דברי הספד מאת הרב דוד היילפרין הי"ד על חותנו, מהר"ש ענגיל זצ"ל

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.

הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.