ישוב הקושיא ממעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה / הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

מאזני צדק

ראיתי בספר גליוני הש"ס להגאון מורנו יוסף ענגיל זצ"ל שהביא להקשות בהא דאיתא בברכות י"ח מעשה בחסיד א' שנתן דינר לעני בערב ראש השנה וכו' והלך ולן בבית הקברות כו' אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו וכו', הא אין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידוש בית דין של מטה את החודש כמבואר בראש השנה ח', והרי אין מקדשין את החודש בלילה כמבואר (שם ל'). ואם כן הא אין דין כלל למעלה בליל ראש השנה, רק ביומי, ואיך שמעה בליל ראש השנה הגזירה שכל הזורע כו'? והוא קושיא חמורה! והעלה דמטעם זה באמת כתב רש"י בבבא בתרא (י.) ד"ה חזא להו בחלמא (לפי גירסת הב"ח) "במוצאי ראש השנה", משום חסרון השבע מאות דינרי, ועל כרחך דהיה החלום רק במוצאי ראש השנה, שהיה הדין כבר ביום ראש השנה אחרי קידוש החודש, וראה בשנתו בליל מוצאי ראש השנה בחלומו מה שנגזר כבד בדין ראש השנה ביומו. אולם מלשון הגמרא בברכות משמע דהמעשה היה בערב ראש השנה, וצריך עיון.

אבל, לעניות דעתי, נראה לחלק ולומר בפשיטות, דזה שנתן הדינר לעני הוא היה באמת בערב ראש השנה, אבל הא דנכנס ללון יוכל להיות שהיה אחר כך במוצאי ראש השנה, כמו בבבא בתרא, ואם כן לא קשיא מידי.

[ובזה יהיה מיושב גם כן מה שהעיר בשו"ת בית שערים סי' רמ"א, לשיטת הרא"ש דבזמן התנאים שהיה להם אפר פרה היו מחויבים לטהר עצמם בראש השנה, האיך הלך ולן בבית הקברות, ולא היה נזהר מטומאה (עיין שו"ת גנזי יוסף סימן ק"ז). אבל לפי הנ"ל יש לומר דלא עשה זאת רק במוצאי ראש השנה, ועד יום הכיפורים היה יכול לטהר את עצמו מחדש, ודי לחכימא].

אי נמי יש לומר, על פי מה שכתוב במתניתין דראש השנה ט"ז, בפסח העולם נידון על התבואה. והקשו מגמרא ברכות הנ"ל, ששמעו שכל הזורע ברד מלקה אותו וכו', הרי דבראש השנה דנין? ותירצו: ושמא בשמים בראש השנה היו מזכירים דין הנגזר בפסח. עיין שם (ועיין במשנה למלך הלכות תשובה פרק ג'). ואם כן ניחא דבאמת אין דנין רק ביום, אבל מה שנגזר בפסח יכולים לשמוע אף בלילה הקודמת, והבן. (ונתעוררתי לזה מכבוד ידידי הרב החריף וכו' מורינו ורבינו הרב זאב וואלף ווייס נ"י, חתן רבינו הגאב"ד שליט"א).

ושאר בשרי הרב הגאון וכו' מורינו ורבינו הרב חיים צוקער נ"י ראבד"ק בערענסאז יצ"ו, כתב לי בזה הלשון: לדעתי לא קשיא מידיה, עיין ברמב"ם בפירוש המשניות ראש השנה ריש פרק ראוהו בית דין, וזה לשונו: וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום כ"ט ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו "מקודש מקודש" קודם שיראו הכוכבים, כי זה מותר אף על פי שהעריב השמש כי הלילה אצלנו אינו אלא משעה צאת הכוכבים וכו'. וזכרתי לך שלא תחשוב כי קידוש החודש לא יהיה לעולם אלא יום ל', כי אפשר שיהיה קודם ל' וכמו שביארנו, עד כאן לשונו.

ועיין גם ברמב"ם ביד החזקה בפ"ב מהלכות קידוש החודש הלכה ט' ופרק ג' הלכה י' ותמצא מבואר כן [ועיין בנטע שורק בפרשת מסעי בסוגיא דאין עד נעשה דיין, יעויין שם]. ואם כן לא קשיא מידי כמובן, דשפיר משכחת לה קידוש החודש קודם ליל ראש השנה, והיתה יכולה לשמוע הגזר דין, ואתי שפיר.

ויפה תירץ גם הרב הגאון החריף ובקי וכו' מורנו ורבנו יצחק יעקב ווייס נ"י, על פי מה שאמרו  בשו"ת בית אפרים  (בהקדמה לחלק אורח חיים) דיש סברא לומר דהא דאמרינן לעניין קריאת החודש ויום הכיפורים אתם אפילו מזדים, דלא נאמר זה רק מגזירת הכתוב, והיינו שבכל עדת ישראל יעשו אותו כדי שלא יתקלקלו המועדות מחמת שהבית דין עשו בשגגה או בזדון, ומכל מקום קביעת הדין של מעלה ויום כפרה ומליחה ומחילה של יום הכיפורים לא נשתנה זמנו כל עיקר. עיין שם. ואי נמי יש מקום לומר דהא דאין בי"ד שמלמעלה נכנסין לדון וכו' הוא דווקא כמקדשין בית דין שלמטה בזמנן, ואם כן משכחת דקדשו אז הב"ד החודש שלא בזמנן ועל כן הוי אז ערב ראש השנה, אבל למעלה כבר היה ראש השנה ויום הדין, ועל כן ידעו מה נגזר, ודו"ק.

שוב קבלתי ספר דברי תורה (להגאון הצדיק ממונקאטש שליט"א) וראיתי בחלק א' (אות ס"ד) שכתב בזה הלשון: בזוהר הקדוש תרומה [דף קמ"א ע"א] ביומא דראש השנה דעלמא איתדן וכו' וכל נפש ונפש משטטן ובעא רחמי על חיי בליליא דנפקא יומא דדינא אזלין וקא משוטטין למשמע ולמנדע מאן הוא דינא דאתדן על עלמא וכו'. ובזה מיושב שפיר מה שהקשו המפרשים בחסיד שהלך ולן בבית הקברות וכו' שמעתי שכל הזורע וכו' דהא הדין בראש השנה הוא רק בבוקר בתלת שעי קמייתא (כדאיתא בעבודה זרה ד') ואיך ידעו הרוחות בלילה הקודם (היינו ליל ראש השנה) מה יגזרו למחר אטו נביאות הנה. ותירץ בדוחק גדול דשמעו מכריזין מה יגזרו למהר. וזה קשה ואינו מתקבל על הלב. ותמהני שלא ראו דברי הזוהר הקדוש אלו, כי רק בלילא דנפקי יומא דדינא ראש השנה (דהיינו במוצאי ראש השנה) הולכות הרוחות ומשוטטת למשמע מה דינא אתגזר, והיינו כדברי הגמרא ברכות, רק בזה מפורש דבמוצאי ראש השנה אחרי ששמעו מה נגזר היום. ולא קשיא מידי.

וכן נראה הפירוש בש"ס ברכות, דלא קאמרינן שם ששמע בליל ראש השנה, רק שהקניטתו אשתו בשביל שנתן דינר לאשתו בערב ראש השנה, (ועל כרחך הדינר נתן בערב ראש השנה ולא בראש השנה כשאסור משום מוקצה) והלך ולן כבית הקברות. ומזה שפטו ללמוד המפרשים שהלך מיד בליל ראש השנה ללון שם, ועל כן הקשו כנ"ל. אבל באמת אין ראיה שהלך בליל ראש השנה, ויש לומר ביום ראש השנה לא רצה להתקוטט ולא השיב לה וגם בליל ראש השנה לן בבית הכנסת או בבית המדרש ובמוצאי יו"ט הלך ולן בבית הקברות ושמע הרוחות שמספרות מה שנגזר כבר ביום, היינו ראש השנה, כנזכר מהזוהר הקדוש, וגם בגמרא לא נמצא שהיה בליל ראש השנה, ולא קשיא מידי כנזכר, עד כאן דבריו (ועיין תל תלפיות חלק ל"ח, סי' ל"ח אות ב').

(ויצבר יוסף, הרב יוסף שוורץ הי"ד)

רמזים בראשי תיבות וסופי תיבות לעניינו של חודש אלול / הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

תמונת הרב יוסף שוורץ הי"ד

דורשי רשומות נותנים שלשה רמזים בפסוקים שונים על חודש אלול:

  • ומל ה״א את לבבך ואת לבב זרעך.
  • אני לדודי ודודי לי.
  • ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

וכתב במטה אפרים (סימן תקפ״א) דהם רומזים על מה שאמרו:  תשובה  ותפלה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה. הפסוק הראשון:  ומל ה״א וגו' הוא רמז לתשובה. השני:  אני לדודי וגו' הוא רמז לתפלה. והפסוק השלישי:  ומשלות מנות וגו', רומז לצדקה, ושיש להקדים פני עליון בדברים אלו טרם בוא יום הגדול והנורא, (וכ״כ בקיצור שו״ע סי' קכ״ח).

