קטגוריה: אישים הי"ד

ביום הכיפורים כל נשמה יהודית רועדת, הלב היהודי דופק, הרי זה היום הדין הגדול והנורא.

יש הבדל גדול בין ראש השנה ליום הכיפורים. בראש השנה כולם מתרגשים ופוחדים ממה שיקרה איתם במשך שנה זו. 'בראש השנה יכתבון'. בראש השנה כותבים, ואת הכתיבה ניתן עדיין לשנות. אבל 'וביום צום כיפור יחתמון'. ביום כיפור כבר נחתם הדין, ואז כבר לא ניתן לשנותו.

הדבר דומה לאחד שחשב בדעתו לעשות משהו, אך כל זמן שעדיין לא עשה זאת, יכול הוא עדיין להתחרט כפי רצונו. אבל ברגע שהדבר נעשה זאת, הרי זה כבר אבוד, ואינו יכול להשתנות עוד.

ולכן, לפני שהקטרוג יוכל לצאת מן הכח אל הפועל, צריך לא לשתוק, אלא לצעוק ולבקש מה' יתברך שימחה את כל החטאים העונות ופשעים, ושלא ניחשב כאשמים, כי אם לא עכשיו אימתי.

כתוב במדרש (הובא בשל"ה בסידורו) תכלית הימים היא שבת, תכלית שבתות ראש חודש, תכלית ראש חודש מועדי ה', תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה הוא יום הכיפורים, תכלת יום הכיפורים תשובה. רואים אנו שהמפתח של כל הימים הוא התשובה.

יום הכיפורים הוא היום המיוחד שנבחר לסליחה מחילה וכפרה, כי ביום הזה מחל הקב"ה לעם ישראל במדבר על חטא העגל. בי"ז בתמוז שבר משה רבינו את הלוחות הראשונים, ומיד הקדים לעמוד בתפילה ובבקשה לפני ה', והתעכב ארבעים יום וארבעים לילה, וביום כיפור הוא ירד עם הלוחות השניות, ובכך הודיע לישראל שה' יתברך מחל להם העוון. ומאז, היום הזה הוקדש לדורות למחילת עוונות.

ועל זה אומר המדרש: 'אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לבני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים'. 'כי ביום הזה יכפר עלכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'. יום כיפור הוא היום המיוחד, שבו אין לשטן רשות להיאבק ולפגוע בישראל.

[ההמשך חסר].

(לדוד להזכיר, בני ברק תשפ"ב, עמ' פו-פט)

כתיב 'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה' (תהלים צז,יא). ולכאורה היה צריך לומר 'אור זורע', שהרי הצדיק משפיע וזורע אור לאחרים על ידי תורתו וחכמתו. אלא שהכתוב 'אור זרוע', מלמדנו שאם התורה זרועה בתוכו של הצדיק, ההשפעה תצא ותזרח ממנו בדרך ממילא, כאומרם ז"ל (מועד קטן טז ב) כל הלומד תורה מבפנים תורתו מכרזת עלו מבחוץ.

(האדמו"ר מבוהוש, בשם אחיו רבי דוד מפלויעשט הי"ד, לדוד להזכיר עמו' סג)

מרגלא בפומיה של אחי הקדוש שנהרג על קידוש-השם, מה שאנו אומרים בנוסח הווידוי: 'על חטא שחטאנו לפניך במאכל ובמשתה'. וכי יהודי ירא שמים יחטא במאכלות אסורות חס ושלום? אלא הפירוש הוא 'שחטאנו במאכל ומשתה', שאנו אוכלם ושותים אך לא מארחים בביתנו יהודי שזקוק למאכל ומשתה. וזהו שאמר האר"י הקדוש 'על נטילת ידיים' ראשי תיבות 'עני'.

(האדמו"ר מבוהוש, בשם אחיו רבי דוד מפלויעשט הי"ד, לדוד להזכיר עמו' סט)

---

האדמו"ר רבי דוד פרידמן הי"ד משפיקוב בפלוישט, מגזע שושלת בוהוש-סקווירא רוזי'ן וטשרנוביל, נולד בשנת תרנ"ח (1898), לאביו, האדמו"ר רבי שלום יוסף פרידמן משפיקוב (בנו של רבי דוד מבוהוש, בן רב יצחק מבוהוש, בן רבי שלום יוסף מסדיגורא, בן רבי ישראל מרוזשין, בן רבי שלום שכנא מפראהבישטש, בנו של רבי אברהם המלאך ה'חסד לאברהם', בנו של המגיד ממזריץ' רבי דוב בער), ולאמו פייגא בת רבי מרדכי טברסקי משפיקוב.

בשנת תר"פ, לאחר פטירת הוריהם במגפת הטיפוס, מונה רבי דוד, ביחד עם אחיו הצעיר רבי יצחק, לכהן באדמו"רות בשפיקוב, בעודם בחורים צעירים. מיד לאחר מכן נאלצו רבי דוד ואחיו להימלט בחוסר כל, על מנת להימנע מגיוס כפוי לצבא רוסיה. האחים הגיע לבית דודם רבי מנחם מענדיל פרידמן מבוהוש, כשהיה עדיין סמוך על שולחן חותנו רבי ישראל שלום יוסף, בנו של האדמו"ר הזקן רבי יצחק מבוהוש.

רבי דוד התחתן בשנת תרפ"ב (1922) עם מרת בת-שבע, בת האדמו"ר רבי אהרן מנחם נחום טברסקי מאזורניץ-קישינוב (משושלת טשרנוביל). לאחר נישואיו התגורר מספר שנים בקישינוב. בתם היחידה הייתה הרבנית צפורה פיגא, אשת ר' ישראל לבנון, סגן ראש עריית חיפה וראש המועצה הדתית בעיר.

בשנת תר"צ, לאחר נדודים הקים רבי דוד את בית מדרשו בפלוישט, עיר הבירה של מחוז פרחובה ברומניה, וכיהן ברבנות העיר במקביל לאדמו"רות. ביתו היה בית ועד לחכמים ולחסידים, שקירב רחוקים לאביהם שבשמים במסירות נפש, ותמיד מלא באורחים, ובהם גם רבנים ואדמו"רים.

הרבי חש בסכנה האורבת לכל בית ישראל באירופה וביקש לעלות לארץ ישראל. הוא התחיל בהכנות לכך. הוא היה מודע לקשיי הקליטה הצפויים בארץ אך העדיף לעלות לארץ ישראל, גם אם יצטרך לעלות 'כיהודי פשוט ולעסוק בכל מלאכה'. בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא עלה בידי הרבי לעלות לארץ.

בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו פליטים רבים לעיר פלוישט, ובהם גם חיילים יהודים, והתארחו בבית הרבי.

כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התנהל ברומניה מאבק דמים על השליטה. הגנרל יון אנטונסקו תפס את השלטון, כרת ברית עם ה'ליגיונרים', אנשי 'משמר הברזל' הפשיסטי-האנטישמי, והיה בעל ברית חשוב של הנאצים. בעקבות כך הוקמה משטרה לגיונרית שביצעה חקירות, מעצרים והוצאות להורג של מתנגדי המשטר (לאחר 134 יום, בעקבות מרד הליגיונרים ופרעות בוקרשט, דיכה אנטונסקו את המרד, ביטל את השלטון הלאומי-לגיונרי, והקים דיקטטורה צבאית בראשותו).

בט' בחשון תש"א (1940) פשטה המשטרה הליגיונרית על בית מדרשו של הרבי, ועצרה אותו עם עוד כשישים מתפללים במהלך תפילת מנחה. הליגיונרים טענו שהיהודים התאספו בקן קומוניסטי ועצרו אותם באשמת שווא של בגידה ושיתוף פעולה עם השלטון הקומוניסטי. במהלך מאורו עבר הרבי עינויים קשים, אך הוא המשיך לעודד את אחיו הכלואים עמו. על פי עדות יהודי שנכח במאסר, הרבי אמר להם שלא יתייאשו, שיאמינו בבורא יתברך, ודיבר איתם על מצות קידוש השם. בעקבות השתדלות היהודים כלפי השלטונות, ניתנה הוראה לשחרר את האסורים. בכ"ז בחשוון תש"א, שוחררו מרבית האסורים, אך הרבי ועוד עשרה יהודים נלקחו מבית הסוהר ונרצחו ביריות בשולי הדרכים, על גשר, בפרוור של העיר ובקצה מרוחק של העיר. הרבי היה בן ארבעים ושתים כשנרצח. חלק מנרצחים לא נמצאו, ולא זכו להגיע לקבר ישראל.

בלילה שלאחר רציחת הרבי נעצר גם רבה של פלושט, הרב מנחם קוה שפרן, ועבר עינויים קשים וחקירות בהם הצמידו אקדח לליבו ולרקתו. הוא עמד להיות מוצא להורג בבוקר, אך בעקבות מאמצים עילאויים הוא שוחרר.

ר' העניך (אברהם יוסף חנוך) קליינמן, שו"ב והמו"ץ בפלוישט, הצליח במסירות נפש, יחד עם אחד מראשי הקהל, יענקו אבראם, לחפור בורות ולהביא את הנרצחים לקבורה, תחת חסות החשיכה בלילה. ר' העניך חשש שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, לאחר שחלם שהרבי שנרצח בא לקחת אותו, והרבי הייטב לב' מסיגט הגיע בחלום להרגיע אותו שלא יפחד. כשהתעורר כתב מכתב לאחיו, הרב מרדכי קליינמן הי"ד, ובו תיאר עלו את מה שקרה בפלוישט, וביקש שיבקש מרבי מסאטמר שיתפלל עליו.

בשנת תש"ו הוקמה בפלוישט מצבה לזכר הקדושים שנהרגו על קידוש השם.

כשחתנו, ר' ישראל לבנון, עלה לארץ ישראל, הוא ביקש לקחת אתו כתבי יד של הרבי ובהם חידושי תורה ודרשות. אך הם לא הצליחו לעבור איתם את הגבול, והכתבים נותרו ברומניה ואבדו. מכל כתבי הרבי הי"ד, שרד ממנו רק דף בודד ובו חלק מטיוטת דרשה שכתב הרבי ליום הכיפורים תרצ"ז. תצלום הדף ותרגומו מיידיש לעברית נמצא בספר 'לדוד להזכיר' (דף פו,ב-פט,ב)

בשנת תשכ"ט הועלה ארונו של הרבי לארץ ישראל והוא הובא למנוחות בבית הקברות 'נחלת יצחק' בתל-אביב, בהלוויה רבת משתתפים.

דברי התורה המועטים שנשארו ממנו, קשורים כולם ליום הכיפורים, כפי שציין נכדו, הרב דוד לבנון באחד מהאזכרות של סבו: 'מופלא הדבר, שמתוך דברי התורה של הסבא זי"א, נשארו לדורות כמה אמרות הקשורות עם יום-הכיפורים… ונראה שזה מה שנשאר לזיכרון לדורות, מפני שנפטר כקדוש, שהסתלקותו מכפרת כיום-הכיפורים'.

