מעלת סידור יחוס המשפחה / הרב אשר ישעיה רובין הי"ד

תמונת חותמת וחתימת הרב אשר ישעיה רובין הי"ד

סדר היחס ממשפחתי – אתה תק'ום תרחם ציון' כי' עת' ל'ח'נ'נ'ה' כי בא מועד לפ"ק.

אמר המסדר כתבתי כאן סדר היחוס אחרי שראיתי בדברי זקני זצ"ל (אבי אבי מורי כו' שליט"א) בזה הלשון, הנה מה שדרך בני אדם לידון את מי שמייחס את עצמו ביחוס אבות הקדושים לגאוותן ולפי מה שכתוב בגמרא סנהדרין דף פ"א א' 'אל ההרים לא אכל', שלא אכל בזכות אבותיו. ופירש רש"י שלא נצטרך לזכות אבות מתוך שהוא חסיד, יעויין שם, אם כן כשמייחס את עצמו באבותיו יודע בעצמו שאין לו במה להתפאר רק בזה, אם כן הלא אדרבה ענוותן הוא ודו"ק. עד כאן לשונו. הרי שלמעלה יחשב סדר היחוס. ובפשט שכן כתב זקני בצוואת ר' שעפטיל ז"ל (שנדפס בספר ברית אברהם – ובספר יש נוחלין) שזכה לסדר עצמו סדר היחוס, על כן עשיתי וקיימתי מעשה אבות וסדרתי סדר היחוס.

וסדרתיו גם מצד אמי מורתי הרבנית הצדקת כו' שליט"א, כי עיין בעזר מקודש (על אבן העזר) סי' כ"א סעיף ט' כתב בזה הלשון, חז"ל אמרו (ירושלמי מועד קטן פרק ג' הלכה ז') נולד בן במשפחה נתרפא כל המשפחה, והגם דכתיב (במדבר א,ב) 'למשפחותם לבית אבותם', מכל מקום כתיב גם כן 'איש יהודי איש ימיני' ואמרו חז"ל (מגילה י"ב ב', ועיין רשב"ם בבא בתרא דף צ"א ב' ד"ה זה יושיע), עיין שם, דהיינו שהיה משני שבטים. ומדהוזכר כן לגבי חיוב המוטל בסיפור ישועות ה' יתברך, משמע שהיה זכות אבות גם מצד האם בדורותיה למעלה כו. עד כאן לשונו, עיין שם ודו"ק.

רשמתי בהרבה אותיות 'מקובל', על ידי שהיה לפני כתב יוחסין נכתב מכתב יד קודש זקני הגאון הצדיק מסאמשאויוואר זצ"ל מצדו ומזקני הגאון הצדיק מסעריד מצדו למעלה עד הבעש"ק זי"ע, ועל זה ציינתי 'מקובל' כי הוא קבלה אמיתית איש מפי איש.

החותם ביום ה' לסדר "זה תולדות אדם" תש"ג לפ"ק פה בודרוג-קערעסטיר. כן דברי המסדר הק' אשר ישעיה רובין בן הרב הצדיק כו' מוהר"ר יעקב ישראל וישורון שליט"א מוזכר בפנים אות א. לכבוד אחי הצעיר.

(הקדמת המחבר, זרע קודש מצבתה)


הרב אשר ישעיה רובין הי"ד, בנו של רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד אב"ד סוליצא ואדמו"ר בסארעגין (רומניה) (משושלת זידיטשוב, רופשיץ, דומברוב, אור לשמים, קאזניץ, ליז'נסק, פרימישלן ועוד) והרבנית אלטא נחמה מלכה הי"ד בת הרב חיים אב"ד בסערעט.

הרב אשר ישעיה נולד בערב פסח תרע"ט (1919) בסארעגין, ונתחנך בבית אביו הצדיק, ונודע לעילוי שקדן חריף ובקי. נשא לאשה את מרת חיה פעריא בתם של דודו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מקרעסטיר ומרת רבקה צירל, בת רבי אברהם שטיינר, בנו של רבי ישעיה'לה מקרעסטיר.

לרב אשר ישעיה היתה בקיאות רבה בספרי שו"ת ובסדרי הדורות הראשונים והאחרונים. הוא היה למדן גדול בתורה, פוסק, חריף ובקי והוסמך להוראה בשנת תרצ"ט על ידי גדולי הרבנים בהונגריה: הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד אב"ד אויהל והרב יונתן שטייף אב"ד בודפסט.

כשלמד ש"ס ופוסקים נהג לרשום את חידושיו בצידי הדפים, והשאיר אחריו למעלה מעשרה כרכים של חידושי בכל מקצועות התורה, שאבדו בשואה. שרד כתב היד של 'סדר היחס' שכתב בנעוריו, בהתבסס על רשימות קצרות שקיבל מאבותיו. בשנת תש"ג ליקט הרב וערך את כתב היד לצורך הדפסתו בספר. את כתב היד  מסר לאחיו הצעיר, האדמו"ר מסארעגין-ברוקלין, שהוציא אותם לאור בסוף ספר 'אור ישע' (מהדורות משנת תשל"ג ותשמ"ו).

בשנת תרצ"ח סידר לדפוס את חידושי הסבא שלו והסבא של רעייתו, רבי ברוך רובין, אב"ד ברזדוביץ והאדמו"ר מסמאשאויוואר, והוסיף להם הערות ומקורות. חידושים אלו יצאו לאור בספר "שארית ברוך" (תשל"ג).

הרב אשר ישעיה התקבל לכהן ברבנות קהילת טאקאי (הונגריה), אך בתוך זמן קצר חרבה הקהילה בשואה. הרב גורש עם משפחתו ובני קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ. חותנו, רעייתו וארבעת בנותיו: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה, נספו בסמוך להגיעם למחנה בט"ו בסיון תש"ד. הרב נשלח למחנה עבודה, שם מסר את נפשו לקיים תורה ומצוות ולשמור על יחס אנושי בין אדם לחברו, על אף תנאי הרעב, המכות והאימה. הוא דרש בליל יום הכפורים תש"ב דברי חיזוק לחבריו, הוא נזהר ממאכלות אסורות ונפטר מאפיסת כוחות סמוך לשחרור בכ"ט בטבת תש"ה, בדרך למחנה עבודה הסמוך לוורוצלב.

(בספר תהלים עם הפירושים 'ברוך ישראל' 'ויחל משה' שהוציא לאור רבי מרדכי דוד רובין בשנת תשל"א, נכתב שאחיו, הרב אשר ישעיה נספה בכ"א בטבת).

תמונות חתימת הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וחותמו, מובאים כאן באדיבות בית המכירות ברנד.

מספר הצפיות במאמר: 2

חידושי ר' אברהם אשי דאנאטה הי"ד שהובאו בספרו של אביו, "חידושי שמואל הרמש"י"

תמונת הרב אברהם אשי דאנאטה הי"ד

* על דברי רש"י אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל וכו' אלא כח מעשיו הגיד וגו', הקשה אותי בני המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע בא לימד זה כאן בראש הספר, הרי גם אם היה באמצע תורה שהקב"ה ברא עולמו לא יוכלו להתרעם על ישראל. ונראה לפי עניות דעתי דלכך נקראת 'תורה' שהיא באה להורות לבני אדם הדרך שילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והעיקר בין אדם לחברו שלא יעשו עוול, כמה שאמרו חז"ל 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, דעלך סני' וכו', ואם רואים אומות העולם האיך ישראל מדקדקים במצוות שבין אחדם לחברו, אזי גם בין אדם למקום נחשב בעיניהם, על כן הוא צורך גדול והקדמה לתורה שישראל לא יעשו שום עוול במה שיכבשו ארצות של שבעה עמים, ושפיר בא בראש הספר להורות על שארית ישראל לא יעשו עוולה.

* הקשה אותי בני הבחור המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע כתוב כאן 'איש צדיק' ולא כתוב סתר 'נח צדיק'. נראה כי אלו היה בדור צדיקים שהיו מסייעים לו בעבודת השם, לא היה צריך כל כך לעמוד על מעמדו נגד יצר הרע כי אין שטן, אבל מאחר שהיה בדור של רשעים הממחים בידו לעשות טוב, היה צריך בכל כוח לעמוד נגדם. וזה מוכיח תיבת 'איש', כמו שאמר דוד לבנו 'וחזקת והיית לאיש'. וזהו שכתוב 'נח איש', היה צריך להיות 'איש', ומדוע? שהיה 'בדורותיו', בדור רשעים.

* נראה לפרש עם דברי בני היקר ר' אברהם אשי נ"י שפירש 'הנה נא זקנתי לא ידעתי'  וכו', דהנה הרשעים שעסקו רק בהבלי הבלים בחיים קרויים 'מתים', על כן אמר יצחק לבנו שלא ידעתי מכל ימי חיי יום מותו, יום אחד שנקרא 'יום מותי', רק השתדל תמיד לעסוק רק בתורה ומצות, וכמאמר המדרש רבה כאן, כשם שהם תמימים, כך שנותיהם תמימים. וזה חבב הקב"ה, והיינא 'יודע ה' ימי תמימים' שעסקו תמיד רק בתורה ועבודה.

(מתוך ספרו של אביו "חידושי שמואל הרמש"י")


ר' אברהם אשי דאנאטה, נולד בשנת תר"נ (1890) בפרשבורג. הוא היה תלמידי חכם ועסק למחייתו במסחר של חומרי אריזה.

אביו הרב שמואל דאנאטה, מחבר "חידושי שמואל הרמש"י", היה רב החברא קדישא בפרשבורג (סלובקיה) וחבר בית הדין, והעביר שיעורים רבים ובהם שיעור לקבוצת תלמידי החכמים של "תורת חסד". אמו של ר' אברהם אשי הייתה מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוייל השו"ב בפרשבורג.

ר' אברהם אשי נשא לאשה את מרת צארטל (סערענה) הי"ד בת החזן הרב אליעזר לוי. לזוג נולד ארבעה ילדים: חנה יוטא ('מאדי', לימים אשת יחיאל בללג), יצחק עמרם אליהו (בנו), מנחם הי"ד (שלמה 'נחי') וגוטרוד ('טרודי', לימים אשת צבי יהודה פרידמן).

הוא קבע עיתים בכל בוקר וערב, ולמד בחברותא בכל הלילה מידי יום חמישי. החברותא האחרונה שלו היה הרב מסקווירא, הרב משה נוישלוס. ר' אברהם אשי נודע כסוחר ישר והגון, וכשלקוח שילם לו בטעות יותר מידי דאג להגיע לבית הלקוח עוד באותו הלילה והתעקש להשיב את הכסף שניתן לו בטעות.

משנת 1942 ועד ל1944 חי עם משפחתו בפאפא אצל חותנו, מרת ביילא לוי. המשפחה כולה נתפסה וגורשה למחנה שארוואר, ומשם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הוא נהג לצום ביום כיפור קטן, בימי ב' ה' ב' ובעשרת ימי תשובה. גם כשהיה באושוויץ הוא התעקש להמשיך ולהתענות בכמנהגו. בנו יצחק עבד במטבח והצליח לסייע ביד אביו ואחיו לשרוד כמעט עד לסיום המלחמה. לאחר תשעה חודשים במחנה, לקראת חיסול המחנה נשלח ר' אברהם אשי לקבוצה של נידונים להשמדה, אך בנו יצחק הצליח לחלץ אותו מתוך הקבוצה, להוביל אותו בחזרה לצריף, להסתיר אותו שם ונתן שוחד על מנת שיצרפו את אביו לקבוצה שהוסעה למחנה ברוינשוויג שבגרמניה. ר' אברהם אשי נשלח בטרנספורט שמנה 250 אנשים ובהם גם בנו מנחם, בדרכם לרכבת, חמק בנו יצחק מהמטבח אל תוך הקבוצה הצועדת והצטרף גם הוא לנסיעה.

ר' אברהם אשי נפטר במחנה ברוינשוויג במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה (01.01.1945), אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם נפטר בטרנספורט למחנה הריכוז ראוונסבריק שבגרמניה בא' באייר תש"ה ושלשה מילדיהם שרדו את השואה.

שבעה משמונת אחיו ואחיותיו נספו:

– אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
– שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
– מרים יולי אשת  חיים ווילדר.
– הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
– רחל לאה אשת חנוך בינדר.
– הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].
הרב מרדכי יהודה דאנאטה, ר"מ בישיבת פרשבורג, נספה באושוויץ עם רעייתו הרבנית אסתר, וכל שמונת ילדיהם.

האח היחיד ששרד הוא הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה.