ועל דרך זה שמעתי לפרש:  תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך (שופטים), דהנה מבואר בשם האריז״ל:  הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, דהוא מרמז על חודש אלול, שהקב״ה בטובו הגדול נתן לנו החודש הזה שיעשה האדם לעצמו בו דרך ושביל שלא יפול בסער הים ובמים עזים, היינו תאוות העולם הזה. וזה תכין לך הדרך (אלול) ושלשת (רצונו לומר על ידי שלשה דברים, תשובה תפלה וצדקה) את גבול ארצך, היינו הארציות שלך, ולהכין עצמך לעשות הטוב והישר.

ובשם הש״ך (על התורה) הביא רמז בפסוק: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (מטות) סופי תבות אלול, וכתב הכוונה בהא דנוהגים לעשות היתר נדרים בחודש זה (והביאו בברכי יוסף), ולעניות דעתי הרמז בפסוק זה, על דרך מוסר, השייך לעניינינו…

מצינו בפרשת ויקהל:  ויצאו כל עדת ישראל מפני משה. וכתב בספר תורת משה נתן לרמז בזה מוסר השכל נגד המון עם שבאים לשמוע דרשה מפי החכם, ובשעה ההיא מתעוררים עצמם ואף בוכים ושופכים דמעה, אכל אחר כך כל אחד פונה הדברים מדעתו ואין שמים עוד כלל העניין על לב, וכאמת אמר דוד המלך עליו השלום, לכו בנים שמעו לי, אף לאחד שתלכו גם כן יעשו הדברים רושם בלבביכם, כאלו עוד אתם שומעים ולא יצא הדבר מלבבכם… ולכן משבח הכתוב את ישראל "ויצאו כל עדת ישראל", אף שכבר יצאו, עם כל זה, "מלפני משה" היו תמיד, פני משה נגד עיניהם ונתעוררו במוסר לשמוע דבריו — וכן אני אומר, רבותי! אתם באתם לשמוע ההספד שעשיתי על גיסי יקירי הרב הגאון זצ״ל, ושפכתם אתם עמי דמעות יחד, אבל זה איננו די, אלא אף גם כשתלכו לביתכם צריך להיות נגד עיניכם המאורע. והחי יתן אל לנו, שלא יהיה הצדיק אבד ואין איש שם על לב – וכאשר אמרתי לפרש וסבבו בשוק הסופדים, היינו לא רק לפני המטה יספדו אותו, אלא גם בשוק, אחר כך, יזכרו אותו, ויקחו מוסר ממנו לילך בדרך טובים. וכן פירוש חבל על דאבדין, ולא משתכחין, שלא תמצא דמיתתו גרמה תשובה. וכמו שכתוב (ירמיה) לשוא הכתי אתכם מוסר לא לקחו. ועוד הלא נאמר (חקת) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא, רצונו לומר אם הזכרת יום המיתה איננו עושה רושם אצל האדם, אז חס וחלילה מורה כי נשמתו (הנקרא משכן ה') איננו טהורה. והוא גם כן הרמז שהתחלנו, לא יחל דברו ככל, סופי תבות אלול, כי התשובה שמקבלים על עצמנו בימים הללו צריכים להחזיק, ושלא יהיה רק פטומי מילי בעלמא, לפי שעה, אלא ככל היוצא מפיו יעשה, ואז יהיה הצדיק הנפטר מליץ יושר בעדינו, והקב"ה ימחה דמעה מעל כל פנים ובמהרה ישני עפר יקומו מאדמתם, ועת ספוד יתהפך לעת רקוד, והפכת מספדי למחול, ויקויים אז תשמח בתולה (הוא חודש אלול) במחול (במחילות עוונות), יהודה וישראל יושעו לנצח, והקב"ה יעשה סוף וקיץ לצרתינו, ויוציאנו מאפלה לאורה, ויגדור ברחמים פרצותינו, ואין עוד צווחה ברחובותינו, תכל שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה, אמן כן יהי רצון.

(אבל משה)

חתימת הרב שוורץ הי"דהרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד, נולד בתרל"ה, 1875, בעיירה אויבערווישיוה במחוז מרמורש לאביו ר' נפתלי שוורץ ממאד, מגדולי רבני הונגריה.

רבו המובהק של הרב יוסף היה ר' יעקב טננבוים (מחבר ספרי "נהרי אפרסמון"). נסמך לרבנות על ידי הרב משה גרינוולד מחוסט, ר' שלום מרדכי שבדרון מברעזאן (מחבר ספרים רבים ובהם: גילוי דעת, דעת תורה, דרכי שלום, ליקוטי תורה, משפט שלום, עין הרועים, תכלת מרדכי) ועוד.

נשא לאשה את בת הרב אליעזר דייטש מבוניהד. עם פטירת חמיו שימש כדיין בעיר. בשנת 1924 עבר לגרוסוורדין ושם שימש עד אחרית ימיו כרב קהילת "מחזיקי תורה".

הרב יוסף הכהן חיבר ספרים רבים, בהם ספרי שו"ת, חידושים ופלפולים, הספדים ודינים שימושיים. עיקר עבודתו הספרותית הייתה בעריכת כתב העת התורני "וילקט יוסף" שיצא לאור בהונגריה במשך 20 שנה. במסגרת עבודתו זו בא בכתובים עם רבים מגדולי הדור ושמו נזכר בעשרות ספרי שו"ת.

כן כתב ערכים באנציקלופדיה "אוצר ישראל" של יהודה דוד אייזנשטיין, ועסק בהוצאה לאור של כתבי אביו, ר' נפתלי שוורץ (כגון אילה שלוחה ועוד), של חמיו ושל אחרים. כתב: עשרות ספרים, ובהם: צפנת פענח – על שו"ת יד יצחק (מונקטש, תרס"ט), מזכרת אבל – הספד על מרת הינדל קאהן (בודפשט, תרע"ח), מועד כל חי (קליינווארדין, תרפ"ה), אגרת צפון (סעאיני, תרפ"ז), גנזי יוסף – שו"ת ופלפולים, (דעווה, תר"ץ), מספד וקינה – הספד על החפץ חיים (גרוסוורדן, תרצ"ד), ויצבר יוסף, שו"ת ופלפולים (גרוסוורדן, תרצ"ו), אבל ישראל – הספד על האדמו"ר ר' ישראל האגר מויז'ניץ (גרוסוורדין, תרצ"ו) , זכרון בספר – הספד על הרב חיים גראס (בודפשט), זכרון בנימין – הספד על הרב בנימין פוקס (אראדעא,תרצ"ו), זכרון למשה – תולדות החת"ס וחידושיו (אראדעא, תרצ"ח), אבל משה – הספד על הרב משה דייטש (גרוסוורדין, תש"ב).

בשנת תש"ד, 1944, נשלח הרב שוורץ עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נספה  ביום ט' בסיוון. גם בנו, הרב בצלאל שוורץ הי"ד, נספה בשואה.

נספו גם אחיו הרבנים הרב פנחס זעליג הי"ד מקליינווארדיין עורך הירחון "אור תורה", הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג. ונספו גם אחיותיו: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה ר' מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה ר' בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

(מתוך ויקיפדיה וספרי הרב הי"ד).

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ט / הרב דוד בודניק הי"ד

חבורת מטפסים

סך הכל כל הדברים, שהפתח האחרון שהקב"ה מבקש מן האדם לפותחו "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'". ועל הפתח הזה סובב כל הברורים והדיבורים, שהאדם טועה גם בזה, מפני שמדמה שצריך בפעם אחת לפתוח פתח כפתחו של אולם, וזולת זה אינו כלום.

אבל הקול דודי דופק, רק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט" התחלה כל דהו, התנועה הראשונה שיתנענע האדם ממצבו הרגיל, כמו שאמר הכתוב "שמוע שמעתי אפרים מתנודד", כיוון שהוא מתנודד לשוב קצת, גומר הבורא דבריו "הבן יקיר לי אפרים רחם ארחמנו נאום ד' ", היינו שאתן לו סיעתא דשמיא, והחודו של מחט הרי נקל הוא לעשותו, החודו של מחט בהמחיצות המפסיקות בינו לבין חברו, והעדר המחיצות אשר בינו לבין העולם…

ועל זה אמר הושע הנביא עליו השלום "שובה ישראל עד אלהיך", ברשותך וביכולתך דווקא, כי אין לך לתלות העיכוב בעולם, "כי כשלת בעונך", שאין העולם אשם בנפשך. האם לאחר שעזבת את עולם־הדימיון ונמצאת בחבורה של מבקשי האמת, יש לך מחיצה של ברזל המפסיק בינך ובין חברך עד שקשה לך לעשות אף פתח כפתחו של מחט? וגם זה מברר לך הנביא, טעותך מה שאתה טועה (לחשוב) שאם הנך יורד ונופל ממדרגתך, אתה בעצמך אינך אשם, רק חברך זולתך, וכשאתה עולה במדרגתך נתעלית מעצמך ויכול אתה לעמוד מצד עצמך בלי עזר וסיוע מזולתך. וזאת היא הסיבה הגדולה המעכבת את התשובה, מפני שבעת ירידתך תתלה החיסרון לא בעצמך כי אם בזולתך, ובעת עלייתך תתלה המעשה בעצמך ולא בזולתך, מה שגורם בירידתך להקפיד על זולתך, וטענתך שאין לך ממה לשוב, ואתה עצמך תצדיק לגמרי, ועל חברך אינך בעלים להטותו לתשובה, ואת עצמך פטרת מן הדין. ובעת עלייתך תתלה הזכות במעשיך הטובים ותחדל להבין חסרונותיך ובירור מידותיך ותישאר נכרת מן החבורה, ובין כך לא תוכל עמוד על מדרגתך בלי עזר חבורה, עד שתיפול בייאוש אף לעשות חודו של מחט, בפעם השני. ועל זה צווח הנביא "שובה ישראל עד ד' אלקיך, כי כשלת בעונך", שחיוב התשובה הוא לא מצד זולתך, אלא מצד כשלון עוונך, ותקן את עצמך ומדותיך, וכאשר תשוב מדרכך הרעה ותתעלה במדרגת התשובה, אל תחשב ואל תדמה בעצמך שנתעלית מעצמך ובכחך הגברת חיילים, כי אז לא לאורך ימים תעמוד בתשובה, ותרד ותפול משמים ארץ, עד שיתברר לך שבעזרת חבורה והתלמדות מזולתך בנידון נפשך הפנימים אתה יכול לעמוד. ועל זה אמר הנביא "קחו עמכם דברים", ואמרו ז"ל קחו עמכם מדברים, שכל אחד צריך ליקח אצלו מדברים, שלא תאבד ה"חודו של מחט".