 

'בסוכות תשבו שבעת ימים' וגו'. וכתב בעל האבן עזרא ז"ל וזה לשונו: והנה גם זה המועד הוא זכר ליציאת מצרים. ואם ישאל השואל אם כן למה זה המצוה הוא בחודש תשרי, ויש לומר להשיב כי ענן ה' היה על המחנה יומם, והשמש לא יכם, ובימות תשרי התחילו לעשות סוכות להגן עליהם מן הקור. עיין שם וברמב"ן.
והנה אמרינן במסכת סוכה דף י"א 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', ענני כבוד הוי, דברי רבי אליעזר, ורבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם. עיין שם. והנה למאן דאמר סוכות ממש עשו להם, שפיר תירץ האבן עזרא שעשו להם בחדש תשרי סוכות להגן מפני הקור. אבל למאן דאמר ענני הכבוד היו בניסן, אם כן הדרא קושיא לדוכתא, אמאי הוי חג הסוכות בחודש תשרי, כיון דהיה החג זכר ליציאת מצרים. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בשם הרב הקדוש הר"ף קארעץ ז"ל דסוכה הוי מלשון 'סוכה ברוח הקודש', דעל ידי זכות מצות סוכה, זוכים לרוח הקודש, והיה שם שמחת בית השואבה. 'מאי שואבה – שהיו שואבין רוח הקודש'. ואם כן להך מאן דאמר דהוי זכר לענני הכבוד, ואם כן בסוכה נקל הדבר לבוא לידי רוח הקודש, לכן כדי לזכות לכך, צריך להיות סוכות אחר יום הכיפורים, 'ביום ראשון' לחשבון עונות, ואז כל ישראל הם ראוין לכך, לישב בסוכה, ומיושב קושית הראשונים ז"ל אמאי הוי סוכה בחדש תשרי דווקא, אחר מחילת עונות ביום הכיפורים, ואז הם כל ישראל צדיקים, אז ורק אז הם כדאי לישב בסוכות ענני הכבוד.
והוא על דרך ששמעתי מהגאון הצדיק מליסקא ז"ל לפרש המדרש 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'. ואיתא במדרש 'ויהי ערב', אלו מעשי הרשעים, 'ויהי בוקר', אלו מעשי צדיקים, 'יום אחד', זה יום הכיפורים. ואמר הוא ז"ל לפרש כי ביום כיפור הוא יום מחילת עוונות, אם כן כיון דמוחלין העוונות, אם כן אז אפילו ריקנים שבך הם בבחינת צדיקים. עד כאן דבר קודשו. ואם כן לפי זה שפיר הוי סוכות אחר יום כיפור, כי אחר מחילת העונות אז כל ישראל הם כדאי לישב בסוכה.
ושמעתי שעטרת ראשי אבא מארי זצ"ל פעם אחת בשבת במנחה היתה לו השגה גדולה וכו', ואמר לפרש מאי דאמרינן 'יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם', כלומר לא רק שיאמינו, כי אם עין בעין יכירו וידעו וירגישו קדושת שבת, ו'יכירו וידעו כי מאתך' הוא הקדושה, ולא בתורת אמונה. עד כאן. ועל אופן זה אמר גם בקדושת החג, 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל'.

ונכדי הבחור החריף מהו' אשר אנשיל זעלטענרייך נ"י מזאבראב אמר לפרש בזה המדרש, דאיתא במדרש 'מה יפית ומה נעמת', 'מה יפית' אתה בתשובה, 'ומה נעמת' בסוכה וכו'. הכוונה כמו שביארנו, כי רק על ידי התשובה אתה נעמת בנעימות בסוכה, אבל סוכה בלי תשובה אין בו נעימות, 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק'.

(רבי יהושע ברוך רייניץ, זכרון קדושים, א, עמו' סא-סב)

קול קורא בענין ייסוד וועד רבני מערב גאליציע
הנה בטח הגיע לאוני כבוד תורתו הרמה שהיתה אסיפה קטנה ביום ב' שבוע העברה בעיר טארנא, ועל פי החלטה שהיתה שם הסכימו יחד הגאון הצדיק שליט"א לייסד וועד רבני מערב גאליציע וליקח חבל אחר כך בהאסיפה שתהיה בעיר לבוב, לסייע במה דאפשר. ולאשר האסיפה הזאת היתה פתאומית בלי הכנה ולא היה פנאי להודיע להרבה רבנים חשובים מגלילותינו ולבקשם שיבואו אל האסיפה, על כן מבקשים אנחנו את כבוד הדרת גאונו בשם הגה"צ שליט"א דגלילותינו שהיו באסיפה, לבוא אל האסיפה הגדולה שתהי' אם ירצה ה' ביום ד' שבוע זו פרשת וישב בעיר קראקא בשעה 5 בערב. אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו על דבר תקנות הוועד ובחירת מנעלי הוועד ובדבר תיקון הדעקרעט בעניני הקהלות ובענינים שונים הנוגעים לחיזוק הדת.

הק' משה ליפשיץ, אב"ד בריגל
הק' אשר אנשיל יצחק, אב"ד וואדאוויץ
הק' יעקב צבי הלברשטאם, אב"ד סוכא

(נצח ישראל: ספר זכרון לרבי ישראל ראזענבוים, עמו' קכא)

---

הרב ר' אשר אנשיל (יצחק) זולטנרייך (זעלטענרייך) הי"ד, מצאצאי רבותינו הב"ח והט"ז, ומגדולי חסידי באבוב, נולד בזאברוב (סלובקיה) בשנת תר"מ (או תרמ"א) 1880, לאביו הרב יוסף זלטנרייך, נכד מוהר"י חריף מזבארוב, ולאמו מרת שרה בת הגאון הרב יהושע ברוך רייניטץ אב"ד באלקאן -טשעטשעוויטץ, נכד הגאון מטשענגער.

בילדותו היה תלמיד סבו אב"ד צ'צ'וביץ, והיה דבוק באדמו"רי באבוב רבי שלמה ובנו רבי בן ציון הלברשטאם. נסע גם לאדמו"ר מבעלז.

בשנת תר"ס התחתן עם מרת חנה בת הרב נתן אהרן וולף מאושפיצין, מצאצאי רבינו הב"ח ובעל 'מגלה עמוקות'. לאחר נישואיו סייע לחותנו בעסקיו, הוא השקיע את כל הנדוניה שקיבל בבית חרושת לכימיקלים, והרוויח מעסקים אלו, עד שאיבד את כספו בשנת תרע"ב. הרב אשר אנשיל התיידד באושפיצין עם הראב"ד, הרב נתן נטע לנדא.

בשנת תרע"ג (1913) נתמנה לרבה של וודוביצה, שבגליציה המערבית, שלא על מנת לקבל פרס, כממלא מקומו של הרב מרדכי רוטנברג.

הרב היה איש מוכשר, חכם והוגן, שהצליח במשפטי בוררות, ועד מהרה הקהילה כולה תמכה בו והעריכה אותו, אף שהובא בתחילה כמועמדם של החסידים. שפוטי בית המשפט הממלכתי היו שולחים אליו בעלי דינים בתיקים סבוכים, על מנת שימצא פשרה לשביעות רצונם של שני הצדדים. ביתו היה פתוח תמיד לרווחה לכל הנזקקים, ותמיד היה לו זמן לתת עצה טובה לכל הפונים אליו. כל חסידי העיר היו מתאספים סביב שולחנו של הרב בפורים ובשמחת תורה.

בימי מלחמת העולם הראשונה עזר הרבה לחיילים יהודים ולפליטי המלחמה שהגיעו לאזור, הקים עבורם מוסדות צדקה וחסד, וניהל מטבח כשר עבור השבויים היהודים. הרב הקים את קרן התורה והחסידות בעירו, וסייע להקמת תלמודי תורה וישיבות 'עץ חיים' ו'כתר התורה'.

לאחר פטירת הרבנית חנה בכ"ז בטבת תרפ"ו, התחתן התחתן בזיווג שני עם שפרה בת הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן פרנקל מויליפולי. בתו הילדה חנה נפטרה בכ' בתשרי תרצ"ד.

כשפרצה מלחמת העולם השניה ברח עם משפחתו ועם כל אנשי עירו ברגל. בדרך סייע הרב להציל אשה וילדיה ששכר עבורם עגלה, בעוד שהוא ממשיך ללכת ברגל. הרב הגיע למעליץ, שם השיגו אותו המרצחים והרב ניצל בנס ממוות, כאשר התפלל תפילת מנחה בציבור בשעה שעמדו לירות בו ובאנשים שבסביבתו. הרב המשיך בדרכו והגיע לגטו קרקוב, שם גר בדלות ובדוחק וסבל קשות, אך הרבה להכניס אורחים. הרב התבשר בגטו קרקוב על מות חלק מילדיו והוריו.

בנו הצעיר, הבחור דוד מאיר זלטנרייך נחטפו להריגה בכ"ד בתשרי תש"ב, וכל המאמצים להצילו כשלו.

בנו הרב אלכסנדר סנדר זלטנרייך נתפס בלבוב בכ"ד בחשון תש"ב, ונהרג שם בכ"ט חשון תש"ב. רעייתו רעכיל (בתם של רבי חיים מאשקאוויטש, ואדל, שבזיווג שני הייתה אשת הרב ישראל צבי רוטנברג הי"ד) נספתה גם כן (בתש"ד?). בתם הילדה רייצא נספתה בלבוב בכ"ט באייר תש"ג. הי"ד.

בנו, הרב נתן אהרן זלטנרייך, אב"ד דובשיץ, נספה עם רעייתו מרים (בת הצדיק מדובשיץ, נכד האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז), ובנם הילד חיים מתתיהו,

בנו הרב יהושע ברון זלטנרייך, אב"ד פרוביזנא ורעייתו, נספו בחשוון תש"ג, הם הובאו לקבורה בקבר אחים.

אחיו הרב מנחם מנדל זלטרייך הי"ד, כיהן כרב בעיר קשנוב, ונספה באושוויץ בשנת תש"ג. 

הוריו של הרב אשר אנשיל גורשו מסלובקיה לפילוב שע"י לובלין, ומתו שם ברעב בקיץ תש"ב.

אחותו של הרב אשר אנשיל, מרת ניחא רייזל, ובעלה ר' אהרן סגל קנר מאושפצין, נרצחו באושוויץ באב תש"ג.

ביום ז' אדר ב' תש"ג, פרצו הגרמנים לגטו וערכו בכיכר זגודא שבפודגורזע סלקציה וטבח, בהם נהרגו עקה"ש הרב אשר אנשיל זלטנרייך ורעייתו הרבנית. הי"ד.

בנו שמואל אברהם אב"ד שטשקאווא שרד. הוא היגר לברוקלין, שם עמד בראש בית המדרש 'דברי יחזקאל', ערך ספרי קובץ הפוסקים על חושן משפט, וכיהן כיו"ר ועד ההנהלה של התאחדות הרבנים. הוא הנציח את אביו בספר 'ילקוט הפלאות עם קונטרס דברי מנחם' ובמספר ספרים נוספים.

שרדו גם בנותיו של הרב אשר אנשיל: ליבא צלאווא, אשת ר' ישראל זאב ב"ר נתן אהרן וואלף, ואחותה לאצא, אשת הרב אברהם צבי רומלט הי"ד, שנפטרה בשנת תשכ"ח (1967).

חתנו, הרב אברהם צבי רומלט הי"ד (בן הרב יונה רומעלט, מצאצאי ה'פני יהושע' וה'תבואות שור'), כיהן כסגנו של חותנו בבית הדין הרבני בוואדוביצה, היה ראש ישיבת באבוב ומחבר ספר חידושים ושו"ת 'ארץ צבי' שהחלה הדפסתו ואבד בשואה (תולדותיו הובאו ב'אור הצפון', מא, עמו' סד, ושם בעמו' סט הובאו שרידים מתורתו), נהרג עקה"ש בכ"ט אייר תש"ג. בתם רחל, אשת הרה"ח ר' מרדכי רייז מאנטוורפן, שרדה,

בנו של הרב אברהם צבי רומלט, יונה הי"ד, היה במחבוא ביחד עם אמו ואחותו, ויצא להביא אוכל. הוא נתפס בידי פולנים והוסגר למשטרה. למרות שעונה באכזריות זמן ממושך, עד מוות, הוא לא הסגיר את מקום המחבוא של משפחתו.