נכדתו של יצחק עמרם אליהו דאנאטה ב"ר אברהם אשי, רבקי וינשטוק, כתבה את הספר "Twice Buried, Still Alive" על קורות סבה בשואה, וממנו נלקחו רבים מהפרטים הביוגרפיים המובאים כאן.

מספר הצפיות במאמר: 32

פנינים מפירושי הרב אברהם אהרן פרידמן הי"ד להגדה של פסח

בהיותי אצל אדמו"ר מבעלזא זי"ע, נתן נכדו נ"י כוס ראשון על כפיו, ואמר ז"ל: למה לך אני מצוה, לפי שעיקר יציאת מצרים היתה בשביל קבלת התורה, וכמו שנאמר (שמות ג,יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ובתורה כתיב (ישעיהו נט,כא): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך".

מגיד. יגביה הקערה עם המצות. בהיותי אצל סדר אדמו"ר הקדוש מבעלזא זי"ע, הגביהה הרבנית נ"י הקערה. ואמר ז"ל: למה לך אני מצוה, לפי שאמרו ז"ל (סוטה יא,ב) "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים", ועל כן שייך לך דבר זה.

"רשע מה הוא אומר… ואף אתה הקהה את שניו…" (הגדה של פסח). ותמוהה הוראת חכמינו ז"ל לחבול ברשע חבלה שיש בה צער ונזק וכו', והלא כבר שנינו 'דרכיה דרכי נעם' (משלי ג,י"ז). ועל דרך רמז האותיות יש לפרשו ולדרשו באופן נפלא: הנה כשנחשב הגימטריא של תיבת רש"ע 570, ונחסיר מתוכה סך החשבון של תיבת 'שניו' שהוא 366. יתקבך המספר 204 שהוא שווה במדויק לתיבת 'צדיק'! [570-366] והיינו שכשנקהה את שיני הרשע ונחסרם, מיד הוא יתהפך ויעשה לצדיק!

כוס של אליהו. באירוח אצל שלחן אדמו"ר מרן הגה"ק מבעלזא זי"ע בליל התקדש החג, אמר לבנו הרה"צ מו"ה שלום נ"י שהיה אז ילד: הידעת למה שותין ד' כוסות? ואמר הן, וכי הוא נגד ד' גאולות והוצאתי וכו'. ואמר לו הנה ישנו עוד כוס אחד שקורין אותו כוס של אליהו, כי אליהו ז"ל הולך לכל בית ישראל בליל פסח. והוסיף לומר: אומרים שיש צדיקים שרואים אותו. ואחר כך נשא עיניו לשמים ואמר: הרבה יותר פועלים אותם שאין רואים אותו ומאמינים באמונה גרידא, מאותם שרואים אותו במציאות. מדובר זה היה עוד קודם עשיית הסדר.

כוס של אליהו. צריכין ליתן טעם מה דאנו מוזגים כוס אחד ואין שותין אותו, ולמה אומרים עליו דוקא 'שפוך חמתך', ולמה קורין אותו 'כוס של אליהו'.
ויש לפרש לפי מה שכתוב בירושלמי (פסחים םרק י, הלכה א) דשותין ארבע כוסות נגד ארבע גאולות, 'והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי', וחד אמר דשותין חמש כוסות, כוס חמישי נגד 'והבאתי', כי עבד שרבו שחרריה אי לא אייתיה לביה דריה מאי אהני ליה. ויש להקשות דאם כן כיוון ש'והבאתי' היה גמר הגאולה, אם כן למה באמת אין אנו שותין כוס חמישי. ויש לומר דבאמת יצאנו ממצרים, אבל ביאת ארץ ישראל לא הייתה בשלימות, שהרי מתחילה לא ניתן לנו כי אם ארץ שבעה עממין והקב"ה הבטיח לנו ארץ עשרה עממין, וגם זה לא נשאר בידינו כי ישראל לא האריכו ימים עליה ובעוונותינו הרבים מהר גלינו מארצינו. ואימת ינתן לנו ארץ ישראל, לעתיד לבוא בביאת המשיח. וזה שאנו מוזגין כוס חמישי ואין שותין אותו, והיינו כי 'והבאתי' עדיין לא נשלם, ואומרים עליו 'שפוך חמתך' לרמוז כי כוס זה נשתה לאחר שישפוך הקב"ה חמתו על צרינו ויהיה לנו גאולה שלימה. וקורין לו 'כוס של אליהו' שכן יעקב לקח משכון מאליהו שיבוא לגאלינו (רש"י ויקרא כו,מב), והכי נמי כוס זה תלוי ביד אליהו שיבוא לגאלנו, 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' (מלאכי ג, כד).

רחם נא ה' אלקינו וכו'. הנה אמרו ז"ל דקודם ביאת המשיח תהיה עקא על עקא, צרה מרובה מחברתה, עד שהרבה מהאמוראים אמרו 'ייתי ולא אחמיניה' (סנהדרין צח:). והנה בקונטרס עקבתא דמשיחא (להג"ר דוד יעקב פרידמן, אות כ) מביא בשם הרב הקדוש מזידיטשוב זלה"ה, בעת שיצא קול תרועת מלחמה בימיו, אז עמד מכסאו ואמר בזה הלשון: ריבונו של עולם, למה לא היית שולח את משיח צדקנו עוד בימי רשב"י ז"ל או בדור האר"י ז"ל או בימי הבעש"ט ז"ל, עכשיו אתה רוצה להביאו על ידי מלחמה, הנה עתה בדור חלש אין אנו יכולין לסבול היסורים, אם תרצה תשלח אותו בלא מלחמה, ואם לא, אז יותר רוצים אנחנו להמתין עוד, רק שיבוא בלא מלחמה. וכן הוה, ומיד נשתתקה המלחמה, עד כאן. ויש לומר דעכשיו עשאנו באים להתפלל על בנין ירושלים וביאת המשיח, ומקדימין אנו להתפלל ולומר, 'רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך', כלומר שביאת המשיח תהיה על ידי רחמים עלינו ולא על ידי מלחמות.

"ויוכל לו לילה" (הגדה של פסח, פיוט "ובכן ויהי בחצי הלילה"). בפרשת וישלח "ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו' ויברך אותו שם". שמעתי לפרש בשם מרן הגה"ק מוהרי"ד מבעלזא זי"ע, דהנה ויברך אותו שם, הפירוש שהמלאך בירך את יעקב. ובתרגום יונתן פירש שיעקב בירך את המלאך. והקשה ז"ל, הלא מלאך זה היה שרו של עשו, וכמו שדרשו רז"ל, ואם כן באיזה ברכה היה יכול יעקב אבינו לברך הס"ם. ופירש על פי מה ששמע מאביו הגה"ק זי"ע בפסוק (דברים לב,מג) "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", דלכאורה אינו מובן, דלמה ירננו על זה. ואמר, כי כל תיקונם של האומות הוא שיכנעו לפני בני ישראל. וזהו שאמר "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", וזה הוא לתיקון להם. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה עח,א) "שלחני כי עלה השחר" והגיע זמני לומר שירה. וצריך טעם מאי שנא דהגיע עכשיו זמנו לומר שירה. ואמר כי כתוב בספרים הקדושים כי לומר שירה צריכין להיות בתכלית השלימות, והנה, מלאך זה שרו של עשו, מה שלימות היתה לו. ועל כן לא הגיע זמנו לומר שירה, ורק עכשיו שנכנע לפני יעקב, שזהו עיקר השלימות שלו, ועל כן הגיע זמנו לומר שירה. וזהו שאמר "ויברך אותו שם", מה ברכה ברכו, שתמיד יהיה נכנע לפני בני ישראל. עד כאן דבריו הקדושים.

(מתוך הגדת "בית אברהם, בית אהרן")


הרב אברהם אהרן ב"ר יונה פרידמן – נולד בסביבות שנת 1905 (תרס"ה-תרס"ו לערך) בכן בכור לאביו לרב החסיד, הנגיד והנדיב ר' יונה (ב"ר אברהם אהרן), ממוזשאי (שעל יד ברגסאז) מחשובי חסידי בעלז ותלמידו של בעל "ערוגת הבושם", ולאמו מרת חנה פרידמן בת ר' שמשון רוזנברג מסאטמאר. אחוזת המשפחה במוזשאי כללה בית גדול ומפואר, בית קטן, חצר גדולה, גינה וכרמים שמהם יצרו יין משובח.

מילדותו היה אברהם אהרן עילוי מופלג, מתמיד עצום ובעל זכרון נפלא. בעצת הרבי מבעלז לא שלח הרב יונה את בניו הגדולים, אברהם אהרן ואריה לייב לישיבה, אלא הורה להביא לביתם את המלמד הרב אהרן ביסקר, מלומדי בית המדרש בבעלז, שהיה תלמיד חכם גדול. המלמד היה לומד עם הנערים יום ולילה. אח"כ לימד שם המלמד הרב חיים הילר, תלמידו של רבי אברהם יושיע פריינד מנאסויד. ר' יונה החזיק מלמדים לבניו במשך שנים רבות והשקיע ממון רב על מנת שבניו יגדלו להיות גדולי תורה ולמדנים. בהיותו כבן שבע עשרה החל הרב אברהם אהרן ללמוד  בישיבתו של הרב יוסף צבי דושינסקי בעיר חוסט.

מידי פעם היה מגיע לחצרו של הרבי מבעלז, ואף זכה להיות אצלו פעמים בליל הסדר, במונקאטש, בפסח תר"פ, בהיותו כבן חמש עשרה, ביחד עם אחיו, הרב אריה לייב.

בהיותו בן שמונה עשרה נשא הרב אברהם אהרן לאשה את מרת זיסל בת ר' צבי ואסתר פליישמן מברזנה, לאחר מספר שנים בהם היה סמוך על שלחן חותנו, עברו בני הזוג להתגורר בטשאפ שבצ'כוסלובקיה. היות ולא רצה להנות מכתרה של תורה ולקבל על עצמו רבנות ושררה, התפרנס הרב מעבודתו כסוחר יינות ומשקאות חריפים, והמשיך ללמוד תורה בהתמדה בלילות, להעלות על הכתב את חידושיו ולחזר אחר גמילות חסדים. הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד מחבר ספר "שלחן העזר" על ענייני נישואין ואישות ואב"ד טשאפ, אמר עליו כי הוא "ספר תורה חי".

מכתב מאת הרב אברהם אהרן, שנכתב בשנת תרפ"ה, הכולל פלפול באורך של ארבעה דפים בסוגיית מצוות מבטלות זו את זו, נמצא בעזבונו של רבו המהרי"צ דושינסקי ופורסם בספרו אחיו של הרב אברהם אהרן, הרב משה פרידמן, וכן בכתב העת דבר ההתאחדות: התאחדות תלמידי ואוהדי ישיבת בית יוסף צבי, חוברת כ"ז ניסן תשמ"ג, ירושלים, עמו' 35.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח הרב להשיג דרכונים של מדינה בדרום אמריקה, אך בשל מצבה הבריאותי הרעוע של אשתו, נדחתה נסיעתם, ולא יצאה לפועל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה השליטה על עירו לידי ההונגרים, שהורו על שליחת יהודים בני פחות מארבעים למחנות עבודה של הצבא, שם הועסקו בעבודות פיזיות קשות ומסוכנות. הרב היה המגויסים בכפייה למחנות העבודה. הוא קרא לאחותו רחל ולאחיהם הקטן הרב משה, שהיה אז בן שמונה עשרה, שיבואו לטשעפ לעזור בניהול הבית ובניהול העסק המשפחתי של מסחר ביין, כדי שתהיה פרנסה לאשתו הרבנית ולשני ילדיו שנותרו לבדם. הרב משה ראה בבית אחיו ארון מלא בכתבי יד של חידושיו של הרב אברהם אהרון על רוב מקצועות התלמוד, על התורה ועל סוגיות הש"ס בצורת חשבונות וגימטריות. עם התגברות מחלתה הרבנית זיסל היא עברה להתגורר בבית אביה, ונפטרה בכ"ד באלול תש"א. לאחר שבועייים, ב-ו' בתשרי תש"ב, נפטר אביו של הרב אברהם אהרן, הרב יונה. לבקשת האב שביקש לראות את ילדיו לפני פטירתו, הגיע הרב אברהם אהרן לבקרו ממרחק רב, מצבא העבודה. כל שבעת בניו עמדו סביב מיטתו של הרב יונה בעת פטירתו. בעקבות כך חזר הרב משה לבית אמו וסייע שם בעבודת הכרם לפרנסתם.

הרב אברהם אהרן השתתף בהלווית אשתו ואביו, ובהספיד אותם הספד גדול, תוך שהוא שופך לבו על מצבו הקשה של כל בית ישראל.