וזהו הפתח  הצר שאדם עושה מעצמו, וגורם ירידתו וצריך לצאת ממנו, וזה הפתח הצר והמחיצה המפסקת שגורם עלייתו מעצמו, אשר שתי התשובות של הנביא מספיקות הם, ורפואה בדוקה למדווי נפשו.

והיסוד של הלל הזקן עם האידך פירושא זיל גמור, במאמר הקודם הוא דרך לתיקון דעותיו. ו"אני יוסף" בירור למדותיו וחשבונותיו, ויהיה לך חבורה ממי להתלמד, עד שתבוא למדרגה של רבי חכם וזקן יושר בישיבה. ושוב יהיה לך עבודה מרובה שאתה צריך לבטל כל החשבונות "בעבור תועלת" בעבור קידוש וחילול השם המקושר עם קידוש וחילול עצמו, מה שתדמה בלבבך שמעשי גדול ממעשיך, ואצלי הכוונה יותר רצויה ויותר אמיתית. וזה גופא גורם הפירוד שנית בין הדבקים, ואין לך עצה אחרת כי אם ליקח הכלל של "רעך זה הקב"ה"! וה' אמר לקלל, כדי להתלמד ולתקן, ואז יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך ככבוד רבך וכבוד רבך ככבוד שמים…

וזה יהיה לך הפתח "כחודו של מחט", לכנוס אל הפתח הצר שנכנסו בו החסידים הסובלים, ועל ידי הכלל של הלל הזקן "להקב"ה לא תעביד", פתח לך פתח "כפתחו של אולם" להגיע ליראה ואהבה ודביקות, כמאמר הכתוב "לאהבה את ד' אלקיכם ולדבקה בו ולשמוע בקולו", כפי שביארנו לעיל שזה מן היסודות של מצוות הלבבות, "ואני ד' " שברא לך "הפתח צר" לתקן מדותיך ולהיטיבך באחריתך, "ואני ד' " הוא המברר לך את "הפתח כשר" שלך, ועל ידי הכרה והרגשה של "אני ד' " תגיע אל התשובה. כמו שאמר הכתוב "קחו עמכם דברים ושובו אל ד' ", ואמרו ז"ל עֵד ד', שיעיד השם עליו שלא ישוב לחטאו לעולם, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמרו ז"ל, ואימתי היא גדולה בזמן שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ד) "אם תשוב ישראל נאום ד' אלי תשוב"…

(אור המוסר, חוברת יאהרב דוד בודניק הי"ד)

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ח / הרב דוד בודניק הי"ד

מידת הדין

אמר ר' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד' (מדרש רבה ויגש פרשה צ"ג).

הקשה בזה אדמו"ר ז"ל בספר "דרכי החיים", שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה', והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב"ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", ואמרו ז"ל "כבוש דרך לבני" ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) "הכר בשביל הכר", לפי שאמר יהודה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אמרה לו תמר "הכר נא למי החותמת והפתילים". "ונראה כנגד ונראה", בשביל שאמרו "ונראה מה יהיו חלומותיו", לפיכך צווחה רוח הקודש, "ונראה מה יהיו חלומותיו"…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו". והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה "מאי דסני לך לחברך לא תעביד". כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו "מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה"אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב"ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר "כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד"… מיד נבהלו מפניו "הגיבורים הללו" עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד "התוכחה" אלא גם מצד "הדין" שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו "אני ד'!", שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב"ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה' יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ז / הרב דוד בודניק הי"ד

בואו חשבון

עד עתה בארנו ארבעה עניינים יסודי בין אדם לחברו, אשר אין אדם שלא נכשל בהם, בהניסיונות הגדולים שהאדם מסתבך מהם בכל שעה, שהמה עקרי חייו, וכל גופי תורה תלוין בזה, והם השבח והגנות, גדול או פחות מחבריו, השתמשות עם זולתו, והתלמדות מזולתו, אשר אין עצה להמלט מהם ולתקנם כראוי רק על ידי הרגשת המציאות "רעך זה הקב"ה".

ומעתה יש לנו לברר הענין "לא תעביד להקב"ה" איך יוכל האנוֹש והאנוּש קרוץ מחומר לעשות ולפעול מה נגד השם יתברך? והעניין הזה הוא דבר עמוק מאד בכוחות הנפש ובדעות האדם. והכלל הזה מלמד לאדם דעה, אף שקנה הרבה מחכמת האדם, ורכש הרבה מאוצר השלימות, אמרו חז"ל  (נדרים ס"ב) תניא "לאהבה את ד' אלהיך, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו", אל יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אלמוד כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא". לכאורה איך מוכח מהפסוק הזה המחייב לאהבה את ד' ולדבקה בו שלא יחמוד האדם שלא יקראהו רבי חכם וזקן. ואם נלמוד מכאן על ענייני חמדות, מניין לנו החיוב על ענייני האהבה והדביקות?

אמנם בעל פת לחם פירש בזה, וזה לשונו: ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא, משנה, גמרא, ונגד זה ג' חלוקות. במקרא, זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם, אמר לאהבה את ד', כלומר שלא תהיה כוונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך, כי החכם אהוב לכל, רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו, שהוא יתברך משתעשע בה. וכנגד מה שאמר אשנה כדי שיקראוני רבי, שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה, ההמון שומעים בקולו, ועושים על פי הוראתו, והוא מתנשא לכל לראש, בזה אמר לשמוע בקולו, כלומר, שתהיה כוונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצוות ולשרתו יתברך ולא שישמעו בקולך. ונגד מה שאמר שאהיה זקן ואשב בישיבה, שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא, אמר ולדבקה בו, כלומר שלא תהיה כוונתך שידבקו בך תלמידים הרבה, רק שאתה תדבק על ידי זה בבורא יתברך, לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, עד כאן לשונו.

וכן בכל פעולות האדם, יתחלקו בני אדם.

יש מי שרצונו רק להמשכה אל חכמת רעיונו, שכלם יבואו אצלו לשמוע חכמתו והכל יאהבהו בעבור חכמתו. ואם יראה שאין נמשכים אחר חכמתו, ואין משיחין ברעיוניו כפי דעתו יקפיד על זה. ועל זה אמר הכתוב מי שמתרעם על זה, שאין לו כל כך אוהבים ונמשכים שאין הטענה כי אם על עצמו. ובזה גופא שרודף אחר ההמשכה מגדיל הטענה על עצמו, למה אין אתה נמשך אחר ענייני אהבת ד'? ועל זה בא הלל הזקן ואמר "מאי דסני לך", שאתה מתרעם ומרגיש בזה היטב החסרון, מזה גופא תוכל לבוא לאהבתו יתברך, שלא תעביד להקב"ה כן, כי הוא נתן לך החכמה.

ויש אדם שרוצה שישמעו בקולו לכל אשר יצווה, שלא ישונה כלל, ומי שלא קיים מאמרו רצונו וכוונתו, מתרעם עליו, ומשמיע עליו בקולו על שלא שמע בקולו. על זה בא הכתוב "ולשמוע בקולו", מה שהשם מצווך", וכל מאי דסני לך, "להקב"ה לא תעביד". ומזה יהיה לך פתח להתלמד איך לקיים רצונו יתברך, אחר שהנך מקפיד על שאינם שומעים בקולך, על אחת כמה וכמה שצריך אתה לשמוע בקול ד'.

ויש אדם שרצונו אשר כל הבא להתלמד ממנו, שוב לא יפרד ממנו לעולם, וכאשר לא יצליח בחפצו זה, הוא מתרעם. ועל זה נאמר "ולדבקה בו", כי כל מה שאתה רוצה יותר שידבקו בני אדם בך, צריך אתה להתדבק יותר להקב"ה, וכל מאי דעלך סני, מדוע תחפץ לעשות להקב"ה כזאת?