הרב אשר אנשיל היה ספרא רבא שכתב חידושי תורה רבים, אך רובם אבדו בשואה.

בשו"ת מקדשי השם, ב, סי' סה הובאה תשובה ארוכה מאת הרב אשר אנשיל זלטנרייך משנת תרצ"ג (1932), בעניין האם להתיר בעל מכבלי עיגון, בהיתר מאה רבנים, לאחר שאשתו מרדה עליו זמן ממושך.

בקובץ 'תצא תורה', ג (תרצ"א), סי' כ"ג, בעניין לספק מצורע שעבר עליו יום כיפור, ותשובת עורך הקובץ, הרב צבי אלימלך שפירא הי"ד ממונקאטש. הובא גם ב'אודים מאש – אש התורה', עמ' תקסט. ושם בעמו' קפ-קפא, הובאו חידושים קצרים ממנו במספר עניינים שונים.

הרב אשר אנשיל הוציא לאור את הספר 'משובב נתיבות', עם קונטרס מחידושי זקנו מוהר"י חריף. בספר הובאו גם מעט מחידושי המו"ל.

תשובות אליו מהר"ש, ה, סי' צ (משנת תרנ"ט), ומנחת יחיאל, ג, סי' סא.

מקורות: ספר זכרון לקהילות ודוביצה, אנדריכוב, קלווריה, מישלניץ, סוכא, עמ 37, 104, 146-142; פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה, עמ 125

 

מקורות: ספר זכרון לקהילות ודוביצה, אנדריכוב, קלווריה, מישלניץ, סוכא, עמ , 146-142; פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה, עמ 125

שמעתי מאחי הגאון הצדיק הקדוש מו"ה מנחם מענדיל אבד"ק מעליץ הי"ד זצ"ל ולזכרונו הקדוש העתקתי פה.
בפרשת כי תצא (דברים כא,כב) 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ', על פי שנודע בשם זקננו הגאון והקדוש המגיד מקוזניץ זצ"ל בעל המחבר ספר 'עבודת ישראל' ועוד על הפסוקים 'הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב' (תהלים לג,יח-יט) על פי הגמרא (תענית ח, ב) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה מותנא וכפנא, אמרי היכי נעביד וכו' אמר להם רבי שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא, לחיי הוא דיהיב. דהנה רבי שמואל בר נחמני ביטל הגזירה, והפך הדין לרחמים על ידי המתקת ה'מות', כי הטיל [אות] עין בתוך ה'מות' ונעשה 'מעות', וממילא נתבטל המות, וממילא נעשה חיי ומזוני.
ובזה פירש 'הנה עי"ן ה' אל יראיו', שהקב"ה נתן את ה'עין' אל יראיו למיחלים לחסדו, אותם שרוצים לעשות חסד ורחמים, והם על שני אופנים: 'להציל ממות נפשם' – לעשות ממנו 'מעות', וממילא 'ולחיותם ברעב'. עד כאן דברי קודשו, ועל זה אמר כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי זצללה"ה שנוכל עוד להציל ה'צדיק' בזכות הצדקה, ולעשות מ'מות' 'מצות', ויתבטל המות. וזה שאמר משה רבינו להמרגלים 'היש בה ע"ץ אם אין', אם יש אחד שיודע להטיל את הע' או את הצ', להמתיק הדינים. ובזה אמר אחי ז"ל הנ"ל 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות', אז 'ותלית אותו על ע"ץ', להטיל ב'מות' אות עי"ן או אות צדי"ק, ונעשה 'מעות' ו'מצות'.

(קדושת נפתלי, ניו יורק תש"י בסוף הספר)

שמעתי מהגאון הצדיק מורנו הרב ר' מנחם מנדיל הורוויץ אב"ד דפה קהלתנו מעליץ על מה שמובא במדרש (בראשית רבה פ' סג,ה) על הפסוק 'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו' (בראשית כה,כא) מכאן שהתפלל בעושר. ותמוהים הדברים. ואמר לפרש: ידוע מפסקי השולחן ערוך (סימן עה, סעי' א-ב) שאסור להתפלל מול אשה ההולכת שלא בצניעות ושערותיה מגולות. בדרך כלל שבחה של אשה עשירה, אשר לפני מלכים ושרים תתייצב, שצנועה היא, גדול משבחה של אשה מדלת העם מבתי עניים, שהרי אשה עשירה חייבת להיות מותאמת עם מה שנהוג ברחוב. ועל אשה כזאת נאמר (שופטים ה,כד) 'מנשים באהל תבורך'. ועל כך סובבים דברי המדרש: התורה ספרה לנו צדקתה של רבקה אמנו, שיכול היה יצחק להתפלל נוכח רבקה אשתו שצנועה היתה. המדרש התקשה בדברי התורה, מה רבותא היא שרבקה צנועה היא? אלא שאף שהייתה רבקה עשירה – 'שהתפלל בעושר', היא לא נסחפה לנוהג של בנות העשירים ונהגה בצניעות ובענוה.

(אהל מועד, איזביצה, בעריכת הרב פנחס אליהו הרבסט, קונטרס ה-ז, ניסן-סיון תרפ"ח, ע' נ"ג)

---

רבי מנחם מנדל (מענדל'ה) הורביץ (הורוויץ) הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאביו רבי נפתלי ממעליץ (מחבר הספר 'קדושת נפתלי', בן הרב הקדוש רבי יהודה ממעליץ, בן הרב הקדוש רבי יעקב ממעליץ, בנו של הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ. ולאימו רחל בת ר' אברהם אביש קנר. רבי מנחם מנדל התחתן עם מרת פרומט ביילא בת רבי שמואל שמעלקא עזריאל פרנקל תאומים אב"ד קלאסני וויליצ'קה, בן רבי פנחס אב"ד בוקובסק וציעשינוב (חתן ה'דברי יחזקאל' משינאווא בן ה'דברי חיים' מצאנז), בן רבי דוב בעריש אב"ד קניהניטש, בן רבי יהושע העשיל אב"ד קאמרנא, בן ה'ברוך טעם'.

לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בוויליצ'קה, עד שאביו קרא לו לסייע לו כרב ואדמו"ר צעיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה נמלט עם אביו לווינה, ואחר כך חזר למעליץ וכיהן בה ברבנות ואדמו"רות, משנת תרע"ו, בתמיכתם של רוב החסידים ובעלי הבתים שם, והדבר גרר מחלוקת קשה עם אחיו רבי אלעזר הורוויץ אב"ד בארווע שטען לכס הרבנות בעיר. אף שלא ידע פולנית, הצליח רבי מנחם מנדל, לאחר מאמצים רבים, לקבל את אישור השלטונות לכהן ברבנות.

הרב נודע כצדיק ולמדן, ששקד על התורה ועבודת ה' בקדושה, והיה ידיד קרוב של האדמו"ר רבי חנה הלברשטאם הי"ד אב"ד קאלאשיץ בעל 'דברי חנה'. רבי מנחם מנדל כתב מכתב ללונדון לרב שמואל יצחק הילמן בבקשה לעזרה, בעת מצוקתו.

עם כניסת הגרמנים למעליץ, בזמן מלחמת העולם השנייה, הם העלו באש את בית הכנסת. רבי מנחם מנדל לא היה יכול לשאת את צער שריפת בית הכנסת ורץ במסירות נפש להציל את ספרי התורה מן הדליקה. בערב ראש השנה תש"ג, כאשר הנאצי חיפשו אחריו ושרפו את ביתו, הסתתר רבי מנחם מנדל במספר בתים של יהודים. הוא ברח בלילה חורפי, עבר ממקום למקום, עד שהגיע לגטו רדומישל. הוא קיבל חדר בבית של יהודים חסידים, ואירגן שם מניין לתפילות כל שבת. רבי מנחם מנדל נתפס שם בשנת תש"ג, בעת התפילה על ידי הנאצים, וכשטליתו עדיין על כתפיו נשלח עם שאר המתפללים לחפור בורות מחוץ לעיר, ושם רצחו אותם ביריות. רבי מנחם מנדל נהרג עקה"ש בעודו מתפלל תפילת 'נשמת כל חי'.

כשאשתו גורשה להשמדה, היא סירבה בכל תוקף לדרישת הנאצים להתפשט.

בנו, הרב חיים פנחס הי"ד, התגורר ברומניה, ונהרג עקה"ש בשואה.

בספר 'י"ג אורות' הובאו בשמו, מספר סיפורי צדיקים.

 

חסד התשובה

…  'כן אמרתם לאמר, כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה' (יחזקאל לג,י). ופירש רש"י לפיכך אין אתם חפצים לשוב, כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה.

מה היה נימוקם של בני ישראל כשאמרו 'ובם אנחנו נמקים', שאין מקום לתשובה בשבילם? הרי ידוע כי כל מה שנתערב, ניתן להפריד, אפילו אם נתערב לח בלח, ישנם אמצעים להפריד ביניהם. לדוגמא, סוכר שנמס בתוך מים, יהיה זה קשה מאוד להפריד אחר כך הסוכר מן המים, אבל הדבר אפשרי, אלא מי שאינו מומחה הרי זה אצלו מן הנמנע.

וכן הדבר בעניין החטא. חז"ל אמרו: (יומא פו:) עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ועל אחת כמה וכמה אם חוזר ועובר עשרות פעמים על עבירה זו שכבר משתרש בחטא מרוב הרגל, והוא כולו הולך ושוקע בתוך הטומאה, לבו מתמטמם והוא כולו הופך לפקעת של חטא. ראה לשונו הזהב של רש"י ז"ל (ערכין ל.) 'ובפעם השניה תני לא באת לידו, שאפילו על לבו אינו עולה שתהא עבירה'.

שאלה זו בכל חריפותה עמדה בפני בני ישראל, ששאלו לעצמם: כיצד תתכן אצלך תשובה? וזה שאמרו: כי פשעינו וחטאתינו עלינו 'ובם אנו נמקים', כלומר: אין אלה חטאים שעל פני השטח, אלא אנחנו שקועים וטבועים בהם עד כדי כך שאנחנו ממש 'נמקים' בתוכם, ואם כן, איך נחיה? ועל זה באו דברי הנביא : בשם ד' אמר אליהם, 'חי אני וגו' שובו שובו מדרכיכם הרעים' וגו'.

כי גדול מאד ענין התשובה, מלבד עצם החסד שבה במחילת העוון, הרי מציאות התשובה עצמה היא חסד בל ישוער, שאפילו מי שכבר נמק ברשע והזוהמא, אם רק יתעכב לרגע, יחשוב במצבו ויתעורר בו הרצון לחזור, כבר ברגע זה הוא יוצא מאפילה לאור גדול, וכבר מתחילה אצלו ההפרדה בין הטוב והרע. וזוכה לתשובה שלימה.

