצלו רושם גדול ומפגל אישיותו שבעה ימים, כי ימי שנותינו שבעים שנה. וקיום מצוה ה' יתברך צריכה שתהא בשמחה ולא מתוך עצבות, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה". ועל כן גזרה חכמתו יתברך שמו ויתעלה להזות על הטמא מת מאפר פרה אדומה לטהרתו, הרצון כמו שפרה אדומה חוק בלי טעם ואין לנו רשות להרהר אחריה ומוכרחים לכוף ולשעבד עצמינו תחת עול מצותיו, אף אם הדבר נגד שכלינו טמיר ונעלם משכל אדם, חומר משותף בזוהמת הגוף, כן גם טמא למת לא יעלה על דעת האדם אם לפי שכלו והבנתו הוא כחס ושלום מתרעם על מידותיו של הקב"ה, וכחס ושלום עביד הקב"ה דינא בלא דינא על מה זה ולמה טרף צעירה בימים בעודה באבה בדמי ימיה קטף שושנה בעת פרחה וריחה נודפת למרחקים לששון ולרוב נחת לכל מכיריה, הרס מבצרי בנות יהודה ולא חמל על עוללים וטפים שנשארו בלי משענה.

ולכן בא הציווי להזות אפר פרה אדומה להזות על האדם טמא ברוח עשתונותיו, להזות עליו להקיצו לעוררו דייקא מן אפר פרה אדומה, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, אין לך רשות להרהר אחריה. אף אם אין דעתך ושכלך משגת הדבר, להזות מן אפר פרה אדומה, לרמז לנו כי רואה הנך אפר פרה אדומה, כן עפר אתה ואל עפר תשוב. ובכן אתי שפיר שפרה אדומה מכפרת, יען שעל ידי זה הוא מוכרח לשעבד עצמו תחת גזירותיו של הקב"ה, יען הוא חוק, כן נמי מיתת צדיקים, אף שהוא נגד שכל האדם, מכפרת, הרצון הוא מצדיק על עצמו ענין המיתה, אף אם הוא מיתת צדיקים אז הוא מכפרת.

כתיב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו' שני חיי שרה" (בראשית כג), ומדקדק רש"י ז"ל על שהכפיל "שני חיי שרה", דהלא פתח הקרא "ויהיו חיי שרה". ולולי דבריו הקדושים אפשר לומר דהנה איתא במדרש רבה (פרשה נ"ח) על "ויהיו חיי שרה", הדא הוא דכתיב (תהלים לז) "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר ההמשך דהנה שלמה המלך עליו השלום אמר (בקהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". הכוונה על פי מה שפירש הש"ך על התורה בפרשת פנחס הפסוק (במדבר כו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", "לרב" אם למדת תורה הרבה עסקת וקיימת מצות הרבה אזי "תרבה נחלתו" בעולם הבא. "ולמעט", היינו מי שלא עסק בתורה ובמצות אלא מעט, אזי "תמעיט נחלתו" בעולם הבא, יקבל רק מעט נחלה כשחושבים אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת.


הרב נפתלי צבי שלזינגר. נולד בשנת תרנ"ה.

אביו, הרב יהודה אריה (לייבוש) שלזינגר שהיה שו"ב ומו"צ בקאללא ובקהילות נוספות. הוא פעל רבות לחיזוק התורה והיהדות וזכה לבנות 16 מקוואות. הוא  ונפטר בכ"ה באלול תרפ"ב (1922) בהיותו בן 58.

אמו, מרת רייכל בת ר' יוסף סופר דושינסקי, נפטרה בכ"ה באייר תרע"ט (1919).

הרב נפתלי צבי, למד בצעירותו בישיבת פרשבורג, והיה ראש וגבאי ל'חברה חריפות', וקיבל היתר הוראה מבית הדין של פרשבורג. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשא לעיר סובאטיצה שביגוסלביה ונשא לאשה את מרת הענא לאה בת הרב חיים צבי וייס, שנפטרה באיסור חג, בכ"ד בתשרי תרצ"ד (1933). הספדו של הרב נפתלי צבי עליה מובא כאן למעלה. בזיווג שני נשא את מרת שרה בת הרב שמחה ומרת מאטל.

אף שהיה גאון חריף ובקי, ולמד הרבה תורה וחידש בה חידושים רבים ומעמיקים, לא נשא בתפקיד רבני והתפרנס בעמל רב מיגיע כפיו במסחר בחלק מהיום. אף שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, היו כל מחשבותיו בתורה. בזמנו הפנוי למד תורה עם בחורים ועם בעלי הבתים, וייסד "חברה ש"ס". בהזדמנויות רבות, ובייחוד בשבתות, היו מכבדים אותו לשאת דרשות, המלאות דברי מוסר ויראת שמים.

מחמת דוחק הפרנסה, עבר בשנת תרצ"ב (1932) לעיר נייזאץ (אויווידעק/ נובי סאד), ובנה שם מקווה טהרה.

בשנת תש"א (1941) כבשו הונגרים את האזור, עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה הקהילה היהודית כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, בתחילה על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. ההונגרים החלו בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. הגברים מגיל עשרים ועד חמישים נלקחו לעבודת כפייה מפרכת. הרב נלקח לעבודת כפייה ולא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. בשל מצב המלחמה בין רוסיה והונגריה, נאסר הרב לאחר שקיבל מכתב מאחיו ר' ישראל שהיה בקייב תחת השלטון הרוסי, בחשד שיש לו קשרים עם הרוסים.

קרוביו ביקשו לקרוא לבנו, ר' יהודה אריה שלמד בבית מדרשו של הרב אליעזר יעקב רוזניץ בעיר זענטא, על מנת שיסייע בפרנסת המשפחה הרעבה בשעה מצוקתה, אך למרות ההפצרות הרבות שיסכים לכך, התנגד לכך הרב נפתלי צבי בתוקף, ואמר: "חס ושלום, בני לא יבוא לביתי בשום אופן שבעולם, כי הוא צריך ללמוד תורה. וגם אל תגידו לו כלום מצרת נפשי שאני אסור בבית האסורים, כי אז לא יהיה לבו נכון ללמוד בהרחבת הדעת". לאחר מספר שבועות, עם שחרורו ממאסרו כתב לבנו שישאר בימים הנוראים בעיר זאנטא, בה יש לו חברים ללמוד איתם תורה, ויגיע רק לחג הסוכות. כשהגיע הבן לביקור, לא זיהה את אביו מרוב בצרות שסבל בבית האסורים. מיד לאחר סוכות שלח אותו אביו חזרה ללמוד תורה בעיר זענטא. הרב ליווה את בנו לתחנת הרכבת, וביקש ממנו שילמד בהתמדה. היו אלו הדברים האחרונים ששמע הבן מאביו.

תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בשלהי 1941 ותחילת 1942 שימשו תירוץ לביצוע טבח באזור. על העיר הוטל עוצר מלא, וחיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע, בערב שבת, ה' בשבט תש"ב (1942), נשלחו יהודי נייזאץ וסרבים אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות בטבח ההמוני בנאבי סאד. גופותיהם הושלכו לתוך הנהר הקפוא. בין הנרצחים היו הרב נפתלי צבי, רעייתו שרה (מזיווג שני) ושתי בנותיו, חיה שרה ורייכל, הי"ד.

בנו, הרב יהודה אריה, שרד את השואה. לאחר רציחת בני משפחתו נסע הרב יהודה אריה לקהילת פאפא, שם היה תלמידו של רבי יוסף גרינוואלד אדמו"ר ואב"ד פאפא. בכ"ב בסיון תש"ד, הוא נשלח לעבודות כפייה בחזית, ועבר צרות ותלאות. אחר כך נלקח לבודפסט, שם שהה מספר חודשים. בפסח תש"ה הוא הלך בצעדה ממושכת, וניצל מירי שכוון אליו. הוא שוחרר ביום ב' של חול המועד פסח, אך נדרס בידי משאית רוסית, אושפז ועבר מספר ניתוחים. לאחר מספר שבועות חזר לקהילת פאפא ובירך 'הגומל'. לימים עלה מארה"ב לירושלים ונפטר שם בט"ז בתשרי תשע"ד (1913).

הרב נפתלי צבי כתב חידושים על התורה ועל המועדים, על פרקי אבות, דרשות ופלפולים עמוקים בסוגיות הש"ס. הוא גם ניהל תכתובת עם הרבה מגדולי דורו, ובהם רבי אליעזר דייטש אב"ד באניהד ורבי מאיר אריק אב"ד בוטשאטש, עם רבני יגוסלביה ודייני פרשבורג. רוב חידושיו אבדו בשואה, ושרדו רק מעט חיבורים, שנמצאו ביוגסלביה לאחר המלחמה על ידי גיסו הרב אליעזר וייס.

חידושיו יצאו לאור בספר "נר צבי" בהוצאת בנו, הרב יהודה אריה. ובשנת תשע"ט יצאו לאור על ידי נכד המחבר.

תמונת האנדרטה לזכר חללי הטבח בנובי סאד לקוחה מתוך ויקיפדיה, והועלתה לשם ע"י Itaygur.

מספר הצפיות במאמר: 54

הצדיק נותן אל לבו את יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו / הרב בן ציון הלוי שפירא הי"ד

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')


הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 44

העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת / רבי יצחק מרדכי פאדווה הי"ד

העיקר לחפש את צדיק האמת

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)


רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

מספר הצפיות במאמר: 56

תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה / האדמו"ר מראדזין, רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד

תמונת רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)


רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

מספר הצפיות במאמר: 114

דברים שבזירוז / הרב משה אפרים מושקוביץ הי"ד

תא חזי, אחיך הקטן נעשה בר מצוה. עומד ומתבגר, מגיע לשנות הבחרות. מה יהיה אתו אחר כך, טרם ידוע לנו. הישאר בין כותלי בית המדרש או ילך לעסוק במסחר או במלאכה, ימים ידברו. אולם גם עתה, לפי שעה, הוא בחזקת סכנה. נחשולים רבים מים הכפירה וההפקרות קמים עליו. ואנחנו חייבים לטפל בו, לשמרו מפני המזיקים ולהדריכו בדרך ישרה.

מה הם האמצעים אשר נשתמש בם להטותו לדרך הישרה, דרך ארוכה וקצרה, דרך בטוחה שסללו לנו אבותינו, הוי אומר תורה ויראת שמים. מושג זה כולל ומקיף הכל ויוצר קומה שלימה, אם האופנים רצויים, שלמים ותכליתיים, וההשפעה עולה ממקומה, מכלי ראשון, נקיה ותמה.

והשואל ישאל, במאי נשתדל להכניס בו הרצון והחשק ללימוד תורה הקדושה ולעמלה של תורה? כיצד נלהיבו לעבודת ה' יתברך ולחביבות קיום מצוות התורה בגופו? ובאיזו אופנים נשפיע עליו שיחפוץ להתנהג בחייו הפרטיים במסורת אבות, בחיבת הקודש ומנהגי ישראל המקודשים ובאופן שיהיה שם שמים מתאהב על ידיו?

שאלה זו נשאלה בבתי כנסיות של הלומדים מפי הניסיון, וזה פתרונה: לא יועילו לזה, לא מאמרים נלהבים בעיתונים, לא דרשות חמות ונאות על האספות, ואף לא פקודות בהמכתבים מהמרכזים.

ברם אלו דברים, המאמרים, הדרשות והפקודות יש בהן משום ערך רב לעסקנים. לאלו שלעצמם הם מכירים תפקידיהם, שעליהם להשפיע ולעשות ב"ללמד", אלא שמתרשלים בעבודתם, או שוכחים ע"י טירדות את תפקידם, אז באים מיני התעמולה הנ"ל להזהיר הגדולים על הקטנים ומעוררים את העסקנים לעבודת הקודש. כדרך המשמש המעורר ל"סליחות" את אלו היודעים וחפשם לקום באשמורת, אלא ששינה תקפתם, ולקול השמש מתעוררים וקמים.