במהלך שנות השואה חיבר הרב אברהם אהרן, בהחבא, את ההגדה של פסח עם ביאור "בית אהרן" – הכולל ארבעה פירושים בדרך הפשט ("דבר אהרן"), הרמז ("פאר אהרן"), הדרוש ("בינת אהרן") והסוד ("חכמת אהרן") וחמישה פירושים נוספים, וביאור "בית אברהם" – הכולל חמישה פירושים: על דרך האגדה ("אגודת אזוב"), על דרך החשבון ("ברכות בחשבון"), חידושים ("רוח חדשה"), שיטות ונוסחאות ("הדעה והדבור") וליקוט ממדרשים וספרים ("מרבה לספר").

בהגדה זו מזכיר הרב אברהם אהרן את מקצת מהצרות שעברו עליו בפסקה "הרחמן הוא יברך את אבי מורי". בתוך ההגדה מובאים מנהגי ליל הסדר ותורות שראה ושמע הרב אברהם אהרן אצל רבי ישכר דוב מבעלז.

ע"פ המסופר בהקדמת "אהל חנה", בראש המהדורה הראשונה של הגדת "בית אברהם בית אהרן" לאחר פטירת הרבנית זיסל פרידמן הגיע לביתה אביה ומצא שם את כתב היד והביאו לידיעת הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ , שאמר כי "הפסד גדול יהיה לעולם אם זה הספר לא יצא לאורה". במהלך המלחמה הגיע כתב היד לידי אחיו של המחבר, הרב אריה לייב הי"ד, ולאחר המלחמה הוא הגיע לידי הרב חיים טייכמן מברגסאז, אך הוא חלה ונפטר בדברצין לפני שהפסיק להוציא את הספר לאור וכתב היד אבד, ונעלם במשך עשרות שנים, למרות המאמצים לאתר אותו.

רק לאחר יותר משלושים שנה נמצא כתב היד של ההגדה, נפדה, הוברח והובא לארה"ב ע"י הרב צבי ברונשטיין, ויצא אור לראשונה בשנת תשל"ד בדפוס אופסט ישירות מכתב יד המחבר, בהוצאת מכון "מוצלי אש". אחר כך יצאה לאור מהדורה נוספת של ההגדה על ידי חתן המחבר, הרב ישעיה פרידמן, בירושלים בשנת תשל"ו. ומאז היא יצאה לאור במספר מהדורות נוספות.

בהקדמת הרב ישעיה פרידמן להגדה שהוציא לאור הוא כתב כי הרב אברהם אהרן הורה לבתו יוטא להעביר את כתב היד לאחיו, הרב אריה ליב בעיר ברגסס. האח ביקש להציל את כתב היד ולכן הפקיד אותו אצל חסיד בעלז, ר' חיים טייכמן, שבנה בונקר והסתתר בו עם אשתו. לאחר שיצאו מהבונקר, ביקש ר' חיים להדפיס את ההגדה לפני שיחזירה לבני משפחת המחבר, אך לאחר הגעתם לדברצין שבהונגריה חלה ר' חיים ונפטר בשנת תש"ו וכתב היד נעלם. כל מאמצי המשפחה לגלות את כתב היד לא נשאו פרי. לאחר שהובא לידיעת המשפחה שכתב היד הגיע לארה"ב, נמסר כתב היד לחזקת המשפחה, באמצעות מאמציהם, בסיוע האדמו"ר מאמשינוב ובאדיבותו של הרב צבי ברונשטיין.

[בספר "הר ציון" (בעילום שם, תשע"ט) נכתב כי כתב היד נמצא אצל גוי שהחל להשתמש במספר דפים מההגדה לעטיפת דגים מלוחים וחבל על דאבדין, אך אין לי ביסוס לטיעון זה ממקורות נוספים].

על פי עדויות ממחנה העבודה, לימד שם הרב אברהם אהרן תורה ברבים, בעל פה, בהעדר ספרים, והשפיע על יהודים הרחוקים מתורה ומצוות לשוב בתשובה. הוא נמנע במסירות נפש מאכילת טריפות, והסתכן והתאמץ לשמור על השבתות והימים הטובים. והדבר הביא להעמדתו לדין ולמאסרו.

ישנם מספר גרסאות סותרות במספר מקורות על נסיבות מותו של הרב אברהם אהרן:
א. בדף עד במאגר השמות ב"יד ושם" נכתב כי הרב נרצח באושוויץ, בי"ט בטבת תש"ג (1942). וכן מופיע בספר "זכור את סאטמאר" (בני ברק, תשמ"ד), שהרב נרצח באושוויץ.
ב. בהקדמה "אהל חנה" נכתב שהרב נרצח בירי על ידי אוקראינים רשעים, וקבור בקבר אחים.
ג.  ע"פ המובא בהקדמת ההגדה במהדורה שבהוצאת הרב ישעיה פרידמן, הרב אברהם אהרן הגיע לכדי אפיסת כוחות במחנה העבודה, כפי שהעידו אנשים שהיו אתו במחנה. עד שנפטר בי"ט בטבת תש"ג. הידיעה על כך נמסרה בטלגרם והוא הובא לקבר ישראל בידי חבריו למחנה.
ד. במבוא של הרב צבי בורנשטיין, לספר "תבונה" מאת הרב יצחק אייזיק קראסילשציקוב (מהדורת ארגון "אל תידום" ומכון "מוצלי אש", ירושלים תשל"ו, עמו' 10-12), מובא כי הרב אברהם אהרן החזיק את כתב היד של ההגדה בעיר אונגוואר בתקופת השלטון הקומוניסטי שם. הוא העביר את כתב היד לחבר שהפקידו אצל גוי תמורת תשלום. הקומוניסטים כעסו על הרב לאחר שגילו שהוא מלמד תורה ליהודים ונודע להם על קיומו של כתב היד. הרב נלקח לחקירת הנ.ק.וו.ד. ולפי עדות אחד האנשים שנכח שם, הוא סירב לגלות את מקום המסתור של כתב היד והחוקר רצח אותו באמצעות יריה מאקדחו. הרב בורנשטיין מעיד כי לקח את כתב היד האבוד שנמצא, הציג אותו לפני אחי המחבר בוויליאמסבורג ניו-יורק ובני משפחתו, ולאחר קבלת הסכמתם הוציא לאור את ההגדה.
יש לציין כי היות והרוסים כבשו את אונגוואר רק באמצע שנת 1944, אם הרב נרצח על ידי הנ.ק.וו.ד. היה זה לא לפני אמצע שנת 1944.

בנו יחידו של הרב אברהם אהרן, הבחור בן שנתים עשרה, אריה לייב, נהרג באושוויץ עקה"ש.

אמו של הרב אברהם אהרן, חנה, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

כן נהרגו עקה"ש ששה משנים עשר אחיו ואחיותיו של הרב אברהם אהרן:

  • הרב אריה לייב, שהיה תלמיד חכם מובהק, חסיד ולמדן גדול, נהרג עם אשתו פריידא בת ר' עוזיאל רוזנוואסר ועשרת ילדיהם בכ"ה באייר תש"ד. 

  • מרת רבקה ובעלה ר' יעקב ב"ר אפרים מושקוביץ.

  • מרת פעסיל לאה ובעלה ר' מרדכי ב"ר ישראל הרשקוביץ מברגסאז, וכל ילדיהם.

  • מרת שרה ובעלה הרב החסיד ר' שמחה ב"ר יצחק אליעזר מושקוביץ מקליינווארדיין, וכל ילדיהם.

  • הילד ישכר דוב, שהיה בן עשר.

  • ר' שלום, חלה בזמן המלחמה ונפטר מספר חודשים לאחר שחרורו מהנאצים, בבית החולים במישקאלץ, בכ' באדר תש"ה.

שרדו רק שלשה אחים ושלשה אחיות של הרב אברהם אהרן:

  • אחיו, הרב יהושע, היה גדול האחים ששרד, וכפי שהבטיח כשהיה לאביו על ערש דווי, גידל בביתו את אחיו לאחר המלחמה ודאג להשיא אותם לבני גוז ממשפחות חסידים בני תורה.
  • אחיו, הרב משה, גורש לאושוויץ. לאחר ששרד את המחנה ואת צעדת המוות, את העבודה במחנה גרויסרויזן ואת העבודה במפעל המטוסים בציטטוי, הוא שוחרר בידי הכוחות הרוסים. מחבר הספר "כתבי משה" (ברוקלין, תשמ"ט תשנ"ה ותש"ס, וירושלים תשנ"ד).
  • הרה"ח ישעיה, היה בר אוריין וירא שמים והאריך ימים ושנים טובות.
  • מרת שיינדל אשת הרב החסיד מרדכי ראטה.
  • מרת רחל אשת הרב החסיד משה חיים ב"ר זאב לנדוי.
  • מרת זעמע ביילא אשר הרב החסיד שמואל ווינגרטן.

בתו של הרב אברהם אהרן, יוטל, שרדה את השואה ונישאה לדודה, הרב החסיד ר' ישעיה פרידמן.

 

מספר הצפיות במאמר: 47

רמזי מצוות סוכה וארבע המינים / הרב צבי הירש כהנא הי"ד, חידושים שכתב בתשרי תש"ג

תמונת חותמת הרב צבי הירש כהנא הי"ד

מצות סוכה רומז שישראל הם בנים למקום, ועל ידי זה ניצל דוד המלך מעונש דבת שבע כיוון שלא חטא רק במחשבה ואין האב מעיד על בנו

איתא במדרש (תהלים כז,ו) "כי יצפנני בסכה ביום רעה" (תהלים כז,ה), ביום רעתה של בת שבע. והמדרש הזה אומר דרשוני כי הוא פלאי, ואפשר לומר בהקדם דברי המפרשים מדבר (עיין מדרש תלפיות ענף הרהור; מדבר קדימות מערכת מ אות יא בשם המפרשים) שאמרו בטעם הדבר, דאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה (קידושין מ.) משום דישראל יש להם דין בנים למקום, כדאיתא בחז"ל (עיין קידושין לו.), ומלאכי השרת אינם יודעים מחשבות שבלב, [עיין בישמח משה פרשת וירא דיבור המתחיל והנה דעת התוס'], ואין אב מעיד על בנו, כי העונש הבא לאדם אינו על ידי הקב"ה בעצמו, רק עלי ידי הבית דין בלבד, כמבואר ברבי עובדיה מברטנורא אבות (פרק ד משנה י, דיבור המתחיל ואם עסקת).

והנה מבואר בבני יששכר (בדרושים לחג הסוכות), דמסוכה איכא ראיה דיש לישראל דין בנים למקום, דסוכה הוא זכר לענני הכבוד (עיין סוכה יא: וברש"י דיבור המתחיל ואד יעלה) שהוא שרביטו של מלך, כמו שאמר הכתוב (ישעיה יט,א) רוכב על עב קל, ואין משתמשין בשרביטו של מלך, אלא מזה איכא ראיה דישראל יש להם דין בנים למקום.

והנה בש"ס (שבת נו.) איתא כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה וכו', אלא ביקש לעשות ולא עשה. עיין שם וברש"י, הרי מבואר דדוד המלך עליו השלום חטא במחשבה ולא במעשה.

ולפי זה מבואר דברי המדרש, דהנה כבר אמרו חז"ל (עבודה זרה ב.), לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך תשובה, משום דאם מקיימין מצות סוכה, שפיר מועיל תשובה כנ"ל.

ובזה יתבאר גם כן מה שאמרו חז"ל (שם ג.) דהקב"ה יתן לעתיד מצות סוכה לעכו"ם לנסותם, והיינו משום דמצוה זו מורה דקב"ה כולי עלמא דיליה, ועל כן יתן להם מצוה זו, והבן.

על ידי מצות סוכה שנעשה כשותף במעשה בראשית, נלמד דמועיל תשובה לישראל מטעם שותפים

באופן אחר נראה לבאר הפסוק הנ"ל, "ישובו יושבי בצלו" וגו', על פי מה שכתב בספר לימודי ד', דהטעם שמועלים תשובה לגבי ישראל, משום דיד להם דין שותפין. עיין שם. והנה כתב בשו"ת מהר"י ווייל (סי' קצא – ומובא בבאר היטב אורח חיים סי' תרל"ט סעיף קטן א), דכל המקיים מצות סוכה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. עיין שם.

וזהו כוונת הכתוב, "ישובו יושבי בצלו", דעל ידי מצות תשובה שהם שותפים כנ"ל, ממילא שפיר מועלי גבייהו תשובה, וקל להבין.

