עתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות לכל צדיק וצדיק / הרב שבתי פיין הי"ד
סוף עוקצין: כוורת דבורים, רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליהם פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והורדה ממנה בשבת חייב חטאת וחכמים אומרים אינה כקרקע וכו'. חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומר משיחרחר (והר"ש כתב אית דאמרי, משיהרהר, שיחשוב מחשבה לרדות הדבש) ובית הלל אומרים משירסק, אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום…
ויש לומר דרבי יהושע בן לוי כיוון באמרו "לכל צדיק וצדיק", היינו שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, היינו בין לההוגה בה יומם ולילה ובין להוגה בה אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, לכולם הקב"ה ינחיל ש"י עולמות. ולדברי רבי יוחנן שאמר משום רב שמואל בר יצחק דאחר שקרא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש", אפשר דהך נמי קרוי "צדיק", ועל דרך שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", כדי שכל ישראל נקראו "צדיקים". ולפי זה יש לומר בדרך רמז, דהך ש"י עולמות מרומז לקריאת שמע, שראשי תיבות שלהן הוא "שמע ישראל"…
ונחזור לענייננו, הנה פירשנו דברי רבי יהושע בן לוי שאמר "לכל צדיק וצדיק", הן בצדיק גמור דלא פסק פומיה מגירסא, ואפילו לשאר בני אדם הקבועין שעה ללימוד פרק אחד ביום ופרק אחד בלילה, נמי מיקרי "צדיק", ועתיד הקב"ה להנחיל לו ש"י עולמות כצדיק גמור. וטעמא דמלתא, כיון דמחשבתו רצויה ונפשו חשקה בתורה, אלא הוא בעל אשה ובנים, כלשון הרמב"ם, והוא צריך לפרנסן, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וכאילו עסק כל היום כולו בתורה, ומנחילין לו ש"י עולמות. ומי דדחיקא ליה שעתי טובא, כלשון ההגהת מיימוניות, מקיים "והגית", בקריאת שמע שחרית וערבית, והכל הולך למקום אחד, דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.
ולכאורה קשה דהא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, ובית הלל סבירא ליה משירסק, אלמא דמחשבה לאו מלתא הוא. וצריך לחלק בין מחשבה דעלמא ובין מחשבה שיש עמה מעשה. והכי היא לישנא דגמרא, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ובזה יש לפרש סיום דברי רבי חלפתא שסיים בדבר טוב, "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". ואין עוז אלא תורה. ושם נאמר "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה", היינו שאמרו קול אחד "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", שמלבד ה"נשמע" שהוא קבלה ורצון שבלב, אמרו "נעשה", שהוא מעשה. ומחשבה עם מעשה, המחשבה טובה בעצמה, הקב"ה מצרפה למעשה. וזה היה ב' הכתרים שמלאכי השרת הכתירום, א' בעד המעשה וא' בעד הרצון שבלב. ואין כאן מקום להאריך…
והנה מדבש חזינן שהקב"ה נותן מטמא טהור, ומזה בא רבי יהושע בן לוי ללמוד לנו מוסר השכל דעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, והיינו אפילו שהוא בעל אשה ובנים ועוסק בהויות העולם בדברים חומריים, ואף על פי כן הוא מקבל שכר עליהם כאילו עסק כל היום כולו בתורה ולא פסק פומיה מגרסא ומנחילין לו ש"י עולמות. ואמרו (קדושין דף מ') למה צדיקין דומין בעולם הזה, לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו, נמצא כולו עומד במקום טהרה. וש"י עולמות, כבר רמזנו דאפילו למי דדחיקא ליה שעתיה טובא ואינו יכול רק להתפלל ולקרות קריאת שמע קיים מצוות "לא ימוש" בקריאת שמע, ושמע ישראל הוא ראשי תיבות של 'ש"י'…
(מתוך עונג שבת סימן סב, הדרן שני לסיום ש"ס משניות)
הרב שבתי פיין הי"ד נולד בסלובודקה, פרבר העיר קובנה שבליטא כבן בכור לאביו הרב יהודה ליב פיין הי"ד, רבה של סלונים, ולאמו מרת דבורה הננא לבית קנדיפוביץ, בסביבות שנת 1893. בגיל 15 נסע ללמוד בישיבת וואלוז'ין, ואחר כך עבר ללמוד בישיבת סלובודקה. משם עבר ללמוד אצל הגאון רבי יצחק יעקב רבינוביץ, הנודע בכינויו ר' איצל מפוניבז, ממנו קיבל את דרכו בלימוד. שמו של הרב שבתי נודע כלמדן גדול עד למאוד. הוא התייצב לצבא בשנת תרע"ה (1915), והסתתר בתחומי העיר ווילנה עד לנסיגת הרוסים מהעיר, בשל כך נאלץ ללמוד לבדו במשך זמן ממושך בעיר וילנה או אושמינה, בה כיהן אביו כרב. עם הגעת תלמידי הישיבות מרוסיה, הצטרף למרכז לימוד תורה בביאליסטוק; ה"קיבוץ". שם השתדך עם מרת סירל-יענטה הי"ד, והחל לכהן כרבה של נארבה הסמוכה לביאליסטוק. לאחר ארבע שנים, עבר לכהן ברבנות בליצה פלך וילנה. לרב היתה חזקה לעבור לפני התיבה בתפילת נעילה ביום הכיפורים. הרב היה מעורה בחיי הציבור והופיע לפני השלטונות בהשתדלויות שונות למען הכלל. הוא יסד חברת ש"ס ומשניות ודאג להחזקת בית הספר.