אחטא ואשוב

דומה האדם לאותו שומר לילה, היושב במקום סתר ושומר על החנויות מפני הגנבים. והנה הוא רואה כי גנב מתקרב לאחת החנויות. מחייך השומר לעצמו: הנה אני רואה ואינו נראה. עד שהוא צוחק, מתקרב הגנב לדלת החנות, מחייך שוב השומר ואומר לעצמו: מה אני מבהיל אותו עכשיו לפני שגנב, הוא יברח ולא יבוא על עונשו, אמתין עד שיגנוב ואז אתפוס אותו. בינתיים פרץ הגנב את הדלת ונכנס לחנות. מחייך שוב השומר ואומר: עכשיו אני ממתין רק עד שימלא את שקו בסחורה גנובה, ואז אתפוס אותו כשגניבתו בידו ואמסור אותו למלכות. הגנב ממשיך במלאכתו, ממלא את שקו בסחורה הגנובה ועוזב את החנות. ועדיין השומר חוכך בדעתו אם לתפס אותו, כי שמא כדאי להמתין עד שיתקרב כמה אמות אליו ואז יוכל בקל לתפוס אותו. בינתיים פסע הגנב פסיעה גדולה, ברח ונעלם מעינו של השומר המתחכם.
עכשיו הפך הצחוק של השומר לבעתה ולחרדה, והוא התחיל לרדוף אחרי הגנב לתפוס אותו, אבל הגנב כבר נעלם והחנויות נפרצה והסחורה הוצאה ממנה והשומר יתחייב בנפשו על שלא שמר כהוגן ולא מלא את תפקידו כראוי.
כך האדם החושב: אחטא ואשוב, הוא במצבו של אותו שומר לילה. כשהוא מהרהר לעצמו: עדיין יש לי זמן להמתין ולהתעלם מן הקטנות, ואשוב לאחר שאחטא איזה חטא גדול. והטעות שלו היא, כי הוא חושב שלבו ברשותו, וכל אימת שירצה להתחרט, יחזור בתשובה ללא הפרעות. אלא שלפי דעתו עדיין אינו בבחינת חוטא, שלא מצא בעצמו משהו חמור. וזוהי דרכם של מוותרים ופשרנים, המתהללים ביום מחר, וכשבא המחר אז לבו כבר אינו ברשותו.
ולכן שומא על האדם להיות חכם עיניו בראשו ולדקדק על חוט השערה הראשונה בחטא שמזדמן לו, ואז לא יגיע לחטאים חמורים ויהיה תמיד בתשובה שלימה.

(גוילי אש, עמו' רפג-רפד)

---

הרב הגאון ר' צבי דנציגר הי"ד, נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בעיר דוביינקו לאביו, ר' יעקב, שהתפרנס מתעשיית עצים, ולאימו, יענטה. הוא למד בלודמיר ואחר כך בישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק.

בסביבות שנת תרע"ח (1918) הוא התחתן עם חוה לבית איילר. הרב נודע כתלמיד חכם ולמדן גדול, הבקי בש"ס ובפוסקים, שהצטיין בזיכרון חזק, בתפיסה מהירה, בחריפות ובשכל ישר. הרב התפרסם כדרשן גדול, הנואם דרשות נלהבות בערי פולין. באחד מדרשותיו שמע אותו הרב נפתלי רפלוביץ הי"ד, ומאז הם הכירו והתיידדו. הרב נפתלי רפלוביץ התחתן עם אחותו של הרב צבי דנציגר. הרב נפתלי רפלוביץ והרב צבי דנציגר יסדו את ישיבת 'בית יוסף' בעיירה קאלושין שבאזור ורשה, והרב דנציגר כיהן בה כראש ישיבה והרב רפלוביץ היה עוזרו. הישיבה הייתה מרכז ללימוד תורה, ובקומה מתחת לישיבה שכן מרכז 'הכנסת אורחים' שהיה מעין בית מלון לאורחים. תלמידי הישיבה הגיעו מכל רחבי פולין, והקהילה תמכה בהם ואירחה את הבחורים לארוחות 'ימים' (ארוחות בימים קבועים אצל בעלי הבתים). ראש הישיבה היה מקרב את היהודים הפשוטים, ולדרשותיו האזינו בני נוער מכל החוגים.

הרב צבי דנציגר חיבר ספרים, אך הם נשרפו ואבדו. שרדו ממנו שני מאמרים שיצאו לאור בספר 'גוילי אש' (עמו' רפג-רפד).

במלחמת העולה השנייה רצחו הגרמנים, בימים הראשונים לכיבושה של קלושין, כאלף יהודים. חיילים גרמנים, ולאחר מכן אנשי גסטפו וז'נדרמריה, החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה, להרוג בהם לעתים קרובות ולבזוז את רכושם. למעשים אלו הצטרפו גם הפולנים בני העיירה. בסוף קיץ תש"א (1940) הוקם בקלושין גטו פתוח, ולאחר מספר חודשים הגטו נסגר והתרבו חטיפות הגברים לעבודת כפייה בחפירות ובכריתת עצים, וחלקם נרצח תוך כדי עבודה במכות או ביריות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב צבי דנציגר בקלושין ובמינסק מזובייצקי.

על פי עדות בנו הרב נרצח בערב תשעה באב תש"ב. בזמן אקציה הסתתר הרב בעליית גג ב'הכנסת אורחים', ביחד עם יהודים נוספים. אך הפולנים גילו את מקום מחבואם והסגירו אותו לגרמנים. הרב והיהודים שהיו אתו במחבוא נלקחו לבית הקברות, ושם נורו כולם למוות בקברים שנחפרו מראש.

גטו קלושין חוסל בי"ד בתשרי תש"ג (25.09.1942). אלפי יהודים רוכזו בכיכר השוק,הובלו לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. מי שלא יכלו ללכת ומי שניסו לברוח נורו במקום. הרבנית חוה דנציגר וששה מילדיה נרצחו בטרבלינקה, ביחד עם אמה, לאה איילר. הי"ד.

על פי ספר הזכרון לקהילת קאלושין עמו' 358, נרצח הרב צבי דנציגר באופן מזעזע עם חיסול גטו מינסק מזובייצקי, ביום שישי ה- 21.08.1942 (ח' באלול תש"ב). באותו יום רוכזו אלפי יהודים בכיכר השוק, שארית רכושם נשדד והם גורשו לטרבלינקה. מי שהתנגדו לגירוש, נורו במקום.

מצאצא הרב צבי דנציגר שרדו בניו: ר' משה יצחק דנציגר ור' מיכאל דנציגר – ממיאמי ושיקאגו.

והנה יש עוד קושיא בכלל כמו שכתוב בתהלים 'למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעיתות בצרה', שאתה רואה שבניך הם בצרה ואינךבא לעזרתם. 'אלי אלי למה עזבתנו רחוק מישועתי דברי שאגתי'. ובאיכה כתוב 'למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים'. וכן בתהלים 'הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד האפס לנצח חסדו… השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה'. וכן 'לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבודד. וכן באיכה 'איכה יעיב באפו ה' את בת ציון… בלע ה' ולא חמל… היה ה' כאויב', 'נצב ימינו כצר'.

והתירוץ על זה דהנה בירמיה 'העבד ישראל אם יליד בית מדוע היה לבז'. ותירץ 'הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלקיך ולא פחדתי עליך אמר ה' צבאות', וכך בישעיה 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא זו ה' חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך… וישפוך עליו חימה אפו… ותלהטהו מסביב… ולא ישום על לב'. וגם בתורה הקדושה העיד יתברך בני אם בחוקותי תמאסו… להפרכם את בריתי. אף אני אעשה זאת לכם', ופירשו המפרשים 'זאת', רצה לומר מדה כנגד מדה, שאתה תשלם לאיש כמעשהו, כמו שכתוב 'יען לא עבדת את ה' אלקיך… ועבדת את אויבך במצור ובמצוק'. וכן בפרשת כי תבא 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך… ובאו עליך כל הקללות' וכו'. וכן בפרשת וילך 'וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשי ידיכם', וכן כתוב 'תיסרך רעתך… ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך'. וקשה על השלון 'וראי כי רע ומר', הלא רק לידע ולהשיג אפשר זאת, אך ראה בעין שכלך, כמו שכתוב 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', שתדע ותבין כאילו אתה רואת בעינך שה' נותן הברכה והקללה, ולא במקרה היא, כמו שכתוב 'וימש חושך', שאפשר למשמש בידים שהחושך ממנו יתברך הוא. ופירש אחר כך שתדע מהו הברכה, 'את הברכת אשר תשמעו אל מצות ה' ', שהמצות בעצמם הם הברכה, כי הדבוק למצות, דבוק בהברכה, שדבוק בו יתברך, שהוא מקור הברכות והקללות. 'אם לא תשמעו', שהעבירות בעצמם המה הקללות, כי הדבוק ביצר הרע ובכח הטומאה, דבוק בהקללות. וזהו שכתוב 'ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה", ו'אש ה' ' דייקא, ולא במקרה. וכן כתוב 'לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף', הוא יתברך טרף ולא במקרה, רק עונש ה' יתברך הוא, 'וירפאנו יך' ה' יתברך הכה, 'ו'הוא 'יחבשנו'. וכן בסליחות, 'ותן בלבנו לעזוב דרך רשע וחיש לנו ישע', הרי שאם נעזוב דרך רשע, יחיש ה' יתברך לנו הישועה, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה.

ואלו היסורין המה לעוררנו בתשובה, ולא לכלותינו חלילה, כמו שכתוב 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך', שהאב כשמכה בנו, כוונתו להיטב לבנו, למשל אם יחלה הבן ויצטרך לרפאתו על ידי חתיכת בשר הרע וסמים מרים, ולמנעו ממאכל ומשתה, והבן אשר אינו מבין כוונת אביו צועק 'איך נהפכת עלי לאכזר', והאב אינו משגיח על צעקת בנו, שיודע שזה אופן רפואתו, כך (חמת ה') גערת אלוקינו לתכלית הטובה היא, לטהרנו מטומאות עונותינו, כמו שכתב 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח', ובעת שנשיג הטובות והישועות ממנו יתברך נכיר ונודה כי גם הרע לתכלית הטובה היה, שעל ידי זה נשיג השגות ומדריגות גדולות, כמו שכתוב 'ואמרתם ביום ההוא', ביום הישועה, 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני', ונודה לה' יתברך על הרעה מעין הטובה, שהוא יתברך מתקן הרפואה מהמכה בעצמה,

והמופת על זה שהוא יתברך מייסר אותנו כאב את בנו היא שהוא יתברך מעניש מדה כנגד מדה, שמהעונש נדע מה היה החטא, כדי שנשוב בתשובה, כמו שכתוב 'נחפשה דרכינו ונחקורה', 'על מה עשה ה' ככה' 'ונשובה עד ה' '.
המופת השני, שהיסורין הם בהדרגה, כמו שכתוב 'ואם באלה לא תוסרו לי ויספתי ליסרה אתכםד, כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, והעונש הקל הקל תחילה.
המופת השלישי, שהאב שמייסר בנו מקדים רפואה למכה, כך ה' יתברך הקדים הרפואה, בטרם בא עלינו הצרה, והבטיח לנו בנחמותיו בתורה 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים' בגלות בבל, 'ולא געלתים' בגלות מדי, 'לכלותם' בגלות יון, 'להפר בריתי אתם' בגלות אדום, 'כי אני ה' אלקיהם' בימי גוג ומגוג, שאז יוודע ויגלה כי ה' הוא אלקינו, וכן כתוב 'ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה', ועל ידי הנביאים כתוב לאמר, 'כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף', וכן כתבו 'כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם', כאשר נעתיק לשונם באריכות. והרפואה תהא רפואת עולם, כמו שכתוב 'לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כ ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך'.