"זמן שמחתינו" – שהעבירות נעשו זכויות, ועל ידי זה מתוקן הזמן שעשה העבירה

באופן אחר יש לומר, דידועים דברי הגר"א על המשנה (אבות פרק ג משנה א) לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ד"דין" קאי על עצם העבירה, ו'חשבון' קאי על הזמן שהוציא לבטלה במעשה העבירה. ונודע מה דאיתא בספרים על המדרש (תנחומא אמור סי' כב) ראשון לחשבון עוונות, דעל ידי תשובה מאהבה נתקן הזמן גם כן, דזדונות נעשים כזכויות (עיין יומא פו:). עיין שם.

והנה סוכות הוא זמן תשובה מאהבה, כמובאר בספר הקדוש קדושת לוי (פרשת האזינו). עיין שם. ועל כן אנו אומרים בסוכות "זמן שמחתינו", דאז הוא שמחה להזמן, דהזמן נתקן משום דהוא תשובה מאהבה, וזדונות נעשים זכויות, ודו"ק. ה' יתברך יעזרנו למען כבודו, שאזכה לעשות תשובה מאהבה, ולעבדו באמת ובלב שלום תמיד, אמן.

ולקחתם "לכם" – על ידי מצות ד' מינים דמורה דיש דין בנים לישראל, עלי ידי זה נשפע פרנסה

"ולקחתם לכם ביום הראשון" וגו' (ויקרא כג,מ). המפרשים דקדקו לבאר תיבת "לכם", ונראה בזה על פי הידוע ד"לכם" מורה על גשמיות, כמו שאמרו חז"ל (פסחים סח:) "חציו לכם" וכו', והנה מבואר בספר נועם מגדים בכמה מקומות דאצל עבד יכול האדון לומר לו "עשה עמי ואיני זנך" (עיין גיטין יב.), מה שאין כן אצל בן. ואם כן כשישראל יש להם דין בנים, אזי מוכרח הקב"ה לפרנסם, ואינו יכול לומר "עשה עמי ואיני זנך" (עיין לעיל בפרשת ראה).

והנה מד' מינים יש ראיה דישראל יש להם דין בנים, כמבואר בבני יששכר בשם החיד"א, משום דאינם גדילים תחת שום שר, ואם כן הוה שרביטו של מלך, אלא על כורחך דיש לנו דין בנים, וזהו שאמר הכתוב ולקחתם "לכם" ביום הראשון, פרי עץ הדר וגו', והכוונה דע"י ד' מינים אלו יגיע לכם פרנסה בדין.

ה' יתברך יעזור למען כבוד שמו שיהיה לכלל ישראל פרנסה בריווח ואני בתוכם, כדי שאוכל ללמוד וללמד בהרחבת הדעת בטהרה.

"כי ברחוב נלין" – אם נגזר גלות על ישראל, הנה "כי בסוכות הושבתי" – על ידי מצות סוכה נפטר מזה

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וגו' (ויקרא כג,מג), ב' במסורה, דין, ואידך "כי ברחוב נלין" (בראשית יט,ב). עיין בספר שמחת הרגל להחיד"א ז"ל, מה שכתב בכוונת המסורה. ונראה לעניות דעתי על פי דברי הפסיקתא (דרב כהנא פיסקא כט ד"ה באספך) מפני מה עושין סוכות אחר יום הכיפורים, שאם נגזר גלות חס ושלום על ישראל, עושין סוכות ונפטרין בזה. עיין שם. וכן אנו אומרים (ביהי רצון קודם הכניסה להסוכה) "בזכות צאתי מביתי החוצה, יחשב לי זאת כאילו הרחקתי נדוד".

וזהו רמז המסורה, "כי ברחוב נלין", שאם נגזר גזירה חס ושלום "ברחוב נלין", דהיינו גלות, הנה התיקון לזה" – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" וגו', דבזכות מצות סוכות נפטר מזה. ה' יתברך יעזרנו למען שמו, שנזכה בזכות מצות סוכה להנצל מגלות ומכל מיני ייסורים. אמן.

"כי בסוכות הושבתי" – על ידי מצות סוכה הנה "כי ברחוב נלין" בלא פחד, כמו נסיכים ושרים

באופן אחר נראה לומר, על פי מה שמביא בספר הקדוש בני יששכר בשם הרב הקדוש מוה"ר פנחס מקאריץ זי"ע, דסוכה רומז לנסיכות ושררה, עיין שם. וזה הרמז "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", על ידי זה "כי ברחוב נלין" בלא פחד ודאגה, כנסכים ושרים אשר אין מפחדין. כ"ה תשרי שנת תש"ג, ביומא דהילולא של כ"ק זקני מרן רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זכותו יגן עלינו.


הרב צבי הירש כהנא הי"ד (תרס"ד-כ"ח בטבת תש"ה), אב"ד סטרימטערע (שהייתה אחת ממאה וארבעים קהילות מרמרוש) וראש ישיבת "בית אהרן", המכונה "ר' הערש כהן", היה בנם של הרב ישעיהו כהנא מפעטריווע ומרת מרים בת הרב החסיד ר' לוי יצחק מגיד. מצד אמו היה ממשפחת הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשב, הרב הקדוש בעל "צמח ה' לצבי" מנאדבורנא והרב הקדוש בעל "באר מים חיים". מצד אביו היה ממשפחת הגאון רבי יהודה מאדערן מסיגוט בעל "פרי העץ", נכד בעל "קונטרס הספקות" מצאצאי רבנו בעל ה"תוספות יום טוב".

עוד בנעוריו בעיר פעטרעווא נודע כעילוי מופלג ואביו שכר עבורו מלמדים מצויינים ללמדו תורה. כבר אז הוא הצטיין בלימוד בהתמדה ובשקידה רבה והחל בכתיבת חידושיו ובמשא ומתן תורני עם גדולי דורו והיה חביב עליהם. כשגדל נדד למקום תורה והיה תלמידם של הרב אליעזר דוד גרינוואלד אב"ד סאטמר בעל "קרן לדוד", של הרב מנחם מנדל האגר בעל "שארית מנחם" ושל הרב חיים מרדכי יעקב גוטליב אב"ד קהל ספרדים במישקאלץ בעל שו"ת "יגל יעקב". הרב היה מגדולי חסידי הרב הקדוש רבי חיים האגר מאנטניע, בעל "טל חיים", בנו של הרב הקדוש רבי ברוך מוויזניץ. בהספד על רבי חיים האגר אמר הרב צבי הירש כהנא "כי היה שר התורה בנגלה ובנסתר, וכל ימיו היה כוונתו לפרסם מציאותו יתברך שמו, ושהכל היא השגה העליונה. ומי שזכה להכיר אותו בא לאמונת הבורא יתברך שמו". לאחר פטירתו של רבי חיים האגר, דבק הרב צבי הירש בבנו הרב הקדוש רבי ישראל שלום יוסף האגר הי"ד.

הרב צבי הירש התעמק בתורה והיה בקי בכתבי גדולי הדורות הקודמים ובהם שו"ת נודע ביהודה, חתם סופר, אבני נזר ועוד. חלק מחידושיו יצאו לאור בירחון התורני "דגל התורה". הוא נשא לאשה את מרת זיסל בת דודו ר' צבי יהודה באש מקהילת סטרימטערע, והיה סמוך על שולחנו של חותנו תוך שהוא ממשיך לעמול בתורה מתוך הרחבת הדעת, לילות כימים, בשקידה רבה.

לאחר שרבה של סטרימטערע, הרב שמה קיזעלניק עבר לכהן כרבה של קהילת ריזאווילע, מונה הרב צבי הירש בשנת תרצ"ה (1935) כממלא מקומו ברבנות סטרימטערע. הוא כיהן כאב"ד, הקים ישיבת "בית אהרן" לבחורים צעירים ועמד בראשה. כשלשה פעמים בשבוע מסר שיעור בגמרא ומפרשיו, ופעם בשבוע מסר שיעור בשלחן ערוך אורח חיים, ובחומש עם פירוש רש"י. בני הישיבה התארחו לאכילת "ימים" אצל משפחות הקהילה. הישיבה הלכה וגדלה ובשנת תש"א (1941) למדו בה כמאה תלמידים, והרב יזם את הקמת "בית התבשיל" על מנת לספק מזון לתלמידים הרבים, ולשם כך פנה לנדיבות באמריקה שיתמכו במוסד זה.

באחד מחידושיו הזכיר את מגמתו "כי עיקר כוונתי לבוא בעזרת ה' יתברך אל האמת, וה' יתברך יאיר עיני באור תורתו שאזכה ללמוד תורה הקדושה לשמה, ולחדש חידושים של אמת, ולראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות, ולישב באהלה של תורה, ולהרביץ תורה ברבים, וללמדה בטהרה ולקיימה בשמחה ובהרחבה".

בתחילת מלחמת העולם השנייה, פעל הרב לחזק את קהילתו ואת תלמידיו לעודד אותם. עם כיבושה של מרמרוש בידי הנאצים נתפס הרב, יחד עם רבנים נוספים ונשלח לעבודת פרך בתנאים קשים במחנה עבודה. בהמשך גורש יחד עם בני קהילתו לגטו בעיר דראגמארעשט, משם הם גורשו לאושוויץ בכ"ו באייר תש"ד (1944). במהלך הסלקציה נשלחו מעטים, ובהם הרב, לצד ימין, לעבודת כפייה, בעוד רוב בני קהילתו נשלחו שמאלה, למשרפות. בחג השבועות אמר הרב את ה"אקדמות" בעל פה. העבודה באושוויץ החלישה אותו מאוד. לקראת סוף 1944, כאשר הצבא הרוסי התקדם לכיוונם, הועבר הרב, יחד עם אלפי אסירים נוספים ממחנה אושוויץ למחנה העבודה דורה שליד בוכנוולד. כ-60,000 אסירים הועסקו במחנה בעבודת כפייה, ועל פי ההערכה כשליש מהם נפטרו, בעיקר בשל תשישות מהעבודה הקשה, תנאי תברואה מחרידים, הוצאות להורג ורעב. גם במחנות היה הרב מעודד את אחיו לצרה שלא יתייאשו ושיצפו לישועה. כאשר התאפשר לו אסף בחורים ואברכים ולמד עמם גמרא בעל פה. בהיותו במחנות סירב הרב, במסירות נפש, לאכול טריפות ונבילות, והסתפק באכילת קליפות תפוחי אדמה. הרב הגיע לאפיסת כוחות ומצבו הלך והתדרדר עד לפטירתו בכ"ח בטבת תש"ה (1945).

כן נספו ילדיו: לוי יצחק, אסתר רחל, יוסף מרדכי, ריקל ופערל. הי"ד. שרדו בתו מרת יוטא אשר הרב חיים מאיר לוסטיג מברוקלין, ובנו שמואל זאנוויל כהנא שעלה לארץ ישראל.

הרב השאיר אחריו אלפי דפים של כתבי יד עם חידושים על התורה, על הש"ס והשו"ע, שו"ת, ועוד, מהם נלקטו ויצא לאור הספרים "נחלת צבי" על התורה ועל מקוואות ו"נחלת צבי – מכתבי תורה ומשא ומתן של הלכה". בכתביו מופיעים חידושים וחילופי מכתבים מהרה"ק רבי חיים האגר מאנטניע, מהרב אליעזר דוד גרינוואלד, מהרב חיים מרדכי יעקב גוטליב, מהרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שמלויא, מהרב חיים מרדכי ראאלער אב"ד ניאמץ, מהרב דוד שפרבר אב"ד בראשוב, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 58

רק אם נהיה ערבים זה לזה ונטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו / הרב ד"ר נתן עמינדב יונה קאסוטו הי"ד

תמונת הרב נתן עמינדב יונה קאסוטו הי"ד

הרב ד"ר נתן עמידב יונה קאסוטו, נולד בשנת תר"ע (1909) לאביו פרופ' משה דוד קאסוטו ולאמו שמחה. נתן למד בבית הספר התיכון הממלכתי על שם מיכלאנג'לו ובמכינה של בית המדרש לרבנים של פירנצה, שהעניקה לו הסמכה כ"חכם השלם". בתקופה בה הוסמך, פרסם מאמר על אתיקה ושחיטה כשרה.

בשנת תרצ"ג (1933) הוא סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת פירנצה והוסמך כרופא. הוא התגייס לצבא האיטלקי והוסמך כקצין רפואה. בשנת תרצ"ד (1934) התחתן עם חנה לבית די ג'ואקינו, ונולדו להם ארבעה ילדים: שושנה, דוד-משה, דניאל וחווה. לאחר נישואיו עבר הזוג הצעיר לגור ברומא למשך מספר חודשים. לד"ר נתן הוצעה מלגה לנסיעה לעסוק בחקר הסרטן בארה"ב, אך תוכנית זו לא יצאה לפעול בשל פרוץ מלחמת איטליה-חבש וגיוסו של ד"ר נתן לצבא איטליה. לאחר שחרורו, עבר ד"ר נתן עם משפחתו לגור בפירנצה, שם סיים את התמחות ברפואת עיניים בשנת 1937. כעבור שנה, בעקבות פרסום "חוקי הגזע" נאסר עליו להמשיך במחקר הרפואי ולעסוק במקצועו כרופא מחוץ לקהילה היהודית.