וכאשר תעמד על שלימות הדעות הללו, לאהבת ה' ולדבקה בו, ולשמוע בקולו, ומכל מקרה שתתרעם, שיאהבו בני אדם אותך ושישמעו בקולך ויתדבקו בחכמתך, תלמוד עד כמה צריך אתה להיות דבוק ושומע בקול ד' וכל למודיך יהיה לימוד לשם אהבתו יתברך ולא לשם אהבת עצמו, אז סוף הכבוד לבוא. כי רבים יהיו נצרכים לו במילי דעלמא ובמילי דשמיא, וישמעו בקולו, וימשכו אחד רצונו, ועליו רק להשתדל להשלים בכוח הרצון שלו, להגיע לרצון ד' בלבד. וכשיעשה האדם כל התביעות והטענות מה שיש לו על עצמו, למה איננו משלים חובתו למקום ברוך הוא, אז לא יקפיד על שום אדם, ולא יפריע לו שום קנאה, ושנאה כלל, ועל כל ניסיון בין אדם לחברו, יביט על זה כעל הוראה מן השמים ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

האיסור ללמד תורה לגוי, היחס לגרים והקשר לכתיבת התורה על גבי אבנים / הרב משה בלאו מדוקלא הי"ד

ספר תפארת משה

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל"ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר' שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב"ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש"י ז"ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר' יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י"ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז' מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ"ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ"ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ"ז בשם הגאון הנ"ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל"ה. הנה לא רצה שילמדו הז' מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש"י ז"ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז"ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו"ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

בשנת תרח"ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז"ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר' משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ"ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן הי"ד אב"ד דוקלא מחבר ספר "קב הזהב" ו"מנחת סולת", ר' דוד מנחם מאניש באב"ד אב"ד טארנאפאל זצ"ל ור' שמואל פיהרער הי"ד אב"ד קראסנא מחבר ספר "הר שפר".

ההסכמות לספר נתנו ע"י מקורב לאדמו"ר מבאיאן, ע"י האדמו"ר רבי שם קלינברג הי"ד מזאלישיטץ, ע"י מקורב לאדמו"ר מאוסטילע, ע"י הרב נחום ווידנפלד זצ"ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו"ת חזון נחום, ע"י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי"ד אב"ד פערמישלאן וע"י ר' צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה', את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של "תפארת משה" שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב' מהספר.

באתר "יד ושם" מופיע דף עד ע"ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ'אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר "תפארת משה".

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ו / הרב דוד בודניק הי"ד

חיפוש הדרך

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים "הרעך" ו"כמוך" ממש, הורנו על זה חז"ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב"ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב"ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד', והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר "ד' אמר לו קלל", מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש"כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד'. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב"ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז"ל "לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח", הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב "אני ד' מלמדך להועיל", היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) "ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן", שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף "וילנו על משה ואהרן", כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב"ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של "מי מריבה"! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב"ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך'", ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ה / הרב דוד בודניק הי"ד

מפתחות

ואהבת לרעך כמוך, רעך זה הקב"ה".

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א.).

על הכלל הגדול שהורה הלל הזקן עליו השלום אל הגר "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", כפי שנתבאר לעיל, הוא היסוד בתיקון המדות בין אדם לחברו, אבל בכל זאת אינו מובן איך הוא כלל כל התורה אף בענייני בין אדם למקום? אמנם חז"ל הורנו על הכתוב ואהבת לרעך, זה הקב"ה! שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזב" (משלי כז). מה שהוא תמוה, למה הוציאו מפשטות הכתוב, אחר שעל אהבת ד' נצטווינו במצוה מיוחדת, "ואהבת את ד' אלהיך"? אמנם חז"ל  הורנו בזה שעניני בין אדם לחברו ובין אדם למקום הן אחת היא, ואין להפריד ביניהם כלל, כי אליבא דאמת קשה להבין איך יאהב האדם את חברו כמוהו ממש, אחר שהקנאה והשנאה מפריד בין איש לרעהו? ומחיצה גדולה מפסקת בין איש לרעהו – הוא אהבת עצמו, ובפרט בתלמיד חכם דקרתיח, אוריתא דקמרתח ביה? מאין יהיה לו הבחינה שצריך לעמוד על ההטבה והחסד במקום שנדמה לו שצריך לתבוע במשפט? וידע להבין בין קנאת סופרים לרקב עצמות קנאה, אם ישקול הכל על שיקול דעתו העצמית? ועל כן אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שתדע ותבין כי כל ענייני בין אדם לחברו, תלוי בהכרתך בינך לבין המקום ברוך הוא, כי כאשר תכיר הכרה חזקה שכל ענייני חברך אינם בכחו ועוצם ידו, מה שהצליח בתחבולותיו, לרכוש לו כבוד וממון, וכדומה מן ההצלחות הזמניות, "כי הכל בידי שמים", אז יפול קנאתך עליו, כי תכיר כי לא הוא הבעל יכולת להוסיף ולגרוע מחלקך הקצוב לך בגזרת הבורא יתברך שמו. נמצא לפי זה כי הישרת המדות תלוי בהישרת הדעות וברירותן, כי מזה שהאדם איננו שלום בבין אדם לחברו יש לו בירור כי איננו שלום גם בבין אדם למקום, מפני שעצם החיוב ומהותו של בין אדם לחברו הוא הבין אדם למקום, ובלעדו לא יתקיים בשום אופן. ובפרט בשעת ניסיון של מריבה וקטטה, אז ירקד השטן להפריד בין אחים ולמצוא עלילה ואמתלא איך לעשות מצודות וחרמים לבני אדם, על כן כשאנו חפציך לעמוד על קנקנו של אדם איך הוא ביראת שמים, יש לבדוק אחריו כמו שאמרו ז"ל "בג' דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו, ובכעסו", המה הדברים בין אדם לחברו, אשר רק על ידן יתברר מהותו וצדקותיו. ועל כן מצינן שחכמי המוסר חדשו גדולות ונפלאות בזהירות דיני בין אדם לחברו כמו בבין אדם למקום, מפני שהן אחת הן, ולא יתכן זה בלא זה.

והוא כי ישנם שני מיני ניסיונות, הניסיון הראשון מה שהאדם בעצמו יוצר לו בדמיונו מחיצה בינו לבין חברו, כאשר בארנו לעיל. ועל ידי הכרת ג' יסודות אלו ינצל ממבוכת דמיונו:

א) הכרת והרגשת חסרון עצמו, על ידי הכרת חסרונות חברו.

ב) תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו.

ג) יסוד לתביעת שלימות זולתו על ידי שיראה שלא לעבור על שלימות עצמו; אשר מזה יהיה לו התלמדות בעניינים שונים איך שהוא יוצר מעצמו לעצמו ניסיונות שונים, ועושה עבור עצמו פתח צר אשד מיצר ומימר לו, אם רוצה להיות מהחסידים הבלתי סובלים, וצריך לבקש תתבולות איך לצאת מפתח הצר שיצר לו דמיונו לבל יסבול ממנו, לברר המציאות לעצמו, כי לא דובים ולא יער, כי חברו אין לו עליו כלל, רק דמיון הוא בתוך דמיון, ואז ירפה ממנו היצר.

אבל הניסיון השני הוא מה שנסתובב לו מצד השגחת הבורא, כמו שאמר הכתוב "את אשר יאהב ד' יוכיח", לצרף לבו בכור הניסיון, כמו שאמר הכתוב "לענותך ולנסותך לדעת את אשר בלבבך". וילמדהו ד' לעמוד בניסיון כדי להטיבו באחריתו בזה ובבא, כמו שאמר הכתוב "אני ד' אלהיך, מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". וזה הניסיון הוא הדרך אשר נכנסו בו החסידים הסובלים, ומהפתח הזה יצאו שלמים במדותם וטהורים באמונת לבבם לאלקים יתעלה, וכל מה שנכנסו בפתח הזה יותר ויותר יצאו ממנו לאוויר ולאור עולם;

ועל שני פתחים הללו האדם טועה ובעבור הדחיקות משני הצדדין יוצר לעצמו פתח שלישי והוא "פתח־כשר" המתווך בין שני הפתחים הקודמים, כי בהגיע אל האדם פתח צר, שצריך לצאת ממנו, מראה לו דמיונו שאדרבה כל מה שיכנס בו יותר יהיה מעולה, ויהיב אחר כך חיים רחבים. ועליו אמר הכתוב "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" (משלי יט) שמתחלה מראה לו דמיונו שיהיה דרך רחבה כאן, אבל אינו יודע מהעתיד, להבין מההווה את הנולד להיות אשר ייכשל בו פתאום מבלי חשבון תחילה; ועל הפתח השני אשר הוא צריך דווקא לכנוס בו, ולדחוק עצמו אליו, דוחק לו דמיונו כי צר יהיה לו שם, ועל כן בורח הוא מלפני ד', וכל מה שהוא בורח הוא מֻרדף יותר מהמקרים אשר המה הפתח הצר באמת לחיי האדם, כי מצמצמים את מוחו ולבו עד שאין לו עצה ותחבולה איך להינצל מן ההפכה שנתגרר בה בתחילת הערב לשעתו. ונשאר לקה בכפלים מן הפתח שהוא רוצה לצאת ולברוח ממנו, ומן הפתח שהוא רוצה להגיע ולהכנס שם ואיננו יכול, עד שנשאר נבוך במבוכה גדולה מבלי דעת פתח דרך התשובה. ועל הפתח הזה קורא לו הבת קול "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", אף על פי שבתחילה יצר לך להיכנס בו, מפני שתצטרך להצטמצם אל חודו של מחט, מנפשך שהרגלת בהרחבה יתירה, אבל אפתח לך אחר כך כפתחו של אולם, פתח רחב שיאירו בו עיניך ותמצא חיים נעימים ורחבים, כמו שאמר הכתוב "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי יח).