וימות המשיח נקראין 'באחרית הימים', כמו שכתבו 'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים', וכתב הרמב"ן שכל מקום שכתוב 'באחרית הימים' ימות המשיח הם, והטעם כי אז יהא חידוש העולם כאילו היום נברא, וכל בני אדם ישתנו טבעיהם בדברים רבים:

א – שרוח הטומאה יבוער מן הארץ וישראל שבאותו הדור יהיו צדיקים גמורים ועובדי ה', שהוא יתברך יטהר לבם, כמו שכתוב 'ועשיתי את אשר בחוקי תלכו' וכן כתוב 'ומל ה' את לבבך' ויסורו המדות הרעות, למשל קנאה ושנאה וגאוה וכעס ומחלוקת, ובארץ ישראל יסיר ה' יתברך אף מהחיות הרעות המדות רציחה, כמו שכתוב 'וגר זאב עם כבש… ופרה ודוב תרענה יחדיו… ושעשע יונק על חור פתן… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'…', וכן כתוב בפרשת בחוקותי 'והשבתי חית רעה מן הארץ'. וכתב הרמב"ן שרצונו לומר שיוסר המדות הרעות אף מהחיות הרעות הטורפות.
ב – שיהא השלום בשלימות, כמו שכתוב 'ונתתי שלום בארץ' וכו', 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח' וכו' 'וכתתו חרבותם לעיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. והנה על הפסוק 'ויבא יעקב שלם', כתב רש"י שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, והכל נשיג בימות המשיח, שלם בגופו, שנשאר בחיים, ששם בחיים נפשינו ולא נתן למוט רגלינו,שסומך ה' לכל הנופלים, ואנחנו קמנו ונתעודד, והמשיח ימשול בכל העולם, כמו שכתוב 'ומשלו מים ועד ים ומנהר עד אפסי ארץ', 'ולו יקהת עמים', וכן כתוב 'הוהי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו'. שלום בממונו, שכל הברכות והטובות והנחמות הנאמרים בתורה ובנביאים כולן יתקיימו בימות המשיח, כמו שניבא יעקב 'אבינו אוסרי לגפן עירה… כבס ביין לבושו', וכן בישעיה 'תחת הנחושת אביא זהב ותחת האבנים ברזל', וכן כתוב 'ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ'. ועיין ברד"ק ביחזקאל שהראו לו מעיין יוצא מבית קדשי קדשים, ובתחילה היו מים מפכים, ואחר כך נתגאו עד שלא יוכל אדם לעבור בו, שזה רמז על הצלחת בני ישראל, שילכו הלוך וגדול, עד כי גדול מאוד בעושר ובכבוד. והברכה תהא בארץ ישראל כמו קודם חטא אדם הראשון שלא היה צריך לחרישה וזריעה, והיה מתוקן הכל, כך לעתיד לבוא יהא הכל מתוקן ואין צריך לטחינת החטה ואפייתה, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות יפות וכלי מילת. וכתב האלשיך שעל זה התפלל יעקב אבינו 'ונתן ל לחם לאכול ובגד ללבוש', רצונו לומר, מאותן הגלוסקאות שתוציא הארץ לחם גמור ומתוקן ומאותן הבגדים שתוציא הארץ בלי עמל ויגיעה, שעל כן נקראת 'עולם התיקון', שהכל יהא מתוקן בלי עבודת וישתנה טבע הארץ בארץ ישראל, כמו שכתוב 'ויטפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה' מרוב החלב, והפירות והתבואות יהיו רבות מאוד בארץ ישראל, שמו שכתוב 'והשיג לכם דיש את בציר ובציר… את זרע' ואילני סרק יטענו פירות, כמו שכתוב 'ועץ השדה' הם אילני סרק, כמו שכתוב במדרש, 'יתן' גם כן 'פריו'

(שומר אמונים, דף י, ב)

---

הגביר המפורסם הרב אלישע סג"ל רוזנפלד, נולד בשנת 1895 לערך באונגוואר וכיהן כמגיד מישרים בבית הכנסת 'פועלי צדק' באונגוואר (צ'כוסלובקיה).

אביו, הרב חיים מאיר אהרן הלוי רוזנפלד, הוסמך מהמהר"ם שיק ומגדולים נוספים, פרנס את משפחתו כמנהל חנת קמח וחנות קמח, כפנקסן וכסוחר, אבל הקדיש את עיקר חייו ללימוד תורה ולמלחמה על שמירתה. הוא נפטר בשנת תרצ"ח (1938), והניח אחריו כתבי יד רבים ומהם יצא לאור ספרו 'מורשת משה' (ירושלים תשכ"א) על הלכות טרפות.

אמו, מרת חיה בת הרב ישראל דוב הרטמן, נפטרה בשנת תרפ"ט (1929).

הרב אלישע התחתן עם מרת ציפרה פייגא (פאני) לבית ווייס (שנפטרה בשנת 1987), ונולדו להם ששה ילדים: משה רוזן (נפטר 1979), מלכה שטרנבך (נפטרה 2001), שרה פלדמן (נפטרה 2006), דב רוזנפלד (נפטר 1981), יששכר רוזנפלד (נפטר 2018) ולאה פיטרמן.

הרב אלישע עבד לפרנסתו כמנהל חנות סיטונאית לקמח, בסמוך לביתו.

בשנת 1938 סופחה אונגוואר להונגריה, ואימצה מייד חוקים נגד היהודים.

הרב אלישע הלוי חיבר את הספר 'שומר אמונים' (משיקאלץ, תש"א). הספר, שיצא לאור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"א (1941), 'מיוסד על אדני האמונה והבטחון', ונועד 'לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כשולות שלא יתייאשו חס ושלום מהגאולה והישועה'. הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אונגוואר. כתב הסכמה לספר ובו כינה את המחבר במילים: 'הרבני המופלג החריף ובקי הירא ה' מרבים'.

ב-19.03.1944 כבש הצבא הגרמני את הונגריה, והיהודים גורשו לגטאות על-פי הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. יהודי אונגוואר, ובהם אלישע, גורשו לשני גטאות בעיר, בהם הצטופפו כ-17,000 יהודים, כאשר לרובם לא נמצאה קורת גג. כחודש אחר כך גורשו היהודים משם למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב אלישע נהרג שם עקה"ש יחד עם רוב היהודים שגורשו יחד איתו.

במגן אברהם סי' תמ"ו ס"ק ב' העיר אם מותר על ידי ישראל להשליך חמץ לים ביום טוב. ולפי עניות דעתי נראה לכאוה אינו בעידניה גם בנכרי, כמו שכתב במגן אברהם שם. אך נראה לי לפי מה דאמרינן (בעירובין ס"ח א) 'לא שנא לך בין שבות שיש בו מעשה, לשבות שאין בו מעשה. דאין בו מעשה קיל'. ולפי זה כיון דהוא לא תעשה קלה, דוחה אף דאינו בעידנא, אבל על ידי ישראל, דהוא מעשה, שפיר צריך בעידנא. ובגוף חקירת המגן אברהם בעכו"ם לכאורה יש עצה שהגוי ישרפנו במקומו והוי בעידנא, וצריך עיון.

בפני יהושע פסחים ה' חידש דחמץ של הפקר עובר בבל יראה ובבל ימצא. והקשה ה'מקור חיים' דאם כן מה אמרינן דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, הא אף אם לא עשאן גם כן עובר, דעל כל פני הפקר הוא. ונראה בעזרת ה' דסברי הפני יהושע לפי מה דאמרינן בבבא קמא סט: לאו אמר רבי מאיר מעשר ממון גבוה, ואפילו הכי לענין מעשר קרוי רחמנא 'מעשרו' ומוסיף חומר, דהא כי איתא נמי לא דידיה כו'. והכי נמי כאן דאינו ברשותו ורק עשאן [הכתוב ברשותו], הרי אם גם בלאו הכי אינו ברשותו עובר. ואם כן כל עיקר דהפקר עובר הוא מצד 'עשאן', וכן כתב הרב בשלחן ערוך הלכות פסח בקונטרס אחרון, דלאחר זמן איסורן לא מועיל הוצאה מרשותו, כיון דבלאו הכי אינו ברשותו, ודו"ק.

שמעתי מכבוד קדושת חותני שליט"א בפסח זה אם לעשות עירוב במצה, כיון דלא חזי לכל יומא, כי בערב פסח אסור לאכול מצה. והנה מה דראוי לבין השמשות פשוט צריך ראוי לכל השבת. אך נראה דמועיל דחשיב דבר אחר גורם לו וחשיב כסולם של אשירה בעירובין ע"ח, ובמטה אפרים שהעיר לענין עירוב ביום הכיפורים שאינו ראוי לאכילה, שם ניחא כיון דקיימא לן עירוב והוצאה ליום הכיפורים וחשיב איסור גופו גרם לו כסולם אילן.

(הערות מרבי חיים אלעזר זמ"ל בעניני פסח, קונטרס 'נפש לחיים' עמ' י)

 

ב"ה עירובין כ"ב, יום ח"י למב"י לסדר קדושים שנת תרפ"ד לפ"ק קראקא יע"א.

ישאו הרים שלום בחיים ברכה ושלום עד עולם, לכבוד שאר בשרי בלתי מכירי המופלג בתורה ויראת ד' טהורה ותיק וחסיד, ירא ד' מרבים וכו' מו"ה מרדכי גורפינקעל נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב,

אם כי הזמן יקר בעיני עם כל זה למלאות פקודת אבי מורי ורבי עטרת ראשי שליט"א ורצון כבודו נ"י הנני בזה לציין לכבודו איזה הערות מחידושי שאמרתי זה לא כבר בענין 'מעילה בקונמות' אקוה כי ימצאו חן בעיניו, כי הצעתי אותם לפני מו"ר המובהק רבן של כל בני הגולה אב"ד טארנא והוטבו מאד בעיניו הבדולחים, וזה החלי, בעזר צורי וקוני…

ואסיים בדבר אגדה המושכת לבו של אדם, במה שהקשו על הפסוק בתהלים קט"ו 'ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכון'. ומקשים מדוע בכל דבר אומר 'להם', וכאן לא אמר רק 'ידיהם' ו'רגליהם', ולמה לא אמר 'ידים להם', 'רגלים להם', כמו ב'אזנים להם'.
והגר"א כתב דביד ורגל לא שייך לומר להם, כי הם עצמם עבודה זרה, כמבואר במסכת עבודה זרה מ"א, מצא תבנית יד או רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד. עד כאן דבריו הקדושים.
ולי נראה פשוט כי בלשון הקודש מצינו יד ורגל שהם לשון תוקף וקיום הדבר, כמו 'ופעלך אין ידים לו' (ישעיה מה,ט), ובלשון חז"ל נמצא 'יד לנדרים', 'יד לצדקה', 'יד לפאה' (נדרים ו:), וכן ברגלים 'שקר אין לו רגלים', 'רגלים לדבר', ולכך לא רצה לומר 'ידים להם', 'רגלים להם', כי ידמה חס ושלום שיש להם קצת קיום, על כן בחר בלשון ערומים, 'ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו', כדי שלא לטעות חס ושלום אף רגע אחת.
והנני דורש שלום כבוד תורתו מוקירו כערכו,

חיים אליעזר הלוי איש הורוויץ.

(קונטרס 'נפש לחיים' עמ' יא-יג)

---

הרב חיים אליעזר הלוי איש הורוויץ הי"ד, נולד בקראקא בשנת תרס"ח להוריו הרב החסיד ר' מרדכי צבי הלוי איש הורוויץ הי"ד מקראקא ומרת פרומעט הי"ד לבית בארון. אביו, ר' מרדכי צבי, היה תלמיד חכם, פעיל באגודת ישראל, מחשובי חסידי אלכסנדר, והיה דבוק ברבותיו האדמו"ר רבי יחיאל מאלכסנדר, האדמו"ר ה'ישמח ישראל', ה'תפארת שמואל' וה'עקידת יצחק' הי"ד. משפחתו של ר' מרדכי צבי הייתה מצאצאי רבי יצחק'ל המבורגר, נכד ה'חכם צבי'.