שונה לגמרי הוא אולם הדבר אצל הנער המתבגר. עיניו פקוחות לרווחה, לאזניו נכנסים הדים שונים. יצרו מתגבר עליו בכל יום, ואתה רוצה ללחום ביצרו בדרשות או נאומים או פקודות בלבד? אתה רוצה שדבריך יכנסו באזניו? ואיזו תמונה הנך מציג נגד עיניו? עליך המשפיע לזכור שהעיניים עקריים הם, ושורייקא דעינא באובנתא דלבא תליין, ולפעמים סרסורי דיצר הרע נינהו. ואיך יכנסו דבריך באזניו לשמוע אליך דבר שלם אם בעיניו יראה חצי דבר? מאתו תדרוש מאה אחוזים, ואצל אחיו קשיש ממנו תסתפק בחמשים או שלשים אחוז? אותו תלמוד כמה דברים האסורים, ואחיו הגדול ממנו בשנים נוהג בהם היתר, מבלי פוצה פה, מבלי מוחה, מבלי מבחין בין תכלת לקלא אילן?

ובכגון דא צריך זירוז.

אתה המשפיע טול מקודם קורה מבין עיניך ומעיני אחיך הקטן. יראה בך אחיך הקטן סמל השלמות, נאה דורש ונאה מקיים, ונגד האחים הגדולים הפורקים הא או דא בתוך המחנה, אל תתייחס בסבלנות יתירה, כי בדם אחיך הקטן זהו. ואם נמצאים אחים גדולים המקילים, ויש ללמוד עליהם זכות, בכל זאת חשב חשבונם של הקטנים שאינם יודעים עדיין להבחין בדבר, ודע שזהו הוראת שעה לציין על הגבולים בחוט הסיקרא בין דבר שלם לחצי דבר. למען יראה אחיך הקטן בעינו חבורה מצויינה בזהירות וזריזות, ותאפשר לו שישמיע לאזניו דברי ההדרכה והתעוררות שאתה מוצא מפיך.

תצא הדרכה רצויה באופנים הגונים, ותבוא על ידי צינורות טהורות ותשפיע בשלמות בסביבה תמה לתכלית הנרצה.

ועדיין אנו זקיקים לזירוז כדברי החינוך בסוף מצוה תצ"א (למנות שופטים ושוטרים) וזה לשונו: ואלו הממונים גם כן ראוי ליישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהן, פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מליבם כל תענוגיהם ועל זה ישיתו ליבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

(תלפיות, א, עמו' כז)


רבי משה אפרים מושקוביץ הי"ד, נולד בשנת תרס"ט (1909) לאביו רבי הרב יוסף מושקוביץ שכיהן כאדמו"ר באוסטריק והיה נכד רבי מאיר מפרעמישלאן. רבי משה אפרים היה אב"ד סוקוליקי, מעורכי כתב העת "תלפיות" (שתי חוברות שיצאו לאור בטרנוב בשנת תרצ"ח), ממנהיגי היהדות החרדית הצעירים, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין וסופר מוכשר, מתלמידיו של הרב מאיר שפירא. לאחר פטירת רבו כתב עליו רבי משה אפרים:

גלוי וידוע הדבר ליודעי-חן שבין תלמידי מרן הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין. מרן זצ"ל – הרבה הרפתקאות עברו עליו, וכוס ישועות עם כוס תרעלה שתה גם יחד. יום ליום לא היה דומה, ושעה היתה שונה מחברתה. עליות וירידות ועליות אין מספר. אלא – ששר כל ימיו. בשעת חדווה, ביום שמח, זימר" "בך בטחו אבותינו". ובשעה קשה, עת סבל, רקד: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". השירה היתה לפי המאורע, אך – הגיב על כל בשירה.

בשנת תרצ"ב העלה הרב משה אפרים לפני הנהלת "צעירי אגודת ישראל" את ההצעה לקבוע לימוד ב"תנך יומי", בנוסף על "הדף היומי". הוא עורר את הצעירים ללמוד תנ"ך, וכתב כי "במאבק עם אם-הארצות, עם השטחיות ועם ההתרחקות מהיהדות – אסור להזניח את התנ"ך, שהוא מקור המים החיים של היהדות". הוא נהג לנדוד בין העיירות היהודיות בפולין וגליציה ולעורר את הנוער לשוב אל מקורות המוסר והחסידות, להעמיק את עולם הערכים ואת השלמות הרוחנית, ולהתרחק משטחיות ופוליטיקה נבובה. למטרה זו הוא גם פרסם מאות מאמרים בעיתונות האורתודוקסית, ובכ"ד מנחם אב תרצ"ז (1937)היה אחד משני המייסדים של פלג "הזריזים" עבור הבחורים התורניים בתנועת "צעירי אגודת ישראל". פעילות "הזריזים", קבלה את תמיכת נשיאות "אגודת חניכי ישיבת חכמי לובלין" ואת תמיכתם של רבים מגדולי הדור, ובהם: האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, רבי משה'ניו פרידמן מבויאן-קראקא, האדמו"ר מטשורטקוב, האדמו"ר מבויאן-לבוב, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, ועוד.

מעבר להיותו רב בישראל, למדן ומתמיד, מחדש חידושי תורה, הוא היה סופר מוכשר. ביצירתו הספרותית תיאר את חיי החסידים, בהתרגשות ובהתלהבות, בדבקות ובהשתוקקות לעבודת ה', לשמחה של מצוה ולחיים תמימים וטהורים.

בשנת תרצ"ח החל לכהן כרבה של יאבוז'נה, ומילא את מקומו של הרב צבי הירשהורן הי"ד, שעבר לביאלה פודלאסקה. למרות העומס הרב בתפקידו כרב העיר ומחויבותו לישיבה שייסד שם, הוא הוסיף להשקיע רבות בתנועת "צעירי אגודת ישראל" להשתתף בוועידות התנועה ולפרסם מאמרים בביטאון התנועה.

כבר בשנת 1939 כתב מאמר ביידיש בו ראה בנאצים את התגלמותה של האנטישמיות של עמלק, וראה בשנאת ישראל את שנאת הרע לטוב.

עם הפלישה של הגרמנים ליאבוז'נה, ברח יחד עם רבים מקהילתו לגליציה המזרחית, הגיע לעיירה קושיצה והשקיע שם מאמצים רבים במסירות נפש לצורכי הצלה. בשנת 1942 חלה ואושפז בבית החולים המקומי, שם נרצח על ידי מרצחי האס אס, שירו בכל החולים היהודים.

מספר הצפיות במאמר: 48

תעודתינו עלי אדמה הוא ללמוד וללמד, ואת הנלמד לשמור ולעשות / הרב פרץ טוביה שטיין הי"ד

יתגדל הבורא ויתקדש היוצר שבראנו לכבודו בחומר וצורה כדמותו וצלמו, להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, והבדילנו מן התועים להגות בתורה הקדושה אשר בה נמצא תכלית מציאותינו, חיי רוחינו ונופש לנפשינו, בכל מדה ומדה שהוא מודד לנו עד דרך שאמר נעים זמירות ישראל "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדני". וידוע דרשת חז"ל על זה. ולי נראה כי אנו רואים באנשים ההמוניים אשר לא הריחו ביראת השם וריח התורה לא נכנס בקרבם אין להם תכלית בחיותם רק כל זמן שאור ההצלחה יופיע על ימיהם, אז יתענגו בימי חיי הבליהם. אבל אם נהפך להם הגלגל, עניות ייסורי הגוף מענים אותם, עננה תשכין על חייהם, אז חיותם עליהם לטורח, נלאו נשוא, מקללים יום הולדו בו, משליכם נפשיהם מנגד, וטוב להם המות. לא כן הצדיקים, אוהבי ד' אשר על מבועי התורה נתגדלו. דעתם רוחם ונפשם נטהר על ידי ידיעת תורה הקדושה, על כל גל וגל המתגלגלים לבוא עליהם ללחצם ולחקם, למרר את חייהם מנענעים ראשם לקבלם באהבה כי יודעים המה שחיי הגוף לאו עיקר הוא, סופו רימה ותולעה, ומתנחמים במנוחת נפשם, אשר כל השתדלותם הוא להשלימה ולהגביה אל גרם המעלות, כי על זה מלמד אותם דעת תורה הקדושה. ודוד המלך נתכוון לרעיון הנשגב הזה באומרו "אשרי הגבר", הגבר יכול להיות מאושר ונפשו בקרבו תנוח ואין מתמרמר על גורלו, אף אם "תיסרנו יה", וצריך לסבול יסורים קשים ורעים. ומיהכן יוכל לקנות דעה נכונה הלזו, "ומתורתך תלמדנו", רק תורה הקדושה מלמדת אותנו לזה, משם נשאב רוח טהרה ורוח הקדושה. היא מטהרת רגשי לבבינו ונפשינו מכל סיג וחלאה שלא בהצלחת הגוף ובתענוגי העולם הזה נראה תכלית חיינו, אלא חיי רוחינו ונפשינו יהיו תמיד לנגד ענינו כל זמן חיותינו עלי אדמה.

ובתחילה כשעלה במחשבה לפני אדון כל לברוא את האדם לא חשב רק על המושכלות שבאדם, כישרונות הרוחניות שהו. וכאשר נתייעץ על זה עם מלאכי מעלה ללמד אותנו מידת העניוות, כך אמר להם "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". ופירש רש"י על זה להבין ולהשכיל דאם לברוא את הגוף נתכוון הקב"ה באמרים קדושים אלו איך ייפול על זה לומר "כדמותינו", וכי כדמות הגוף נמצא למעלה, ברי אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואל מי תדמוני ואשוה. ומזה הוכיח רש"י דעל כורחך על חלק הרוחני והנפשי שבאדם נתכווין הקב"ה בזה, כי היא היא עיקר האדם, והגוף אינו אלא לבוש להרוח והנפש, והבינה והשכל היא פעולת הרוח והנפש שבאדם, כמו שכתוב "אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם". וכן אנו אומרים בתפילה דלשם ייחוד קודם הנחת תפילין "והנשמה שבמוחי" וכו'. והבינה והשכל שהדאם הוא הצלם והדמות של מלאכי מעלה, שהם כולם רוחניים, לכן פירש רש"י שכוונת ה' יתברך באומרו "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו", שיברא את האדם להבין ולהשכיל (עיין שם בפירש שפתי חכמים על רש"י).

ואף כי בתחילת הבריאה נטע ה' יתברך בתוך האדם את הבינה והשכל, לנו מאמינים בני מאמינים קץ וגבול שם לההתבוננות על ידי נתינת התורה, ורק בתוך גבול זה ניתן לנו הרשות להבין ולהשכיל, כי אם נהרוס הגבולים שנמשכו לנו על ידי תורה הקדושה, קוצים ודרדרים יצמיחו לנו על שדה התבונה. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו".

ויוצר בכל השלים החיות לנפש האדם, עד שלא לעצמו לבד יוכל להבין ולהשכיל, אלא הטביע בכח נפשו להשכיל גם את אחרים, להוציא רעיונותיו החוצה על ידי כוח הדיבור שלו. ובזה נבין היטב מה שכתב התרגום אונקלוס בספר בראשית על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", וכתב התרגום "לרוח ממללא", ולכאורה מינא ליה ש"נפש חיה" הוא הרוח הממלל שבאדם. אלא שהמתרגם נתקשה לו, הרי הנפש היא היא החיות שבאדם, ומי שיש בו נפש ממילא חיה, ואם כן מה זה שקראוה התורה "נפש חיה", וכי יש נפש שאינה חיה. לכן התחכם התרגום שנפש האדם נשלמת על ידי רוח הממלל, שפעולת הנפש אינה הבינה והשכל לבד, אלא במה שמשכיל גם לאחרים, בזה נשלמת פעולת החיות שבאדם. וממה שאמרה תורה "ויהי האדם לנפש חיה", הבין המתרגם שבוודאי נתווסף חיות יתירה לנפש האדם, והוא הרוח בממלל שבו.

ומעתה בין תבין את אשר לפניך ותלמוד מחיי הגוף לחיי הנפש כמו באיברי הגוף אם לא ישתמש האדם באחד מהם יחלש אותו האבר ומתנוונת והולכת. ואם זמן רב ישביתו ממלאכתו יצא הכוח ממנו לגמרי עד שלא יוכל להשתמש בו יותר. וכמו כן אף שמתולדה יכול האדם לעבוד עבודה הראויה לכל אבר ואבר, עם כל זה כדי שיוכל לעשות עבודה מכוונת בדקדוק היטב, לזה צריך להרגיל לאיבריו לאותו העבודה. וכמה שנים צריך האדם שישמש באיזה מלאכה שיקרא אומן לאותה מלאכה. וכן הוא גם בכוחות הנפש שבאדם, אם לא ילמוד ולא יתרגל להבין ולהשכיל, אז יחלש ויטמטם כוח הרוח והנפש באדם וימית מתוכל כל רגש נפשי. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום "אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו", שאם האדם לא יבין ולא ישכיל ביקרותו שנצטיין בו יותר משאר הברואים, ייפול ממדרגתו להיות נדמה לבהמה. ואף אם האדם יבין וישכיל לעצמו ולא יתרגל באותו כוח החיות שניתן בנפשו להוציא מחשבותיו אל הפועל ולהבין ולהשכיל גם את אחרים, אזי ימית מקרבו על כל פנים אותו הכוח שניתן לו להשכיל את אחרים, אשר עליו נאמר "ויהי האדם לנפש חיה" וכדמתרגם המתרגם "לרוח ממללא".