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ד / הרב דוד בודניק הי"ד

יד הפשוטה לפנים

היסוד של מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, איננו דווקא להגר שבא להתגייר, אלא אף לכל אדם שצריך לשוב מדרכו הרעה, ולהעמיד את עצמו על דרך הישרה, על דרך הנצחי לבל ימוט לעולם, ושלא ישוב עוד לכסלה, כמו שה' דורש ממנו. וצריך לזה לשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, ובינו לבין חברו, וצריך לשוב עד ה' יתברך. ועל זה דרשו ז"ל עֵד ה' אם תשובתו שלימה שלא ישוב לכסלה עוד.

וכשאדם מתבונן על כל זה הוא נופל בייאוש, כמה שגבה ממנו לבוא לדרך התשובה, וכמה רחוק ממנו היכולת לשבור את כל המחיצות, כמו שאמרו רז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". כי יודע את מכאוביו, איך כמה פעמים הסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזב הדרך הזה לעולם, ושבר כל המחיצות ועשה גדרים וסייגים, אבל הנחש המצוי תמיד בין הגדרות ופורץ גדרו של עולם, אף מה שיסדו אבירי הרועים. וכבר אמר לנפשו נואש, לבוא לדרך הראשונים, ולילך בעקבות שדרכו אבותינו, אף שאינו מועיל על זה שום ייאוש לעולם, כמו שאינו מועיל שום תנחומין של הבל מכל הבלי עולם הזה, אף להנפש, אשר לפי הנראה כבר מת מכל הרגש רוחני מפני שהיא בת־מלך, ואין בשום כוח בשום אופן שבעולם להמיתה, ואין מקבלים תנחומין על החי… ועד יום מותו תחכה לו, שמא ישוב מדרכו הרעה וחי… ואם הוא צעיר לימים, איננו מועיל הייאוש מפני שעדיין הוא ייאוש שלא מדעת. ואם הוא כבר בא בימים, הוא ייאוש ברשות, שהרשות ביד כל אדם להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. הנפילה ממדרגת השלימות ושבירת גדרי התשובה, והייאוש שנופל בנפשו, מלהיות מן הצדיקים אשר "שבע יפול צדיק וקם", ובוחר יותר ב"עבר ושנה נעשה לו כהיתר" בשביל אלו שני דברים: אם הוא נמצא בעולם ויורד ונופל ממדרגתו, הוא תולה הסבה בהעולם אשר היא בוערת כאש ושורפת הנשמה בגוף קיים, ועד כמה נשמות נשרפות בגהינם העולמי, והוא בתוכם, ואין ביכולתו וברשותו להינצל מן הגהינם הזה, אשר מרגיש קושי גהינם עולם הזה מגהינם העתיד, מפני ששם נדונים הרשעים אלא י"ב חודש, ובגהינם הזה, כל שבעים שנה… וצועק בקול מר "למה את תבל תֵסיתנו להבל"?!…

וכשיראה זמן מן הזמנים שהשיגעון נתמעט, והדעת מתרבה, והניצוץ אשר בכל האדם נתעורר, ויצא מתוך ההפיכה, והציל את עצמו מעט מעומק הבכא… אז סובר ותועה שכל זה בא לו מעצמו, וגם תועה שיהיה כן לעולם, ומקבל רק שני גדרי התשובה, שינוי מעשה ושינוי השם, ואינו רוצה לשנות מקומו, מלרוץ מעומק הבכא ולישב בין החכמים, למצוא שם מרגוע לנפשו, וחומה בצורה לנשמתו. בעבור זה שוב הוא נופל ממדרגתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…

בשביל הטעות אשר הוא משני הצדדין, מעכב אותו מן התשובה. ואם ישוב באותו מקום הוא מוכרח ליפול מתשובתו, ועל טעותיו האלו, הוכיח לנו הנביא הושע עליו השלום, ואמר, שובה ישראל עד ה' אלהיך, שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שמא תאמר איך אני יכול לעשות תשובה, אחר שכמה וכמה מפריעים נמצאים בעולם, על זה אומר לו הנביא "כי כשלת בעוונך", ולא בעוונות אחרים… ואם נפלת? נפלת מעצמך, כי לא העולם והזמן גרמא, כי הבחירה והרשות נתונה ביד האדם, בכל מקום שהוא להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום, ובכל זמן שהוא: ובמקום שהבלתי בעל שכל אומר "מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, והזמן ישלח הזבוב, וייתן הנשר בכלוב…", אומר הבעל שכל, "מה שיעשה השכל לא יעשה הזמן", ובמקום שמדמה הבלתי דעתן את הזמן לאש, והמקרים לעצים, והוא השה לעולה, מדמה השכל להיפוך, הזמן לאור, והמקרה והניסיון לשני מנורת המאור, והאדם הנעלה, אוחז הנרות בידו להאיר לו הדרך, אשר הולך ואור עד נכון היום… כמו שאמר הכתוב "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים" (ישעיה נח,י). ובמקום לשאול את העולם, "למה את תבל להבל תסיתני?", שואל את עצמו "למה אני אחרי ההבל רודף". אם הכיר את העולם לגזלן-שוא, אשר נדמה מרחוק שיש בה ממש להתפחד ממנה, והכיר כי כל העולם הוא רק אחיזת עינים, לחושך אשר האור נעדר ממנו, והתחיל להרגיש בעצמו הניצוץ הטהור, אשר טמון עמוק בלב כל אחד ואחד, ונתעורר בקרבו הבת קול הקורא לתשובה "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" וקורא ותובע אותו בכל שעה ושעה, והתשובה תלוי בידו וברשותו, כי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, זה היא התשובה הראשונה אחר אשר הכיר היטב את הו"כי כשלת בעוניך". אבל אחר ההתעוררות ששב מדרכו הרעה בשביל הכרת עצמו והעולם, ואיך שהפתח חתורה לפניו, ושהכל בידו וברשותו, ומזה יכול לפול להחסרון של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונופל בטעות שני שיכול בעצמו לעמוד בכל נסיונותיו, וללחום נגד כל זרמי החיים והזמן. ובשביל זה נופל שוב ממדרגתו, ונופל בייאוש, ואומר אף שיודע שרע ומר דרכו, אלא שקשה לו לפרוש. על זה הוכיח לו הנביא שנית, שלא די שאתה שב מן העולם, אלא שצריך אתה לשוב אל חבורת מבקשים את האמת. וזה גם כן בקל להשיג, ובידו וברשותו של אדם, וזה גומר "קחו עמכם דברים", קחו עמכם, עם התשובה שלכם, מדברים ושובה שנית מן הטעות השני שנדמה לך שבכוחך תעמד, ושוב אל ה'. ועל זה יהיה עֵד ה' שהתשובה היתה אליו, ולא ישוב עוד לכסלה בשביל שהכיר שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ואין מתקיימת ביחידי…

וכששב מן העולם כמו שדרש ממנו ה' וקנה תורה הרבה, מן החבורה, והיה הולך וגדול, וחי שנים הרבה, בהשקט ובמנוחה, בענווה ושמחה, שבנה עצמו מהחבורה, ובנה החבורה מעצמו, עד שנתרבה הדעת, ונתרבה הדעות, ועמהם חילוקי דעות, ונפל הפירוד בין הדבקים, מהכלל האמת אשר שאבו כולם ביחד, התחיל להעידר, עד שנעשה עדרים עדרים, ולכל אחד עדר לבדו, ומחלקו של כל אחד עשו לכלל, ומהכלל שיטה ובמקום התלמדות ובקשת האמת עלה השקר, ועל מקום התפתחות היושר והצדק, נתפתחו חמדות, ובמקום החבורה אשר פעל זה על זה, ונפעל זה מזה, עלה חבורה של הקדרין והזגגין… וכל אחד מרגיש שהצדק אתו, והחיסרון תלוי רק בזולתו. ואינו יודע כי יש צדיק לפעמים שהוא אובד בצדקו, ומאביד את אחרים בשביל צדקתו, אף שהתחיל להכיר, איך שכל הדרכים הולכים אחר הרצון הראשון, וזה היה הסיבה הראשונה להפריד בין הדבקים, וגם הוא אשם בזה, אבל עדיין איננו מכיר שבידו לתקנו, ובתיקונו תלוי גם תיקון הסביבה והוא עולה, והעולם עצמו מתעלה עמו, אם עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,  אלא הסביבה גרם כל זה וחושב שחברו צריך ומוכרח להחליף בתשובה…

על זה בא היסוד של כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, עם פירוש שלשה החשבונות, וזיל גמור. ועל זה בא הושע הנביא עליו השלום שנית ואמר, שצריך האדם לשוב עד ה' ואין שום אדם שגורם בנפילתך ובמפלתך אלא אתה עם הנהגתך גרמת שחברך יהיה גורם בעווניך, ואין הדבר תלוי אלא בך, מתחילה שהיה אצלך עיקר הלקיחה ולא הנתינה, והיה אצלך עיקר התורה לקנות התורה, ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ולא הרגשת את עצמך לעשות שיטה מחלקך, בעבור זה היה אצלך ההתלמדות וההתאגדות בכל תוקף ועוז… אבל אחר כך שנתהפכת מלוקח להיות מוכר, ועליך אמר הכתוב "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג,כג), בעבור זה עשית עדר לבדך ונכשלת בעוונך ובידך לתקן ולשוב עד ה', אם אתה אומר שהחבורה אינה רוצה, או שיש הרבה חסרונות בחבורה ולכן אתה אינך רוצה, על הראשון אמר קחו, אין אתה צריך לחכות על נתינה, אלא אתה צריך בעצמך לגרום הלקיחה, ועל השני אמר קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים, וביחד שובו אל השם בתשובה שלימה­.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ג / הרב דוד בודניק הי"ד