עוד בצעירותו התבלט ר' חיים אליעזר בכישרונותיו ובהתמדתו והתפרסם כעילוי. בבר המצווה שלו נשא דרשה, שהצטיינה בבקיאות מקיפה ובחריפות מופלגת, אותה חיבר בעצמו. בהיותו כבן 14 פרסם חוברת בשם 'ארבעים לבינה' ובה כתב ארבעים תירוצים על קושיה מפורסמת של הרב יוסף ענגל. הגהותיו על הש"ס, יצאו לאור בלונדון בחיבור 'נר למאה'.  לאחר בר המצווה היה תלמידו של הרב יוסף שטיינהארט הי"ד, ואחר כך תלמידם של הרב הגאון מקוז'גלוב ר' אריה צבי פרומר הי"ד והגאון הרב מאיר אריק אב"ד טארנא. תשובות מאת הרב חיים אליעזר התפרסמו בספרו של הרב מאיר אריק 'אמרי יושר' ובספר 'מחזה אברהם' מאת הרב אברהם מנחם שטיינברג אב"ד ברוידא. 

הרב חיים אליעזר היה ממקורב לרב מאיר שפירא מלובלין. בהיותו בן שמונה עשרה כבר התכתב בענייני חידושי תורה ובירורי הלכות עם הגאון הרוגוצ'ובר, הרב יוסף רוזין. מכתבים אלו נשמרו על ידי גוי בפולין במשך עשרות שנים, עד שהתגלו ויצאו לאור בקונטרס 'נפש לחיים', עם מספר מכתבים נוספים משרידי כתב ידו של הרב חיים אליעזר. קונטרס זה יצא לאור כנספח לספר 'מנחת פרי' על הלכות נדה ומקואות לפי סדר השו"ע, מאת הרב ישעיהו פנחס רוטנברג. מכתב נוסף ממנו, יצא לאור בספר 'בנסוע הארון' (אשדוד, תשפ"א), עמ' ריד.

על פי עדות של חבר ילדות של הרב חיים אליעזר, הרב שלמה זאב גולינסקי מטבריה, היה הרב חיים אליעזר חריף וגדול בתורה, בעל חשק רב בלימוד ובעל מעשי חסד רבים.

הרב חיים אליעזר התחתן עם הרבנית רבקה בילה הי"ד, בת הרב מנחם מנדל אלתר הי"ד אב"ד פאבניץ וקאליש, נשיא אגודת הרבנים בפולין, חבר מועצת גדולי התורה ובנו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור. את השידוך יזם ה'אמרי אמת' לאחר שהגיע לעיר קרעניץ, נפגש עם קבוצה גדולה של תלמידי חכמים ושאל אותם שלש קושיות. אף אחד לא ידע לענות עליהם מלבד הבחור הצעיר ר' חיים אליעזר, בן השש עשרה, שלהפתעת כולם יישב את שלשת הקושיות באופן נפלא.

הכלה הייתה מאורסת קודם לכן עם הבחור ר' משה יהודה אריה ליב (לייבל), בנו של הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד, וחתונתם הייתה מתוכננת להיות מיד עם חזרת האדמו"ר ה'אמרי אמת' ממסעו בארץ ישראל. אך הבחור חלה בדלקת ריאות חריפה, ולאחר מספר ימים נפטר, מתוך דברי תורה, בו' באדר א' תרפ"ד (1924).

לאחר חתונתם, היה הרב חיים אליעזר סמוך על שלחן חותנו בפאבניץ והמשיך ללמוד תורה בהתמדה. בשנת תרצ"ח נבחר הרב חיים אליעזר לאב"ד בעלכיטוב, שליד פיעטרקוב.

לאחר שבעלכיטוב נכבשה בידי הנאצים, עברו הרב חיים אליעזר, משפחתו וחותנו לעיר לודז' ואחר לגטו וורשה. הרב חיים אליעזר המשיך למסור שיעורים לבחורים, גם בבונקרים בגטו ורשה.

בהיותו בן 34 גורש הרב חיים אליעזר, יחד עם רעייתו רבקה בילה, עם ילדיהם שרה יוכבד, משה לייב ופייגה, ועם חותנו, למחנה ההשמדה טרבלינקה בכ' באב תש"ב, ושם נספו כולם עקה"ש.

הוריו נספו בטרנוב עקה"ש, בכ"ו בסיון תש"ב.

נספו גם אחיו ואחיותיו:
– הבחור ר' ישראל יצחק הי"ד, חסיד רדומסק, שלמד בתקופת מלחמת העולם השנייה בישיבות ברוביץ וקלצק ושם נרצח בשנת תש"ב עם חבריו לישיבה.
– הבחור ר' אברהם לייב הי"ד, חסיד גור בקראקא, אשר היה בתקופת מלחמת העולם השנייה בגטו ורשה עם הרב מפאבניץ הי"ד, ונרצח במחנה בשעבניא באלול תש"ג.
– מרים ניחא הי"ד. נהרגה עקה"ש בגטו ורשה בשנת תש"ב.
– חנה דבורה הי"ד, גורשה מגטו טרנוב לאושוויץ בג' באלול תש"ג, ושם נספתה.

שרדו, אחיו ר' שלום דוד הלוי איש הורוויץ, ואחותו מרת רבקה פינקוסביץ, שהתגוררו באנטוורפן. 

---

מזמור ק"כ, פסוק א, תפלה למשה אות ג. אולי בזה יש לפרש הקרא מזמור לט פסוק י"ב, 'בתוכחות על עון', אם אתה רוצה להוכיח את עצמך, 'יסרת איש', היינו אנושות שבך לייסר ולענות בתענית, 'ותמס כעש חמודו', שיהא נמס הגשמיות שבו, אז יפקח עיניו לראות 'אך הבל בני אדם', והעיקר שיהא 'ניצב סלה', היינו צרכי הנשמה שהיא נצחית.

מזמור קכ"א פסוק א, תפלה למשה אות א. אולי הזה יש לפרש מזמור נ"ו, 'כל היום לוחם', היינו יצר הרע 'ילחצני', כנאמר 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום', על ידי זה שאפילו 'שוררי' כי 'רבים לוחמים לי מרום', היינו המשחיתים שנבראו ממרום על ידי, 'יום אירע אני אליך אבטח', כמאמרם יצרו של אדם מתגבר עליו כל היום ולאלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו.

שם בתפלה למשה ד"ה ויתבאר. בזה יש לפרש 'ממרום שלח אש', היינו אש של יצר הרע, 'בעצמותי', היינו משחיתים שנבראו ממרום על ידי עבירה גוררת עבירה, היינו שנברא על ידי עבירה, משחית זה מביא לידי עבירה חס ושלום, 'וירדנה', על ידי זה יש 'ירדה' עוד חס ושלום, 'פרש רשת לרגלי' היינו משחיתים 'השיבני אחור' וגו', על ידי זה 'כל היום' היינו התגברות יצר הרע של 'כל היום דוי' שיש דאבון לב מאתו חס ושלום.

מזמור קכ"ב פסוק ט, 'למען בית ד" וגו', יש לפרש על פי מה שפירשתי, 'יברך ה" בממון 'וישמרך' מן המזיקין, היינו שלא יזיק הממון לעניין התנהגות בדרכי ה' יתברך, כאשר שכיח בעוונותינו הרבים בזמן הזה על ידי הממון מתנהג הבית כדרך המתחדשים, היינו שנכנס רוח רעה של הבילדנג והוא הארס השורף הנשמה כידוע, ועל זה התפלל דוד המלך עליו השלום בשעה שהתפלל בעד כלל ישראל, ש'למען בית ה", היינו אשר בית יהיה בית ה' בהכנסת אורחים, והבנים יתגדלו בדרכי ה', על זה 'אבקשה טוב לך', לא שיזיק חס ושלום הממון להתנהגות הבית.

מזמור קכ"ג פסוק ב, 'הנה כעיני עבדים' וגו', יש לפרש על פי הידוע דישראל נקראים 'בנים למקום' בעושין רצונו, ובאין עושין רצונו של מקום נקראים 'עבדים'. על זה אמר 'עד שיחננו' דווקא עינינו אל ה' כעבדים. אבל כשיחוננו ויגאלנו אז בוודאי נעשה רצונו יתברך, כי אז לא יהיה שעבוד גלויות המעכב אותנו מעבודת ה', ואז יהיו עינינו אל ה' כבן יקיר לאביו, וה' יתברך כאב את בנו ירצנו ויחננו.

מזמור קכ"ה פסוק ג, 'כי לא ינוח' וגו' 'למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם'. יש לפרש אף כי נאמר 'עם עקש תתפתל' עם כל זה למי אשר טוב וישר בלבו, רע עליו לעשות מעשה לא טוב אף למי שהולך בדרך עקש, וזה כוונת הקרא 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, למען' לא יצטרכו לשלוח 'בעולתה ידיהם', אף כי נכון לעשות עקש ורשע כמעשיו, רק 'הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם', אז ילכו בארחותם, אורחות צדיקים, ה' ייטיב להם אשר לטובים ולישרים יעשה רק טוב.

עוד יש לפרש על פי הקרא 'תמצא ידך לכל אויביך ימינך תמצא שנאיך', היינו בדרך ימין שהוא חסד תמצא שונאיך, בדרך הטוב תנצחם, לא בדרך שמאל שהוא גבורה וכח, רק תנצחם בדרך חסד וימין, כמאמרם בגיטין 'השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם'.

מזמור קכ"ו פסוק ו, 'הלוך ילך' וגו'. אולי יש לפרש ידוע מאמר חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, אם כן החיוב לכוון להמשיך נשמות חדשות, היינו שיקדיש את עצמו מקודם ובאותו שעה להוציא נשמות מהיכל הנקרא 'גוף', דזהו הכוונה שיכלה כל הנשמות מהיכל הנקרא 'גוף'. והממשיך נשמה חדשה מקרב הגאולה. אולי זה הכוונה, 'זכה', היינו שזוכה לכוון לשם שמים ולהמשיך נשמה חדשה, 'אחישנה' הגאולה. 'לא זכה בעתה', כי עד שלא נתקן הישינות בקיום כל התורה, כנאמר 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', שיוחזר למקומה לנוח שם.

והנה אם הגאולה הוא בעתה אז יש חבלי משיח חס ושלום, וא אחישנה אז ליכא חבלי משיח, וכפרת עוונות שהיא סיבה לחבלי משיח, יכפר הכהן המשיח בבואו, וזהו שאמר, 'הלך ילך' אם מה שהלך כבר, היינו נשמות שכבר היו, 'ילך', אז 'ובכה', שיהיו חס ושלום חבלי משיח, כי הגאולה תהיה בעתה. 'נושא משך הזרע', היינו שישא עליו עול קדושה וטהרה באותה שעה להמשיך הזרע, היינו נשמות חדשות, אז 'בא יבא' משיח 'ברנה', בלי יסורים, 'נושא אלומותיו', היינו נושא את עוון ישראל שישארו אלומותיו, כי לא יכופרו על ידי חבלי משיח שלא יהיו, והכהן המשיח יטהר הלבבות לשוב כל כך שיכופרו העוונות בלי יסורים, רק ברנה ושמחה, בבחינת תשובה מאהבה, אשר כלל ישראל ישאו אלומות אלומות זכויות שיתהפכו מהעוונות, כן יהי רצון.