ואחר כל אלה בדברים נמרצים ומעוטים נוכל לכלול תעודתינו עלי אדמה, והוא: ללמוד וללמד, ואת הנלמד לשמור ולעשות. ובזה נשכיל מה שראינו מרבותינו הקודמים קדושים אשר בארץ המה איך השתדלו בחריצותם ללמד לאחרים ולהרבות בתלמידים, בזה מצאו חיי רוחב ועונג לנפשם. ועיין סנהדרין דף ס"ח ע"א איך התמרמר רבי אליעזר על שלא למדו ממנו תלמידים כרצונו (דברכוהו כידוע), ואמרו שם שקודם מיתתו נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו ואמר "אוי לכם שתי זרועותי, שהן כשתי ספרי תורות שנגללין". ופירש רש"י כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולמדו ממני. ורבי יוחנן אמר במסכת ראש השנה דף כ"ג כל הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר. וכוונתו פשוטה כיוון שהקב"ה נתן ריח טוב להדס הזה, כן הוא באדם שלומד תורה ואינו מלמדה, שניתן לו הכוח להבין ולהשכיל את אחרים, ואם אינו עושה כן, אינו עושה תעודתו.

את כל זה שמתי אל לבי אני הננס והפעוט בעת שהרהבתי עוז בנפשי להוציא לאור עולם ספרי הנוכחי. חשבתי בנפשי, שמני אלוקים לרב בקהלה קטנה, אשר מכמה טעמים אין בה מקום למלאות חפצי ורצוני מקדמת דנא להחזיק בה ישיבה, להרחיב גבול התלמידים, בפרט בעיתים הללו שיד ד' נגעה בנו בעוונותינו הרבים, ואיום ונורא הוא מצב אחינו בני ישראל. וזה לי חמשה עשר שנים שאני יושב פה בדד בית מדרשי בלא חברים מקשיבים ותלמידים אהובים לישא וליתן עמהם בהלכתה של תורה, ונפשי עלי תאבל מה קיצי כי אייחל ואיזה יתרון אמצא מכל עמלי שעמלתי ושאכמול עוד תחת השמש, ואיך אמלא תעודתי עלי ארץ להבין ולהשכיל, ולמה תתכסה תורה שבלבי כשתאסף נפשי ברצות ה'. ויען שהעיר ה' רוחי ללמוד מסכת חולין בעמל ויגיעה רבה במשך שבע שנים, ומסכת זו הוא יסוד ועמוד גדול בש"ס, כמעט כל ענייני איסור והיתר תלויים בו, ומשכנתי נפשאי  לברר וללבן כל העניינים הנמצאים במסכת זו כפי מה שהגיעה ידי יד כהה, ובעזר צורי וקוני העלתה מצודתי חדושים ופירושים על כל דף ודף, אשר לפי דעתי העניה מצאתי אותם נכונים וראויים להעלותם בכתב, לכן אמרתי אולי אבנה ממנה ואזכה על ידה לעשות פעלים לתורה, ללמוד וללמד, אשר הוא תעודת האדם על הארץ. ולא רבותי! אחי ורעי! אל תחשדוני ברמות רוחא כי האי שרצונו לזכות עם ספרי זה גדולים וטובים ממני. תאמינו נא לי שלא כן עמדי, כי להם מה מני יהלוך. אך כוונתי אולי ואולי ימצאו מעוטי ערך כמוני אשר הגיוני ודרך לימודי ינעם להם ויתלהבו יותר על ידי ספרי ללימוד תורה הקדושה. ואם רק מעט מבחורי חמד יעיינו בספרי וילמדו ממנו קשת איך ללחום מלחמתה של תורה ואיך צריך לעמול וליגע לעמוד על עומק כוונת דברי חז"ל, זה יהיה חלקי מכל עמלי, ונפשי עלי תנוח שלא לריק יגעתי.

והנה גבי שאול כאשר התחיל רוח ה' לפעמו, מצינו שאמר איש אל רעהו "מה זה לבן קיש, הגם שאול בנביאים. ויען האיש משם ויאמר ומי אביהם. על כן היה למשל הגם שאול בנביאים". וידעתי גם ידעתי שגם אני מקרה כזה יקריני ויעבור עלי משל הקדמוני "הגם שאול בנביאים", ויתלוצצו עלי חברי "מה פרצת עליך פרץ להיות חובר חבר דורש קל וחומר לרנן בחוץ חכמתיך". אולם חנוני מורי ורבותי! שמעוני אחי ורעי! אשיחה וירווח לי, הלוא דעתי כבר גליתי מה ראיתי על ככה ומה הניעני לזה להוציא ספרי לאור עולם. ואף כי נער אנוכי ולימי בינה לא הגעתי, אל נא אחי תריעו להתלוצץ ולומר כן, רק קבלו את האמת ממי שאמרו, אף אם מבטן שפל אנשים יצאו, ואל יהיה חכמת מסכן בזויה בעיניכם, ושימו אותו על כור המבחן. ואם תמצאו מה להשיב על דברי, תכבדוני ותודיעוני ואבטיחכם שאודה על האמת. ומעולם לא אמרתי "קבלו דעתי". אבל לעומת זה אם אמצא דברי נכונים לא אכבוש דעתי מפני שום בר נש בעולם. ואף כי ידעתי מך ערכי, אבל "קטן וגדול שם הוא", והרבה פעמים איש קטן בשכלו ביותר מכווין לאמיתה של תורה מאדם גדול בענקים, כי אגב חורפיה שבשתא, ושגגה תוכל לצאת מפני השליט. וזכורני כד הוינא טליא שמעתי לספר מתלמיד חכם מופלג אחד הרב מו"ה ישראל גראס עליו השלום אבן יקר בעיר מולדתי קהילת קודש מישקאלץ, שפעם אחת בא תלמיד אחד אל מרן החתם סופר זצ"ל והגיד לו שרוצה לעזוב את ישיבתו ולילך ללמוד אצל רב אחר. ושאל אותו החתם סופר מי הוא אותו הרב, והגיד לו התלמיד שם הרב שהוא משתוקק ללמוד בישיבתו. והשיב לו החתם סופר באמת אותו הרב הוא גדול בתורה, אחד מן הענקים, ואני רק כננס נגדו, אבל הידעת בני מה חילוק יש בין ענק וננס? הענק מחמת גובהו אינו רואה רק למרחוק ולא את המכשולים ואבני נגף הקטנים הסמוכים לרגליו. לא כן הננס, יען כי קטן הוא עיניו לנוכח יביטו אף סמוך לרגליו. וזה החלי להוציא ספרי לאור עולם, אף כי ננס אני והענקים הגדולים וטובים ממני, אשר קטנם עבה ממתני, כבר כתבו ספרים רבים על מסכת זו וביארו אותו מכל עבר ופינה, אולי הניחו גם לי מקום להתגדר בו. והיא הנותנת, מחמת כי ננס אני, אולי בעזר צורי וקוני זכיתי לראות מה שלא ראו הם ויהיה לתועלת לפחותי ערך כמוני. והתבוננו נא במאמר התנא האלקי בן זומא בפרקי אבות שאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי", וסיפא דקרא הוא "כי עידותיך שיחה לי". ופירש על זה המדרש שמואל, לפי שבן זומא לא האריך ימים, ולכן לא זכה להקרא "רבי" והיה אב בחכמה ורך בשנים. לכן אמר כי לא יוכל האמת בממציאו, רק במה שהוא אמת. ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו, ואף אם הוא רך בשנים, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, יהיה מי שיהיה. והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו. וזהו שאמר "מכל מלמדי השכלתי", אפילו מן הקטן שבקטנים. וזה להיותי חושב התורה היא המדברת ומלמדת אותי, לא הקטן, וזה אומרו "כי עדותיך שיחה לי". עד כאן.

לכן אהובי מורי ורבותי! אחי ורעי! שימו לבבכם לדברים האלה ותיקר נא נפשי בעיניכם להביא ספרי לביתכם. קחו הטוב ממני ואם לא לכבודי עשו לכבוד אבותי, אם לא בגיני עשו בגין הורי ומורי אשר ישנם פה בחיים חיותם עד מאה ועשרים, ולהבדיל בין חיים לחיים אשר שבקו לן חיים, קדושים אשר הארץ המה, אשר כולם היו יריאים ושלימים, גדולים בתורה. וגם מקובל במשפחתינו מימים ימימה שמגזעו של מרן הבית יוסף, בעל השלחן ערוך אנחנו, ולכן נקרא שם משפחתינו בשם "שטיין", כי הבית יוסף נקרא בשם "רבינו יוסף קארו". והשם "קארו" בלשון אראביש הוא "שטיין" בלשון אשכנז. וכן מבואר זה בהקדמה לספר היקר "באר משה" מהרב הגאון הצדיק מו"ה משה שטיין זצ"ל שהיה אב"ד דקהילת קודש ערדישענזורץ במדינת זיעבענבירגען, שפעם אחת הכיר זה הגאון שרחוק הדבר שבני קהילתו יקבלו דבריו בענין אחד, היה מקיים "ויגבה לבו בדרכי השם", ופתח את פיו הקדוש ואמר הלוא תדעו כי מגזע מרן הבית יוסף קאתינא, "ובית יוסף להבה", ויראו האנשים מאד לעבור את פיו הקדוש. ומבואר שם בהקדמה זו  שהגאון המחבר זה היה בן אחיו של קדוש זקיני הרב הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה פרץ טוביה שטיין זצ"ל אשר שמו הקדוש נקרא עלי. וזקני זה הגאון זצ"ל היה מפורסם במדינת זיעבענבירגען לצדיק גדול גאון וחריף עצום, נקרא בפי כל ר' פרץ פילדער, שהיה דר בכפר קטן נקרא "פילד" סמוך לעיר באנפי-הוניאד שם הרביץ תורה לרבים, העמיד תלמידים הרבה, שלמד בשקידה והתמדה נפלאה עם בחורים צעירים. ושמעתי לספר מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א שפעם אחת אנשי קהל באני הוניאד שמו עיניהם בו ורצו לבחור בו להיות להם לרב, והוא לא רצה לקבל כי שנא את הרבנות, ועוד הרבה מפליגים לספר בעוצם צדקתו וחריפתו ובקיאותו בתורה. זכותו יגן עלינו אמן.

וכדבר אני אל לבי להתבונן בעניין הדפסת ספרי מורא עלה על ראשי כי איקלע לידי תשובת מרן החתם סופר זצ"ל חלק אורח חיים סימן ר"ח שכתב שם בריש התשובה בזה הלשון: כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות 'נגיד שמא אבד שמא' וכו'. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם השם יתברך להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו. וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, כן ייענש זה על הפרישה. אמרו חז"ל עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן וכו'. עד כאן לשונו. ועיין עוד בחלק שישי לחתם סופר סימן ס"א ועתה איפוא מה אעשה, מה אומר מה אדבר ובמה אצטדק. איך אומר "זיכיתי לבי", אך אשא לבבי אל כפיים אל אבי שבשמים ואל שדי יתן לי רחמים שיבטל מלבי וממחשבתי כל פניה זרה ופסולה, ולב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, שיתקדש שמך על ידי "ויגדיל תורה ויאדיר" על ידי ספרי, אמן כן יהי רצון.

