גודל מעלת הלומד תורה ומלמדה לאחרים, שנותן חיות לכמה וכמה דורות, ויזכה שיאריכו ימיו ושפתותיו ידובבו בקבר / הרב נפתלי ארליך הי"ד

הקדמה

אמרינן במסכת עירובין דף נ"ד ע"א שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומיך קרי פתח פומיך תני כי היכי דתתקיים בך ותוריך חיי, שנאמר 'כי חיים הם למצאיהם', אל תקרי 'למצָאיהם' אלא 'למוציאיהם בפה'. ובמדרש רבה נצבים פ' ל"ח ד"ה 'כי חיים הם למוצאיהם' למי שמוציאן מפיו, דבר אחר למי שמוצָאן לאמרים, דבר אחר למי שממציא אותן. עד כאן לעניינינו.

ולהבין העניין מה שתלוי אריכות ימים במוצא בפה דווקא כהנ"ל, אראה לבאר העניין כי הנה יש שלשה אופני חילוקים בעסק לימוד תורה הקדושה ומתן שכרה כפי לימודם ומדתם שעושים בעסק התורה. האחד הוא הלומד תורה רק בעיון שכלו והגיון לבו, אבל אינו מוציא לימודו בפה. השני הוא הלומד תורה ועוסק בה גם במוצא בפה, רק שלא בפני התלמידים אלא בפני עצמו לבד. השלישי הוא הלומד ומלמד תורה גם לאחרים, ונותן דעתו שישתמר התורה בלב התלמידים. ובעניין מתן שכרם הניתן להם גם כן הוא לפי מדתם, וכדאיתא במדרש רבה בראשית פ' ט', ר' הונא בשם ר' יוסי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו ויש גם כן ג' חילוקים.

והנה מי שהמעשה הטובה אשר עושה האחד בעסקו בתורה רק בעיון לבד, הוא במה שהוא מחזיק התורה יחזור לתוהו ובוהו. ואם עוסק בה תמיד מקיים בה 'והגית בו יומם ולילה' (מלשון הגיון) וכדכתיב 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. ועל כן שכרו הנמדד לו עבור מדתו, שכל זמן שהוא עוסק בה ומחזיק אז להעולם, הוא חי גם כן כל אותו הזמן שעוסק בה. אבל אם מפסיק מעסקו בה אף מעיונו, אז אפילו יתגזר עליו חס ושלום איזה מיתה לא תגין עליו התורה שלמד כבר, כי אז אינו מחזיק להעולם, כי תורתו שלמד בעיונו לא נגלה לאזן של מי ולא יצא להעולם שום חיזוק לעתיד מלימודו הנ"ל, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש ואתחנן תא חזי כמה הוא חילא תקיפא לאורייתא וכו' דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ותתאי כו' בגין דאיהו אחיד באילני דחיי וכו', ואפילו יתגזר עליו מותא כולא יתבטל ויסתלק מיניה ולא שריא עלוהו, ועל דא בעי לאשתדלא באורייתא יממא ולילי ולא יתעריה מיניה, הדא הוא דכתיב 'והגית בו יומם ולילה'. ואי אעדי אורייתא כו' כאלו אתפרש מן חיי. עד כאן לשונו. הרי דהזהר מדבר מלומד רק בעיון שמביא הפסוק 'והגית בו', מלשון הגיון, כי בוודאי אי אפשר לאדם להגות בתורה תמיד יומם ולילה עם תלמידים או בפה, רק בהגיון, ואמר דכל מאן דמשתדל כו' אפילו יתגזר עליו מותא לא יכול ליה המשחית להשחיתו בגין דאחיד באילני דחיי, ואי אעדי מיניה כאילו אתפרש מן חיי, כהנ"ל, כי במדה שהוא מודד להעולם רק בעת עסקו בה, כן העולם מחזיקו כל אותו הזמן שאפילו יבא זמנו יצטרך המלאך המות להפסיקו מקודם מעיונו בה, כמו שמצינו גבי דוד המלך ע"ה שלא היה יכול לו המלאך המות עד שבחיש באילני ואז אישתיק ומת, כי לאותו זמן שאדם עוסק בתורה אין חילוק אם לומד בפה או בעיון, שבוודאי גם הלומד רק בעיון, התורה מגינה עליו בעידנא דעסיק בה.