מזמור קכ"ח פסוק ד' תפלה למשה אות ד, אולי בזה יש לפרש, 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם', היינו דתלוי לפי פעולתם והכנתם לזה, היינו בהם תלוי. והנה ידוע דשם הו"י יתברך שמו מרומז נגד מצות עשה, ושם אדנ"י נגד לא תעשה, ושכר הוא על פעולת מצות עשה, על כן 'יברכך ה", 'יאר ה", 'ישא ה", היינו המצוות בעצמן יביאו שכר סגולי, 'ושמי את שמי' וגו' 'ואני אברכם', לפי שאני יודע מחשבתם והכנתם ברוחניות, כי יהיה ברכתם מה' שכר סגולי בלי גבול וקץ.

מזמור קכ"ט פסוק ח, 'ולא אמרו העוברים' וגו'. יש לפרש על פי שאמרו חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, וזהו ברשע אשר עדיין יש בו לחלוחית מעשה טוב. אבל ברשעים גמורים אשר זרו רשעים מרחם, והם כעץ יבש, אין בהם שום לחלוחית טוב ואין לצדיק במה לזכות בחלקו, כי אין לו חלק בנחלת ה', כי עקורים הם משורשם, ועליהם לא נאמר 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', כי רק אותם אשר הם עדיין בגדר 'ישראל' הם על כל פנים במקצת מן המקצת, ואינם אויבי ה' על כל פנים, רק מתאוותם או שנשח מהם דרכי ה', ממילא טובתם וחסדם לבני אדם נחשב לבם למצווה ויש להם חלק לעולם הבא, אבל שונאי ה' ודתו, וחולקים על ה' ותורתו, ושונאים עמו על שמקיימים מצוות ה', עליהם נאמר 'אל תפן אל מנחתם', ואף הטוב וחסד שעושים לפרקים נחשב להם לחטאת, אין לו חלק בגן עדן שיוכל הצדיק לזכות בו.

ובזה יש לפרש הקרא שמדמה את שונאי ציון ל'חציר גגות' אשר יבש הוא כעץ ואין בהם לחלוחית טוב, כי הם מאויבי ה' ואין להם חלק לעולם הבא. על זה אמר 'ולא אמרו העוברים', היינו עבריינים הללו אינם יכולים לומר 'ברכת ה' עליכם', היינו חלקם בגן עדן, 'ברכנו אתכם בשם ה", שהאצילו חלק ה' אשר להם האצילו לנו, זאת אין יכולים לאמר לנו, כי אין להם שום חלק בגן עדן שיוכלו הצדיקים ליטול חלקם.

(תהילות אהרן)

---

הרב אהרן טייטלבוים הי"ד, בנו של רבי ישראל יעקב יוקל טייטלבוים אב"ד ברבשט גורליץ ווואלאווע (מחבר הספר 'היטב איטיב'), בנו של אב"ד גורליץ ונינו של ה'ישמח משה'. סייע לאביו בניהול הקהילה והישיבה בוואלאווע. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ד (1924), מילא הרב אהרן את מקומו כאב"ד וואלאווע.

הרב אהרן טייטלבוים התחתן עם הרבנית חיה, בת הגה"ק רבי שמואל באב"ד אב"ד סאנדאוועווישנא.

בשנת תש"א (1941) היה בסכנת מאסר וגירוש מהונגריה, ברח לבודפסט וממילא את מקום אחיו, רבי נפתלי, כאב"ד ניר באטור, שנפטר זמן קצר לפני כן.

היה מפורסם בגדולותו וצדקותו, ובקנאותו ללחום את מלחמות ה' נגד מהרסי הדת.

בנו כתב כי אביו 'היה מפורסם בעולם היהודי בגדלותו ובצדקתו, הרביץ תורה ברבים כארבעים שנה. יותר מארבעים שנה היה מורה הוראה ומנהיג ישראל. הייתה לו ישיבה מפוארת, לוחם מלחמות ה' כלביא וכליש, היה מפורסם ממנהיגי ישראל מדור הישן אשר קנאו קנאת אלקים צבאות בלי וויתורים. לא וויתר על שום נקודה שהייתה עלולה להביא נזק בענייני הדת, ובלי שום נשיאת פנים לבש עוז ללחום נגד מהרסי הדת. כל כוונתו הייתה לשם שמים, להרים קרן התורה שיתרבה כבוד שמים, כל מגמתו הייתה רק לעורר ולטהר לבב בני ישראל ולקרב לבן לאבינו שבשמים. תפילותיו היו בקדושה וטהרה בהשתפכות הנפש ושברון רוח, ממש נמס כמים לבו. קולו בבואו אל הקודש בוקע שחקים ויורד לחדרי בטן. רבים באו לצל קדושתו ולהסתופף בצילו, לשמוע אל הרינה ואל התפלה, ולהנות ממנו עצה ותושיה. דרשותיו דברים רשפי אש שלהבת י-ה הלהיב הלבבות, הקיץ מתרדמה ועורר מהשינה, לנקות הרעיונים ממחשבת פיגולים. דבריו הקדושיו ומאמריו אמרות טהורות אשר המה מים הנובעים ממקום טהור וממקום קדוש יהלכו, נוזלים מן ארץ הלבנון, ממעיין היוצא מבית קודש הקדשים, האיר לבם של ישראל, הצית אש הפנימי וחיממו דם הרוחני להתגבר כארי, להשיב נפש החיוני לעבודת הבורא הגדול ונורא, לעשות רצון קונו. [הוא] הפיח רוח טהרה ותקווה להטות אוזן, ולהשיב לב לתת רוח אמונת אלקי עולם בלב אחינו בני ישראל לבל ירפו מהאמונה, כי היא מגדול עוז ובו ירוץ צדיק ונשגב, שממנה ניוושע תשועת עולמים'.

הרב אהרן הי"ד חיבר חיבור על התורה וכמה שאלות ותשובות, אך כשגורש לגטו ביקש שיטמינו את כתביו בקרקע, והם אבדו.

בין ספריו, שנותרו מופקרים בבית ובחוץ, היה ספר התהלים עם פירוש 'תפלה למשה' בו נהג הרב אהרן להתפלל מידי יום, ועליו כתב את הגהותיו. כשמצאו את הספר חלק גדול מכתב ידו של הרב אהרן היה מחוק ומטושטש. כתב יד שניתן היה לקרוא סודר לדפוס ויצא לאור כפירוש 'תהילות אהרן' על ספר תהלים (נדפס עם הספר 'תפילה למשה' מאת ה'ישמח משה'. ברוקלין תשל"ב).

הרב אהרן ורעייתו נהרגו עקה"ש באושוויץ בג' בסיון תש"ד.

ילדיו היו:

• רייצא, אלמנת הרב יחיאל מיכל ניסן (ב"ר רפאל) גראס מאודווארי. נרצחה באושוויץ בה' בסיון תש"ד, עם ילדיה: הענדיל, רפאל, יקותיאל יהודה, רויזא בלימא, בילא ושמואל.
• רחל-אסתר, אשת הרב אלכסנדר אשר באב"ד (בזיווג ראשון). נרצחה באושוויץ בז' באייר תש"ד. בנותיה: בילא, ברכה והענדיל, נהרגו בראש חודש אלול תש"ד. ילדתה גיטל נפטרה בנירבאטור.
• רבי שמואל, רב בניגרעשט, רעייתו מרים גיטל (בת יואל) וששת ילדיהם, נהרגו באושוויץ בסיון תש"ד, הי"ד.
• רבי יצחק, הרב הצעיר ברבנות וואלווע, נהרג בכ"ח בניסן תש"ה, במחנה עבענזעע שבגרמניה. רעייתו הינדא, בת הרה"צ רבי משולם זושא בנו של רבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפרט, נהרגה באושוויץ בכ"ו באייר תש"ד עם ילדתם רחל. הי"ד.
• בנם רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים (תרע"ב-תשמ"ג), האדמו"ר מוואלאווע בניו יורק, בעל 'לבושי יום טוב', היה בזיווג ראשון חתנו של האדמו"ר מקאסאני רבי ישראל צבי הלוי רוטנברג הי"ד. לאחר נישואיו כיהן כדומ"ץ וכראש ישיבה בישיבת 'עטרת צבי' בקאסאני. רעייתו הרבנית צפורה יענטיל, וילדיהם: יוסף, אלטא מינדיל והענדיל, נרצחו באושוויץ בג' בסיון תש"ד. לאחר השואה כיהן רבי חנניא יום טוב ליפא כאב"ד נירבאטור. הוא היגר לברוקלין שבארה"ב וייסד שם את בית המדרש 'קהל ישמח ישראל'. בזיווג שני הוא היה חתנו של  רבי נחום אפרים הלברשטאם האדמו"ר מטארנא-צאנז.
• פעסיל-לאה, אשת האדמו"ר ה'ברך משה', רבי משה טייטלבוים מסאטמאר ניו-יורק (בזיווג שני שלו), חתונתם נערכה לאחר מלחמת העולם השנייה.
• הבחור ר' יקותיאל יהודה, נפטר בוואלאווע בט"ז בסיון תרפ"ט, בהיותו בן 22,

בפרשת בשלח 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' כו', ואמר [רבי פנחס מקינצק] בזה הלשון: הן אמת שמצות צדקה חביבה לפני הקב"ה אפילו מאיש פשוט. אבל ביותר חביבה מצות צדקה מצדיק, שבזה הוא טובה עבור כלל כל ישראל. והנה ידוע שכל צדיק נקרא 'משה', כמו שאמרו חכמינו ז"ל 'משה שפיר קאמרת'. וזה פירוש הפסוק 'כאשר ירים משה ידו', שהצדיק יתן, אז 'וגבר ישראל', יש התגברות עבור כלל ישראל. 'וכאשר יניח ידו', שהצדיק אין נותן צדקה, אז חס ושלום 'וגבר עמלק'. ודברי פי חכם חן.

ולי בנו הצעיר נראה לפרש דבריו הקדושים דמה שייכות יש לעמלק למצות צדקה, על פי שפירשו הסמוכות 'בנים אתם לד'… לא תתגודדו'. וכבר האריך בזה האור החיים הקדוש על פי מה שאיתא ששאל טורנוסרופס הרשע האיך אתם נותנים צדקה לעניים, משל לעבד שרבו כועס עליו ונתנו בתפיסה ובא אחד ומאכילו ומשקהו, בוודאי רבו כועס עליו. ותירץ שאנו נקראים 'בנים למקום', ואב שנתן בנו לתפיסה ובא אחד ומאכילו ומשקהו בוודאי האב יש לו הנאה מזה. נמצא עולה מזה שאם אנו נקראים 'בנים', אזי אנו רשאים ליתן צדקה, ואם נקראים 'עבדים', אין אנו רשאים ליתן צדקה, כנמשל הנ"ל. והנה ידוע דברי ה'עשרה מאמרות' מובא ב'ישמח משה' פרשת שופטים שכל יחיד ויחיד מישראל נקרא 'עבד' אבל ציבור נקראו בבחינת 'בנים'. וידוע דרשת חכמינו ז"ל 'לא תתגודדו', לא תעשו אגודות אגודות, תהיו בהתחברות יחד. וזה פירוש הסמוכות 'בנים אתם לד' אלהיכם', אימתי, בזמן 'לא תתגודדו'. ודי לחכימא.