באותה שנה סיים את התמחותו כמוהל, ומל את בנו דוד משה. עד מהרה נעשה למוהל מבוקש בקהילות רבות ברחבי איטליה, בהיותו שומר מצוות, תלמיד חכם ורופא הבקיא בתורת הניתוח. משפחת קאסוטו ביקשה לעלות לארץ ישראל אך מדיניות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי הציבה מכשולים בדרכם. בשנת 1939 עלה לארץ ישראל אביו של הרב ד"ר נתן על מנת לכהן כפרופסור למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. האב החל לחפש משרה לבנו, שתאפשר את עלייתו ארצה. פרופ' קאסוטו שלח בראשית 1940 את הפרסומים הרבים שכתב בנו לד"ר טיכו, וזה האחרון ניאות לקבל את ד"ר נתן לעבודה. אך נטרפה השעה ובעקבות הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה לא התאפשרה עליית משפחת קאסוטו הצעירה לארץ ישראל.

בשנת 1939 עבד הרב ד"ר נתן קאסוטו במסירות רבה כסגן הרב של קהילת מילאנו, כחזן הראשי בבית הכנסת הגדול וכמחנך ומורה לכל מקצועות היהדות בבית הספר התיכון היהודי באותה עיר. באותה תקופה גדלה מערכת החינוך היהודית בעיר בעיקבות סילוקם של התלמידים והמורים היהודים ממערכת החינוך הכללית. נתן העריף על תלמידיו את ערכי היהדות: אמונה, אהבת ארץ ישראל ושיבה למסורת האבות. במקביל לתפקידיו כרב ומחנך, יום בשבוע טיפל בהתנדבות בחולים במרפאת הקהילה היהודית.

בפורים ת"ש (1940) נשא הרב ד"ר קאסוטו דרשה ופנה לילדי הקהילה במילאנו:

"אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים… משתה', ואמר המן לאחשוורוש, אלקיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא – יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש'… אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם… באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים… ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי…
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'".

לאחר שהרבנים הוותיקים של פירנצה עלו לארץ ישראל, נקרא הרב נתן לחזור לעיר הולדתו פירנצה ולשמש בה כרב ראשי. הוא הפיח בקהילה רוח חיים ואמונה, ובנאום ההכתרה שלו עודד את השומעים לשוב למקורות היהדות, להקדיש עתים לתורה ולהקפיד על קיום המצוות. הוא התחייב בפני הקהילה להקדיש את עצמו להוראה, ולהקנות תורה לדור הצעיר. הוא שירת את הקהילה כרב ודיין והשיב תשובות הלכתיות לכל שואל, באיטלקית או עברית רהוטה, מתוך בקיאות מעמיקה בש"ס ובפוסקים. הוא העניק הרצאות מרתקות לנוער, בענייני אמונה, הלכה והיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל. רשימות מסדרת הרצאותיו משנת 1943 נמצאו לימים בין ניירותיו.

כשנכנס הצבא הגרמני לצפון איטליה והפשיסטים חזרו שם לשלטון, הבין הרב קאסוטו שהגרמנים יחלו לצוד יהודים בבתים וברחובות. הוא עבר מבית לבית והזהיר את בני הקהילה שידאגו להסתתר בזהות בדויה בכפרים ובמנזרים, כדי שלא יפלו לידי הנאצים. בדרשתו האחרונה בבית הכנסת הגדול בפירנצה, בראש השנה תש"ד, הוא קרא לבני קהילתו לשמור, גם בשעה קשה זו, על האחדות בין חברי הקהילה ולהימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים:

"אנו חייבים להיות מודעים לעובדה שבשעה חמורה זו הפגע הזה נעשה חמור כפל כפליים. עם ישראל סובל בין העמים, עם ישראל עובר אחת מן השעות הנוראות ביותר בתולדותיו בנות אלפי השנים. דווקא בשעה זו עלינו לחזק את קשר האחים שבינינו. עלינו להחיל את תחושה האחווה, המשתמעת מתפילתנו היום. בראש ובראשונה בתוך הגרעין המצומצם שלנו.
והנה אנו רואים שיש בינינו מי שדורש את רעת אחיו, מי שמקדיש במכוון את פעלו להסבת נזק לבן אמונתו. אלינו צריך היה הנביא להפנות את אזהרתו: 'איש מרעהו השמרו ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רע רכיל יהלוך?' (ירמיה ט,ג). הוי! כמה כואב להודות במציאות זאת המשפילה אותנו בעיני עצמנו. עד היכן התדרדרנו! האם זכאים אנו לפנות לבורא יתברך כדי לבקש רחמי שמים לרווח ולהצלה?… רק אם נהיה ערבים זה לזה, אם נטיב זה עם זה, נוכל לעמוד אל מול הרשע השואף לחסלנו".

עם התגברות הסכנה בשלהי 1943, כאשר הגרמנים החלו ללכוד מאות יהודים ולהגלות אותם, הודיע הרב על ביטול התפילות בציבור וההתכנסות בבית הכנסת, תוך שהוא קורא לבני הקהילה להיזהר ממשתפי פעולה, לא להתייאש ולא לאבד את אמונתם. על אף הסכנה הגדולה, המשיך הרב לעזור לבני הקהילה באמצעות "רשת הצלה" מחתרתית. הוא פעל ללא הרף לצייד את בני הקהילה בכסף ובכרטיסי רכבת, לזייף תעודות זהות וכרטיסי מזון מזויפים ולסדר מקומות לינה חשאיים ליהודים מקומיים ולפליטים שנעו דרומה. הוא פעל למצוא סיוע לחולים ולנזקקים ובנה שירות ידיעות לטובת רשת ההצלה. הוא יצר קשר עם ילדים שהסתתרו במנזרים, על מנת לחזק את אמונתם ולהקל על מצוקותיהם. הוא לא החסיר אף ישיבה של ועד הסעד והעזרה של פירנצה. מטעמי חשאיות מחתרתית התקיימה כל פגישה של הוועד במקום אחר. יהודי ממוצא פולני שהגיע מצרפת ביקש מהוועד עזרה בהסתרת פליטים והתנדב לתרום סכום נכבד לצורכי הצלה. ליהודי זה, שלא שלט בשפה האיטלקית, נלווה מתורגמן, המתורגמן הלשין לגרמנים על פעילות הוועד ובעקבות ההלשנה פרצו כוחות האס אס לישיבת הוועד בשעות אחר הצהרים של 26.11.1943 ועצרו את כל הנוכחים. חלק מהאנשים שניסו לפעול לשחרורם של אנשי הוועד העצורים, ובהם חנה אשתו של הרב נתן וגיסו שאול, נעצרו אף הם. חנה נאסרה ארבעים יום לאחר לידת בתה חווה, וכעבור כחודשיים נפטרה התינוקת. דבר פטירתה מעולם לא נודע לאביה.

בחודש 02.1944, עם העברתו של הרב ד"ר נתן מכלא הגברים בפירנצה ושל אשתו מכלא הנשים שם, אל כלא העצירים היהודים במילאנו, נפגשו בני הזוג. בגלויה  מהכלא כתב הרב ד"ר נתן "אשרי שניתן לי ליסוע יחד עם חנה". ביום ה' בשבט תש"ד (1944) הם גורשו למחנה אושוויץ. בדרך נעצרה הרכבת בסביבות העיר פראטו, שם ביקשה חנה לברוח יחד עם בעלה בחסות הערפל הכבד. אך הרב נתן שלל את תוכנית הבריחה, מתוך מחויבות ודאגה ליהודים שהיו עמו בקרון.

תמונת נר לרב קסוטו הי"דבהגיעם לאושוויץ הופרדו בני הזוג. ב-11.10.44 הצליח נתן להעביר פתק לאשתו, בדרך לא דרך, בה כתב שהוא מאושר לשמוע שהיא בריאה ושהוא חש בטוב למרות שקצת רזה, עוד הוסיף וכתב: "אני מחזיק מעמד, חדור אמונה". בתחילה עבד במחצבה, אחר כך הועבר ככל הנראה לעבוד כרופא עינים בבית חולים מקומי ובמחנה הכורים יאבורזנו שליד אושוויץ. המחנה פונה ביום ד' בשבט תש"ה (18.01.1945). נתן, שצעד ב"צעדת המוות", הגיע למחנה בלכהמר, משם המשיך לכיוון דכאו ביום ו' בשבט תש"ה (20.01.1945). יהודי שהיה עם הרב נתן באושוויץ העיד לימים כי נתן לא איבד לרגע את שלוותו ואת אמונתו, עד שנעלם בצעדת המוות.

חנה קאסוטו שרדה את השואה, ובשנת 1945 עלתה לארץ ישראל. היא מצאה בירושלים את שלשת ילדיה וקיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) עלתה בשיירת הרופאים ועובדי "הדסה" להר-הצופים, לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. בשעות הבוקר נתקלה השיירה במארב בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש תופת. למרות הזעקות לעזרה, נמנעו כוחות הצבא הבריטי שנכחו במקום, מלסייע ליהודים שנלכדו בשיירה עד לשעות הערב. שני אוטובוסים עלו באש על נוסעיהם, ובין ההרוגים שנהרגו בטבח זה הייתה גם חנה קאסוטו. היא הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בסנהדריה.

(מבוסס על ספר זכרון לנתן בן משה דוד קאסוטו)

מספר הצפיות במאמר: 113

עיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים / הרב יצחק רוזנברג הי"ד

תמונת הרב יצחק רוזנברג הי"ד

דרוש לכל נדרי, תרע"ג לפ"ק.

במשנה מסכת תענית (דף כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. ואמרינן בגמרא (דף ל"א) מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרוני בזהובים.

עיין בספר ייטב פנים בקונטרס ליום העשרה אות מ"ב לפרש הרישא כי המנהג ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן הטלית והקיטל, בגדי מתים למען לזכור אחריתו כי באלו הבגדים עתיד לילך מזה העולם ולאחר פטירתו יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל ימיו ושנותיו אשר היה חי עלי חלד, ומה פעל ועשה בזה העולם, כמה צוות צבר בחפניו, ומה הם המעשים טובים אשר עשה עם בני אדם. כי שם לפני בית דין של מעלה לא יועיל לו שום אדוואקאט (עורך דין) ולא שום רמאות ושקר. ואם יכפור, אוי לו ואבוי לנפשו. ואף כי יאסו, מאה אלפים לא יועיל הון ביום עברה ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, ואז אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' (משלי כ"א). ורק עתה בזה הרגע הוא העת לעמוד לפני בוראו בלב נשבר ונדכה ולהתחרט חרטה דמעיקרא ונפשו עליו תאבל על העבר ולבקש סליחה ומחילה מלפני ד' על החטאים והפשעים אשר עבר כל השנה אולי יחנן ד' צבאות וימחול לו. והנה אלו הבגדים הם שאולים לפי שעה, כי הלא מיוחדים המה ללובשם אחר פטירתו אלא ששואל אותם היום לשעה זו למען הכניע את לבבו בזכרו אחריתו, המזכיר לו יום המיתה.

והנה בני עליה, הם אינם צריכים להבגדים הללו, להתעורר ולהכניע לבם כי גם בלאו הכי לבם נשבר בקרבם מאימת יום הדין ומפחד הדר גאונו, וכל ימיהם בתשובה, ומעתה למה הם בכל זאת לובשים אותם הבגדים הלבנים, אין זה אלא בכדי שלא לבייש את מי שאין לו בחינה זו, להתעורר מאליו וצריך הוא לבגדים השאולין הללו להתעורר. ומעתה נראה לעניות דעתי לפרש בתוספת נופך, והוא ידוע דצדיקי הדור מכונים בשם "בנות ירושלים", דירושלים נראה על שם "יראה" ו"שלם", כי אברהם קראה "יראה" ובמקום אחד כתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ועל ידי כך נצטרפו שתי השמות מ"יראה" – "שלם" לקיצור "ירושלם". וכן הצדיקים שיש להם יראה שלימה, נקראין כן, ועל כן אנו מכנים אותם "בנות ירושלים". ועל זה אומרת המשנה כי בנות ירושלים, אלו הצדיקים, יוצאות בבגדי לבן שאולין, בבגדי מתים, להתעורר דרך זו ולהכניע לבבו לשוב בתשובה. ואף שהם אינם צריכים לזה, אלא שלא לבייש מי שאין לו בחינה זו להתעורר מעצמו, אף על פי כן לבשו הם בכדי שאחרים יתעוררו על ידי כך.