ואנופף עוד ידי יד כהה לגלות על אודות תוכן ספרי, שלא הלכתי בגדולות ובנפלאות לבנות בניינים גבוהים ורמים על דרך הפלפול כי לא נסיתי באלה, ולא על דרך זה הורוני רבותי הקדושים רק בכל מקום משכנתי נפשאי לברר הדברים על דרך הפשט, בנויה על שכל הישר בעיני, לא הבאתי ממרחק לחמי, רק באותו מקום ובאותו עניין ירדתי לעומק הבניין. ותודה לאל יתברך בהרבה מאוד מקומות מצאתי את שאהבה נפשי לברר וללבן את יסוד הסוגיא אשר על ידו יופלו רוב הקושיות באותו עניין, וזהו בעיני דרך הנכון והאמת בלימוד הגפ"ת כי על ידי זה לא יסתבכו הלומדים בסבכי הסבכות הסברות והשיטות, רק אדרבה יתבררו הדברים כעמר נקי. ושמעתי מגאון אחד שפעם אחת בא לידו ספר אחד שתוכנו היה לומר שמונים תירוצים על קושיא אחת, שזאת אי אפשר רק על דרך הפלפול כמובן. ואמר הגאון שהאי מחבר ואני שווים אנו בדרך הלימוד, רק חילוק אחד יש בינינו, שהאי מחבר אומר שמונים תירוצים על קושיא אחת ואני אומר תירוץ אחד על שמונים קושיות. והבן את זאת. והנה הרבה פעמים ימצא בספרי שהרהבתי עוז בנפשי לגלות דעתי הענייה נגד המחברים הקודמים הגאונים רבותינו הקדושים זצ"ל. אך לא מרות רוחי עשיתי זאת, כי ידעתי את מך ערכי, רק אהבת הלימוד הבוער בקרבי אלצני לכך, וידעתי שבעלמא דקשוט ניחא להו בכך, כי כך הוא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, החלש יאמר "גיבור אני לברר אמיתתה של תורה". ואם חס ושלום באיזה מקום פלטה קולמוסי דבר כנגד כבודם הרמה, אני מבקש מטו מנייהו ורעוא תהא שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.

ובעת דברי מדרך הלימוד הנכון, הנני לעורר מה שדרש רבי יוחנן במסכת ברכות דך ס"ג עמוד ב על הפסוק "הסכת ישראל ושמע", הס ואחר כך כתת. וכדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה. עד כאן. והנה אנו רואים שלמרות זה, שלא זו הדרך שהנהיגו רבותינו הקדושים בהישיבות, אלא בכל מקום נתפשט בהישיבות ללמוד עם הבחורים שיעור עיון ושיעור טפל. ובאמת בדור חלוש כבזמנינו אי אפשר בעניין אחר, כי אלמלא לא למדו מתחילה עם הבחורים להרגיל אותם ללמוד בעיון, רק להרבות בקיאותם, יכלה הזמן עד עוזבם את הישיבות ועדיין עד תכליתה לא באו. לכן הטוב והנכון אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך לקבוע להבחורים שיעור עיון, ובזה יראו מרבם איך צריך ליגע את עצמו על דברי תורה לירד לעמקה של הלכה , וירגילו את שכלם ומוחם לעיין ולפלפל בדברי תורה הקדושה. וגם צריך לקבוע שיעור טפל כדי להרבות את הבקיאות, אבל נחוץ הוא שגם על שיעור זה ישימו עיניהם ולבם להבין כל דבר על בוריו, ולא שיאמרו רק משפה ולחוץ. ואדומו"ר הגאון העצום צדיק יסוד עולם הרב מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א, רב דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תובב"א הנהיג בישיבתו ללמוד גם על שיעור טפל את כל הראשונים, והיא תועלת גדולה. ואם הוא רבה להבחורים, ראוי על כל פנים ללמוד אחד מן הראשונים, כגון את הר"ן או הרא"ש וכדומה. ומובן מעצמו ש"ראשית חכמה יראת ה'", וצריך לקבוע שיעור קטן ללמוד מספרי מוסר להלהיב צעירי הצאן ליראת שמים ותיקון המידות, כי הוא עניין נשגב. וגם שולחן ערוך אורח חיים שידעו את המעשה אשר יעשון. וחומש עם פירוש רש"י ונ"ך ויותר מזה הוא "אך למחסור". רק הפוך באלו והפוך באלו, דכולה ביה. ודי לחכימא.

ומה שדרש רבי יוחנן הס ואחר כך כתת, אומר אני שבזמנינו לא שייך לומר כן על כל התורה כולה בכללה שילמוד מתחלה את כל הש"ס או רובה ואחר כך יהגה בה ללמוד בעיון, שאם כן דרך משובשת הראו לנו רבותינו. הס מלהזכיר. אלא מאמר רבי יוחנן שייך על סוגייה וענין מוגבל, שהדרך הנכון הוא כשיתחיל ללמוד איזה עניין לא ימהר להתחכם ולהגות בו טרם שיתוודע לו כל העניין בכללה וכל המאמרים הנחוצים מחכמים הקדמונים השייכים לזה העניין, שאם טרם שלמד את כל העניין יהגה בה ויתרבו רעיונותיו ובנה בנייני מחשבות על יסוד רעוע ומחשב מחשבות שאלמלי למד את כל העניין לא היה מחשב כן, ושוב אף כשילמוד את כל העניין בקושי יחזור ממחשבותיו שחשב בתחילה, כי האדם משוחד ממושכלותיו הראשונים. ועל ידי זה מתרבים השיבושים. והדרך הסלולה היא מתחלה ללמוד היטב הגמרא עם פירוש רש"י כל מה ששייך לאותה סוגייה, שיתוודע לו יסוד העניין, ושוב יתחיל ללמוד מחדש הגמרא עם פירוש רש"י ותוספות ויוסיף קצת מהראשונים הדק היטב בלשונם הטבור. ואכתי לא יחשב מחשבות רבות ולא יפלפל הרבה. ועל זה נאמר הס ואחר כך כתת. ואם אחר שהוא בקי בהסוגיה ואגפיה, יתחיל ללמוד אותו מחדש בעיון נמרץ וישים עין ביקורת על הנלמד, ימצא עונג ונחת לחדש חידושים נכונים, לברר וללבן את כל הסוגיה, ויבין דברי חכמים וחידותם על בוריו, ומעצמו יתעוררו רעיונותיו הנשגבים. כתבתי את כל זה אולי יהיה גם זה לתועלת לילדי ישראל, אף כי הוא עניין פשוט מאוד, אך בעוונותינו הרבים ראיתי רבים מהלומדים נטו מדרך נכונה זו.

זאת ועוד אחרת, כלל גדול אשר תמיד שמתי אני אל לבי בדרך לימודי אשר שמעתי מגאון אחד שמפסוקי התורה (וכן ממאמרי חז"ל) צריך להוציא מתוכם, ולא להכניס אל תוכם. והוא כלל גדול בדרך לימוד הפשוט והאמת, כי לא דרך נכון הוא שמתחילה נצייר בעצמינו איזה רעיון ומחשבה ואחר כך נבקש לה פסוק מפסוקי התורה שנוכל להכניס בתוכו רעיונינו ומחשבותינו, כי בדרך זה החטיאו את המטרה ולא נתגלה לנו דעת התורה ודעת חז"ל להבין ולהשכיל על איזה רעיון ומחשבה כיוונו ואיזה כוונה טמונה ומלובש בדבריהם. ורק באגדה, אשר עיקר תכליתה להמשיך לבות אחינו בני ישראל לתורה ויראת שמים, נוכל לצאת קצת מדרך זה ולהכניס איזה רעיון ומחשבה אשר מתאים עם דעת תורה הקדושה בכוונת הפסוקים או מרמרי חז"ל. וסמך ההיתר לזה שמעתי שהוא מהגמרא יומא דף כ"ג ע"ב שרבי צדוק אמר מילתא שאינו על פי הדין כדי להרבות בבכייה. ופירש בזה הגאון רבי אלעזר פלעקעלעס זצ"ל  את הפסוק במגילת איכה "נביאך חזו לך שוא ותפל", היינו שאמרו כוונות פשוטות בפסוקים, "ולא גילו על עוניך" ולא היה כוונתם לומר מוסר. ועם כל זה, אף בענייני אגדה, אני אומר שטוב ויפה הוא לומר הכוונות ופשטים שיהיו קרוב על כל פנים להבנת הפסוקים ומאמרים, ולא כאותם המגידים אשר משברים הפסוקים לעשרה שברים ובכל תוקף ועוז מתאמצים להכניס רעיונותיהם בכוונת הפסוקים. לא נאה ולא יאה הוא זה לנעימת וקדושת תורה הקדושה. וכבר פירשתי בזה הפסוק במשלי כ"ה "כתפוחי זה במשכיות כסף דבר דבור על אפניו", וכאן אין המקום להאריך.

וטרם אשים קיצין למילין רוצה אני לגלות מצפוני לבי להכיר טובה ולהביע תודה לכל מי שעזרני וסייעני כל ימי חיי להביאני עד הלום. ומי בראש, הרי הם אאמו"ר עטרת ראשי כבוד קדושת מו"ה משה דוב שליט"א אשר ברוב ורחות ותלאות השתדל בכל מאמצי כוחו לגדלני על ברכי התורה והיראה, והרבה הדריך אותו על דרך לימוד בעיון הדק היטב. וכן גידל את כל יוצאי חלציו, וכל הונו וכוחו פיזר עלינו לנטוע בליבנו אהבת התורה והיראה, ושם חלקינו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. וזכרה אלוקי לטובה לאמי מורתי תחיה, האשה החשובה והצנועה מרת מרים תחיה אשר היא היתה גברת הבית בבית אבי שליט"א והשתדלה ביתר שאר ויתר עוז ויותר מכפי כוחה להיות עזר נאמן לאאמו"ר שליט"א לגדל ולחזק בניהם לתורה ולתעודה. ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה מעם ה' ויאריך ימיהם בשלימות הבריאות, דשנים ורעננים יהיו ויזכו לראות רק עונג נחת וגיל עם כל יוצאי חלציהם, עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.

ופה המקום אתי להזכיר בתודה ותהלה את כבוד מורי וחמי הרב הגאון המאור הגדול כבוד קדושת מו"ה שמשון נייפעלד שליט"א ראבדק"ק מישקאלץ יע"א אשר הרשני למלאות מקומו משרת הרבנות דפה ונתן לי מקום להיות יושב באהלה של תורה. בדין הוא שיטול שכרה מעם ה' עם גברת ביתו רעיתו ה"ה חמותי הרבנית הצדיקת האשה מרת חנה תחיה. וגם על הטוב יזכר כבוד זקני אבי חמותי הגאון הישיש עטרת משפחתינו כבוד קדושת מו"ה מנחם טננבוים שליט"א אבדק"ק טארנא יע"א ויזכו כולם לראות נחת בכל צאצאיהם עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.

ומנשים באוהל תבורך מחברתי זוגתי הרבנית האשה החשובה אשר נתן אלוקים עמדי מרת שרה תחיה, שהרבה משתדלת עבורי שאוכל לישב על התורה ועבודה בלי מפריע. ומברכות הורי יתברכו בנותי שיחיו, ה"ה הילדה יודית תחיה והילדה סלאווע פעסל תהיה והילדה לאה תחיה, ונזכה לגדלם על דרכי התורה ויראה ודרכי הצניעות ולהשיאם לאנשים יראים ושלמים חרדים לדבר ה' ותלמידי חכמים, אמן כן יהי רצון.

וגם את שלום אחי אנוכי מבקש, ושלום אחיותי, גסי וגיסתי, כולם אהובים, כולם ברורים, יראים ושלמים, ובתוכם גם רבנים ותלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם. ישמרם ה' ויחיים לאורך ימים. אמן כן יהי רצון.

ואביע תודתי מקירות לבי לבני עדתי דפה ק"ק דיאשדיאר יע"א אשר זה שבתי פה ט"ו שנים לטובה ומחזיקים אותי ואת בני ביתי בדרך כבוד, ועל ידם אוכל למצוא ישעי וחפצי להגות בתורה הקדושה בלי דאגת פרנסה, שלי וחלקי גם שלהם הוא, יזכרם אלוקים לטובה.

באימה וביראה, בתודה ותהלה אזכיר שם רבותי שמואל סג"ל אויסטערליץ זצ"ל אבדק"ק מישקאלץ יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה ישעיה זילברשטיין זצ"ל אבדק"ק ווייצען בעל המחבר ספר מעשי למלך, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יואל פעללנער זצ"ל אבד"ק אויהעל יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יעקב יחזקיה גרינוואלד זצ"ל אב"ד דקהל עדת ישראל בעיר פאפא יע"א, ולהבדיל בין חיים לחיים כבוד אדומו"ר הרב הגאון כבוד קדושת מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א אב"ד דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תותבב"א, וכבוד אדומו"ר הרב הגאון מו"ה צבי דיק שליט"א [הי"ד] ראבדק"ק אויהעל יע"א, ה' יאריך ימיהם בטוב ובנעימים. וגם יזכר על הטוב איש היקר והנעלה תלמיד חכם מופלג המנוח מו"ה יעקב הירש קליין ז"ל אשר למד עמי תורה בילדותי.

