הסיבה לכך שישראל לוקים ונמרטים בין האומות, הוא גם כן משום שאינם בשלום כראוי לעם קדוש / הרב זאב וואלף גינצלר הי”ד
והנה במסכת שבת (פרק כ”ג, דף ע”ג ע”א) איתא אבות מלאכה ארבעים חסר אחת, והקשה בתוספות יו”ט אמאי לא תנן בהדיא ל”ט מלאכות, וכן קשה גבי מלקות נאמר ארבעים יכנו, ואתו חכמים ובצרו להו חדא. וקשה אמאי לא כתבה התורה בפירוש שמלקין ל”ט מלקויות, ומה רמזה לנו התורה הקדושה בזה.
ויש לומר שהתורה הקדושה רמזה לנו כי הל”ט מלאכות שצריך האדם לעמל בהם, הוא משום דישראל אינם כאיש אחד בלב אחד, ויש ביניהם פירוד לבבות ואינם בשלום ושלוה, רק הם מלאים מריבות וקטטות, וכמו שפירשו בעלי אגדה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת. הכוונה כי אם רוצה אתה לנסוע מחרדה אז צריך לחנות במקהלות, היינו להיות בשלום ואהבה ורעות, ואם נוסעים ממקהלות יתקיים ויחנו בתחת, שיהיו בדיוטא התחתונה חס וחלילה. והנה לעתיד לבוא כשיהיה עולם התיקון יתקיים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם, וממילא לא יהיה שייכות להל”ט מלאכות, וזה שרמזו לנו חז”ל מה שלא זכינו עוד לעולם התיקון וצריכין אנו להתיגע בהל”ט מלאכות הוא משום חסר אחת, היינו שחסר אצלינו האחדות, דאם היו ישראל באחדות גמור כאיש אחד, לא היה להם עוד ליגע בהל”ט מלאכות המשברות את הגוף, וכן הוא גם כן מה שישראל לוקים ונמרטים בין האומות הוא גם כן משום שחסר אחת, שאינם בשלום כראוי לעם קדוש אשר בחר בהם ה’ יתברך להיות לו לעם. ובגמרא איתא לעולם יראה האדם עצמו כאילו חציו חייב חציו זכאי, עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חובה, אם כן אם היה האדם שב כראוי בוודאי כבר היה עולם התיקון כי אם עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, והיה העולם התיקון ומה שלא זכו לזה הוא משום שלא שבו כראוי ואין המצווה בשלימות…
(מתוך תולדות ישראל, סימן ס”א)
הרב זאב וואלף גינצלר נולד באויהל שהונגריה בשנת תרמ”ג (1883). אביו, ר’ ישראל, היה גבאי של הצדיק המפורסם רבי ישעיה שטיינר, האדמו”ר מקרסטור. ר’ זאב וואלף גינצלר התייתם מאב בהיותו כבן חמש עשרה. הוא נשא עול תורה מנעוריו בעיר מולדתו, ושם לילות כימים ביגיעה ובהתמדה עצומה. הוא היה תלמיד של הרב דוד דוב מייזליש אב”ד אויהל ומחבר הספר “בנין דוד”, ותלמיד של האדמו”ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא, מחבר הספר “מנחת אלעזר”. הרב זאב וולף נודע כבר בצעירותו כחריף, כישרוני וגדול בתורה, ונשא לאשה את מרת לאה, בתו של ר’ לעמל שוורץ. הוא הוסמך להוראה מאת הרב שמואל אנגל, תלמידו של הרב הקדוש רבי חיים מצאנז.
משנת תרפ”ד (1924) היה הרב זאב וואלף אברך, דיין ומורה בקהילת שאלגוי-טאריאן. הוא ייסד שם ישיבה ולימד בה בחורים, בשנת תרפ”ח (1928). תלמידים רבים ביקשו להצטרף לישיבה זו ומספרם עלה על מאתיים. לאחר פטירת רב העיר, הרב משה דויטש זצ”ל, היה הרב זאב וואלף מועמד למלא את מקומו.
בשנת תרצ”ד (1934) מונה לאב”ד ור”מ דיארמאט (פהר-גיורמוט) והגליל. כל מאות תלמידיו עברו יחד עמו לישיבתו החדשה, ושמו נודע בין גדולי ישראל. הרב מצא נתיב לליבם של מאות תלמידי ישיבתו שדבקו בו בכל לב ונפש, והיתה לו השפעה רבה על בני עירו. ישיבה זו הייתה אחת הישיבות הגדולות בהונגריה באותה תקופה. מידי שבוע לימד שיעורי עיון ובקיאות, שיעורי טור ושולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. הרב נהג לחזור ולשנן מידי יום עשרות דפי גמרא והיה עובר על מסכתות שלמות בעל פה במהירות גדולה. לישיבה היה אופי חסידי ברוח חסידות מונקאטש. הרב נהג ללבוש בשבתות מלבושים חסידיים ולערוך שולחן כדרך האדמו”רים כשסביבו מאות תלמידיו. דרשותיו ארכו שעות ארוכות והוא שילב בהם למדנות חריפה, דברי כיבושים ורעיונות חסידיים, בלהט ובכישרון רב.