במסכת תענית (ט"ו ע"ב) במשנה, סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו', הזקן שהבם אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה א') "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכן הרעה", ובקבלה (עיין שם רש"י) הוא אומר "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב'). והכוונה נראה דהזקן שהיה אומר "וירא אלקים", שלא ראה את שקם ואת תעניתם רק את מעשיהם ששבו בלב שלם, שלא נלבש אלו הגדים על דרך ההרגל שהורגלו ללבוש בגדים אלו בבוא יום הדין הגדול הזה מבלי משים שום מחשבה לעורר אותנו בתשובה, כי בלא זה אינו מועיל כלום. ואחר כך אמר אף שתשובה זו גם כן טובה, אבל זו רק תשובה מיראה ועל כן אומר לפניהם לעלות למדרגה שמעצמן יחזרו בתשובה, "וקרעו לבבכם ואל" תצטרכו ל"בגדיכם", היינו גם ביום אחרי שלבשתם את הבגדים הללו גם אחרי יום הכיפורים.

בגמרא (עבודה זרה י"ט ע"א) על הפסוק (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ד'", ופריך הגמרא, אשרי איש ולא אשה, אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, כדפירש רש"י (שם) כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה. ובזה אפשר לפרש "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר", היינו שיעשו תשובה כשהוא עדיין שובב, היינו צעיר, כשהוא בימי עלומיו, "חוץ מאחר", פירוש שלא יהיה התשובה בזמן שהוא כבר איש אחר ממה שהיה בזמן העבירה, היינו כי בשעת העבירה היה עוד צעיר והתשובה הוא עושה בזקנותו שהוא כבר איש אחר. וכאשר אמרו בגמרא (סוכה נ"ג) תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו, ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכפרה ילדותנו, אלו בעלי תשובה. והנה בתשובה העיקר הוא להתחרט ולא יחטא עוד ואך כי זה יהא אפשר מחמת יראה, אך עתה שיסגל מצוות ומעשים טובים נחשבת התשובה לתשובה מאהבה. והנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים.

וכעת נבוא לפרש המשנה בתענית, שבנות ירושלים יוצאות, דהיינו הצדיקים חסידים ואנשי מעשה, בכלי לבן שאולין, והיפיפיות שבהן אומרות, היינו הגאוני ארץ שרי התורה דעליהן נאמר חכמת אדם תאיר פניו וכן אמרו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שמחוייבים להדרו, וכן אמרינן בגמרא עשרה קבין חכמה ירדה לעולם ט' נטל ירושלים וא' בכל העולם כולה, עשרה קבין של יופי ירדה לעולם ט' נטלה ירושלים ואחד כל העולם. הרי דזה בזה תליא. ועל כן היפיפיות היו אומרות "בחור שא עיניך", היינו שתראה להגביה עינך למעלה ולראות מה למעלה ממך ולחזור בתשובה "ותן עיניך ביופי", היינו שתראה לאחוז בלימוד, כי תלמוד תורה כנגד כולם, "שאין האשה", הכוונה על הנשמה שהיא הזוג של הגוף כדאיתא בגמרא, כמו האיש והאשה שהאיש מפרנס את האשה כן הגוף מפרנס את הנשמה, שאין האשה הנשמה אלא ליופי שהנשמה ירדה לעולם אלא ליופי, היא התורה, שתהא יושבת בישיבה של מעלה עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה, בלי כל בושה, שלא יהא כנהמא דכסיפא, כי האי מאן דאכל לאו מדילי הבעית לאסתכילו באפיה, אבל תהא ביכולתו להנות מזיו השכינה.

"מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה", המה צדיקים אשר עמוד העבודה התפילה בידיהם שאינו דומה צדיק בן רשה לתפילת צדיק בן צדיק שכן תפילותיהם יותר מתקבלות, המה גם מעוררין לתשובה ואומרות גם כן, "בחור תן עיניך", בעודך בחור תשא עיניך.

"העשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון", אלו הם פרנסי העיר התופסים בעמוד הגמילות חסדים, המה אמרו "תנו עיניכם בממון", להיכן תתנו כספכם, הלא אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא מצוות ומעשים טובים, וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"א) תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו וכו' אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פ"ח) "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פ"ט) "צדק ומשפט מכון כסאך", אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" וכו', אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נ"ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". על כן העשירות, פרנסי הציבור העוסקים בגמילות חסדים, אמרו "תנו עיניכם בממון" ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב, ולעשות את מלאכת עבודת הקודש לכל אשר צוה ד', ולדעת לאיזה מקום אתם מניחים את הממון. ועתה בבוא ימי החורף, אשר יש כמה עניים שאין להם הצרכים, לא בענייני אכילה ושתיה ולא בענייני בגדים, מבלי כסות ושלמה או עצים להסיק את הבית, "את העני עמך".

הבינוניות שבהן, היינו שאין בידם מאומה, לא עמוד התורה כי לא למדו, ולא עמוד התפילה כי אפילו את פירוש המילים אינם יודעים, ולא גמילות חסדים כי לרש אין כל במה לעשות צדקה וחסד, הנה אף על פי כן בבוא יום הדין יום הקדוש והנורא עורו נא והתעוררו נא לעשות כל דבר לשם שמים בכל דרכיך דעהו, ומשום הכי אמרו "קחו מקחכם לשם שמים", כל אשר תקחו יהיה בלתי לד' לבדו.

יהי רצון מלפניך שומע כל בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות.

הענין דאמרינן, אם כל השערים ננעלו אבל שערי דמעות לא ננעלו. ולכאורה צריך טעם על כך. ונראה לי דוודאי התפילה אפשר שיהיה משפה ולחוץ, וכמו שאומר הנביא (ישעיה כ"ט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה". אבל דמעות אי אפשר שיבואו רק מעמקי דליבא. אולם גם הדמעות הללו אף שיש להם יתר שאת מן התפילה, עדיין צריך בחינה עבור מה תהיה הבכיה, אם בעד צורכי העולם הזה בוודאי כוחם קטן מאוד. והעיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים, ואז המה חשובים לפני הקב"ה ואת אלו הדמעות הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.

ואולם על כי לבינו לב האבן להוריד דמעות גלות השכינה, ועבור יראת שמים. על כן העצה לזה שישום אל לבו צרת נפשו ושבר על שבר אשר עברו עליו וממנו נקח לעבוד ד' שיורידו דמעותינו על עבודת השם. ואז יהיו חשובים לפני הקב"ה ונוושע בכל מיני ישועות. ומעתה זה הפירוש, "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות", דקול בכיות הקב"ה לעולם שומע כי שערי דמעות לא ננעלו. אולם עדיין עוד אינו ברור שיעשו פעולתם, שאפשר כי גם עליהם יהיו מקטרגים ויאמרו כי אלה הן רק דמעות שוא שמתפלל רק על עניני עולם הזה. וזה שאנו מבקשים, "שתשים דמעותינו בנאדך להיות", שתכלית דמעותינו תהא עבור כבוד שמו יתברך, וממילא "תצלינו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות", שדמעות עינינו המה תלויות רק בד' איך ידונם כיוון שהם באים עד ד' ואין השערים ננעלים, אבל בשאר עניינים אפשר שיהיו מסטינים ולא יתנו להם לעבור את הדרך עד ד' ולא פרחת לעילא. אבל בדמעות אף כי יהיו מסטינים ומקטריגים מכל מקום הפסק דין תלוי רק בד'.

ומתורץ הקושיא על מה שאומרים, "כי לך לבד עינינו תלויות", והוא נראה כדובר שקרים, כי בכל דבר צריך האדם לעשות את שלו ואז "וברכתיך בכל אשר תעשה" ואיך הוא אומר "כי בך לבד" ואין בלתו. אבל לפי מה שאמרנו הכוונה היא, כי המשפט, היינו תוצאות המשפט, הפסק דין, תלוי רק בד' ואינו נותן אחיזה למקטרגים בדרך.

ומעתה זה יהיה הפירוש, "אור זרוע לצדיק", דזה שהוא צדיק וכאשר יפתחו לו שערי אורה להוריד דמעות וכיוון שכבר נתעורר הלב וזו רק ההתחלה הגרעין הנזרע, ו"הזורעים בדמעה" כאשר נטמן הזרע של הדמעה "ברנה יקצורו". אבל אתה יודע מתי תקצור את הפירות כאשר "הלוך ילך ובכה", צעד אחר צעד, הליכה אחר הליכה, אז "בוא יבוא ברינה" ו"נושא אלומותיו" וכן אמר הכא: "אור זרוע לצדיק", כדי שאחר כך יהיה "ולישרי לב שמחה".

(גבורות יצחק: דרוש וחידוש, עמו' רלא-רלה)


הרב יצחק רוזנברג, מגדולי רבני הונגריה שלפני השואה, נולד בשנת תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף רוזנברג אב"ד פישפיק-לאדאן מחבר הספרים "יד יוסף" ו"רביד הזהב" על השולחן ערוך. הרב יצחק נשא לאשה את מרת רייזל בת הרב ברוך בנדיט בן הרב הלל ליכטנשטיין מקאלאמאי. הוא השתלם אצל אביו וחותנו ועלה במעלות התורה, עמד בראש ישיבה והשפיע על כל סביבתו במסירות רבה. היה אב"ד וראש ישיבה בקהילת האדהאז שבהונגריה במשך שישים שנה, משנת תרמ"ד (1884) ועד לשנת תש"ד (1944). הוא העמיד תלמידים רבים ושירת נאמנה את קהילתו, תוך שהוא מורה להם את דרך התורה בדרשותיו מידי שבת וחג. הוא שקד כל ימיו על התורה ובירר את סוגיות הגמרא ואת שיטות המפרשים. למרות שחי חיי דחק בצפיפות בדירה קטנה, המשיך תמיד לעסוק בתורה בעיון רב ולכתוב את חידושיו. הרב העריך מאוד את מסירותה של אשתו, שהייתה מלאה באהבת תורה ואפשרה לו ללמוד בלא דאגות. היא אף מכרה את כל תכשיטיה כדי לקנות ספרים לבעלה.

בזמן השואה דאג לאסוף את עשרה כרכים עבים של  כתבי יד ובו חידושיו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, פלפול ושו"ת, ושמר עליהם מכל צר. ביום בו גורשו יהודי האדאז (ע"י דברצ'ן) וניתנו להם כמה דקות להכין צידה לדרך, עסק בנו, הרב אפרים יהודה, בהטמנת כתבי אביו ברצפת ביתם על מנת להצילם. הרב יצחק רוזנברג וחלק ממשפחתו ומקהילתו גורשו למחנה העבודה באנגלבאך באוסטריה. על פועלו של הרב שם נכתב בראשי גולת אריאל:

"בגיא התופת הנאצי מחנה הריכוז באנגלבאך, התרומם רבי יצחק רוזנברג, רבה של האדהאז, לגבהים גדולים ביותר של קדושה ורוממות נפשית, הוא עלה מעלה מעלה בדרך העולה בית-אל. פניו קרנו יותר ויותר מרוב קדושה, מעיניו ניבט ממש אוקיינוס של צער וכאב, מתוך השתתפות בצערם של בני קהילתו החביבה, אשר התענו וסבלו יסורים קשים במחנה העבודה, חיו שם בתנאים איומים שלא ניתן לתארם. גופו הטהור והזך שנחלש מרעב ומצוקה ומצרות בני ישראל הנתונים בשביה במלתעות הרשע, הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר מעמד, הוא חש בבירור כי הגיעה שעתו להיפרד מעולם זה".

הרב נפטר ונקבר שם באופן זמני בי"א בחשוון תש"ה (1944). לפני פטירתו הורה לבנו שידאג בבא היום להעלות את עצמותיו משם. לאחר מותו נקבר הרב בחלקה מגודרת בבית קברות לא יהודי.

לאחר המלחמה חזר הבן שבור ורצוץ מהמחנות ואסף את שארית הכתבים שהתגלגלו באשפה ואת הכתבים שהיו טמונים. כשהרב אפרים יהודה עלה לארץ ישראל בשנת תש"י, עם אשתו מרת מחלה לבית פאנעט, הוא לקח אתו מעט ציוד ובהם ספר תורה וחלק מכתבי אביו. רק במאמצים מרובים עלה בידו לקבל את אישור אנשי המכס הקומוניסטים במשמר הגבולות להמשיך בדרכו עם כתבים אלו. לאחר הגעתם לארץ נמסרו כתבים אלו לרב יהושע סג"ל דייטש בעל מפעל "מעין החכמה", שהתחיל להכינם לדפוס, והוציא לאור את הספר "גבורות יצחק" על הש"ס, חלק א.