ואני טרם אכלה לדבר אברך על המוגמר אשירה לה' כי גמל עלי ובתוך קהל אהללנו על כי זיכני לגמור הדפסת ספרי, ואני נותן תודה על העבר ומתפלל על העתיד שאזכה להיות ממזכי הרבים ואגורה באוהלך עולמים ויתבדרון מילי בעולם ואל אכשל בדבר הלכה. ואשפוך לפניו שיחי בתפלה קצרה בעד אחינו בני ישראל, בעוונותינו הרבים עת צרה הוא ליעקב, רבים קמים עלינו לבלענו חנם, נא רחמם צדקתך תמיד גמלם, נטלם ונשאם ממחרפיהם ומגדפיהם ומפיך יוושעו צור עולמים אמן ואמן.

יום ג' שמות תש"א לפ"ק פה דיאשדיאר יע"א.

הקטן פרץ טוביה שטיין, רב דפה.


הרב פרץ טוביה שטיין נולד במישקולץ שבהונגריה בשנת 1902 להוריו השו"ב הרב משה דוב, ומרים. על פי המסורת המשפחתית משפחת שטיין הם צאצאי ה"בית יוסף". מאז ילדותו הקדיש הרב פרץ טוביה את כל כוחותיו לתורה ולעבודת ה' והיה תלמיד חכם גדול בתורה ומופלג בענווה וביראת חטא. בתחילה למד בעיר הולדתו אצל רבי שמואל סג"ל אויסטערליץ אב"ד מישקאלץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסע ללמוד בישיבות צעלם. משם נסע לישיבת רבי יוסף צבי דושינסקיא בגאלאנטה (ולימים אב"ד קהילת אשכנזים בעיר הקודש ירושלים), ויחד עם רבו עבר לעיר חוסט. אחר כך נסע עם אחיו, הרב מרדכי, ללמוד בישיבת רבי ישעיה זילברשטיין אב"ד ווייצן מחבר הספר "מעשי למלך". משם המשיך ללמוד בישיבה באויהעל אצל רבי יואל פלנר ורבי צבי דיק. בנוסף לכך, היה תלמידו של רבי יעקב יחזקיה גרינוואלד אב"ד קהל עדת ישראל בעיר פאפא ומחבר "ויגד יעקב".

בצעירותו נשא לאשה את מרת שרה בת הרב שמשון נויפלד הי"ד, שהיה רב בדיאושדיאר ואחר כך ראב"ד מישקולץ וחתנו של רבי מנחם מנדל טייטלבוים אב"ד טורנא. הרב פרץ טוביה מילא את מקום חותנו ברבנות מישקאלץ ומשנת 1925 לערך היה רבה של קהילת דיאשדיאר. לצד המשך התמדתו בלימוד התורה, התבלט כאיש ציבור, המשרת נאמנה את קהילתו.

הרב פרסם שלושה מאמרים בקובץ התורני "תל תלפיות".

בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היו בהונגריה פליטים ומובטלים רבים שהגיעו לפת לחם, ייסד קופת צדקה לתמיכה בנזקקים ועורר את בעלי הבתים לתרום לקופה זו. בנוסף סייע ועודד יהודים שנלקחו לגדודי העבודה והועסקו בפרך. בתקופה קשה זו הוציא לאור את הספר "רמון פרץ" על מסכת חולין (מישקלץ, ת"ש). הספר מצא חן בעיני גדולי התורה בהונגריה ובעיני תלמידי הישיבות שם, אך בצוק העיתים וריבוי הצרות לא היה ניתן להפיץ את הספר במעגלים נרחבים.

לקראת גירושו עם קהילתו לאושוויץ, השיג עבורו הכומר הקתולי תו גיוס לעבודת כפייה, שעשוי היה להיות פתח לתקווה להצלה לו ולמשפחתו. הרב החזיק את הצו לעיני בני עדתו, קרע אותו ויצא איתם במסעם לאושוויץ. בראש השנה תש"ה בעת שהיה אסיר בצריף באושוויץ, נשא הרב דרשה בליל "כל נדרי" ועודד את שומעיו בדברי אמונה שנאמרו בגיא צלמוות. במשך יום הכיפורים דיבר עם ליבם של היהודים שיאכלו על מנת לשמור על שארית כוחותיהם, אף שהוא עצמו לא אכל כל אותו היום.

אמו מרת מרים בת הרב משה מרדכי קליין מדונאסרעדהעלי, אשת הרב משה דוב שטיין ז"ל, נספתה באושוויץ בחודש סיון תש"ד, ושכלה בשואה ארבעים ושלשה מבני משפחתה: בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה, נכדיה ונכדותיה, ובהם בנה הרב פרץ טוביה, אשתו הרבנית שרה ובנותיהן.

עם התקרבות כוחות הצבא האדום לאושוויץ, דחקו את הרב עם יהודים נוספים לרכבת משא שנשלחה מערבה. באחד התחנות הם נקלעו להפגזה אווירית ושומרי הרכבת ברחו והסתתרו. הרב ויהודים נוספים הצליחו לחמוק בין חוטי התיל ולברוח מהרכבת והחלו להסתתר. כאשר חזרו השומרים הגרמנים, ביקש הרב להזהיר את היהודים שלא ירדו מהקרונות מחשש שירו בהם, וכששב לכיוון הרכבת ירו בו הגרמנים. הי"ד.

ספרו "רמון פרץ" יצא לאור בהוצאה שניה בשנת 1977, בידי אחיו הרב שמחה בונם שטיין מבני ברק, בתוספת שנים ממאמריו שפורסמו ב"תל תלפיות".

אח נוסף, הרב מרדכי, שכל את אשתו ושלשת ילדיו השואה. בסיום המלחמה נישא שנית אך לא זכה לילדים נוספים. הם ניסו לעלות לארץ ישראל, אך נתפסו על ידי הבריטים וגורשו למחנות המאסר בקפריסין. לאחר כשנתיים זכו לעלות לארץ ישראל. משנת תש"ח ובמשך 22 שנה היה רב מושב הזורעים בגליל התחתון. בשנת תש"ל עבר להתגורר בפתח תקווה והיה מוסר שיעורים בבית הכנסת "מקור חיים" שבמרכז העיר. נפטר בכ"ה בחשון תשמ"ד.

התמונה באדיבות רפאלי מכירות פומביות – ובה שמו של הרב פרץ טוביה שטיין, על גבי כריכת אחד מהספרים שהיו בבעלותו של הרב הי"ד ושלימים נמכר בבית המכירות.

מספר הצפיות במאמר: 160

כל ישראל הם כאיש אחד ממש וכל פרט הוא כאבר מאברי הכלל / הרב אברהם ויינברג הי"ד, חבר ועד הרבנים לעדת ורשה

תמונת הרב אברהם ויינברג הי"ד

והנני לסיים בדברי אגדה השייכים להלכה זו שאנו עוסקים בה דמעשר בהמה חל בטעות. וגם עיקר קדושת מעשר בהמה אינו תלוי בדעת האדם, ויתבאר גם כן מה שקבעו חז"ל פרק מעשר בהמה במסכת בכורות ומה שהמסכת מסיימת בעניין שליחות, ושיטת הרמ"א דבפדיון הבן אינו מועיל שליחות. ואף שאני מכיר מך ערכי כי בעניי אין לי עסק בנסתרות, אך כל השרשים אינני כותב מדעתי רק מה שבינותי מתוך ספרים הקדושים ועליהם תמכתי יתדותי. ואם חס ושלום שגיתי בהבנת דבריהם ז"ל ד' הטוב יכפר.

הנה יש להתבונן בהא דעשירי מאליו קדוש [היפוך כל הקורבנות שאינם קדושים אלא מדעת בעלים, וע"י דיבורו לשיטת הרמב"ם, או לכל הפחות על ידי מחשבתו לשיטת רש"י] ובכור הוא עוד יותר, דמעשר בא ע"י פעולת האדם שמכניסן לדיר ומונה, ובכור קדוש מאליו בלי פעולת האדם כלל. וצריך להבין מה נשתנו שני קרבנות אלו מכל הקורבנות שבתורה.

והנראה לי בזה דהנה הרבינו בחיי סוף פרשת בחקותי כתב בזה הלשון: ועל דרך הקבלה 'העשירי יהיה קודש לד", 'העשירי' כנגד העשירי שהוא קודש לד' ראשית, כי הבכור והמעשר עיקרם אחד. וזהו נעץ סופן בתחילתן, לחבר ולייחד הסוף עם הראש. וזה מבואר. עד כאן לשונו. ויש להבין על פי מה שכתב כבוד קדושת אדמו"ר זצללה"ה בספר שם משמואל בראשית דף יז בהא דשעיר של ראש חודש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה מאין ימצא טומאה כזו שלא יהיה בה שום ידיעה. ויש לומר שהנה כתיב 'קודש ישראל לד' ראית תבואתה', וידוע ד'קודש' הוא מקור הקדושה ו'קדוש' הוא המשכה מ'קודש' כדאיתא בזוהר. ואף דאיש פרטי לא יגיע זכותו להקרא רק 'קדוש', מכל מקום כנסת ישראל נקרא 'קודש' שהוא מלה בגרמיה. והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד, אבל כשיש פירוד הלבבות ביניהם שוב אינם נקראין 'קודש' ושבו להיות כיחידים. וידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסטרא אחרא, ד'את זה לעומת זה עשה אלקים', ועל כן בהסתלק חס ושלום שם קודש מכנסת ישראל מצד פירוד הלבבות, שורה לעומתו מקור הטומאה, שהוא גם כן מלה בגרמיה, וזהו שנקרא בזוהר הקדוש חויא דסאיב מקדשא. וכוח הרע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל. ובאשר כוח הזה בקדושה נקרא קודש מלה בגרמיה, לכן מושך בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, חטא שאין מכיר בו אלא ה' יתברך, ושעירי חטאות באין להרחיק כוח הרע הזה מהמקדש. עד כאן תורף דברי קודשי ז"ל.

ועיין שם בענייני שבת הגדול מה שכתב בהא דמכות בכורות נקרא 'נגע', כמו שכתוב 'עוד נגע אחד אביא על פרעה, ולא מצינו שתשעה מכות הקודמים יקראו 'נגע', דהנה בזוהר הקדוש חלק ג' (מט:) אמר רבי יוחנן נגע צרעת נגע היא דינא תקיפא שריא בעלמא צרעת סגירו כמה דאתמר סגירו נהורא עילאה סגירו דטיבו עילאה דלא נחית לעלמא. ובכתבי האר"י שהוא הסתלקות מקור החיים. ומכת בכורות הנקרא 'נגע' נמי כעניין זה, כדאיתא בספרים הקדושים שמצרים הוא מצרנות להקדושה, והיינו שהיתה להראשית שלהם אחיזה בקדושה, ובכח זה היו שולטין בעולם. ובזוהר הקדוש בשעתא דבעי קב"ה לאברעא לאוכלוסין דפרעה לתתא אעבר בקדמייתא לההוא חילא דלהון  וכו', אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה דהוא מדבר לכל אינון רתיכין וכו'. ויש לומר דזהו עניין מכת בכורות שנוטל מהם ממקום הקדושה שיש להראשית שלהם אחיזה שם כי בכורות הוא ראשית ומחמת זה בא להם המיתה, וזהו ממש עניין נגע, והנה נגע הוא המפריד את המנוגע מזולתו, כדאמרינן בגמרא מה הוא הבדיל אף הוא יבדל, והטעם בזה כי לעולם כל גויה וגויה מופרדת לעצמה, אלא ששורש הכל שהוא אחד מאחד את הפרטים, וממילא מובן שהמצורע שנפרד ממקור החיים חסר לו כח המאחד, ועל כן הוא נפרד מהכלל, וידוע שאין למעלה מ'ענג' ואין למטה מ'נגע', וכמו דשבת שהוא עונג הוא רזא דאחד, כן להיפוך 'נדע' עושהו מפורד. עיין שם.