רק שלענין הפסק מלימודו יש חילוקים. והיינו ששכר השני הלומד ומוציא תורתו בפה, אף רק בפני עצמו, מדתו שמודד להעולם שיעמוד לימים רבים, כי בהבל פיו של תורה נותן חיות ממש להעולם, ולא ימלט שלא ישמעו גם אחרים את תורתו שלומד בפה מלא ויעסקו גם הם לפעמים בו בתורתו, ויהיה אז קיום העולם בעת אשר ידובר מתורתו על ידי שלמד בפה והוציא תורתו בפה מלא. וכדאיתא במדרש רבה נצבים פ' ח' דבר אחר אם קריתם את התורה, מצוה אתם עושים על עולמי, שאלמלא התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. ולשון 'על עולמי' ולשון 'אם קריתם', משמע שקורא בפה ועל כן עושה מצוה בלימודו בפה, שנשאר תורתו על עולמו, שיצא להעולם ונשאר קיומו לימים רבים, על כן שכרו הנמדד לו עבור מדתו הטובה שלמד בפה, שכמו שהוא מחזיק העולם לימים רבים על ידי הבל פיו ושישמעו אחרים ויצא דיבורו על העולם, כן הוא מאריך ימים אף אם מפסיק לפעמים מלימודו, גם כן יאריך ימים, כי דיבורו נשאר על העולם לקיום גם לעת אשר יפסיק הוא מלימודו. ואף גם אם בא קצו והגיע עתו ליפטר מן העולם, אין הרשות נתונה ליטול נשמתו כל זמן שהוא עוסק בתורה, כדמצינו גבי דוד המלך ע"ה שהיה מוכרח להפסיקו מקודם כהנ"ל, ומה שיש לו רשות להפסיקו כדי להשחיתו הוא מטעס שכבר נגזרה גזירה 'ואל העפר תשוב', שאין שום בריה ניצול ממנה, ואפילו בלא חטא, רק בעטיו של נחש. וזה כוונת הפסוק 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם', כי תורה נקרא 'לחם', כי כמו שלחם הוא מזון הגוף, כן התורה הוא מזון הנפש. ולשון 'על הלחם', ופירוש 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם', אם יושב על הלחם, היינו על גבי התורה, 'כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם', אף שמפסיק לפעמים ואינו יושב על התורה, אם לומד ומוציא בפה יחיה האדם ויאריך ימים. גם לפעמים זמן ששמועתו לא נשכחת מהשומעים וידברו באיזה פעם מתורתו ששמעו מפיו, שפתותיו דובבות אז בקבר לאחר פטירתו בעתו ובזמנו, כי עשה פעולה בלימודו בפה שלעתים ידועים ידברו מתורתו, ויש בזה קיום העולם, על כן גם הוא חי אז (וכמובא בדברינו להלן בשכר השלישי). אך שגם אם יארע שלפעמים ידברו משמועתו ולא יאמרו משמו, כי לא למד עמהם ולאו רבם הוא ולאו תלמידיו הם, וגם כוונתו לא היתה רצויה לטובת התורה ולומדיה, רק שלמד בפני עצמו והכל כפי מדתו נמדד לו.

ושכר השלישי הוא הלומד תורה ומלמדה לאחרים לתלמידים מובהקים וזהו מחדש חידושין דאורייתא על ידן, כי התלמידים מחדדים השכל ויכול לחדש חידושים דאורייתא (וזה כוונת המדרש שממצא כי מי שהוא מוציאן לאחרים הוא ממציא אותן) ונותן דעתו על התורה לשמרה ולנצרה שלא תאבד חס ושלום וישתכחו מישראל. ובלימוד הנפלא כזה הוא נותן חיות להעולם לכמה וכמה דורות, וגם עם הקב"ה כביכול עושה מצוה, וכדאיתא במדרש הנ"ל דבר אחר 'כי המצוה', מה 'המצוה', רבנן אמרי דבר קשה משל למה הדבר דומה למלך שהייתה לו אבן טובה והפקידה ביד אוהבו, אמר ליה בבקשה ממך תן דעתך עליה לשמור אותה כראוי, שאם תאבד, לא יש לך מהיכן לפרוע לי, ואף אני לא יש לי אחרת כיוצא בה. על כן עשה מצות על שנינו ושמור אותה כראוי. עד כאן.
ומה היא המדה שמודדין לו עבור מידתו שהנכונה, שמאריך ימים ואף לאחר פטירתו הוא חי, ששפתותיו דובבות בקבר, וכדאמרינן בבכורות דף ל"א ע"ב אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר וכו' אלא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. ופירש רש"י, דובבות – שפתותיו נעות, והנאה הוא לו שדומה כחי, כי כמו שהוא מחיה העולם לעולם, כי ילמדו התלמידים לתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם ויפשט תורתו על פני תבל, ויש בזה קיום לעד, כן הוא מאריך ימים, ואף לאחר פטירתו (מחמת הגזירה הנ"ל) הם אומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה ויהיה בזה חיות להעולם ויהיו שפתותיו מרחשן אורייתא (ויש קצת רמז לזה בפסוק שמואל ב' כ"ג שאמר דוד המלך ע"ה 'אלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל רוח ד' דבר בי ומלתו על לשוני', אימתי רוח ד' דובר בי בקבר, כשאמרתו על לשוני, שלמדתי בפה כהנ"ל). וכדאיתא במדרש שיר השירים פ' ז' וחד אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אף על גב דשתי ליה, טעמא וריחא בפומיה כו'. מבואר כדברינו דאף על גב דכבר שתי ליה בהאי עלמא, טעמא וריחא נשאר בפומיה, שמרחשן בקבר מילי דאורייתא.