מבט בעיניים נוקבות

הדרך להשיג ממצווה זו, יסוד לכל התורה כולה ותיקון המדות בשלימות, הוא על ידי הרחבת שלשה חשבונות הללו, שיצאו לנו מהם ג' כללים אלו:

א. יסוד התביעה והרגשת המדות, הוא על ידי הרגשת עצמו מחברו, והכרת חברו מעצמו. הנה מה שאמרו חז"ל, אין אדם רואה חובה לעצמו, אבל לאחרים הוא רואה חובה, ועל זה אמר רבי אליעזר הגדול לבנו, אל תהיה כזבוב העומד על מקום פגום, היינו שלא תחקור אחרי מומי זולתך, כי כל הפוסל במומו פוסל, אמרו חז"ל. ויש לדבר הזה יסוד בשכל והבנה במילי דעלמא, כי אמרו חוקרי הטבע, שלפיכך אדם יודע להבחין בין צבע לצבע, מפני שבבבת עינו נמצאים שלל כל מראי הצבעים אשר מחוץ לעיניו, ולכן יודע להבחין בין צבע לצבע אשר מחוץ לעיניו. כן הוא בכוחות נפשו של אדם, שאם היה נקי לגמרי מן החסרון, לא ראה אותו בחברו. או אם לא הרגיש שחברו פגע מה בכבודו או שחשב לפגוע בו, בוודאי לא חקר אחר מומו וחסרונו, אלא מפני שבו בעצמו נמצא כל זאת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום "עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך" (משלי ד,כה),אם עיניך הרעות רואות תמיד חסרוני זולתך, ותמיד נוצר אצלך טענות על חברך, ואין אתה ניצל מן התביעות אשר לא יכלו, ומן הדאגה והשנאה אשר לא יפסקו, כל זה בא מעיניך… וכל הצבעים הרעים אשר אתה רואה, הם נמצאים בעפעפיך, עם הגזלן המדומה אשר אתה לוחם שברא לך דמיונך, בשביל זה אם נפלת, הרי נפלת מעווניך. כמו שאמר הכתוב "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ולזה ציוה החכם מכל אדם, ונתן לנו עצה טובה ותרופה לחולי נפשינו, אשר לא די שלא תלקה הנפש בכפלים אלא עוד תתנחם בכפלים, וכל החסרונות שראו עיניך על זולתך יוכל תביעתך על בן גילך תתהפך עליך בעצמך, ולנכח יביטו עיניך, וכל התיקונים שהיה לך על חבריך יישירו הכל מעפעפיך אם יהיו נגדך! כיון שתדע כי כל הפוסל במומו פוסל, הרי תראה את עצמך כבמראה מלוטש על ידי חסרונות זולתו, ואז תבין ליישר מדותיך על ידי ההסתכלות בזולתך, ותייסרך רעתך לשוב ממשובתך, וזה עומק דברי הלל עליו השלום "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", היינו שתכיר את עצמך על ידי חברך, ויפתח לך פתח בתיקון מדותיך.

החשבון השני, הוא מה שאמרו החכמים, אם תרצה לדעת מה שבלב חברך, דע מה שבלבבך, ואל תאמר אני אוהבו, רק הוא שונאי, כי כפי שמראה את עצמו לחברו כן חברו מראה את עצמו לו, כמאמר הכתוב "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז,יט). אם תעבור על מדותיך, אז מן ההכרח שגם הוא ישלים אתך, כמו שאמר הכתוב ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז,ז). ואין לך לתלות בחברך מה שאין ברשותך ויכלתך לתקנו. מוטב לתלות בעצמך, ולתקן את עצמך מה שביכולתך וברשותך. אין זאת כי אם רוע לב, לתלות הקלקול בחברך, כדי לפטור את עצמך מתיקון חסרונך, ואתה בא לחפות חסרונך בחסרון זולתך. ועל זה אמרו ז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה". מה שיש לדבריהם הקדושים יסוד במחקר כוחות הנפש, והוא שכל הנהגת האדם תלוי בידו ובבחירתו, ובידו להפך כל תנאי הנהגת חיי הסביבה לסיוע או למכשול לו, וברצונו החזק, אם בעל נפש הוא ובעל רוח חזק, לכפות הסביבה וכל המקרים החיצוניים למטרתו העליונה, כי זה חלק האדם מאלוקה, שהוא בעל בחירה חופשית, ובידו להטות כל זרמי החיים אל רצונו הכביר ורוחו החזק, להבליג על יגונותיו ולעבור על מדותיו, ולפנות לבבו מטרדות העולם וחמודותיו, ויחיה חיי מנוחה ושמחה, והכל יחפצו בחברתו, כמו שאמרו החכמים "מי שמרוצה במדותיו, רבו עליו הקופצים". נמצא כי התייחסות החברה אל האדם תלוי כפי התייחסותו אל החברה, וביד האדם בבחירתו הטהורה לשנות הסביבה בהנהגתו כפי מה שירצה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד ערב בעד הנהגת חברו, כי לא חברו הרע לו, אלא הוא גרם לחברו שירע לו, ואם יחסר לך, יחסר בך!… ולו התנהג באופן אחר עם חברו, אז גם חברו התנהג באופן אחר עמו, ואין הדבר תלוי אלא בו, ומאי דסני ליה לנפשיה, לחברו לא יעביד, ואז ממילא לא יעשה גם חברו רעה, ובזה קם הכלל השני, ליסוד תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו…

והחשבון השלישי הוא שכל חסרון האדם שאינו יכול לקיים את התורה בבין אדם לחברו, הוא מפני שתמיד מלא טענות על זולתו, כי נדמה לו שמצד עצמו הוא עושה כל מה שמוטל עליו, והוא כבר תיקן את עצמו, רק חברו עדיין אינו רוצה להכניע את עצמו כנגדו, ועל כן ישיב יד תוכחתו לבקרים על חברו, מדוע אינו מתלמד ממנו, ומאחרים הוא מתלמד, ועל כן הוא נושא טינא בלבו עליו. והוא מפני שהחליט בדעתו שחברו צריך להתלמד ממנו, ולא הוא מחברו, אף שבמציאות יתכן הדבר להתהפך, שהוא צריך להתלמד מחבריו הטובים ממנו, ולהיכנע מפניהם, ולסור למשמעתם. וכמה פעמים אין אדם שומע מה שמוציא בפיו, בטענותיו שהוא טוען מדוע דנתיו לכף זכות, והוא דנני לכף חובה? שבזה גופא איננו דן את חברו לכף זכות, ולמה יחפוץ שחברו ידינהו במה שאין בידו? וכמה פעמים יארע לאדם שהוא מתווכח עם חברו, ורוצה דווקא שחברו יסכים לדעתו, ואינו מרגיש כי גם לחברו יש דעת ורצונו בכך, וכן בכמה עניינים. ועל זה אמר הלל עליו השלום, כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, ובטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך, וקם גם הכלל השלישי יסוד לתביעת שלימות זולתו, יראה שלא לעבור על שלימות עצמו, ובזה יעמוד על יסוד גדול בעבודת ה'  יתברך.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ב / הרב דוד בודניק הי"ד

היחיד והיחד

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של "אמת הבנין" אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד".

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי "ואהבת לרעך כמוך", ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב "ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך". ואמרו ז"ל אם אין חושך אין אור, וכו' ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז"ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של "ואהבת לרעך כמוך" אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק "גומל נפשו איש חסד" בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה"כמוך", זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה"כמוך" מ"רעך", ובזה יכול לקיים את ה"ואהבת". אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של "מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד"…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק א / הרב דוד בודניק הי"ד

פלס מעגל דרכיך

שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד), ואמרו חז"ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה', הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה', ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ"ב) מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה', כמו שדרשו חז"ל, עֵד ה'! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, "ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער"?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של "אמת הבנין", שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה", והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז"ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד "אמת הבנין" בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן "באמת הבנין", היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו"ם, ומעין שני להכיר העכו"ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו "אמת הבנין". וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

בין היתר יפת תואר לבן סורר ומורה / הרב דוד בודניק הי"ד

תמונת הרב דוד בודניק הי"ד

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' כי יהיה בן סורר ומורה וגו' (דברים כא,טו-כא).

שתי פרשיות בתורה הסמוכות זו לזו, נראות לכאורה כסותרות זו את זו. בפרשה הראשונה מתירה התורה אשת יפת תואר כשהוא נמצא במלחמה, שאם לא יתירו לו, ישאנה באיסור, הרי שהתורה התחשבה ביצרו הרע של האדם ופתחה לו פתח כדי שלא יאבד בחטאו. ואילו בפרשה הסמוכה, מדובר בבן סורר ומורה הנדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. ולא לא ניתנה גם לבן הצעיר הזה הזדמנות להצילו מן החטא?