והנה כל המכות שבמצרים היו 'נגוף ורפוא', נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכיוון שבמכת בכורות נלקה הראשית שלהם ונפרדו מצרים ממקור חיותם שהיתה באמצעות הראשית, לעומתם נקשרו ישראל במקום חיותם שהוא ד' יתברך ונעשה בהם התאחדות והתכללות של כנסת ישראל, וזכו על ידי זה לקידוש בכורות, כדכתיב 'כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל' וגו'. וזהו 'קודש ישראל לד' ראשית תבואתו', שהוא קודש מלה בגרמיה בלי ידיעת האדם שהתקשרותם לד' יתברך אינה בבחינת טעם ודעת ושכל מושג אלא למעלה מהדעת, כדאיתא בתניא לקוטי אמרים פרק יט ובכ"ד.

ומובן שפיר הא דבכור מאליו קדוש בלי פעולת האדם ודעתו כלל, דלקידוש בכורות זכו ישראל מבחינת שהוא למעלה מהדעת.

וכן הוא במעשר דכתיב 'העשירי יהיה קודש' שזה מרמז למקור הקדושה כנ"ל, ובחינה זו נמצאת בעולם, שנה, נפש. בעולם – עשר קדושות הן, והקדושה העשירית הוא קודש הקדשים שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכיפורים, בשנה – יום הכיפורים עשירי בתשרי, וכדאיתא בתנא דבי אליהו פרק א 'ימים יוצרו ולו אחד בהם' זה יום הכיפורים, בנפש – העומק העשירי שבלב כדמבואר בכתבי האר"י שיש עשרה עמקים, ובכל יום מעשרת ימי תשובה מגיעים לעומק אחר עומק עד שביום הכיפורים מגיעים לעומק העשירי. וכל בחינות אלו הם למעלה מדעת האדם. עיין בקונטרס נר מצוה להמהר"ל בהא דהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל ולא נשאר רק פח אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, כי 'היכל' מספרו ס"ה ויון מספרו 'ס"ו', אך כהן גדול יש לו קדושה על קדושה שנכנס לפני ולפנים, ובשביל מעלה זאת לא היו היונים יכולים לשלוט באותו פך קטן שהיה בהסתר של כהן גדול, כי באות הה"א יד יו"ד נעלמת שנשמעת בקריאת הצירי, והוא מורה על מעלה עליונה נסתרת שיש בהיכל, והוא מעלת קודש הקדשים ובזה לא שלטו היונים. אבל הכהן שולט אף על קודש הקדשים, לכך 'כהן' הוא כמספר 'היכל' עם יו"ד הנעלמת וכו'. והיו"ד מורה על מדרגה קדושה, כי העשירי הוא קודש בכל מקום. עיין שם באריכות. ועיין שם משמואל בעניני חנוכה (דף סו:) דיש תעלומות חכמה שהוא פנימית שבפנימית שם לה היה להיונים שום אחיזה דעל תעלומות חכמה נאמר 'והחכמה מאין תמצא', ועל כן אי אפשר להשיגה רק מי שהוא אפס ואין בעצמו. הרי דבחינת עשירית שבעולם היא בהעלם והסתר למעלה מהשגת האדם. וכן בשנה, מעלת יום הכיפורים היא למעלה מהדעת, כדכתיב 'מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו', ובשלהי יומא מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, ובספרים הקדושים שהוא בחינת השקה, שהוא ענין ביטול. ועין מה שכתב בזה בספר קדושת לו (דף צז.), וכן הגורלות של יום הכיפורים הם למעלה מהדעת כדאיתא בספרים הקדושים. ועיין בסידור הרב ז"ל סוף שער הפורים. וכן בנפש, העומק העשירי הוא בבחינת 'בתולה ואיש לא ידעה' שאין מגע עכו"ם שולט בה.

הרי דבחינת העשירי הוא למעלה מדעת האדם והשגתו, ועל כן העשירי מאליו הוא קדוש שלא ע"י האדם.

וכן בלוי כתיב "על כן קרא שמו לוי', ובמדרש הובא ברש"י ויצא ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה. ועיין ברבינו בחיי שם שכתב בזה הלשון: ולכך לא אמר קראה כי הוא יתברך הקורא והמחברו לעבודתו כי הוא העשירי בבנים, והעשירי יהיה קודש לד'. וכבוד קדושת אדמו"ר הגדול זצללה"ה בעל אבני נזר אמר כי לכך נמנו הלוים מבטן מפני היותם נמשך אחר הקב"ה בלי דעת, שהוא בחינת הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', כדכתיב 'מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי'. עד כאן תורף דברי קודשו ז"ל, ועיין בספר שת אמת לחודש אלול מה שכתב אהא דבאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.

ועיין בספר שם משמואל בעניני שבת הגדול שם מה שכתב בביאור דברי המדרש בא פרשה טו סימן יב 'ושחטו אותו', אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים, על פי מאמר שהגיד כבוד קדושת אדמו"ר הגדול זצללה"ה דענין שחיטה בסימנים איננו מיפק חיותא לבד, אלא ענינו על פי מאמרם ז"ל שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, אף שעדיין הוא מחובר במפרקת מכל מקום חשוב פירוד בין הראש והגוף על ידי חתיכת הסימנים, וזה עצמו היה ענין מכת בכורות שנפרדו מהשורש שהוא הראש שלהם. והנה במכילתא שלא היה בידם של ישראל מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, ניתן להם שתי מצות אלו, פסח ומילה. ויש לומר דשה הוא אלהיהם של מצרים והיו בישראל מסירת נפש ממש במצות הפסח. וכן במילה כתיב 'כי עליך הרגנו כל היום' ואמרו ז"ל זה מילה, וכל שכן במילת הגדולים שנחשב מסירת נפש ממש, ועל כן לעומת שמסרו נפשם וחייתם עבור המצוה זכו לעומתה למקור החיים, וכשנעשו דבקים בשורשם מקור החיים מזה נתהוה התאחדות ישראל. וזה הכינוס היפך פיזור הגלות, וכבמדרש נעשו ישראל אגודה את התקינו עצמכם לגאולה. ומובן דברי המדרש אתם שוחטים ספחים ואני שוחט בכורות. עיין שם באריכות.

[ועיין ש"ך יו"ד סימן ש"ה ס"ק י"ב בשם תשובות הראנ"ח בתינוק שחלה ולא נתרפא עד יום שלשים ואחד, יש להקדים מצות מילה משום דהמילה הוא אות הכנסת ברית, ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל. עיין שם. ולפי הנ"ל יומתקו הדברים דלא זכו לקידוש בכורות שהוא על ידי התקשרות בראשית שהוא מקור חיותם רק באמצעות מצות מילה] וסיים בה דלפי זה יובן מה שענין שליחות בקדשים נכתב בקורבן פסח וידוע דמקום שנכתב שם הוא העיקר, והטעם כי כל ענין שליחות וגם מה שאינו אלא בבני ברית הוא מפני שכל ישראל הם כאיש אחד ממש וכל פרט הוא כאבר מאברי הכלל, ועל כן כמו דפעולת אבר אחד מתייחס למשלחוח, ועל כן אינו נוהג אלא בבני ברית. ומדויק לשון "בני ברית" להורות לנו טעמו של דבר מפני שמתאחדים על ידי הברית שהוא השורש. ועל כן עיקרו נאמר בפסח שהוא התאחדות כנ"ל, דמאז נתחדש ענין שליחות. עד כאן תורף דברי קודשו ז"ל. עיין שם הדברים.

ולפי זה מובן מה שמסכת בכורות מסיימת בעניין שליחות, שעל ידי קידוש בכורות שהוא מחמת ההתקשרות בשורש ובמקור החיים זכו ישראל לתורת שליחות [וכן מסכת פסחים מסיימת בהלכות פדיון הבן, שעל ידי קורבן פסח זכו לקידוש בכורות כנ"ל].

ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזהו טעמו של הרמ"א ביו"ד סימן ש"ה סעיף י' דאין האב יכול לפדות על ידי שליח, ומקורו מדברי הריב"ש, והכל תמהו בזה מה שנא מכל מצות שבתורה דשלוחו של אדם כמותו. אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמצות פדיון בכור נצמח מחמת חטא העגל שנפסלו הבכורים מעבודתם ונבחרו הלוים במקומם, והשאר הוזקקו לפדיון, כמבואר בפרשת במדבר, וכן מפורש ברשב"ם סוף פרשת בא, ד"כל בכור אדם בבניך תפדה", קאי על לאחר שנתקדשו הלויים תחת כל בכור בשנה שנייה. והנה נודע שעל ידי חטא העגל נפגם ההתקשרות וההתחברות בשורש שהוא מקור החיים [ונתבטל התמימות, כדפירש רש"י פרשת חקת בשם רבי משה הדרשן "תמימה" על שם שהיו תמימין ונעשו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם] ועל כן לא שייך במצוה זו תורת שליחות כיון שנובעת מכוח דבר המפריע השליחות. ודו"ק. יהי רצון שיערה עלינו רוח ממרום ונזכה להתאחד ולהתקשר במקור החיים לעבדו בלבב שלם ויקויים בנו מקרא שכתוב "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום", ועינינו תחזינה בבוא לציון גואל ברננה במהרה בימינו אמן.

ראשית ביכורים, עמ' 224


הרב אברהם בן ישראל ניסן ויינברג נולד בסיטוצ'ין שבפולין בשנת תרל"ב (1872), וכבר בילדותו היה עילוי ושקדן ונודע כ"עילוי מסיטוצ'ין". למד בלומזא ועבר ללמוד בישיבת האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין בעל ה"אבני נזר" מסוכוטשוב, והיה לחסידו, לתלמידו המובהק ולממשיכו בשיטת הלימוד, היורדת לעומק הסוגיא ומלבנת את שיטת כל אחד מהראשונים על לשורשה.

בשנת תרע"ה (1915) נשא לאשה את הדסה בת הרב החסיד משה קובלסקי הי"ד, מיקירי סוכוטשוב. לאחר נישואיו עבר הרב אברהם לבית חותנו בוורשה והקדיש את זמנו לעבודת ה' וללימוד תורה לשמה יומם ולילה, בקדושה ובטהרה, בעמל ובהעמקה רבה. הוא היה מעורב בדעת עם הבריות והתעסק בצורכי הכלל. הוא נודע כצדיק וכגאון בנגלה בחסידות ופרישות, צנוע ועניו, הבקי בכל מקצועות התורה וכל רז לא אניס ליה. מידי יום היה קם ולומד את שיעורו הקבוע בגמרא ובזוהר קודם תפילתו. אחר כך למד במשך כשעה שיעור גמרא בהיותו עטור בתפילין של רבינו תם. דרכו היה ללמוד גמרא תוספות וראשונים כל יום והיה מחדש על דרך לימודו. לימד תורה ברבים ובמשך חמש שעות מידי יום הדריך בדרכי הלימוד צעירים ב"קיבוץ" של בחורים מופלגים בתורה, שלא על מנת לקבל פרס. בימי חמישי היה ער כל הלילה, לומד נגלה וקבלה וכותב חידושי תורה. בשנת תר"ץ (1930) הוציא לאור את ספרו "ראשית ביכורים" על מסכת בכורות. הספר עשה רושם עז בעולם התורני ומחברו התפרסם על ידו כגאון המחדש בסוגיות כשיטת הרבי מסוכוטשוב. רוב כתביו, ובהם חידושים על מסכתות שונות בש"ס ובעיקר על סדר קדשים, וכן תשובות לשואלים מארצות רבות, נשרפו ואבדו בשואה. בין הכתבים שאבדו היה גם פירושו למסכת זבחים, שהיה כבר מוכן לדפוס.

בשנת תרצ"ה (1935) מונה לחבר ועד הרבנים לעדת ורשה, ויחד עמו מונו הרב מנחם זמבה הי"ד והרב יעקב מאיר בידרמן. לצד פועלו להרמת קרן התורה והדת בוורשה, כיהן כראש ישיבת "בית אברהם" בוורשה והמשיך בלימוד בהתמדה עצומה ובמסירת שיעוריו לפני תלמידיו המצוינים. בסעודה שלישית בשבת היה דורש בחסידות לפני האנשים שנאספו בביתו.

בתקופת השואה סבל הרב אברהם עם אחיו היהודים בגטו ורשה, אך למרות התנאים הנוראיים בהם שהה הוא המשיך להקדיש ימיו ולילותיו לתורה ולעבודת ה' והמשיך במסירת שיעורים לתלמידי ה"קיבוץ" שלו, בבונקר ברחוב מילא 14. באותם שעות קשות הוא מסר לבאי ביתו דברי עידוד והתחזקות, והמשיך לענות לשאלות בהלכה. הוא ותלמידיו המשיכו ללבוש את לבושם החסידי ולא ניסו להתקבל לעבודה במפעלי התעשיה של הנאצים, גם כשהתחילו המשלוחים למחנות המוות. הוא הורה לבני ביתו לאכול רק מתבשילים שיועדו לכלל הציבור בגטו וסירב לקבל תבשילים שיועדו לרבנים בלבד.