והיינו דאמרינן בברכות פרק הרואה, הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת עליו, שנאמר 'נוצר תאנה יאכל פריה'. ולכאורה תיבת 'עליו' אינו מובן היטב, כי היה צריך לומר 'משתמרת בו', אלא שהכוונה על זה הדרך, שבאם שלומד האדם השלם עם תלמידים, בוודאי יאמרו התלמידים שמועתו משמו הטוב, שכן העולם ומלואו נהג וגם חייב אדם לומר בלשון רבו, וכן בשם אומרו. וחוץ לזה יש לו סייעתא דשמיא שיאמרו את שמועתו משמו לפי ערך כוונתו הרצויה לשמים, כי המדה שמודד גם להקב"ה כביכול, כדברי המדרש הנ"ל. ועל כן אמרו לשון 'עליו', על שמו, פירוש שתורתו משתמרת על שמו דווקא. וזה שביקש דוד המלך ע"ה ריבונו של עולם יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה.

ולכאורה עניין הדבר בקשה בזה להקב"ה אינו מובן, אם לא שנאמר כהנ"ל שגם בזה צריך לסייעתא דשמיא כי אף אם יאמר דבר שמועה, אפשר לא ירצו השומעים לאמרו משמו, על כן ביקש שיאמרו משמו בסייעתא דשמיא. ועדיין נשאר להקשות מדוע לא למד עם התלמידים לשמור התורה כהנ"ל ובוודאי יאמרו משמו. אך שמצינו כמה פעמים שביקש דוד המלך ע"ה שתהיה לו מנוחה מהמלחמות, כמו 'אחת שאלתי מאת ד' כו' שבתי בבית ד" כו', וכן 'אך טוב וחסד ירדפוני כו' ושבתי בבית ד" כו'. ועל כן ביקש גם כאן שינוח ממלחמות שאול ואבשלום כדי שתהיה לו מנוחה ליתן דעת על התורה כנ"ל.

וזה שמצינו בבכורות שם דאיקפד רב ששת על ר' אידי סרסיה שלא אמר שמועתו משמו וליטייה ואמר מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא, בלשון קציעות של תאנים, כי רב ששת ידע ללמוד וללמד עם תלמידים וכוונתו הייתה על הנ"ל שהיה נוצר תאנה ורצה לאכול פריה, ור' אידי עקצו מהתאנה ולא אמרו משמו,כאלו לא נצר התאנה, על כן לטייה בהאי לישנא. ולמה סייעו לו מן השמים שיאמרו משמו אם היה נוצר תאנה בדעתו, אף שר' אידי סבר בדעתו שאין קפידה לומר בשם רבו בחייו, כי מה תועלת לו, וכי חס ושלום היה רב ששת רודף אחר הכבוד. ועל כן מקשה בגמרא ורב ששת למה נפקא ליה מינה. כלומר, מה תועלת לו בזה שיאמרו משבו בחייו שמועתו. ומשני לכדרב יהודה אמר אב וכו' שרב ששת סבר וידע שאם לא יאמרו שמועתו משמו בחייו ישתכח הדבר שהוא שמועתו, ועל כן אף במותו לא ילמדו בשמו, ועל כן איקפד שיאמרו משמו ויהי לו נחת רוח לעתיד.

