אנו נטע עצים בריאים ושלימים / הרב משה חיים לאו הי”ד

אם לא עכשיו אימתי?

“כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד” מרן החידושי הרי”ם ז”ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל”הכשר”. הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע”י קול המון וכו’ שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח”ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי “חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה” (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: “ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך” (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת “עלו אל הארץ וכבשוה”.

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו’, ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

“מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה’ אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם” (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי “כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח”…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל”יצירה” בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה’ ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: “ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון”.

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי “אגודת ישראל” יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי “אגודת ישראל” יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב”ם יבנה בית וכו’.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את “קרן העולים והישוב”.

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על “קרן העולים והישוב”. ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

(“אם לא עכשיו אימתי”, הרב משה חיים לאו הי”ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ”ה)

מספר הצפיות במאמר: 172

הדפס