אבל הפרשה הראשונה מדברת באיש מבוגר, לפחות בן עשרים, כי הרי לפני הגיל הזה לא יוצאים לצבא, והוא קיבל חינוך מעולה, הוא לא יתקלקל אם יתירו לו משהו בעת מלחמה. אבל הפרשה השניה מדברת על נער שהוא לכל היותר בן שלש עשרה שנה ועדיין לא קבל את מנת החינוך שכל אדם זקוק לה, ואם לא יקבל את החינוך הטוב אלא יפתחו לו כבר פתח לחטא, ללא בסיס של חינוך טוב, הוא יסטה מן הדרך הטוב וילך ללסטם את הבריות, לפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, כי אם יפתחו לו את פתח החטא הוא בוודאי ימות.

(גוילי אש)

הרב דוד בודניק הי"ד, נולד בקנישין, אשר בליטא הפולנית. בצעירותו עמל בתורה בישיבת "חפץ חיים" ברדין ולמד מראש הישיבה, דודו הגאון המפורסם רבי משה לנדינסקי זצ"ל. עם בואו לישיבת נובהרודוק, הכיר ה"סבא", רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, מיד את כישרונותיו, קירבו והדריך אותו באופן מיוחד להתמסרות ללא סייג לדרכי התורה והמוסר. ר' דוד נודע בתור "פילוסוף", "משורר", "בעל רוח", "בעל כוח הדיבור ובעל השפעה", "מעין של רגש וים של מחשבות". למרות שהרב דוד התייסר כל חייו בייסורים וצער, הוא תמיד היה שמח ומשמח אחרים. הוא החליט להקדיש את כל חייו לתורה ולמוסר בלא למוש מאוהלה של תורה. שיחותיו היו רבות השפעה, ונשמעו בנשימה עצורה. רבים מתלמידיו הצעירים התמסרו בעקבות דבריו לתורה והפכו במשך הזמן לגדולי מוסר. בשנת תרע"ה-תרע"ו עברה הישיבה מנובהרודוק לעיר גומל ברוסיה, והרב דוד נשלח עם קבוצת בחורים לייסד ישיבה בניזני-נובוגורד. אחר כך עמד בראש ישיבה במוהילוב וזיטומיר. בשנת תרפ"ב, בעקבות גזירות הדת והרדיפות, עבר במסירות נפש את הגבול לפולין יחד עם קבוצות של בחורי ישיבה, והקים ישיבה מרכזית בוורשה, בה השמיע שיעורי תורה ושיחות מוסר. בהמשך חזר לנובהרודוק והקים שוב את הישיבה במשכנה הקודם. ביוזמתו עברו עשרות בחורים מפולין לדווינסק שבלטביה להקים שם ישיבה, שבעקבותיה נוספו במדינה עוד כמה ישיבות. הוא הצליח לשכנע את אנשי הג'וינט באירופה, בדבר נחיצותה של ישיבה זו בלטביה, וקיבל את תמיכתם בבניין הישיבה. בסך הכל למדו בשש הישיבות של "בית יוסף" בלטביה, בתחילת שנת 1939, 280 תלמיד, בגיל 13 עד 28 שנה. לרב בודניק, שניהל את מרכז הישיבות "בית יוסף" בדווינסק, היו תכניות נרחבות לחיזוק התורה בלטביה, אך לדאבון הלב הקדימהו חורבן יהדות אירופה. עם כיבושה של לטביה בידי הצוררים ימח שמם, נספה הרב דוד על קידוש ה' עם כל בני הישיבה, בתמוז תש"א, 1941. הי"ד.

לרב דוד היו כתבי יד של חידושיו בתורה והגיוני מוסר. חלק ממאמריו פורסמו בקבצים "אור המוסר" וב"חיי המוסר".

(מקורות: גוילי אש, ישיבות נוברדוק, רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ' 373, ועוד)

את תחילת מאמרו של הרב דוד בודניק הי"ד, "דרך לתשובה במדות ודעות", נפרסם בע"ה בסדרת הרשומות הבאות.

 

עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד' / רבי ישראל שפירא הי"ד

תמונת הרב ישראל שפירא הי"ד

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו', כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד' זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד' לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו', אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד', אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד' :

את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו',

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו' ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד', על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד', כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד' לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד' יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

רבי ישראל מגרודז'יסק (תרל"ד, 1874 – אלול תש"ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל. בני אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו"ר מפיאסצ'נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ"ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו"רים רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק זצ"ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ"ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו"רים: מלכות של ריז'ין ועממיות של קוז'ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ"ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו"ר בעיירה גרודז'יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו"ר חצר בגרודז'יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים "אמונת ישראל" (תרע"ז) ו"בינת ישראל" (תרצ"ח). בעלון בית יעקב (אדר א' וב' תשכ"ז) הופיע מאמרו "שורש ותכלית האמונה של עם ישראל".

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו"רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו"ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש"ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ"ק אדמו"ר: "רבינו מה הוא אומר עכשו?" אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: "שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "ייתי ולא אחמיניה", היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון 'אני מאמין' וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב 'שמע ישראל', ב 'אחד' "
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון "אני מאמין" ובקריאת "שמע ישראל" קידשו שם שמים ברבים. הי"ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר' אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר "אמונת ישראל", חלק שני, ירושלים תשכ"ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה, ועוד)

הקדמת לב אריה חלק שישי: מעלת הקונים ספרי הלכה והתומכים בלומדים / הרב דוב אריה קליג הי"ד

ספר תורה

והנה היה בדעתי להדפיס את ספרי "לב שמח" על בראשית ושמות, כי קודם שנסעתי לבית הדפוס היתי מגיה את הכתבים של ספרי "לב שמח" עד ויקרא שיהיה בלי שום טעות, ויהיה מוכן ומזומן להדפיסם. וחשבתי אפשר יעזור לי ה' יתברך שאוכל להדפיס על כל השני הספרים, בראשית ושמות. אך כאשר דברתי עם המדפיס וראיתי שהוא דבר שאי אפשר, כי אין בדעתו ליתן לי שום הקפה רק צריך אני לשלם לו תיכף אחר הדפסה את כל המעות, ואם אדפיס עתה עד ספר ויקרא יעלה הוצאות הדפסה על סכום גדול מאד, כי גם על השני ספרים לבד מחזיק יותר משלושים דרוק בויגען, ובעד כל דרוק בויגען הייתי צריך לשלם יותר ממאה זהובים, חוץ מהוצאות הנייר. וראיתי שצריך אני להוציא על זה עד ארבעה אלפים זהובים והקפה לא היה רוצה המדפוס ליתן לי. וחשבתי להדפיס רק על איזה פרשות, היינו עד פרשת וישב, אך דברתי אודות זה עם מוכרי ספרים וגם עם רבנים ודורשים וכולם אמרו לי בפה אחד אם כבודו יכול להדפיס על כל חמשה חומשי תורה או לכל הפחות עד סדר ויקרא אז יהיו לכם קונים על זה, אבל אם ידפיס כבודו רק על איזה פרשות לא יהיה לכם קונים על זה, כי העולם רוצים ספר שלם (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת):

על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה ספר שמירת שבת, שיש בו דרושים יקרים ונחמדים מענייני שבת וגם קונטרס אגרת השבת על שפת זאדגאן והספר הזה הוא ראוי ושווה לכל נפש והוא באמת עונג רוחני לשבת. וגם הדפסתי שם שני שו"ת מעניני שבת: (עיין מה שכתבתי שם בהקדמה). וגם נגמר בדעתי להדפיס ספר הזה "לב אריה" והוא מעט שו"ת ופלפול מספרי הגדול לב אריה מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות ש"ות על כל ד' חלקי שולחן ערוך. וגם הדפסתי כאן מעט דרושים יקרים. ועוד יותר עשיתי שהדפסתי כאן ספר "שערי ציון" ציונים על כל הסוגית מש"ס בבלי וירושלמי מאות א' עד אות ת'. והוא דבר יקר מאד לכל רב ומורה ולכל תלמיד חכם הן להבחורים והן להבעלי הבתים תלמידי חכמים. והנה אף שכבר נדפס ספר קהלת יעקב מרבינו האלגאזי, ספר יד מלאכי, ספר כסף נבחר, ספר מלא הרועים וכו' ודומיהם. הנה הספרים הנ"ל המה ספרים גדולים וצריכים עיון רב וחיפוש גדול, אך הספר שערי ציון אשר אני מדפיס כאן הוא כדי להקל לפניכם עול החיפוש על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה מעט מזעיר דרושים יקרים מספרי הגדול "לב שמח" מה שיש לי עוד בכתב יד על כל חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות וגם להדפיס מעט מזעיר איזה שו"ת מספרי הגדול מה שיש לי בכתב יד לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס, כי כן דרכי להדפיס בכל ספר שאני מוציא לאור אני מדפיס שם איזה שו"ת, כי מה אני יכול לעשות שאין בכוחי להדפיס את כל כפרי "לב שמח" וספרי "לב אריה" שו"ת בפעם אחת, כי אני חולה מאד ואני מונח על ערש דווי ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי על כן מוכרח אני להדפיס מעט מעט. ואני מבקש מכל אחד ואחד מאחנו בני ישראל, הן מהרבנים והלומדים והן מן הדרשנים שיסמכוני בימין צדקם וליקח ממני את הספרים שלי היינו ארבעה חלקים ספרי "לב אדם" וגם ספרי "שמירת שבת" וגם הספר הזה "לב שמח" "ולב אריה" וגם ליתן מעות קדימה פרעטמעראנט כדי שאוכל לגמור את כל ספרי "לב אדם" על כל חלק ראשון יורה דעה מה שאני מדפיס ואין לי מעות לגמור:

ובזה שתקנו את ספרי וגם תתנו לי מעות קדימה פרעטמעראנט על שאר חבורים, מקיים כל אחד כמו מצות כתיבת ספר תורה, כמו שכתב הטור ביורה דעה בהלכות ספר תורה וז"ל שם, מצוה עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה וכו'. ואחר כך כתב שם הטור ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שזה נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספרי תורה ולומדים בם, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו'. עד כאן לשון הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. הרי חזינן מזה שאם אדם מדפיס ספרים שהמה יהיו תועלת לבני אדם ללמוד בהם הדינין הוא גם כן מצווה כמו כתיבת ספר תורה, כיון שבזמן הזה אין לומדים כלל מתוך הספר תורה רק מתוך ספרים הדינים וספרי שו"ת, על כן כל מי שיהיה מסייע לי כדי שאוכל להדפיס את כל הספרים בוודאי יהיה מצווה בידו כמו שמסייע לכתיבת ספר תורה, כי כל הספרים שלי הנ"ל בוודאי יהיו תועלת גדול לבני אדם ללמוד בהם, כי ספרי "לב אדם" הוא תועלת ללמוד בו הדינים של איסור והיתר, וספרי "לב אריה" שו"ת ופלפולים על ש"ס גם כן תועלת ללמוד בו כי יש בו כמה חדושי דינים ופלפולים יקרים. וגם ספרי "לב שמח" הוא ספר השווה לכל נפש ללומדים ובעלי בתים, דרשנים ופשטנים ימצאו עונג בכל סדרה וסדרה, מידי שבת בשבתו, דבר בעתו מה טוב. בשבתם אל השלחן אשר לפני ה' בטוב לב, מרוב כל, אז נרבה יראי ה' בספרי "לב שמח" ונחת ינחת וקראת לשבת עונג זהו עונג הרוחני:

והנה בספרי "לב שמח" על הסדרה של קרח אמרתי לפרש מה דאיתא שם בסוף הסדרה, מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרתי לפרש שם כי הנותן צדקה לא משלו הוא נותן כי אם מלוה ה' חונן דל, שה' יתברך נתן לעשיר את חלק העני, והיה יכול לתת לעני עצמו, רק שרצה הקב"ה לזכות את העשיר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק חסד ואמת מן ינצרהו, וכמן שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וזהו שאמר מכל מתנותיכם כל מה שאתם נותנים, לא משל עצמכם הוא, כי אם אתם רק תרימו את תרומת ה', מה שה' יתברך כבר הרים והפריש לצורך העני. והטעם, מכל חלבו את מקדשו, כל מה שאתם מקדשים מהלב שלכם לא מכם הוא, כי אם ממנו מהקב"ה :

ועוד שם איתא בסוף הסדרה ואמרת עליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואה יקב. והנה באמת פלא היא שהלוים שומרי משמרת ה' יהיו מוכרחים לנהמא דכסופא, לצפות לשלחן אחרים שעולם חשך בעדו. הלא טוב להם אם יגיעת כפם יאכלו מהשדה אשרבזעת אפם יעבדו ומדוע עשה ה' ככה לעם המקודש הזה שיצטרכו להנות משל אחרים.

אבל כבר פרשתי בספרי "לב שמח" (דרוש מיוחד בעניין חיזוק התורה) את המאמר חז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. מה שבענינו ראינו שרוב העוסקים בתורה יצטרכו לקבל מנת חלקם מהבלתי עוסקים בה. לא לחרפה יחשב להם. כי התורה גדולה כל כך שהיא בעצמה היה יכולת בידה לתת חיים לעושיה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ה' יתברך עשה כן שיצטרכו לתמיכת אחרים שעל ידי כך ותומכיה מאושר, שיגיע גם לתומכיהם ומחזיקים בידם חלק מה מהאושר המתוקן להעוסקים בתורה הקדושה.

כמו כן הוא אצל הלוים. לא שהלוים צריכים להחזקת הישראלים, אדרבה הלוים הם עיקר מורידי השפע לישראל ומהם הכל ומידם נותנים להם. ומה שישראל מחזיקים ללויים הוא שעל ידי כך יהיה גם לישראל, אשר לא יגעו לשרת בקודש, חלק ונחלה בקודש, חלק ונחלה בקדושת הלוים. והמופת על זה אם הישראל היו נותנים ללוים רק בתורת צדקה כאשר רגילים לתת מלחמם לדל, אז מה דרכו של עני בפרוסה, היו רשאים לייתן להם הפחות והדל מותרות משלחנם. אבל ה' יתברך לא כן ציוה, כי אם בהרימכם את חלבו ממנו, כל נתח טוב וכתף מן המובחר צריך ליתן לכהן וללוי, בשביל שבאמת הכל של הלויים והישראל ניזון בזכותם. על כן כמו שהעבד ירים לאדוניו את הטוב והיפה בראשונה ומה שנשאר אחר כך זהו מנות חלקו, כמו כן לא יהיה על ידי כך ללוי בושת וכלימה אם יקבל המובחר ואז יראה בעיניו כי לא מתנת חנם הוא נוטל, כי אם בא בשכרו והוא מקובל בעיניו כאילו גדל בשדהו וכרמו. וזהו שאמר ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו, הוא הטוב והמובחר לתת אותו ללויים. רק בתנאי זה בוש לא יבושו הלוים כי אם נחשב להם כאלו היה תבואת גורן ויקב מהשדה אשר ברכם ה' על ידי עמלם טרחם ויגיעם:

והארכתי בזה הרבה בספרי "לב שמח" וכאן אמרתי לקצר בזה:

והנה גם אני דוב אריה הלוי, באתי לבקש מאחינו בית ישראל לרחם עלי ועל ארבעה ילדים הקטנים שלי (עשה למען תינוקות של בית רבן) כי אני חולה וזוגתי חולה ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי ולקיים מה שכתבו בתורה והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, ולקנות ממני החבורים בסבר פנים יפות, כי אין אני יכול לתאר לפניכם כמה עמל ויגיעות היו לי לחבר את כל הספרים הנ"ל, עד שנחלתי מחמת זה. וגם בעת המלחמה נשרף כל הוני ורכושי, רחמנא ליצלן, ואין אני יכול לתאר לפניכם את גודל הדחק מה שאני ובני ביתי סובלים, כי הוא ממש פיקוח נפשות ששה נפשות, ה' יתברך ירחם על הילדים שלי וישלח לי ולזוגתי רפואה שלימה בקרוב.

והנה קראתי את ספרי מה שיש לי על דרוש בשם "לב שמח" מפני שני טעמים. א' מפני ששמי ושם אבי ואמי ז"ל נמצא בשם "לב שמח", כי אות ב' הוא ר"ת של שמי בערל. ואות ל' הוא ראשי תיבות של שמי ליב. ואות ש' הוא ראשי תיבות של אבי שמעון. ואות ח' הוא ראשי תיבות של אמי חיה. ואות מ' הוא ראשי תיבות של מלכה, כי שם אמי חיה מלכה ז"ל. וטעם ב' קראתי את הספר בשם "לב שמח" מפני שנמצא בספר הזה דרושים יקרים אשר המה משמחי לב של כל אדם אשר יביט בהם, ויהיה להם למשיב נפש זה עיני רוחנו. והספר השו"ת קראתי בשם "לב אריה", הוא גם כן מטעם ששמי נמצא בשם לב אריה:

והנה אני באתי להודיע שהקדמה הזה עד סוף דף ט"ו הדפסתי עוד בשנת תר"צ בעת שהדפסתי ספרי "שמירת שבת", וחשבתי אז להדפיס מעט מספרי "לב אריה", וגם חשבתי אז להדפיס ספר בשם שערי ציון ציונים על כל סוגיות הש"ס ועל ארבעה שולחן ערוך, אך נחליתי אז והייתי מונח בבית החולים איזה חדשים ולא הדפסתי אז יותר. ועתה חשבתי בלבבי שאדפיס עתה מעט מן ספרי "לב שמח" ומעט שו״ת מן ספרי לב אריה, ולא אדפיס את ספרי שער ציון על ש"ס וכל ארבעה שולחן ערוך, כי על זה צריך אני להוציא ממון רב וזה אין בכוחי בשום אופן:

ועתה טרם אני אכלה לדבר אשא עיני וכפי בתפלה אל אל שבשמים שבזכות כל אבותי הגאונים והצדיקים ובזכות הגאונים הצדיקים אבות של זוגתי ובזכות התורה הקדושה שעמלתי בה, ובזכות בני הקטנים יעזור ה' יתברך לי ולזוגתי ברפואה שלימה, ונזכה לגדל את בנינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים עם רוב נחת, ואזכה עוד להדפיס את כל החבורים שלי מה שיש לי עוד בכתב יד:

נאום דוב אריה בהר׳ שמעון הלוי קליג ז״ל מלפנים הייתי רב ואב״ד, ועתה אני חונה פה ק״ק לבוב, בעהמ״ח ספר ״לב אדם" על החכמת אדם, וספר ״לב אריה״ שו״ת וספר ״לב שמח״ על חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות, וספר ״שמירת שבת".

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

1 45 46 47 48 49 56