בהמשך יצא לאור הספר "גבורות יצחק: דרוש וחידוש", במאמציו של נכדו של המחבר, הרב יוסף אפרתי מפרדס חנה. מתוך אותם כתבי יד שנתרו לפליטה, שחלקם הקטן יצא לאור לאחר השואה, ניתן לעמוד על גדולת המחבר וגודל ידיעותיו בכל מכמני התורה.

בשנת תשט"ז חזר הבן, הרב אפרים יהודה רוזנברג, להעלות את עצמות אביו מאוסטריה לישראל, והביאם לקבורה בבני ברק.  לימים העלה לארץ גם את עצמות אמו, הרבנית רייזל, שנפטרה בט"ו באב תש"ה.

שלשת חתני הרב יצחק רוזנברג היו: א. הרב עזריאל יהודה לעבאוויטש (תרע"ב-תשנ"ב) שנשא לאשה את מרת שינדל רבקה (נפטרה בשנת תשס"ה). ב. הרב מרדכי הופמן דיין באויפלו הונגריה מחבר "אמרי מרדכי",  שנשא לאשה את מרת ליבא (נפטרה בשנת תשל"ח). הוא שרד את השואה והתגורר בשנותיו האחרונות בבני ברק. ג. הרב מאיר גראס.

אחיו של הרב יצחק היה הרב זאב וולף רוזנברג ראב"ד דברצין, ששרד את השואה ונפטר בשנת תשי"ב.

מספר הצפיות במאמר: 156

נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, בתנופה בתורה ועבודה, באהבה ואחווה וריעות / האדמו"ר מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע

ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.

לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.

אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.

… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.

העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.

ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד

אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל  הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…

ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד

רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.

והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.

סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.

והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.

ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה

ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.

אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.

ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…

ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב  והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.

ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.

זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.

והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.

(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)


האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.

בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".

לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.

הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.

בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:

"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה  לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".

מספר הצפיות במאמר: 176

על ידי שמעורר בלימודו גם את תורתם של החכמים שנפטרו, עולה גם תורתו לרצון / הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

מספר הצפיות במאמר: 160

עקרונות חינוכיים הנלמדים מטעמי מצוות ספירת העומר / הרב משה דוד פלעש זצוק"ל

תמונת הרב משה דוד פלעש הי"ד

והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העמר וספרתם לכם.

א. כתוב (שמות כ"ג,ט"ו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה'. ובמנחות ס"ו ע"א מצינו מחלוקת: 'אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא'. ופירש רש"י: 'אמימר מני יומי ולא שבועי – אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי'.
וקיימא לן להלכה כאביי, שאף בזמן הזה אנו מונים יומי ושבועי. וטעם הדבר, שאף שהבית נחרב ושוב אין לעומר את טעמו המקורי, הרי שרוח הבית עדיין קיימת, וגם כיום יש טעם לעומר. ונבאר הדברים, מתוך תפילה שבקרוב נזכה להקריב את העומר בבית הבחירה שבציון.

ב. כתוב בבראשית (ב',ט"ו): 'ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'. ומכאן שהתפקיד הרציני הראשון שהטיל הקב"ה על האדם, היה לעבוד את האדמה. תפקיד זה נבחר, הואיל ויש בו כדי לחזק את אמונת האדם ובטחונו בה'.
תהליך הצמיחה מביאה את עובד האדמה לאמונה. כשהוא רואה את ניצני הנביטה של התבואה, הוא מגיב בהתפעלות ואומר 'מה רבו מעשיך ה", וכשמתחיל אף הקנה של התבואה לצמוח גדלה שמחתו, וכשגרעין התבואה מתחיל להראות בשבולת הוא שמח עוד יותר, וכשהחיטה מתקדמת לקראת ההבשלה הולכת שמחתו וגוברת מאד. וכשמגיע חודש האביב והתבואה כבר קיימת בשדות, נדרש האיכר בנוסף לאמונה אותה רכש בעת הצמיחה, גם לביטחון בו יתברך. עתה יש לו לחשוש שמא יבואו רוח או ברד, ויכו את התבואה. ומעתה, בתחושת חרדה מסוימת, הוא מונה את השעות, את הימים, ואת השבועות, ומקווה שבעזרת ה' הם יעברו לטובה. לנשום לרוחה לא יוכל, אלא לאחר הקציר ביום הביכורים.

ג. ההתפתחות המופלאה של התבואה והפירות, מחייבת את עובד האדמה להתמיד כל הזמן בהודאתו לה'. אופן זה של עבודת ה'. הוא מתאים לנפש האדם, וכפי שאמרו בגמרא חולין צ"א ע"ב: 'חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום כו".
יש כאן הבחנה בין ישראל למלאכים. מלאכים אינם מייחסים חשיבות אלא למושלמות בלבד, היינו כשהתוכנית בוצעה. אין הם מבינים שינויים ותהליכים. ולכן אינם אומרים שירה אלא פעם אחת, כשהדבר בא לסיומו המתוקן. לא כן ישראל, הם מכירים בתהליכים ומבינים את ערכם, ולכן כשהם רואים את ההתפתחות של הזרע, השיבולים, העומר והקציר, רואים הם כל העת את חסדי ה', ואומרים שירה בכל שעה.

ד. זוהי המטרה של קרבן העומר ושל ספירת העומר. 'כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה', פירוש כי תבא אל הארץ וראית את תהליך הפריחה המביא בעקבותיו פירות, וראית אחר כך גם את תהליך ההבשלה עד זמן הקציר, דע לך שאני הוא הנותן את הארץ לבני ישראל, ולכן 'והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם כו"'. ופריש רש"י" 'כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים'.
תכלית ההולכה וההבאה לרמוז, שעדיין יש בידו יתברך להביא רוחות (הבאות מן הצדדים) להכות את התבואה, ותכלית ההעלאה וההורדה לרמוז שעדיין בידו להביא גשמים ברד וטללים רעים (הבאים מלמעלה) להזיק לתבואה. ולכן מתחילים מעתה לספור עד עת הקציר, על מנת לרמוז לצורך בתפילה ובשמירה, הן במשך כל זמן התפתחות הזרע, והן עד הקציר.

ה. זהו הטעם למצוות העומר, כשהמקדש על מכונו ועם ישראל יושב בארצו. נפרש עתה את טעם המצווה בזמן הגלות ובחוץ לארץ, וכשיטת אביי הנ"ל המחייבת, גם בזמן הזה, לספור ספירה מפורטת של ימים ושבועות.
האדם נקרא כך על שם האדמה ממנה לוקח. ואכן כשם שיש כח באדמה להוציא פירות. כך יש באדם כח מאת ה' להוציא פרחים. דהיינו מצוות לטובת האדם. בבחינת 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. כשם שהאדם מעבד את אדמתו בכדי שלא תעלה קוצים, כך זקוק האדם לחינוכם של הוריו מוריו ומחנכיו כדי שלא יעלה קוצים. ומעתה נפרש 'ויקח ה' א' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', שה' הניח את האדם בבית הוריו ובבית המדרש, בבחינת 'גן עדן', על מנת ששם יתחנך וששם ישתמר.

ו. ואם יאמרו ישראל שבחוץ לארץ, הרי שוב אין אנו על אדמת קודש ומדוע נמשיך לספור גם בחוץ לארץ את ספירת העומר? נשיב להם, גם כעת הרי יש לכם ילדים אשר גדלים ומתפתחים על אדמת לבותיכם. וכשם שכשהיינו בארצנו שמרנו והתפללנו על פרחי אדמתנו, כך נשמור ונתפלל בחו"ל על פרחי ילדינו. נבחין בשלבי התפתחותם ונתפלל שישמרו בכל שלב מן המזיקין.
וכדומה לתבואה הזקוקה לשמירה יהירה דווקא באביב, צריכים הילדים את עיקר ישועת ה' דווקא כשהם כבר גדולים. וכך דרך שמירתם: 'והבאתם את ראשית קצירכם אל הכהן' – הביאו אותם למפגש עם 'הכהן', היינו עם יסודות האמונה והקדושה. והכהן מניף, מוליך ומביא, היינו והמחנך מורה לילד איזוהי הדרך המובילה אל ה', ואיזו הדרך אשר חס ושלום תסירנו מאת ה', ועל ידי כך שוב לא יהיה הוא חשוף לרוחות רעות המנשבות סביבו. בנוסף לכך. יהיה המחנך גם 'מעלה ומוריד למנוע טללים רעים', היינו יראה הוא לילד הבוגר את רוממותה של תורתנו הקדושה ואת גודל עמקה, ובכך שוב לא ינזק ממפגש עם תרבות זרה.

ז. וגם לאחר שהענקתם לידיכם את החינוך האמור, עדיין 'וספרתם לכם כו", המשיכו לספור ולשמור את השעות הימים והשבועות של המשך גידולם, ורק 'ביום הביכורים', כשתהליך ההבשלה נסתיים כליל 'בהקריבכם מנחה חדשה לה" (במדבר כ"ח,כ"ו) כשכבר ברור שבכוחם לעמוד לבדם בניסיונות החיים, אזי "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם כו" (דברים י"ב,י"ב).

(מתוקים מדב"ש, לפרשת אמור, עמ' 84-87)


הרב משה דוד פלעש נולד לאביו הרב שמואל ולאמו מרת אסתר, בט"ו באב תרל"ט [1879]. משפחתו עברה לגור בפרשבורג, ושם למד בישיבת בעל "שבט סופר". אחר כך עבר ללמוד בישבת הרב שלמה ברויאר, חתנו של הרש"ר הירש, בפרנקפורט ע"נ מיין. בשנת תרע"ג לערך נשא לאשה את מרת פערל לבית הופבאואר, ומונה לכהן כרב בית הכנסת שטומפרגסה וינה, שם לימד מידי יום שיעורי תורה יומיים למבוגרים ולנוער. דרשותיו המצוינות, הבהירות והמלהיבות משכו קהל רב. בין שומעי דרשותיו היתה גם מרת שרה שנירר, אשר העלתה את דרשותיו על הכתב, העמיקה באמצעותם את עולמה הרוחני וקיבלה מהם עידוד לייסד את תנועת "בית יעקב". לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית נעצר הרב בתנאים קשים ביותר, ולאחר ששוחרר נצטווה על ידי לסגור את בית הכנסת. הוא החל לקיים מניין בביתו. אחר כך ברחו הרב והרבנית פלעש עם שתי בנותיהם לאמסטרדם, שם התמיד הרב ללמוד שיעורי תורה יומיים. לאחר פחות משנה נעצר הרב בידי משטרת הולנד והוגלה לבכנוואלד. שם סבל יסודים קשים כחודש עד שנפטר ביום ח' באדר תש"ד [1944]. דרשותיו של הרב ושיעוריו הכתובים בכתב ידו, רובם בראשי פרקים, הוסתרו בהולנד והגיעו לידי בתו. ראשי הפרקים עובדו לדרשות ויצאו לאור בספר "מתוקים מדב"ש", בשנת תשס"ה, בעריכת נכדו, ר' שלמה מתתיהו לוונטהל.

מספר הצפיות במאמר: 162

תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

כנ"י אדר א' תרח"ץ

איתא במסכת שבת י', רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז"ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.

אמרו ז"ל (תענית ב') "ולעבודו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה' על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב"ה בלשון נוכח "ברוך אתה ה'", ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה' עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה".

תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, "ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר", רק "העושר והכבוד מלפניך", ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.

וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו "אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו". גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים". בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה' יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".

ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!

חכמינו ז"ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". ומבאר הרב רבנו יונה (ברי"ף ברכות פ"ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים "כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך". עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.

אך דברי הרב רבנו יונה הנ"ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר "שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף", כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.

אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב"ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.

ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגומר, ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו'. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו "העלית מן שאול נפשי". צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ"ח)


הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ"ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס"ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל לחזור על שיחות ה"סבא" לפני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה"סבא"  בעבודתו החינוכית.

בשנת תרע"א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר' דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי"ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.

הוא נשלח ע"י ה"סבא" עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ"ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה"סבא" עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.

עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ומשם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.

לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב"ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.

ביום י"ב בתמוז תש"א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר' זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדרך התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.

בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה' ביום כ"ז בתמוז תש"ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.

בנו ר' אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ"ה באב תש"א, ומאז אבדו עקבותיו.

בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.

בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ"ג בטבת תש"ה. הי"ד.

בשנת תשכ"ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר "תורת אברהם". חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע"י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון "כנסת ישראל".

בהקדמת "תורת אברהם" כותבים בני הרב אברהם הי"ד, כי הוא "אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, המנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה".