ביום כ' באלול תש"ב (1942), נחטפו הרב אברהם וחלק מתלמידיו, תוך כדי לימוד מסכת בכורות. הם הובלו אל תחנת הריכוז לקראת הגירוש לטרבלינקה, כשהרב אברהם צועד בראש. בעקבות סירובו לעלות על הרכבת, נרצח הרב ביריות בגטו. גם אשתו ובנם היחיד האברך החסיד הרב ישראל מאיר ומשפחתו נרצחו.

מתלמידיו: רבי שמואל שלמה ליינר לימים האדמו"ר מראדזין, הרב שמחה עלברג יו"ר אגודת הרבנים בארצות הברית עורך הביטאון התורני הפרדס ומייסד מתיבתא "בית אברהם ועמק הלכה", הרב ישראל יצחק פיקרסקי אב"ד קהילת פורסט הילס בניו יורק והר"מ הראשי במרכז ישיבות תומכי תמימים דליובאוויטש והרב יהושע משה אהרונסון אב"ד סאניק ולימים חבר רבנות פתח תקווה.

מספר הצפיות במאמר: 125

ממצוות השופר נעשה סוכה / רבי שם קלינברג הי"ד

תמונת רבי שם קלינגברג הי"ד

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)


רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

מספר הצפיות במאמר: 220

החטא של שנאה עצמית אצל חוקרי ההיסטוריה שלנו / הרב אהרן יוסף באקשט הי"ד

אמרו חז"ל במדרש: 'חטאו בכפלים, לקו בכפלים, ומתנחמים בכפלים'. מאי משמע 'חטאו בכפלים'? יש שחוטאים על פי דרך הטבע, אבל יש גם שחוטאים לא על פי דרך הטבע ובניגוד להגיון, חטא שאין להבינו כלל ועיקר. חטא שכזה מצוי אצל חוקרי ההיסטוריה שלנו, בניגוד למה שאנו רואים אצל אומות העולם, שהיו מתווכחות ומתנצחות ביניהן על השאלה: קופרניקוס, איש המדע הידוע, לאיזו אומה הוא משתייך? הליטאים מתפארים בו באמרם שהוא ליטאי, ואפילו הוציאו בולים מיוחדים לזכרו. הפולנים אומרים, שהוא פולני, וגם הם הוציאו בולים לזכרו. כך כל עם ועם אוהבים להתהדר ולהתגאות באנשים גדולים שהיו להם. ואילו אצלנו אנשי ה'מדע' החילוניים שבתוכנו משתדלים בכל כוחם להשפיל את גדולינו מכל דור ודור. היו שטענו כי אנחנו 'גנבנו' את איוב מעם אחר. וגם את 'שיר השירים' כביכול לקחנו מידי זרים. ברגש נחיתות ומתוך שנאה עצמית הם להוטים לעקור מעמנו הרבה גדולים. זהו 'חטא בכפליים', חטא שלא כדרך הטבע. וזהו שאמר ישעיהו הנביא: 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן'. ישנם חוקי טבע שגם השור והחמור קשורים בהם. ומאידך רואים אנו, כי העוזבים את דרך התורה, אפילו את חוקי הטבע הם מאבדים. ידוע שבעלי-חיים כשהם משתגעים עלולים הם להזיק לאחרים, אבל לא לבעלי מינם. ואילו אדם שמשתגע, לא רק צריכים להשגיח שלא יזיק לאחרים, אלא גם את עצמו הוא עלול להזיק ולאבד ויש לשמור עליו היטב.

מי שעוקב אחרי מהלכם של עוזבי דרך התורה, ישתומם לראות איך השרישו בקרבם שנאה עוורת לעמם, דבר שאינו מצוי בשום אומה ולשון, וגם לא בקרב בעלי-חיים. היכן אותה אהבה טבעית שצריכה היתה להיות כלפי דמויות העבר, ענקי הרוח מדורות עברו, המגלמים בקרבם את תפארת עמנו? היכן ההערכה הראויה לגדולינו? הם, החילוניים, מקעקעים במו ידיהם את צור-מחצבתנו, ונקל להם לעקור משורשם את הגדולים המפארים את עברנו הגדול. זוהי שנאה עצמית עוורת, שחטאה כפול ואינה מצויה כלל. הם עושים להכעיס ומעפרים בעפר את מורשת הדורות.

זהו שאמר הנביא, כי כאשר החטא הוא בכפליים יש צורך בנחמה בכפליים. רק כאשר ישוב העם להכיר בכפילות החטא ויבין את משמעות הירידה האיומה הזאת, ורק כאשר יחדל לשנוא את עצמו וישוב להעריך כראוי את עמו וקנייניו הרוחניים, אזי יש תקווה שתהיה הנחמה הגדולה.

הבה נשוב אל מקוריותינו, נחדל לטפח שנאה עצמית, ונחנך את בנינו לאהבת מקוריותינו, להוקרת גדולינו ועברנו הגדול, כי אז תהיה התשובה בכפליים, וגם הנחמה תהייה בכפליים, במהרה בימינו.

(לב אהרן, עמ' קצג)


הרב אהרן יוסף ב"ר ישעיה בקשט בסביבות שנת תרכ"ז (1867) בעיירה איוויה (כיום בבלארוס). מצעירותו התבלט בכישרונותיו ובהתמדתו, בהיותו בן 14 החל ללמוד בישיבות 'וולוז'ין'. הוא המשיך את לימודיו בישיבת 'כנסת ישראל' (סלבודקה) ובבית המוסר בקלם, והיה תלמיד מובהק של 'הסבא מקלם' רבי שמחה זיסל, תלמידו של רבי ישראל סלנטר. הרב אהרן יוסף השקיע את כל נפשו וליבו למשנת רבו. הסבא מקלם כינה אותו 'בן דעת' ואמר עליו שהוא היחיד מבן תלמידיו המוכשר להפיץ את תורת המוסר בעולם.

הוא נבחר לרבנות בייסוגולה בצפון ליטא, והשתדל רבות שם להפיץ את שיטת המוסר ולקשר את הנוער עם התורה והיראה. בהמשך כיהן כרב בסמיאטיץ (שומיאץ) עד לשנת תרס"א (1901), ובעיר וצריצין (סטלינגרד, כיום: וולגוגרד), שם פעל לחיזוק שמירת השבת ולקירוב הצעירים לתורה וליראה. משם עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בשדובה שבליטא. גדולי תורה, ובהם  ה'חפץ חיים' חיבבו וכיבדו אותו מאוד כאחד מגאוני הדור, בעל הבנה עמוקה והגיון ישר וכאישיות מוסרית גדולה. הרב אהרן יוסף נהג לבקר בקביעות את רבו ה'חפץ חיים' ולהתייעץ עמו בענייני הנהגת הקהילה. בתחילת במלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת תרע"ד (1914), כאשר התקרבה לעירו חזית המלחמה בין הרוסים והגרמנים, נדד הרב באקשט כפליט ושימש כרב בית הכנסת של הפליטים בעיר נובוז'יקוב עד לשנת תרע"ו (1916). עם התקרבות החזית לשם, נדד לפולטבה ומונה לרב העיר כממלא מקומו של רבי אליהו עקיבא רבינוביץ. הוא הקים בעיר ישיבה לצעירים ונתן שיעורי מוסר בישיבת 'מיר' ששהתה אז בפולטבה. כעסקן ציבורי, כנואם בחסד וברגש עז, עשה רבות, לשם שמים לחיזוק האמונה וערכי היהדות, והיה ציר לכינוסי אגודת ישראל ברוסיה לאחר נפילת שלטון הצאר, מתוך שאיפה לארגן את החיים היהודיים ברוסיה על יסודות דתיים, לימים השתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בווינה. לאחר ביסוס השלטון הקומוניסטי, שרדפה את היהדות הדתית ומוסדותיה, הצליח הרב לצאת מרוסיה שנת תר"פ (1920). בשנת תרפ"א (1921) חזר לליטא וכעבור מספר חודשים התקבל כרב בעיר סובאלק שבפולין. הוא פעל רבות כראש ישיבה בעיר, וכמנהל הישיבה, תוך שהוא דואג לקיומה החומרי והרוחני כאחד. בשנת תרפ"ה (1925) הוא עבר לכהן כרבה של לומז'ה שבמערב אוקראינה, וגם בה התמסר ללמוד תורה ומוסר לתלמידי הישיבה והכולל ולבעלי הבתים.  מסביבות שנת תר"ץ (1930) כיהן כרבה האחרון של העיר שאוולי שבליטא, וייסד בה ישיבה גדולה להפצת תורה ויראה.

מיד לאחר פלישת הצבא הגרמני לעיר שאוולי (ב-26.06.1941), רצחו הגרמנים והליטאים מאות מיהודי העיר בשורת אקציות ביער סמוך. כעבור כמה ימים ערכו הנאצים והליטאים שחיטה המונית ביהודי העיר. הם אסרו את רב העיר, את חתנו הרב אייזיק רבינוביץ, את דיין העיר הרב אברהם נאכומובסקי ושורה של בעלי בתים נכבדים וכלאו אותם בבית הסוהר. לאחר כמה ימים עינו אותם בסדיסטיות במשך שבוע. בט"ז בתמוז תש"א (11.07.1941) נרצחו האסירים ביריות. הי"ד.

בשואה אבדו מרבית כתבי הרב באקשט בתורה ובמוסר, ובהם פירושו על התלמוד הירושלמי. תלמידו, הרב אריה גלובקין, קיבל מידיו כתבים ושמר עליהם מכל משמר. הוא ברח לרוסיה זמן קצר לפני שהעיר שאוולי נכבשה בידי הנאצים, ולימים יצאו הכתבים לאור בספר "תורת אהרן" (תשל"ד).  בנו של הרב אהרן יוסף באקשט, הרב שמחה זיסל, הוציא לאור בשנת תשמ"ב את הספר 'לב אהרן' ובו מאמרי מחשבה בתורת המוסר ובהשקפת עולמה של היהדות, מתורתו של הרב אהרן יוסף, כפי שנכתבו בידי בנו ובידי תלמידי הרב.

מקורות: ויקיפדיה, לב אהרן, אלה אזכרה חלק א. ראה גם פרק עליו בתנועת המוסר כרך ה (דב כ"ץ, תשכ"ג),

מספר הצפיות במאמר: 254

"נעשה" בהר סיני מתוך הכרח, "ונשמע" בימי מרדכי ואסתר ברצון / הרב אליהו פרנקל תאומים הי"ד

דף רשמי של הרב אליהו פרנקל תאומים הי"ד

ונשמע ג' במסורה. א – נעשה ונשמע, ב – ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ג – ונשמע פתגם המלך.

אפשר לומר בהקדם ליישב קושיית התוספות שבת דף פ"ח, על מה דאמר התם על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר", מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, הקשה דהרי קבלת התורה היתה מרצון, שהרי אמרו "נעשה ונשמע".

ולעניות דעתי, יש לומר דבשתי תיבות אלו "נעשה ונשמע", כוונו לקבלת התורה עתה וגם לקבלת התורה בימי אחשוורוש, וזהו שאמרו על קבלת התורה דעכשיו "נעשה". ויש לומר בתיבת "נעשה" פירושו על ידי כפיה, כמו דאיתא בגיטין דף פ"ח ע"ב "גט מעושה" דהכוונה על ידי כפייה בעל כורחו, כהאי גוונא כיוונו בתיבת "נעשה", והיינו כמו אב שנותן לבן כל צרכו, רצונו בעל כרחו למלאות רצון האב אף שהוא נגד רצונו, כן בעל כורחם רצו ישראל לקבל את התורה הקדושה למלאות רצון אביהם שבשמים. וכדאיתא באבות, בטל רצונך מפני רצונו, והבן.

ומה שאמרו "ונשמע", סתמא כפירושו על לעתיד, שעתידין לקבל בימי אחשוורוש, שאז יהיה ברצון, ועלו במתן תורה למדרגה עליונה, ומאז פסקה זוהמתן וזכו לרוח הקודש לומר שיקבלו בימי אחשוורוש התורה ברצון להבין ולדעת מה שעתיד להיות.