ועניין 'שפתותיו דובבות בקבר', שלכאורה הוא העדר הטבע ששפתיים מתות יהיו נעות בקבר, אך שהדבר מובן היטב למביני מדע שיכול להיות שפה קדוש כזה, אשר מזככו בתורה ועבודה ובוודאי שומר פיו ולשונו מדבר מרמה, היינו לישנא בישא ורכילות ושקרים ודברי חנופה, רחמנא ליצלן, אינו מת, כי אם כל אבר מאיבריו של אדם שנזדכך, זוכה ונעשה אותו אבר מרכבה לשכינתא קדישא, ואף שהוא מגוף עפר ואפר, אם אינו נהנה משעשועי עולם הזה, ממאכלי אסורות חס ושלום וכיוצא להם, רק שעובדו בתורה ובתפלה ובכל עבודה תמה, הוא חי ואינו מת. וכמו שמצינו גבי יעקב אבינו ע"ה שאמרו שלא מת. ומקשה בגמרא וכי בכדי חנטו כו', ופירש רש"י שם, שנדמה להם שמת, אבל היה חי. וכמו דאיתא בגמרא גבי מעשה דחושים דפתחינהו יעקב לעיניה ואחיך, כי נודע שגופו של אדם הוא רק לבוש להנשמה הקדושה והטהורה, כי כמו שהנשמה כלולה מרמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, על דרך קוב"ה ואורייתא וישראל חד אינהו, כן יש בגופו, שהוא לבושי רמ"ח איברים לבנים ושס"ה גידים אדומים, וכאשר בא עתו של אדם לאור באור החיים, מת גופו ומתלבש בחלוקא דרבנן אשר הכין לו בעולם הזה על ידי שהיה מגביר האורות העליונים על ידי תורה ותפלה בדחילו ורחימו, ובאם שגופו נזדכך בכל פעם נפשט הטהורה היא שבה ממקורה ושורה בגופו ועולה ויורדת בו, וכן האדם שהזדכך פיו ולשונו בכל פעם שזוכרים את שמועתו מפיו, אז מתדבקת בו נפשו ודובבת מתוך פיו בקבר, ודומה לו כחי ושפתיו מרחשן אורייתא:

והנה כאשר שמעתי באזני מעשי תוקפו וגבורתו של חותני זקני הגאון המובהק קדוש יאמר לו מ' שמואל נחום הלוי זצללה"ה האבד"ק וואהנילאב ליביטשוב ליזענסק ושם מנוחתו כבוד לנשמתו צרורה בצרור החיים שהיה מתגבר ארי, אף שהיה תמיד חלש כי היה ממית עצמו ממש על התורה, ובכל פעם בא לו מיחש אחר מיחש מרוב עמלו בתורה, ולא השגיח על שום דבר רק שעסק בתורה יומם ולילה, והוא היה המוצאן לאחרים והממציא אותן ועשה לו רב, הרי הוא הרב האי גאון רבן של כל בני הגולה נר ישראל מרן בעל הישועות יעקב זי"ע, שהיה תלמידו המובהק, וקנה לו חברים, הרי הם  בנו הרב הגאון הנ"ל, והיה דולה מרבו ומשקה לכל צמא מים, מי התורה, והעמיד תלמידים הרבה והרביץ תורה ברבים, ושלח מעיינותיו על פני תבל. וכל מגמת לבבו וחפץ רצונו היה רק שתשתרש התורה בלב התלמידים ויעשו שורש למעלה ופרי למטה. ותמיד הייתה מחשבתו איך לנהל התלמידים לרגל התורה ואהבת האמת ויראת ד', ובראשם לבנו ותלמידו חביבו הרי הוא מורי וחמי הרב האי גדול מעוז ומגדול חסיד ועניו משכיל על דבר טוב ויראת ד' היא כש"ת מורינו ורבינו הרב מנחם ישראל הלוי שליט"א ראב"ד דק"ק וואהנילוב יע"א שהיה מרגלו מנעוריו לתורה באהבה, וכמה פעמים אמר לי כבוד מורי וחמי הרב הנ"ל, שכמעט כל דיבור ודיבור של מר אביו הקדוש זי"ע תקוע בלבו בל תמוט. וממנו רואה אנכי שבסוף מעשה נתגלה המחשבה, כי רואה אנכי בעיני הראות אשר כבוד מורי וחמי הרב שליט"א שומר תורת אביו מפיו, ובפרט אותן שכבר נכתבו בעט סופר, היינו הכתבי קודש שהשאיר אחריו ברכה למשמרת ולמזכרת מחידושי דאורייתא שחידש בעולמו על ידי תלמידיו, שהיה מפרק ומיישב (כל דיבור ודיבור) עניין ועניין ואלף סברות ישרות, וכבוד מורי וחמי שליט"א שמרם כבבת עינו ממש, שלא יעדר חס ושלום אפילו אות אחת מחידושי תורתו, ובכל פעם עוסק בהם שמשיבת נפשו ממש. והיינו דאמר שלמה המלך בחכמתו 'נוצר תורה בן מבין' (משלי כח,ז), כי מי שנוצר תורת אביו בידוע שהוא בן מבין, ובנו של מבין, כי בוודאי אביו היה איש מבין שידע לנהגו ולהדריכו על דרך האמת והאמונה שידע שהוא טובת מבין ויודע שאם ישמור תורת אביו כמו ששמרם בחיים חיותו שישארו בעולם, והיה בזה טובת אביו שיהיו לו למזכרת ושיהיו שפתיו מרחשן מילי דאורייתא:

והאי חותני זקיני המחבר זללה"ה הוה רחים רבנן ומוקיר רבנן ודחיל רבנן, ועל כן זכה לבנין רבנן ולחתנים רבנן, ומנו, הוא חתנו שהיה אהוב לו כבבת עינו הרי הוא הרב הגאון המפורסים בצדקתו וחסידותו ויראתו הקודמת לחכמתו הנפלאה בר אבהן כש"ת מורינו ורבינו הרב נתן הלוי שליט"א האבד"ק קוליקב יע"א, ונכדן רבנן, הרי הם בני הגאון הנ"ל הרבנים היקרים, ובן מורי וחמי הרב שליט"א, הרי הוא האברך הרב הגדול פרי עץ הדר אהוב למעלה ונחמד למטה כש"ת מורינו הרב שמואל נחום הלוי שליט"א האבד"ק איטצי זולאני יע"א שהולכים בעקבי אבותיהם, הרי הם רבותם הגדולים יחיו ושביליהם בתורה הקדושה שבילי האמת והאמונה דרך ישרה בנתיבות הרב המחבר זללה"ה:

ועתה כאשר נתעורר מורי וחמי הרב הגאון שליט"א הנ"ל להוציא לאור את ספר הנחמד הלז אשר השיב המחבר ז"ל לשואלו דבר ד' זו הלכה לאמתתה, בואו ונחזיק לו טיבותא ותבוא עליו ברכות על אשר מזכה אותנו במתנה הטובה הלזו, אוצר התורה, ושיהיה לנו לאור עינים. וכל גדולי זמננו כתבו עדיהם על החיבור היקר ונקראה בשם שו"ת מגדל הש"ן, וזכות המחבר הקדוש יעמוד לזרעו ולזרע זרעו ולכל בני ישראל שנוכל לעסוק בתורה לשמה מתוך הרחבה, ונדבר מחידושי תורתו ולא נעול בכסופא לעלמא דאתי, ונזכה להיות מהעולים והזוכים לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו ולאור באור פני מלך חיים, שזה היה רצון וחפץ המחבר הקדוש לזכות לבני דורו ולבאים אחריהם בזכות התורה והעבודה. ובזכות הזה בוודאי נפש אדונינו עטרת ראשינו צרורה בצרור החיים, ומחיל אל חיל ילך, ומישיבה לישיבה, וידרוש חידושים דאורייתא לפני הצדיקים שבגן עדן, וימליץ טוב בעדינו שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ונבוא ברינה לירושלים בית מקדשינו אמן סלה.

כה דברי הצעיר מצעירים הכותב וחותם יום ג' לסדר 'והיתה לו ולזרעו אחריו' ט"ו תמוז קץ הגליות לפ"ק פה וואהנילאב,

הק' נפתלי עהרליך, חתן בן המחבר המביא לדפוס, נכד מרן האלקי הקדוש הרצ"ה מזידיטשוב ונכד מרן הר"ח מטשערנאוויטץ בעל המחבר ספר 'באר מים חיים' ושאר חיבוריו היקרים זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן:

(הקדמת שו"ת מגדל השן, מאת הרב נפתלי ארליך הי"ד)