בחלק א' של הספר "מבית אברהם" (תש"ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.

מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח"א עמ' 17, וכן באישים שהכרתי.

הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ"א לכ"ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.

מספר הצפיות במאמר: 393

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי"ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ד ע"ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד' להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ"ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא "ראש" ו"לי", הם כשומרים לפרי הל' והי' הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם "לי", ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל"ראש". ונמצא התיבת "לי" הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א' צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב"ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב"לי", בתיבת "לי". וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד' פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה"לי" השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת"ר ל"י בגימטריה ת"ש, תרום קרנינו, ה"לי", הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י' ע"ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ"ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס"ז ע"ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י"ז י"ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע"א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב"ב (י ע"ב) אמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו' ע"א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת "ישראל" נעשה מתיבה הזאת ראש, רא"ש רק כח הפנימי. אבל לא ח"ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק"ג ע"ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר"ם ואם תשפיל הר"ם אז נשאר יש"ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק"ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו"ה דוד הערשקאוויטש הי"ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס"ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי"ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי"ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי"ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש"ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב"ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי"ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב"ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס"ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג' בסיון תש"ד.

מספר הצפיות במאמר: 360

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי"ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת "השטחיות" שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר "מסלת ישרים" (פרק א): "אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם".

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת "לצאת ידי חובתנו" ובאופן היותר טוב בבחינה "להציל מן הדליקה", באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ"ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב"ש זצ"ל: "איזה חכם הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ' 201)


הרב שמשון ב"ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ"ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ"ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ'יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת תרצ"ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש"ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי "יומן גטו ורשה", הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי"ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

על פי המובא בביטאון ישיבת חורב, בת קול ב, עמו' 87, נכלא הרב שמשון שטוקהאמר במחנה הריכוז פלוסנבירג [בבאווריה, גרמניה. אסירי המחנה, ואסירי רשת המחנות שנוספה לה, ועבדו בפרך בתנאי מחיה קשים במחצבות, בתעשיית הנשק ובבניית מטוסי קרב של חברת מסרשמיט], הרב החליט שלא יאכל שם כלל בפסח, כי במחנה היה רק לחם והיה לו חשוב שלפחות יהודי אחד, מבין אלפים וחמש מאות היהודים במחנה, ימנע מאכילת חמץ בפסח. הוא הצליח לשרוד את שמונת ימי החג, כשרק מים באים אל פיו. עם התקדמות צבאות בעלות הברית העבירו הנאצים את היהודים מפלוסנבורג [ב-20.04.1945 פונה המחנה סופית, ואסירי המחנה נשלחו בצעדת מוות לכיוון מחנה הריכוז דכאו]., ובי"ג אייר תש"ה נהרג הרב בהפצצה של בעלות הברית.

מספר הצפיות במאמר: 247

המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין / ר' אלימלך שטייאר הי"ד

תמונת ר' אלימלך שטייאר הי"ד והילדים

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!

בא היום לו קיווה כל העם:

עומד לתלפיות בלובלין העיר

בית לתורה נישא ורם.

.

עיר לובלין העתיקה – לה שם בישראל,

שמה חנו, הורו לקח כל גדולי הדורות,

שמה שפטו את העם, צפו לגאול ולהיגאל –

שמה נאספו אל כמם – ולקו המאורות…

.

הידד! כי רוחם קם לתחיה – ידובב בקבר,

חגם היום לאדנ-י – קראו עצרה,

מה שהיה הוא שיהיה – יש עתיד לעבר,

לאכסניא של תורה חזרה העטרה.

.

הבו כבוד ויקר לאיש דגול מרבבה –

גאה גאה רוחו להלביש [כ]סות

לרעיון תועה בחלל-עולם ומבקש דמות:

העמד לוחמים לתורה – לגיון אנשי צבא.

.

הידד! לחנוכת הבית…

.

לגיון אנשי צבא, כולם חמושי זין:

עוז התלהבות, מגן-חכמה ואמונה-מצודה,

דור גבורים שלא אוסרו ידיו בנחושתים,

לוחם מלחמות ד' לתורה ולתעודה.

.

הידד! לחנוכת הבית…

.

דור – התורה גאוותו, היא כוחו-איתנים,

בריא-הגו ובריא-הנפש וחדור-האורה;

על המוקד יעל קרבנו – חייו הרעננים

ללמוד, לשמור, לעשות – כי מלובלין תצא תורה!

.

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!

בא היום לו קיווה כל העם:

עומד לתלפיות בלובלין העיר

בית לתורה נישא ורם.

(ספר היובל לכבוד יוצר ישיבת חכמי לובלין הרב מאיר שפירא, עמו' שנח)


הסופר והמשורר החרדי המפורסם ר' אלימלך שטייאר הי"ד, ממילץ, ניסח במילים אלו את ה"המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה ברוב עם, עם עשרת אלפים יהודים, בתאריך כ"ח סיוון תר"ץ (26.06.1930).

לתולדותיו של ר' אלימלך שטייאר (שטייער) ראה באידישע ווארט (ביידיש). בירחון "בית יעקב" (תשכ"ד) כותב הקורא שלמה פרנקל:

הסופר ר' אלימלך שטייאר נספה בבלזיץ. לכבוד מערכת "בית יעקב": שלום רב. בקשר לרשימה על אודות הסופר החרדי המפורסם ר' אלימלך שטייאר הי"ד ברצוני להעיר שהמנוח הצליח בימים ה­חמורים, לצאת מגיטו וורשה לגיטו מעליץ, בגליציה המערבית, מקום הילדתו, ומשם נשלח אחר־כך למחנה־עבודה פוסטקוב, ליד דמביץ. בשנת תש"ג כשהגר­מנים ימ"ש החליטו לחסל את מחנות־ההסגר של היהודים, נשלחו כל האסירים וביניהם ר' א. שטייער להשמדה לבלזיץ, ושמה כולם נספו על קידוש השם. את זה מסר לי עד ראיה, שהצליח להמלט ממש ברגע האחרון בעת משלוח הטרנס­פורט הנ"ל לבלזי'ץ.

יש שני דפי עד על ר' אלימלך שטייאר – ומהם עולה כי ייתכן ונספה כבר במחנה העבודה פסטקוב, בטרם נשלחו שארית העובדים בו למחנה ההשמדה בלזיץ.

התמונה המובאת כאן למעלה התגלתה בארכיון גטו ורשה, ובו רואים את ר' אלימלך שטייאר הי"ד בתפקיד מפקח במטבח לילדים עזובים. במוסד זה למדו הילדים בחשאי תורה ויהדות, בראש מפעל חינוכי מחתרתי זה עמד ר' אלימלך עד לחיסולו של מוסד הילדים. הי"ד.

על תולדות ישיבת חכמי לובלין – ראה מאמר בקול לובלין.

חנוכת ישיבת חכמי לבולין

בין כתביו הרבים המפוזרים בעיקר בכתבי עת שונים (בעיקר ב"דרכנו", שנערך גם על ידו), ניתן לציין את: אובדים ונידחים, בין גל לגל (סיפור), נקמת דם (סיפור), אז כשנפתחו השערים, בליל סגריר (רשומה), הקדמה לחיבור דער וועג צו קדוש השם (יידיש), לשאלת הנוער, טרם התלבנו והתבררו הדברים, זאת התורה – אדם כי ימות באהלמעשה באחד, רסיסים והתחזקתם.

מספר הצפיות במאמר: 356

אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא / הרב אלישע הורוביץ הי"ד

ביאת בן דוד ומציאת דג לחולה

איתא במסכת סנהדרין צ"ח, אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. וצריך בירור. ואמרתי בדרך רמז דהנה אנו רואים בכל החיות, הזאב טורף את השה, אבל הזאבים יחדיו חיים בשלום וכן הארי הדוב כולם דורסין וחוטפין את שאינו מינן, אבל במינן יש שלום, חוץ מהדגים, שדג אחד בולע לאלפים דגים קטנים.

ואפשר שזה מרמז התנא, אין בן דוד בא עד שיתבקש דג, היינו המידה של הדג, ששונאים איש את רעהו. לחולה, היינו ישראל השרויים בצרות. ולא ימצא, דהיינו שיהיה שלם, אז יבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן. (אמר המסדר, חידוש תורה הלז אמר לי הרב רבי יחזקאל הורוויץ שליט"א מה ששמע בשם אביו הגאון הצדיק זצ"ל הי"ד).

(מתוך קונטרס זכרון אלישע, מאת הרב אלישע הורוויץ הי"ד)


הרב אלישע הורוויץ הי"ד, נולד לאביו הרב נפתלי צבי זצ"ל שהיה דומ"צ ואדמו"ר בדעש שבצפון טרנסילווניה. סבו, הגביר והחסיד המפורסם הרב יוסף הורוויץ מקראס, היה חתן הרב משה פאנעט זצ"ל אב"ד דעש ומצאצאי רבי נפתלי מרופשיץ.  למד תורה בבחרותו אצל קרובו הגאון הרב יעקב אלימלך פאנעט אב"ד דעש, אצל קרובו הרב יוסף משה מייזליש אב"ד מ' אויוואר ואצל הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד הי"ד.

בשנת תרפ"ד (1924) נשא הרב לאשה את מרת שיינדל בת הרב הגאון המפורסם ר' אברהם צבי גינצלר הי"ד, דומ"צ בהומנא, שמשרידי כתביו לזכר הרב הורוויץ מדעש בי"דיצא לאור בשנת תשע"ד הספר יצב אברהם.

הרב אלישע היה ר"מ וראש ישיבה בדעש, והרביץ תורה ברבים במשך 22 שנה. בכל יום העביר במשך שמונה שעות חמישה שיעורים לבעלי בתים ולתלמידי הישיבה. בכל ימיו כתב חידושי תורה, שהצטברו לכעשרים חיבורים גדולים. כל תורתו אבדה בשואה, מלבד מעט מן המעט שקובץ לקונטרס זכרון אלישע שהודפס בסוף הספר זכרון יעקב.

דעש הייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה. בכ"ו באב ת"ש (30/8/1940) חזרה דעש לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שחוקקה הונגריה נאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר משנאכפו בתוך הונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים עשרות משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. רוב המגורשים נרצחו. בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים מדעש לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). גם לאחר הכיבוש, נותר על כנו המנגנון המינהלי ההונגרי, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-י' באייר תש"ד (3/5/1944) הורה ראש העיר להקים את גטו דעש ביער בונגור השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיר. בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו דעש כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דעש ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה. מדי יום נלקחו מכסה של גברים לעבודה כפיה בעיר. לאחר שעונו לגילוי מקום הסתרת חפצי הערך שלהם, גורשו תושבי הגטו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו בחג השבועות (28/5/44) ובט"ו וי"ז בסיוון תש"ד (6 וב-8 ביוני 1944).

משנת 1944 ועד לשחרור המחנות, הובאו יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן למחנה מטהאוזן-גוזן שבאוסטריה ששימר מרכז גדול לעבודת כפייה. הרב אלישע הי"ד גורש למחנה גוּזֶן, וגם שם המשיך הרב, במספר הזדמנויות, ללמד גמרא ומפרשים בעל פה ברבים. הרב נספה במחנה גוזן בכ"ז בתשרי תש"ה. אשתו, הרבנית הצדקת נפטרה בדעש בכ' כסליו תש"א. בנו יצחק אייזיק נפטר בי"ד שבט תש"ב בדעש. ילדיו חנה, אסתר צביה, משה חיים ואליעזר ניסן נהרגו ונשרפו באושוויץ, ביום י"ח בסיוון תש"ד.

בניו, הרב מנחם מנדל הורוויץ והרב יחזקאל הורוויץ, שרדו את השואה.

מקורות: קונטרס זכרון אלישע, זכרונות המאור, אנציקלופדיה של גיטאות

ראה גם: ספר יזכור לקהילת דש

מספר הצפיות במאמר: 299

תיקון הנפש וכבישת היצר / הרב דוד רפפורט הי"ד

תמונת הרב דוד רפפורט הי"ד

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פ"ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו"כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו' אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ"ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג"כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק"מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא"כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז"ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז"ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ"י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ"מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע"י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר"ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע"י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר"ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק"ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי"ד

נולד בתר"ן או תרנ"א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר"א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר' דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז' והביא עמו את חיבורו המוכן לדפוס "צמח דוד" על כל הש"ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל "בית ישראל" בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ"ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את "מקדש דוד" חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ"ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר' דוד כאחד מגדולי הרמי"ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של "מקדש דוד" הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ"ב, ובתרצ"ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של "המקדש דוד", העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת"ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר' דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיון תש"א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש"ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו "יד ושם".

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)

מספר הצפיות במאמר: 342