בכ”ג באדר תש”ד (19.3.1944)נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ועלה הכורת על יהודי הונגריה. בגזרת הכובשים הגרמנים הוגלו יהודי העיירה דעהיר-דיארמאט עם רבם לגיטו גדול בעיר מטסלקה, בו רוכזו רבבות יהודים תוך יסורים ועינויים קשים. הצפיפות בגטו הייתה קשה ורוב התושבים חיו תחת כיפת השמים. היה מחסור באספקת מזון. ז’נדרמים הונגרים עינו את תושבי הגטו כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך, וכמה מהם מתו בעינויים. בתקופה נוראה זו, המשיך הרב לפעול שם במסירות נפש ואף קידש עצמו במותר לו באכילה ושתיה. כעבור כמה שבועות גורשו היהודים מהגיטו לאושוויץ ברכבות, בחמישה טרנספורטים. הרב זאב וואלף נרצח בשואה ביום ט”ו בסיון תש”ד, עם רעייתו מרת לאה, וכל צאצאיהם:: מרת יוטל יונגרייז, שיינדיל, חיה, חוה, בן ציון וחיים צבי. כן נספו עמו נכדיו, בני הרב יעקב צבי הלוי ויוטל יונגרייז: דבורה, אשר אנשיל, ישראל, טויבא ואברהם בנימין. הי”ד.
הרב זאף וואלף גינצלר, לא הכין כתבים לדפוס ולא כתב מאמרים לירחונים התורניים שהופיעו בהונגריה. תלמידיו רשמו את דברי התורה שהשמיע בשבתות והוציאו לאור את הספר “תולדות ישראל על בראשית” (קליינוואדיין, תרצ”ז), ובהם פלפולים חריפים ומחודדים על התורה בדרך החסידות והדרש, יחד עם דברי מוסר וכיבושין. שרידים מתורתו, הכוללים שו”ת וחידושים על הש”ס, יצאו לאור בספר “תולדות ישראל” (ברוקלין, תשכ”ו), ע”י חתנו בזיווג ראשון, הרב יעקב צבי הלוי יונגרייז.
במשך שנים היו נאספים תלמידיו של הרב גינצלר הי”ד, ביום השנה שלו, לסיום הש”ס ולאמירת תורותיו, לדובב שפתותיו הקדושות.
בהקדמת ספרו כותב חתנו:
… אנכי בפתח דברי אתן לה’ יתברך הלל ותודה, בתוך קהל ועדה, לבי ובשרי ירננו לא־ל חי וקיים, על כל הטוב אשר גמלנו, והפליא חסדו עמדי, שהחיינו וקיימנו, אחר כל התלאות ומאורעות שסבלתי, ושתיתי מכוס התרעלה, בשנות הזעם והשמדה, במלחמה הנוראה, בשנת תש”ד תחת ידי הנאצים הארורים ימ”ש, מתוך יסורים נוראים, וסכנת מות תמידי, ובחמלתו יתברך שמו זכיתי לישאר בין החיים, ועלי לשבח לאדון הכל תמיד תהלתו בפי.
אמנם גדול כים שברי, כי בבואי הביתה שבור ורצוץ, עוד בי נשמתי, מצאתי חורבן נורא, לא נשאר מביתי ומבית כבוד קדושת אדוני מורי וחמי מזיווג א’ שריד, כולם עלו על המוקד בעוה”ר, ע”י הרשעים הארורים ימ”ש באוישוויץ. אולם בחמלת ה’ נשאר לנו לפליטה מקצת כתבי יד, אור הגנוז, מכבוד קדושת אדוני מורי וחמי, זכרון מפעולתו, למען יעמוד לתפארת, זכרון לדור דורים, ועלינו לשבח לאדון הכל שנטר לנו כלי חמדה גנוזה, טמון באוצרותיו, כי לולא זאת האי שופרא כמעט הלך לאבדון, ודבר שנצטער עליו אותו צדיק, שיפוצו מעיינותיו חוצה, ברבות הימים היה הכל נשכח חס וחלילה, ועתה יוחקקו הדברים בעט ברזל ועופרת להיות למזכרת נצח.
ובכן קמתי אני לפתוח שערי אור הגנוז, שתי כתיבות חוברות, הראשון שאלות ותשובות, בחידושי סוגיות מצומדות, בעמקות ובקיאות משולבות, מאת האדם הגדול בענקים, הרב הגאון האדיר, חריף עצום, בקי בש”ס ופוסקים, מהולל בפי כל הגאונים וצדיקים, סיני ועוקר הרים, צדיק תמים, חו”פ נזר ישראל ותפארתו, כבוד קדושת מרן זאב וואלף גינצלער זצוקללה”ה, בעל המחבר ספר היקר תולדות ישראל על התורה, שהיה מלפנים דומ”ץ ור”מ בק”ק שאלגוי טאריאן, ואח”כ אבדק”ק פעהערדיארמאט והגלילות יצו”א.
מקורות: אנציקלופדיה של גטאות, תולדות ישראל, אלה אזכרה כרך ג עמ’ 229-231, כתבי תלמידו הרב נתן צבי פרידמן מבני ברק, ועוד.
מספר הצפיות במאמר: 171
