דרוש לחנוכה – חלק א: התחלת ביאור הקשר בין דודאי ראובן, הצלת יוסף ונר חנוכה / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

תמונת הרב יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב”ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב”ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד’ ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז”ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ”ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ”ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז”ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב”ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז”ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה’ היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד’ שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל”ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע”ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ”ש הרמב”ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז”ל (ברבה שם) על הכתוב “וילך ראובן” הדא הוא דכתיב “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. “יותן את הארץ לעבדך”. עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב”ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד’ לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע”י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב”ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד’ יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד’ לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז’ עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד’ להכרית הז’ עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו’, איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו’ הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו’ התחת אלקים אנכי וגו’. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד’ הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב’ אחיות:

  • א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
  • ב – כתב הרמב”ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב’ אחיות בחו”ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
  • ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז”ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב’ אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  “וירא ד’ כי שנואה לאה”, שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו’ ותקנה וגו’. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז”ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב”ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד’ בה והיא תחת הנהנת ד’ יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב”ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א’ מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב”ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז”ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ”ד, דרוש ל, מאת האדמו”ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 55

דרוש לחנוכה - חלק ב: ישיבת יעקב בשלווה ורוגזו של יוסף / האדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד
שבחו של אהרן שלא שינה בהדלקה אל מול פני המנורה / הרב יואב אדלר הי"ד

מאמרים דומים