ועצה לזה שיהיו כל ישראל בהתחברות אחד, שלא יהיה לנו גיאות, כי מי שמתגאה אין לפי כבודו להתחבר עם מי שקטן ממנו בערכו, כמו שמובא בספרים הקדושים. והנה ידוע שעמלק בגימטרייה 'רם', שהוא גיאות. וכבר הוכחתי מי שיש לו גיאות, ממילא אין ביכולתו להתחבר עם כל ישראל, ממילא נקרא בבחינת 'עבד', ואין רשאי ליתן צדקה. ובזה יש לו שייכות מצות צדקה לעמלק. ודי לחכמיא.

ועם דבריו הקדושים נראה לי בנו הצעיר לפרש הפסוק 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ד", כי ידוע מספרים קדושים, כי כל זמן שאינו מתקן מדת יסוד אין ביכולת לבוא לשום מדרגה, ועיקר עבודה הוא זה. ומי שמתקן זה נקרא 'קדוש'. וממילא לפי דברי אאמו"ר ז"ל שאין רשאי שום אדם להיות לבדו בלי להתערב עם בני אדם עד שהמית את היצר הרע. ועיקר מיתת היצר הוא לתקן מדת יסוד, כמו שהוכחתי. וזה פירוש הפסוק 'ושחט אותו', אם תרצה לשחוט היצר הרע, עיקר 'על ירך', שהוא יסוד. ובזה צריך לשחוט אותו, ואז 'צפונה לפני ד", ואז יכול להיות בהתבודדות ביחידות, כי 'צפון' הוא לשון הטמנה, כמו 'ותצפנו'. ודי לחכימא.

ועל פי דבריו הקדושים נראה לי לפרש הזמר הנ"ל על פי דברי הבעש"ט ז"ל זי"ע שפירש 'אל נקמות ד' אל נקמות הופיע', משל למה הדבר דומה לבן כפר שמרד נגד המלך להמרות [נגד] כבודו. מה עשה המלך, קרב את האיש אליו וגדלו, והכיר על ידי כך יותר ויותר את גדולת המלך, את יקר תפארת גדולתו, את כבודו ואת גודלו, והיה לבו דווה עליו, והתמרמר בלבו מאוד: 'איך הסכלתי עשו והעזתי מצח להרים ראש נגד מלך גדול ואדיר כזה'. וזה הנקמה הגרולה. וזה הפירוש 'משוך חסדך ליודעיך', היינו שתסבבו סבות על ידי חסד, שאוכל לידע אותך ולהכיר גדולתך. והחסד יהיה בדרך קנא ונוקם, דהיינו שתתן רחבות הדעת ותגדיל אותו בכל עניינים, בגשמי וברוחני, ותחנני דעה [ו]בינה, ואז ממילא אכיר את גודלך, ובוודאי אתמרמר מאוד על מעשי הקודמים ואעשה תשובה בכל לבי כי מרדתי נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמן המשל מכפרי.

והנה לפי שנתבאר לנו אשר מחסדי האל יתברך, כי גם נקמות ית'[ן] בזרע אברהם אוהבו, הוא כולו חסד, פוקח עיני עיוורים להכיר גדולתו יתברך, כי זה כל חמתו יתברך, ועל ידי זה ישים אל לבו לשוב אל ד' וירחמהו.

ובזה פירוש הפסוק 'והיה כי יבואו עליך כל הברכות וגו' ושבת עד ד' אלהיך', שהקשו בשלמא הקללות יעוררו לתשובה, אבל הברכות מה התעוררות יעשה בלב אדם. ועל פי האמור אתי שפיר, שזה חסדי האל יתברך שמגדל את האדם ונותן לו כל הברכות, ועל ידי זה יתעורר לבו בקרבו לשוב אל ד'. ודי לחכימא.
ולפי האמור פירשתי אני הצעיר החרוז שהביא אאמו"ר ז"ל 'רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה'. כי 'שבת', הוא לשון 'תשובה', כמו שנאמר 'ושבת עד ד" כביכול, והקב"ה מעורר אותנו לתשובה על ידי יסורין וגלות, על כן אנו מתפללים 'רב לך שבת בעמק הבכא', שהתשובה על ידי יסורין וגלות, ורק 'הוא יחמול עליך חמלה', היינו שה' יתברך ברוב רחמיו יתן לנו כל טוב, כנ"ל. ובזה תתעורר לנו לעשות תשובה. ודי לחכימא.

(מתוך 'זכרון פנחס')

כתב אלי הרב בנם של קדושים ר' חיים שרגא צבי שליט"א בהרב הצדיק ר' פנחס מקינצק זצללה"ה נכד היהודי הקדוש זי"ע וזה לשונו: הנה ראיתי בעצמי כתב יד קודש מהגאון הקדוש הרי"מ מגור זצ"ל שכתוב אודות ענין אחד ליתן מעות לנכדי היהודי וזה לשונו הקדוש: קבלתי ממורי ששמע מפי היהודי הקדוש בעצמו שיוצאי חלציו יזהרו לבל יתיהרו שהם נכדיו רק בעת שיהיו נצרכים לעשות שידוך עם בניהם יכולין להתפאר עמו עם שלשה דברים. אחד, מיום עומדו על דעתו שם הויה ברוך הוא לא עבר מנגד עיניו. ושנית שראוי היה לומר נביאות ב'כה אמר ה" כמו משה רבינו, אלא שאין דורו היה ראוי לכך. שלישית שהיה יכול לבטל גזר דין עם שבועה של ע' שנה רק בלמדו שיעור של. עד כאן.

גם נודע שהיה להיהודי הקדיש תלמיד מובהק הרב הצדיק ר' פרץ ז"ל, ואיזה שבועות קודם פטירת היהודי הקדוש נפטר הוא ז"ל. והיהודי הקדוש הלך לבקרו. ואמר אליו היהודי הקדוש ז"ל: פרץ עוד לא הגיע זמנך לפטור מן העולם. והשיב הרב ר' פרץ: רבי אני יודע, רק אבקש מכבוד אדומו"ר להרשני לומר לפניו דבר אחד. ואמר אליו רבו היהודי הקדוש: דבר. ואז פתח הרב ר' פרץ ואמר: הנה ראיתי שאדומו"ר יפטור מקרוב מזה העולם, על כן אינני רוצה גם כן להיות בזה העולם.

ובזה אני פרשתי הפסוק 'ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן'. ולכאורה קשה שהתורה הקדושה יספר שהיה להם מקנה רב, מאי נפקא מינה בזה. אלא הפירוש הוא כך: 'ומקנה רב', פירוש שבני גד ובני ראובן קנה הרבה מרב שלהם, היינו ממשה רבינו עליו השלום. ודי לחכימא.

הנה בעת שהיה אבי זקני היהודי הקדוש ז"ל בשנה אחרונה בלובלין אצל רבינו הקדוש מלובלין זצ"ל קודם ראש השנה, בעת אשר הלך היהודי הקדוש ז"ל לקבל פרידת שלום מאת הרבי מלובלין, אז אמר היהודי הקדוש אל הרבי ז"ל שיש לו לדבר עמו דבר סתר, ואז הלכו כל אנשים אשר היו שם רק נשאר בנו של הרבי הוא הרב הקדוש ר' יוסף ז"ל. ואז אמר היהודי שגם הוא ילך משם. ואז אמר הרבי ז"ל 'פאר אינזער ר' יוסף איז קיין סוד נישט' [עבור ר' יוסף שלנו אין שום סוד].
וסיפר היהודי הקדוש ז"ל לפני הרבי ז"ל שמצא כתוב בעת לומדו ספר רזיאל המלאך אשר צריך להסתלק מזה העולם תיכף אחר ראש השנה. ואז אמר הרבי ז"ל אל היהודי הקדוש ז"ל בלשון אשכנז, 'בלייבט בייא אינץ ראש השנה וועט מען אייך דער האלטין' [הישארו אצלנו לראש השנה ויחזיקו אתכם (כלומר, נגרום לכם להישאר בחיים)]. והיהודי הקדוש לא השגיח על זה, רק לקח פרידת שלום מהרבי ז"ל ונסע לביתו.
באמצע הדרך סיפר היהודי ז"ל לפני תלמידיו את כל המעשה, ואמר בזה הלשון: 'אפשר מיינט עטץ דער רבי האט חס ושלום גיזאגט ליגינט ער וואלט מיך טאקי גיקענט דער האלטין נאר ער האט מיר גיוואלט ציא נעמין דיא מדריגות איידער אזוי א לעבין וויל איך נישט' [אולי אתם חושבים שהרבי אמר חס ושלום שקר? הוא באמת היה יכול להחזיק אותי (בחיים), אלא שהוא רצה לקחת ממני את המדרגות שלי, ולחיות חיים כאלו אינני רוצה].
וגם קבלתי שבראש השנה בלילה בשנה אחרונה אמר אבי זקני היהודי הקדוש ז"ל שמעתי כרוז בשמים שאחד מן שנינו, היינו או אני או הרבי מלובלין צריך להסתלק מזה העולם תיכף, ונתנו לי בשמים ברירה לברור או אני רוצה להסתלק מן העולם או הרבי ז"ל. ועוד יותר שבאם אני הייתי נשאר בחיים, אזי בשום אופן וואלט איך נישט גילאסט דעם רבי'ן אווטק גיין פין דטר וועלט [לא הייתי מניח לרבי ללכת (להסתלק) מן העולם]. נאר ניט מער איך האב מיך גישעמט פאר דיא מלאכים זייא וואלטין דעך נישט גיווען גיוויסט דאס איך האב אזוי א כח איך זאל נישט לאזין דעם רבי'ן אווטק גיין פין דער וועלט וואלטין זייא גיוועזין גיזאגט זעהט עטץ דעם תלמיד דעם רבי'ן הייסט ער אווטק גיין פין דער וועלט אין ער וויל בלייבין לעבין איבעק דעהם האב איך מיר אויס גיבאטין אויף מיר אליין [אלא שפשוט התביישתי בפני המלאכים; הם הרי לא היו יודעים שיש לי כוח כזה שלא להניח לרבי ללכת מן העולם, והם היו אומרים: "ראו את התלמיד הזה, לרבי אומרים ללכת מן העולם והוא (התלמיד) רוצה להישאר בחיים". לכן ביקשתי (התפללתי) על עצמי (שאני אסתלק במקומו)]. ודי חכמיא. עד כאן מהרב הנ"ל.

(נפלאות היהודי, עמ' פו-פז)

---

הרב חיים שרגא צבי רבינוביץ הי"ד מוואנחאצק, בנו של הצדיק רבי פנחס מקינצק, היה החתן אחיו רבי יוסף אליעזר הי"ד, ונודע לצדיק וקדוש עליון.  לאחר אחיו עבר לכהן ברב בווירז'בניק, מילא הרב חיים שרגא צבי את מקומו ברבנות וונחוצק (וואנחצק, שבין קילץ לראדום).

הרב חיים שרגא צבי כתב בשנת תרס"ח (1908) הסכמה לספר 'נפלאות היהודי' בעריכת הרב יועץ קים קדיש ראקאץ הי"ד. בספר הנ"ל הובאו גם מכתבים שכתב. בסוף ספר 'תפארת היהודי' הובא קונטרס 'זכרון פנחס' מאת הרב חיים שרגא צבי, על תולדות אביו הקדוש, רבי פנחס מקינצק.

הרב חיים שרגא צבי רבינוביץ נהרג עקה"ש במחנה טרבלינקה, בשנת 1942.
קהילת וונחוצק חוסלה בי"ג בחשון תש"ג (24.10.1942).