משהו ממסירות נפשו על לימוד התורה, ניתן להבין מתוך הקדמותו לסיום מסכת מנחות בימי מלחמת העולם הראשונה:
הדרן זה דרשתי לפי חברת "לומדי גמרא" בעוד אסמינא יצ"ו גמרי ללמוד לפניהם מספת מנחות בימי האקופאציע הכבוש האשכנזי, וישבתנו סמוך למקום מערכות המלחמה יותר משתי שנים וארץ רעשה יום ולילה, המו גוים, מטו ממלכות, אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' נזכיר, ודרשתי זאת במוצאי שושן פורים שנת תרע"ח.
הרב ליקט מכתביו משא ומתן, חידושים ובאורים בכמה עניינים בש"ס רמב"ם ופוסקים, ושלחם להדפסה, בעיר בילגורי שעל יד לובלין, זמן קצר לפני המלחמה. אך פריצת המלחמה מנעה את ההדפסה. בנו, הרב ראובן פיין, הצליח להציל כמעט כל מה שהיה מסודר לדפוס, עז את בליצה מיד לאחר שמחת תורה ת"ש, ובסופו של דבר הגיע לארץ והוציא לאור את ספרו של אביו "עונג שבת" (ירושלים, תשט"ו).
"הרב ר' שבתי פיין זצ"ל היה דמות מופלאה, תלמיד-חכם ודרשן מובהק. בדרשותיו השפיע השפעה חזקה על קהל מאזיניו" (פנקס בליצה עמו' 145). "כבר ביום הראשון לכניסתם של הזדים באש-ובדם אל העיירה… ראה… חיילים גרמנים רצים כמטורפים ומציתים בית אחר בית… לאחר הפוגה קלה, שוב התנפלו הנאצים על העיירה הקיפו את הרובע היהודי והתחילו לתפוס אנשים לעבודה. הם אספו באותו 'יום שחור' שלשים וששה יהודים, ביניהם רב הקהילה הרב הגאון ר' שבתי פיין הי"ד, הביאום אל מגרש סמוך לבית-הקברות הפראבוסלבי, שם עינו אותם בעינויים שונים ומשונים, אחר כך הכריחום לחפור קבר לעצמם וירו בהם ליד אותו בור… הרוצחים התעללו בקורבנותיהם ובמשך כמה שבועות לא הרשו להעביר את הקדושים לקבר ישראל" (שם, עמ' 216-217). הרב נספה בבעליצה בכ"ח בתמוז תש"א (1941). בנו יעקב אליהו נספה בגיטו דבורץ בהיותו בן 14, ובתו דבורה הנא נספתה בגטו ז'טיל (זשעטל) ביום כ"ג מנחם אב תש"ב.
מקור מרכזי: פנקס בליצה עמ' 211-213, דפי עד באתר יד ושם.
הערה: באוצר הרבנים 18083 כתב שהרב שבתי פיין נספה בשואה בשנת תש"ג. אך בפנקס בליצה עמ' 18, מפורש שהרב נספה עם עוד 35 יהודים המוזכרים בשמם ביום כ"ח תמוז תש"א 23.7.41.