ובזה אתי שפיר מה שאמרו שם בשבת הנ"ל דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו. וצריך ביאור.
ולדברינו יש לומר בהקדם דברי הגמרא חגיגה דף ט"ז ע"א, ששה דברים נאמרו כו' ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם. ג' כמלאכי השרת כו' ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת. יודעין סלקא דעתך?! אלא ששומעין כו'. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. יעויין שם. והמתבאר מזה דמלאכי השרת שומעין מה שעתיד להיות, לא כן בני אדם. וכיוון דבשעה שאמרו "נעשה ונשמע" הייתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על מה שעתידין לקבל את התורה בימי אחשוורוש, אם כן הרי שמעו זאת מה שעתיד להיות כמלאכי השרת, ועל כן אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני, שישמעו מה שעתיד להיות, שמלאכי השרת משתמשין בו. והבן.

ומיושב קושיית התוספות הנ"ל על מה שכפה עליהם הר כגגית דהא אמרו "נעשה ונשמע" ברצון, ובזה אתי שפיר דהא מה שאמרו "נעשה" באמת הייתה כוונתם על ידי כפיה ברצון, וכדברי הרמב"ם בהכוונה על מה שאמרו "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ואתי שפיר.

ושוב על פי זה יש לומר גם קושיה השנייה שבתוספות שם [וכן במגילה] על מה דאמר רבא הדר קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקבלו כבר, הקשה התוספות דבמגילה דך ז ע"א גבי אסתר ברוח הקודש נאמרה, אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הווא אמינא דידי עדיפא מדידכו, דכתיב קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה. ואמר רבא התם, דשמואל לית ליה פירכא.

וקשה דהרי גם לדשמואל אית ליה פירכא, דהרי צריך קרא זה לדרוש דקימו בימי אחשורוש ברצון מה שקבלו כבר באונס, עכ"ק.

ולהנ"ל יש לומר דכוונת שמואל דאסתר ברוח הקודש נאמרה, העיקר הוא הרוח הקודש ששרה אז בישראל בקבלת התורה כשאמרו "נעשה ונשמע", שהיתה כוונתם בתיבת "ונשמע" על ימי אחשוורוש אחר נס זה, ונמצא שתיכף אז, במתן תורה, אסתר נאמרה ברוח הקודש מפי ישראל.

וכן במגילה דף י"ט, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד' עמכם בהר, מלמד שהראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים [ועיין בספר בני יששכר חודש אדר מאמר ז' אות ה', שהביא כן מהזוהר ולא הביא דברי הגמרא הלז] ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה. יעויין שם. והכל עולה בקנה אחד. ועל אופן זה נתן להם ה' יתברך התורה שיקבלו עתה ברצון על ידי כפייה ואחר כך יקבלו ברצון גמור בימי אחשוורוש. ובזה אמר בני החריף כמר יוסף יחיה לפרש כוונת הגמרא במגילה דף ז' הנ"ל, קימו וקבלו היהודים למעלה, עתה בימי אחשוורוש, מה שקבלו "למטה" כבר בקבלת התורה, למטה בתחתית ההר, ועתה בימי אחשוורוש קבלו "למעלה" היינו במדרגה גבוהה, במעלה עליונה, ברצון, וכמו למעלה על ההר בלי כפייה.

ומעתה מיושב קושיית תוספות הנ"ל דהא הדרש במגילה דף ז', אסתר ברוח הקודש נאמרה מן "קימו וקבלו היהודים, קימו למעלה מה שקבלו למטה", הוא דרש אחד מפסוק זה "קימו מה שקבלו כבר", דהא גם התם הפירוש ביותר שנאמר ברוח הקודש בעת שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" וקיימו בימי אחשוורוש למעלה במדרגה עליונה כעל ההר, מה שקבלו אז במתן תורה למה בתחתית ההר, ואתי שפיר.

ומיושב על פי זה קושיית התוספות שם בשבת על שאלת השטן, תורה היכן הוא, והשיב הקב"ה נתתיה לארץ, והקשו התוספות דמה שאל השטן תורה היכן הוא אחר שהיה הויכוח הגדול אם ליתן התורה לישראל או לא. ומה זה שהיתה תשובת הקב"ה נתתיה לארץ. ואפשר לומר אחר שנדקדק בלשון הגמרא, שם בשבת איתא אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר תורה היכן הוא, ויש לדקדק במה שאמר "בשעה שירד משה", והלא אז בקבלת תורה הקדושה על ידי נביא נאמן ביתו משה רבינו היה אז במעלה עליונה ומה זה לשון ירידה, וכדברי חז"ל על הפסוק "לך רד". ולהנ"ל יש לומר כי הויכוח שהיה אם ליתן התורה לישראל או לא, דימה השטן דנתינת התורה לישראל הוא בשמחה וברצון הטוב, וכראותו שירד משה לתחתית ההר ושהיה על ידי כפייה, נתינה טמירתא באונס, אז מצא השטן מקום לטעון תורה היכן הוא בתחתית ההר בכפייה ובאונס. ועל זה הייתה תשובת ד' יתברך "נתתיה לארץ", היינו לתוך הארץ בתחתית בכפייה, וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע אחר כך ברצון בימי אחשוורוש. ואם כן כיוון דעתידין אחר כך לקבל ברצון אחר כך, ואצל ד' יתברך ההווה והעתיד הכל אחד, הווה כאילו קבלו גם עתה ברצון.

ואפשר לומר שזהו כוונת הפסוק [בפרשת יתרו] כל אשר דבר ד' נעשה וישב משה את דברי העם אל ד'. דקשה למה הוצרך להשיב דבריהם אל ד'. ודברי רז"ל ידועים ואתי שפיר, דכן כתבו במגילה י"ט דמגילה נתנה מסיני, מהפסוק "ועליהם ככל הדברים". ולזה רמזו ישראל במה שאמרו כל אשר דבר ד', היינו לקבלת התורה בימי אחשוורוש, ועתה נעשה על ידי כפייה, ועל כן וישב משה את דברי העם אל ד', היינו הפירוש ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד', דהוא מקרא מגילה. ויש לומר עוד ואקצר.

וזה כתבה המסורה בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, היינו נעשה עתה בכפייה ונשמע בימי אחשוורוש ברצון, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, שנתכוונו בזה ברוח הקודש כנ"ל, וד' יתברך שמע מדריגתם ועל כן ונשמע פתגם המלך מלכי המלכים הקב"ה אשר יעשה, שמסכים כרצונם לנתינת התורה, וכמו שאמר הקב"ה נתתיה לארץ. והבן בכל זה מאוד.

נחלת אב"י


הרב אליהו פרנקל תאומים [תאומים פרענקיל], בשנת תרנ"ז לאביו הרב יהושע השל אב"ד ליביטשוב, שהיה ממשפחה מיוחסת של רבנים וגאונים (שושלת המשפחה מופיעה בראש הספר נחלת אב"י). הוא למד בהתמדה מאביו, והיה בקי בכל מקצועות התורה. נשא לאשה את מרת רייזל בת ר' אברהם אבלי אינגבר מהכפר פשנדזיל. במשך מספר שנים עסק שם בתורה ושימש כאב"ד פשענדזל והכפרים בסביבתה. בהמשך עבר לאולינוב שם עסק במסחר של יצוא עצים דרך נמל דנציג, תוך שהוא ממשיך ללמוד בשקידה ולחבר את ספריו. היה עשיר צנוע ובורח מהכבוד, מעורב עם הבריות ונעים הליכות. ביתו היה בית ועד לחכמים, ופתוח לרווח לעניים ולאורחים. משנת תרפ"ד כיהן כאב"ד של פשוורסק והגליל, והיה מחשובי הרבנים מגאליציה. בשנת תרפ"ז נפטרה הרבנית הצדקת רייזל, עליה כתב בנה הרב יוסף כי היתה "המפורסמת בחכמתה אשר עמדה לימין אאמו"ר זצ"ל וכל מגמתה בחיים הי' שיוכל לעסוק בתורה ולגדל בניהם לתורה ולמעש"ט".

הרב אליהו הי"ד כתב חידושי תורה רבים בכל מקצועות התורה, ובהם ספרים רבים שהיו בכתב יד, אך רובם אבדו בשואה. תשובות אליו מופיעים בשו"ת אמרי דוד, דובב מישרים, דעת משה השלם, חזון נחום, מהר"ש, מהרש"ם, מנחת הקומץ ועוד. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת אב"י על ארבעת חלקי השלחן ערוך, ובו גם קונטרס "קדושת ביהכנ"ס", קונטרס "בני מלכים" ו"מסורת התורה" על ספרי בראשית ושמות. בסוף הקדמת המחבר לשו"ת נחלת אב"י כותב המחבר את שאיפות חייו: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל כאישים וניחוחים ונזכה לראות בנועם ד' בהיכלו כבוד. ותחזינה עינינו בשוב ד' את שיבת ציון ברינה בגאולה קרובה בגוף ונפש יתגדל ויתקדש שמיא רבא במהרה בימינו אמן. ושאזכה לישב לאורך ימים טובים ארוכים בשיבה ונחת מבניי היקרים יחיו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעשות ויהיו לתפארת אבות הגאונים הקדושים, זכר צדיקים לברכה לחיי העולם הבא, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות בישראל, ככתוב לא ימישו מפיך ומפי זרעך ומזרע זרעך עד עולם. ולהדפיס יתר החלקים וחידושים שונים. אמן ואמן נצח סלה ועד".
מהדורה שנייה של הספר נחלת אב"י הודפסה ע"י בן המחבר בשנת תש"מ.

בתחילת מלחמת העולם השניה ברח לרוהטין, וראה שם את חתנו נרצח. עם התגברות הרציחות הסתתרו כל בני המשפחה בבונקר, עד שנתגלו ביום כיפור תש"ג (1942), נרצחו ונטמנו בקבר אחים. הי"ד.

שמונה מילדיו נספו בשואה עם משפחותיהם: הרב יהושע השל רעייתו מלכה בת ר' יצחק ליב ארנברג וארבעת ילדיהם, ר' יעקב יצחק ורעייתו טויבא בת הרב מנחם מנדל באב"ד עם ילדיהם, ר' אברהם אבלי עם רעייתו פריידא בת ר' מנשה הורביץ עם ילדיהם, הבחור אביגדור מנחם מנדל, פיגא ובעלה ר' מרדכי הלר ומשפחתם, הינדא מירל אשת ר' יצחק שטיינברג אב"ד ירוסלב ובסוף ימיו אב"ד בתל-אביב יפו, פרידא הענא ובעלה ר' יצחק ברגמן ומשפחתם, מלכה ובעלה ר' מרדכי ליפא תאומים אב"ד רוהטין. הי"ד. מכל ילדיו הרב אליהו פרנקל תאומים, שרד רק בנו הרב יוסף. כן שרד נכדו הרב אברהם שטיינברג.

מקורות: מאורות גליציה ח"ד עמ' 308-311, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של "שו"ת נחלת אב"י".

מספר הצפיות במאמר: 171

דווקא בעת צרה ליעקב, בחשכת הלילה והאפלה, יאיר לנו אור תורה כעמוד האש / הרב אברהם יצחק פרלמן הי”ד

התורה - עמוד האש של ישראל

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

בתכלית הבריאה

ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז"ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל"ח כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב"ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב"ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד' שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד' שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

במעלת התורה

אשה יראת ד' היא תתהלל, זה דורו של ר' יהודה בר' אלעי (סנהדרין דף ב').

מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז"ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד' בעולמו הוא רק הדבקות בד' ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו' וכמדומה לנו שאין  לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל"א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז"ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב"ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר' יהודא בר' אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ', מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה' היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.

גבורה ותפארת

חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב"ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.

אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו' וכו' זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד' יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד' מצא חן עמי במדבר וגו'. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב"ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד' היא תתהלל, ורק בדור זה הקב"ה מתפאר בו.

התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו

אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).

ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו' וכו' וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז"ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב"ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד' ותורתו, וד'  יעזור לנו.

המחבר

(פתיחה לספר פני אברהם)


אברהם יצחק ב"ר טוביה פרלמן הי"ד, נולד בטלז בשנת תר"ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע"ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.

בשנת תרפ"ח (1928) הוציא לאור את ספרו "פני אברהם", שו"ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש"ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב"ם ז"ל ונושאי כליו ובד' חלקי השו"ע.

הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ"ג אלול תש"א).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 106